מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
בדרך-כלל הלשון הוא שבימי שמחה אין אומרים תחנון. רק במקומות בודדים מופיע הלשון שאסור לומר אז תחנון. ומהם:
א) בליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 19: "...דער זמן פון ערב שבת (ויום-טוב) לאחרי חצות, ווען מען טאר ניט זאגן קיין תחנון..." [=הזמן דערב שבת ויום-טוב לאחר חצות, כאשר אסור לומר תחנון...] (ההדגשה שלי).
ב) בכף-החיים סי' ש ס"ק חי הביא (ממחב"ר ושע"ת) ממהר"ם זכות דלהלן [בסוף דבריו בעניין זה], ש"אסור לומר וידוי במוצאי שבת עד שיעבור חצות לילה", עיי"ש.
[ג) וכן לנושא אחר, אמירתו בלילה. בתשובות הרמ"ז סי' ל כתב שהמקובלים אוסרים לאומרו אז (ומביאו הברכי-יוסף סי' תקפא אות א, וכף-החיים סי' קלא ס"ק נא. נעתק גם בס' 'אבן השהם' – שו"ע מכתבי האריז"ל סי' קלא בפיתוחי-חותם אות יט) בכף-החיים הלשון שהיא "איסור... חמור מאוד, כמקצץ בנטיעות ח"ו".
לאידך גיסא, על-פי נגלה נפסק בשו"ע אדמו"ר הזקן (הל' שבת סי' רפח ס"ח) "ויכול גם-כן להתוודות, ולומר 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. ולא אסרו לומר תחנונים בשבת אלא לבקש בהם על צרכיו, כגון על פרנסה או על רפואה לחולה שיש לו בביתו כיוצא בהם מצרכי הגוף, אבל חרטת עוונות – טוב לומר בכל יום" (נעתק גם בכף-החיים שם ס"ק סח, ולא העיר ע"ז מאומה! כ"כ גם בשו"ת הלכות-קטנות ח"ב סי' קעב, עיי"ש). ובמהדורה החדשה ציינו מקורו לשו"ת מהר"ם מינץ סי' פז אות ה, הובא במג"א ס"ק יא. אמנם ציינו, שבסידורו השמיט אדמו"ר הזקן כל מה שיש בו הזכרת חטא [בשבת], כמבואר באריכות בשער-הכולל (פל"ו אות ב), והביא שם דעת קרבן-העדה (לירושלמי שבת פט"ו ד"ה "טופס הברכות") שחולק על מהר"ם מינץ, ומפרש שמה שכתוב בירושלמי "טופס הברכה כך היא" הוא רק באמצע הברכה, שלא לבלבל, וגם שלא לדלג את מה שסידרו חכמים לומר בכל יום.
ואכן במג"א ובשו"ע אדמו"ר הזקן סי' תקפ"ד מובא בשם הזוהר (ח"ב, קפו ע"א. וכ"כ הב"י מדעתו) שאין להזכיר חטא בראש-השנה (מלבד בשעת התקיעות). ובס' פתח-הדביר (ח"ג סי' רפ אות א, הובא בשדי-חמד אסיפת-דינים מערכת ו' אות ג' (בהוצאת קה"ת – כרך ה, עמ' 2027)) אוסר לומר וידוי בשבת הן על-פי המקובלים והן על-פי נגלה בתור זלזול שבת, אלא למתענה תענית חלום או לחולה שמסוכן סכנת היום, ורק בראש-חודש וחנוכה מתיר למי שנתלהב ליבו לעשות תשובה, עיי"ש. ובשו"ת דברי-יציב (אה"ע סי' עה) מעיר ממה שמדינא ניתן היה להתפלל כל תפילת שמונה-עשרה בשבת ויום-טוב (ברכות כא,א. שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רסח ס"ב), גם "סלח לנו... חטאנו... פשענו". ובפרט בראש-חודש שתיקנו חז"ל להתפלל שמונה-עשרה, ולכן מכריע שהחתן שחופתו בראש-חודש (אף שאינו מתענה בר"ח, ולדעתו כיוון שאין בזה כל טעמי התענית, ובפרט ע"פ תלמידי הבעש"ט – אינו מתענה כלל גם בער"ח) יאמר וידוי בר"ח עצמו. כל זה לפי דעתו, ו"נהרא נהרא ופשטיה"].
