והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך (כו,א)
"והיה כי תבוא אל הארץ" – כאשר אתה קם בבוקר ו"בא אל הארץ" מחדש, כלומר, נשמתך חוזרת לאותו מקום בעולם שעליך לעשות ממנו "ארץ ישראל";
"אשר ה' אלוקיך נותן לך" – הקב"ה מחזיר לך את נשמתך;
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" – עליך לתת שבח והודיה לקב"ה על כך באמירת "מודה אני";
"ושמחת בכל הטוב" – ראוי לך שתשמח על שזכית להיות יהודי ועל שנבראת לשמש את קונך.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת כי-תבוא ה'תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ד, עמ' 309)
* * *
כל מקום שנאמר "והיה", אינו אלא שמחה (ב"ר פמ"ב)
ביאת הארץ רומזת (כאמור) לירידת הנשמה לעולם-הזה, שהיא ירידה גדולה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אף-על-פי-כן נאמר על כך לשון שמחה, שכן זה רצונו של הקב"ה – "אשר ה' אלוקיך נותן לך". והסיבה היא שירידה זו לצורך עלייה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 357)
* * *
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירישתה וישבת בה... ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם (כו,א-ב)
בח"י באלול תרנ"ב זכה כ"ק אדמו"ר הרש"ב לעלות להיכל המשיח ולשמוע שם שבע תורות ממורנו הבעל-שם-טוב.
התורה הראשונה הייתה על פסוק זה:
"כי תבוא אל הארץ" – כשיתעורר בך הרצון לאלוקות (ארץ מלשון מרוצה);
"אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה" – אותו רצון הניתן מלמעלה לכל יהודי בתור ירושה;
"וישבת בה" – יש להביא את הרצוא בהתיישבות;
"ושמת בטנא" – ולהמשיך את האור בכלי.
"כי תבוא אל הארץ" – אם רצונך להגיע אל הרצון;
"והלכת אל המקום... לשכן שמו שם" – מסור את נפשך לפרסם אלוקות ולהשכין את שמו של הקב"ה בעולם.
(היום-יום, עמ' פח)
ולקחת מראשית כל פרי האדמה (כו,ב)
אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה... אומר הרי זה ביכורים (רש"י)
"אדם יורד לתוך שדהו" – הקב"ה נכנס לכרם עם ישראל;
"ורואה תאנה שביכרה" – ילד או ילדה הנכנסים לגיל מצוות (או אדם מבוגר שזה עתה התקרב לתורה);
"אומר, הרי זה ביכורים" – הוא מצווה ומבקש שיחנכו ילד זה לתורה ומצוות, שיביאוהו "לבית המקדש".
ומי שעוסק בכך, זוכה ש"בת קול מברכתו... תשנה לשנה הבאה" (רש"י פסוק טז) – כלומר, הוא יזכה לקרב עוד ועוד יהודים ולהביאם "לבית-המקדש".
(ליקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 159)
והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם (כו,ב)
"והלכת אל המקום" – כשיהודי מגיע למקום מסויים;
"אשר יבחר ה' אלוקיך" – עליו לדעת כי הוא איננו הולך לשם מדעת עצמו, אלא ההשגחה העליונה היא שמוליכה אותו;
"לשכן שמו שם" – כדי שיפרסם שם אלוקות.
(היום-יום, עמ' פח)
השקיפה ממעון קדשך... וברך את עמך את ישראל (כו,טו)
כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה (ירושלמי מעשר שני פ"ה)
קללה שנהפכה לברכה גדולה יותר מסתם ברכה. כידוע, כאשר הגבורה מתמתקת ונהפכת לחסד, אזיי החסד נמשך באופן של גבורה, כלומר, בהתגברות ובחוזק. וכמאמר חז"ל (ב"ר פ"א) ש"טוב מאוד" "זה מלאך המוות" – כאשר המלאך המוות נהפך לטוב, אזי אין הוא טוב רגיל אלא "טוב מאוד".
(אור-התורה – דברים, עמ' תתרמד)
* * *
כמה גדול כוחן של עושי מצווה... אמר רבי יוסי בר חנינא: ולא עוד, אלא שכתוב בו היום הזה (ירושלמי מעשר שני פ"ה)
רבי יוסי בר חנינא מוסיף על דברי תנא קמא, שאין הדבר כן רק במצוות ביכורים, אלא כן הוא בכל זמן ובכל מקום: קיום המצוות הופך את הקללה לברכה.
(ספר המאמרים ת"ש, עמ' 155)
את ה' האמרת (כו,יז)
בני-ישראל גורמים, כביכול, לכך שהקב"ה "יאמר" וידבר (האמרת – לשון מפעיל).
שכן כאשר ישראל עוסקים בתורה ובמצוות הרי בזכותם "אומר" הקב"ה את עשרה המאמרות והוא ממשיך להוות ולקיים את העולם. כמאמר רז"ל (אבות פ"ה) שהצדיקים (ועמך כולם צדיקים) "מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות".
(אור-התורה – דברים, עמ' תתרסה)
והלכת בדרכיו (כח,ט)
ההליכה בדרך התורה מביאה את הנשמה לדרגת "מהלך". כמבואר בחסידות, שכאשר הנשמה נמצאת למעלה היא בבחינת "עומד", לפי שכל עליותיה מדרגה לדרגה אינן אלא בסדר והדרגה. רק בשעה שהנשמה יורדת למטה ועוסקת בתורה ומצוות נעשית היא "מהלך", כי אז התעלותה מדרגה לדרגה היא באופן של אין-ערוך בין דרגה אחת לשנייה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1132) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