כבוד הספרים
שלא להשאיר ספר פתוח
תניא1: "כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להן להפך יריעה על פניה, אלא פורס עליה את הבגד", דהיינו שעליהם לפרוס את היריעה לאחר כתיבתה כדי שתתייבש, באופן שתהיה מוגנת מפני אבק. ואם יהפכו אותה יש בזה ביזיון, ולכן מעדיפים להשאירה פרוסה ולפרוס עליה בגד להגנתה. והובא להלכה ברמב"ם2 ובטושו"ע הלכות ספר-תורה3.
במסכת עירובין4 הקשו על זה מהמשנה5 "היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו... הופכו על הכתב"? והשיבו: "הכא לא אפשר6, ואי לא אפיך – איכא בזיון-כתבי-הקודש טפי". וכן אמרו בירושלמי7: "ספר שאין עליו מפה – הופכו על הכתב, כדי שלא יתבזה".
הב"ח שם3 הביא את הבבלי והירושלמי, וסיים: "ומכאן יש ללמוד, שלא ילך אדם לחוץ ויניח הספר פתוח אם אין עליו מפה, דלאו דווקא ספר-תורה, דהוא הדין לשאר ספרים". הובא בט"ז ובש"ך שם8. והש"ך הוסיף: "וידוע לחכמי האמת שיש מלאך אחד נקרא ש"ד, והוא שומר דפין, על מי שמניח ספר פתוח ויוצא – שמשכח תלמודו"9.
מאידך, בס' גדולי-הקדש10 מביא פירש"י במשנה שם, שהספר שנתגלגל אין בזיונו מפני האבק, אלא "(הופכו על הכתב – האותיות כלפי הכותל), שלא יהא מוטל כל כך בביזיון" משמע שבזיונו הוא שפתוח לעיני רבים, וכך הבין בירושלמי דעירובין ודמגילה הנ"ל, אך מסיים: "והב"ח דאוסר לעזוב ספר פתוח ולצאת לחוץ, לא ידעתי לו מקום ללמוד מש"ס דילן כמ"ש הש"ך, דהא במניח ספר תורה בביתו ליכא לא בזיון דרשות-הרבים ולא חשש נפילת אבק. ואף שהב"ח למדו מהירושלמי – אינו מוכרח".
וראה בס' ראשית-חכמה11, שכתב: "ונראה לי, שטוב להיזהר שאם היה קורא והוצרך להפסיק מאיזו סיבה שיהיה, שיסתום הספר או יכסהו מפני כבוד התורה, שאם יהיה מגולה – שמא יפול עליו מים או איזה לכלוך, כמו שיקרה דבר זה פעמים הרבה". ועל-דרך-זה בס' קב הישר12 "חיוב גדול לנהוג כבוד בספרים, וכשהספר פתוח ואירע דבר טינוף בחדרו – יסגר הספר, או יכסה במטפחת" - אך לא הזכירו שום חשש להעדר הכבוד בעצם היות הספר פתוח12*. וה' יאיר עינינו.
על-כל-פנים ברור, שאיסור זה נתקבל ונהוג בעם ישראל מדורי דורות, ונזהרין בו בבתי-כנסת ובתי-מדרש וישיבות, ואף בלימוד תשב"ר13.
בס' אמרי-פנחס, מהרה"ק ר' פנחס מקאריץ נ"ע14, ניתן ביאור פנימי לעניין זה:
"ולכן אסור להניח ספר פתוח ולצאת, והוא חמור מאד, כי צריכים האותיות להיות גנוזין, כי הם מאור הגנוז. רק בשעה שלומדים מהם אז מאיר אור הגנוז ויוכל להיות פתוח, וספר-תורה שקדושתה גדולה צריך להיות בגניזה יותר" [ומפרט: האותיות – ביריעות, והיריעות – במפה, והספר כולו צנוע בארון-הקודש].
פרטים בדין זה
הפסקה קצרה: כתב על זה הגאון בעהמ"ח שו"ת שואל-ומשיב15: "דווקא במניח ספר פתוח והולך לעסקיו ואין דעתו לחזור תיכף, אבל אם בעת לימודו צריך לילך לצרכיו לנקבים או לדבר עם אחד בחדר אחר – אין צריך לסגור הספרים, שלפעמים ג' או ד' ספרים נפתחים ויהיה לו ביטול רב אם יצטרך לסגור ולפתוח בכל פעם כו', וכן אני נוהג לפעמים [– היינו שלעת הצורך היה נוהג להקל כך], ומכל-מקום אשרי הנזהר בכבוד הספרים [=אם אפשר, עדיף לסגור גם אז]. ושמעתי שהגאון בעל 'אורים ותומים'16 היה מניח תמיד פתוח הספרים בבית ישיבתו, וכשהגיע עת האוכל והלך לו – היה פורס מפה עליהם [בס' משנת-חכמים לשו"ע כאן, אחר העתקת דברי הראשית-חכמה, מביא זאת אודות הגאון בעל 'כנסת הגדולה'17: "כי היה לו וילון ממשי, וכשהיה פוסק מתלמוד-תורה היה פורס אותו וילון על הספרים, כי היה קשה לו לפי מלאכתו [=כמלקט] לחזור לפתוח כל הספרים שהיו צריכים להיות נפתחין לפניו"], וכן נכון לעשות (ומציין לראשית-חכמה הנ"ל)".
ויש שאסרו "אפילו על-מנת לחזור תיכף"18. וכתבו "דפשוט שאין לחלק בין זמן ארוך לזמן קצר, דהרי לא התירו בלי מפה אפילו בכדי ייבוש שהוא זמן קצר. ומלבד זה, לפי מה שכתב הש"ך הנ"ל הרי פשוט, דהמלאך הממונה על השכחה משתדל למצוא הזדמנות למלאות את תפקידו, ותיכף שרואה שמי-שהוא השאיר ספר פתוח, אפילו לרגע, הרי מצא לו הזדמנות זו להשכיח תיכף את תלמודו"19.
מצא ספר פתוח: לאחרונה נתפרסם שהרבי ראה אדם שסוגר ספר שהושאר פתוח, ואמר לו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שמי שהשאיר את הספר פתוח צריך לסוגרו בעצמו [מסתמא הכוונה כשאפשר]20.
בין ה'יושבים' בחצר בעלזא בדורות קודמים היה מנהג, שאם אחד הלומדים השאיר ספר פתוח וחברו שם לב לזה, היה קורא כמה שורות מתוך הספר ורק אז היה סוגרו, כדי שלא לפגוע בכוח הזיכרון של אותו אדם שהשאירו21.
כיסוי חלקי: בשו"ת שלמת-חיים22 מלמד זכות על אלו שמכסים חלק מהספר עם איזה דבר, דכיוון שהוא לשעה קלה ויש היכר – שוב לא נקרא בזיון, ומסיק שבכל זאת יותר טוב לסגור את הספר.
כיסוי בספר אחר: בס' ישועות-חכמה23 מדייק לאסור כיסוי ספר בספר אחר, אבל בס' 'שמירת הגוף והנפש' כתב שעל-פי הנ"ל שיש בזה משום מניעת ביטול תורה, אם-כן אולי נתיר לו גם לכסות בספר24.
דפדוף למקום אחר: אחרים כתבו ש"העוזבים ספר פתוח ומדפדפים למקום אחר שאין לומדים בו – לא הועילו כלום בזה, דיש השערה גדולה לומר דהשכחה הוא בתור עונש על מה שעוזב הספר פתוח וגורם בזיון לספר"25.
כשנשארו שם לומדים: בשו"ת שלמת-חיים26 כתב דיש קפידא בזה אפילו כשהשאיר שם חבריו שלומדים.
כבוד נושא הספרים
באחד הימים בחודש אדר-ראשון תשכ"ה פתח הרבי את דלת 'גן-עדן-התחתון' בדרכו לצאת לביתו. גיסו הרש"ג עמד בפתח כדי להגיע לביתו-שלו, ומכיוון שרש"ג הגיע אחרי לימודו ב'זאל' הקטן, היו בידו ספרים. הרבי סימן לרש"ג שייכנס תחילה כי הוא נושא עמו ספרים. הרש"ג ניסה להתווכח עד שלבסוף נכנע. הרבי חייך אליו חיוך רחב27.
ויש לציין מקור לזה בליקוטים שבסוף ספר 'מהרי"ל – מנהגים'28, "כשהלך הנושא ספר אצלו, אמר לו ליכנס או לצאת לפניו בפתח"29.
-------------------
1) מסכת סופרים פ"ג הי"ד וט"ז.
2) הל' תפילין פ"א הי"ז.
3) יו"ד סי' רעז.
4) צח,א.
5) שם צז,ב.
6) לרש"י - מפני שאין לו בגד, לתוס' - מפני שאסור (לעשות כן בשבת, מדין הוצאה מרשות לרשות).
7) מגילה פ"א ה"ט (בדפוסים המצויים - יב, סע"א). הירושלמי מדבר בכותבי תפילין כנ"ל.
8) הט"ז הבין שהב"ח למד זאת מהגמ' בעירובין שנזכרה לפני-פניו (ראה בנקודות הכסף שם), ואילו הש"ך הבין שלמד זאת מהירושלמי שנזכר לפניו, והתפלא הלא כך מוכח מהמשנה וגמ' בש"ס דילן.
9) וכבר העירו (בקובץ 'היכל הבעש"ט' דלהלן הערה 21), שצריך חיפוש מקור הדברים בספרי הקבלה. ושגם בסידור האריז"ל 'קול יעקב' בסופו נדפס אודות מלאך זה, אך שם שומר המלאך שלא יסיימו את הספר בעניין לא-טוב, ולא נזכרה שם השארת ספר פתוח כלל.
10) יו"ד שם ס"ק א.
11) שער היראה פט"ו (בהוצאת וגשל מנוקד תשנ"ז - עמ' קעז) נדפס לראשונה בויניציאה, של"ט.
12) נדפס לראשונה (כו"כ שנים אחרי הדפסת הב"ח על יו"ד בשנת ת', והט"ז והש"ך על יו"ד בשנת ת"ו) פפד"מ, תס"ה - פרק נד.
12*) ויש לעיין אם ניתן לומר שזה מעין "המניח ספר-תורה כשהוא פתוח [כ"ה לגירסת הרי"ף וכו'] ויוצא", שעליו דרשו חז"ל את הפסוק "ועוזבי הוי' כו'" (ברכות ח,סע"א), אף ששם מדובר בס"ת הפתוח לקריאה במעמד עשרה מישראל.
13) ראה בסידור קול יעקב (הנ"ל הערה 9) ובס' קיצור של"ה (מסכת שבועות, ענייני לימוד תורה. בדפוס אשדוד תשנ"ח דף רסא טור ב) שכותב זאת גם על מלמדי תינוקות. בקיצור של"ה מביא זאת יחד עם העניין שלא לסיים בדבר לא-טוב כנ"ל.
14) שער ד - שבת ומועדים, סי' רכח.
15) בכמה ספרים (ביניהם ערוך השלחן כאן ס"ב) מציינים להגהותיו 'יד שאול' לשו"ע שם, ולא מצאתיו שם בדפוסים שלפנינו, אבל ציינו לספרו 'ידות נדרים' סי' רעז.
16) נפטר בשנת תקכ"ד.
17) נפטר בשנת תל"ג.
18) כף החיים לרבי חיים פאלאג'י סי' כ אות יא. וכבר כתב כיו"ב בספר יוסף אומץ לר' יוסף יוזפא האן נוירלינגן (פפד"מ תפ"ג, "סדר הלימוד בעצמו") "ראיתי שמקפידין... אפילו כשדעתו לחזור להספר".
19) שו"ת ישכיל עבדי ח"ה יו"ד סי' נו.
20) ואיני מוצא מקורו לע"ע (בזמנו סופר הדבר בשם ר' בערקע חן ז"ל).
21) מובא בקובץ 'היכל הבעש"ט', גיליון ט"ו עמ' קסג.
22) תשובות מהרה"ג ר' חיים זוננפלד ז"ל, רבה של ירושלים, ח"ב סי' קא.
23) (להרהמ"ח ס' מסגרת השלחן) סי' כז אות מח.
24) סי' פה הערה ד, ע"פ המג"א סי' קנד ס"ק יד, הובא במשנה ברורה שם ס"ק לא.
25) בית ברוך כלל א אות לו (בהערה).
26) ח"ב סי' ק (שעו), הובא בס' שמירת הגוף והנפש שם הערה א. לכאורה ממה-נפשך: אם הם לומדים באותו ספר - הרי אין ביזיון, ואם לאו - מה ההוא-אמינא להתיר?! אחרים מביאים מברכי יוסף שם, בזה"ל: "ואם עומד אדם שם - אין חשש", וצ"ע (שני הספרים אינם תח"י כעת).
27) 'ניצוצי רבי', 'התקשרות' גיליון תצב עמ' 18.
28) סי' פ, הוצאת מכון ירושלים עמ' תרל"ב.
29) אגב, המהדיר שם ציין: "ראה בטושו"ע שם [יו"ד סי' רפב] ס"ב, ושם ברמ"א נפסק דיש שמחמירים בזה אף בחומשים" [וגם בס' 'הספר בהלכה' פ"ט הערה 11 נעתק ציון זה], אולם שם נאמר רק: "הרואה ספר-תורה כשהוא מהלך - חייב לעמוד לפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם. הגה: אבל לפני חומשים שלנו אין צריכים לעמוד. ויש מחמירים" (ובש"ך ס"ק ג כתב: נראה שצ"ל "ויש מחמירים ואומרים..." על הדין שלאחר-מכן ברמ"א). הרי שנאמר שם רק שצריך לכבד ספר-תורה בעמידה, ולא שצריך לפנות לו את הדרך.
פינוי-דרך כעניין של כבוד (ולא רק כזכות-קדימה בתעבורה, כמו בגמ' סנהדרין לב,ב) מצאתי לע"ע בכתובות (יז,א): "מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל", עיי"ש בפירש"י.
"רגע של שתיקה"
ב'התקשרות' גיליון תק"ע, נזכר נושא זה במסגרת סדר התפילה בבית-ספר חב"ד לבנות. ונשאלנו, אם אכן יש הוראה מהרבי לנהוג כך בבתי-הספר שלנו בארצנו הקדושה.
והנה נושא זה היה "מבצע" שבו דרש הרבי השתדלות מרובה (כולל על-ידי עצומות שיחתמו הילדים בעצמם) אצל נשיא ארה"ב, בקונגרס ובסנט, לחוקק חוק שכל יום לימודים בכל בתי הספר שבמדינה, וכיוצא-בזה לפעול גם במדינות אחרות, יתחיל ב'רגע של שתיקה', שבו יחשבו הילדים על "עין רואה ואוזן שומעת" (מבלי לעשות זאת בדיבור, ומבלי שהמורים יקבעו את התוכן, אלא כל ילד יחשוב כפי מה שלימדו אותו בבית). הרבי שאף ופעל לכך שינהיגו זאת בכל מוסדות החינוך הכלליים, כולל באוניברסיטאות.
על מבצע זה דיבר הרבי פעמים רבות, בעיקר בשנים תשמ"ג-ד. כמה פעמים הזכיר הרבי, שהעניין נחוץ גם בבתי-ספר דתיים: "נחוץ להדגיש שדבר זה (החדרת והעמקת תודעת האמונה בבורא העולם ומנהיגו) שייך גם לבתי-ספר ומוסדות חינוך דתיים...". הדברים נאמרו בשיחת אחרון-של-פסח תשמ"ג סל"א, 'התוועדויות' ח"ג עמ' 1328; ובשיחת י"ב תמוז תשמ"ג סכ"ה, 'התוועדויות' ח"ד עמ' 1751, בלתי מוגהות. אולם משתי השיחות ברור לכאורה, שבתי-ספר דתיים שמתפללים בהם בתחילת היום, וששמים בהם דגש על נושא האמונה, לא נדרש מהם "רגע של שתיקה".
ואכן המזכיר הרה"ח ר' יהודה ליב שי' גרונר הגיב על כך: "אין קא-סלקא-דעתך כזו, שבבתי-ספר שמתפללים בהם, יהיה העניין ד'רגע של שתיקה'".
על-כן, לכאורה, במקומות שהנהיגו זאת, מתוך מה שחלק ממנהלי בתי-ספר חב"ד הבינו באותו זמן שהכוונה גם אליהם, אין לבטל ח"ו מנהג שמוסיף באמונה וביראת-שמים, אבל יש לדעת כי אין על כך הוראה מהרבי. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
