חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:28 זריחה: 6:03 י"ט באב התש"פ, 9/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 629 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת עקב, י"ז במנחם-אב ה'תשס"ו (11/08/06)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 629 - כל המדורים ברצף
עבודת ה' מתוך שלום וחיבור
הליכה בדרכו של בעל ההילולא תזרז את הגאולה העתידה
בניין עדי עד
פרשת עקב
כמה ארך-אפיים לפניו
צנרת פלסטיק במקווה
הלכות ומנהגי חב"ד

 דבר מלכות

עבודת ה' מתוך שלום וחיבור

לשיטת בית שמאי, ששורש נשמתם בגבורה – על האדם למלא את השליחות שהוטלה עליו, ויהי-מה! * בית הלל, שהנהגתם במידת הרחמים, סוברים שיש מקום להתחשבות בבני-אדם "יושבי בתי חומר" * רבי עקיבא, מקור החסד, מרחיק לכת אפילו יותר מבית הלל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נהוג תמיד מכמה טעמים להתחיל בעניין של "סיום". וכיוון שלומדים עתה1 מסכת גיטין, ייערך הסיום על מסכתא גיטין.

והנה, בהצעת התנאים לכללות מציאות הגט והגירושין שנינו במשנה האחרונה דמסכת גיטין2:

"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, שנאמר כי מצא בה ערוות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערוות דבר (או ערווה או שאר דבר סרחון). רבי עקיבא אומר אפילו (לא מצא בה לא ערווה ולא דבר, אלא) מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו".

לשיטת בית שמאי יש להשתדל בעניין שלום-בית עד קצה האחרון: אפילו אם לא מצאה חן בעיניו, ואפילו הקדיחה תבשילו שהפירוש הפשוט בזה (כמובא גם בפוסקים3), שהיא עושה היפך רצונו כדי להכעיס אף-על-פי-כן, יש להשתדל שישארו בניין הבית דאיש ואשה ביחד, וכיוון שנשארים ביחד אזי צריך להיות שלום ביניהם, דאם-לא-כן, קרינן ביה "אל4 תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך"5.

אבל לשיטת בית הלל אין חיוב להתעקש על שלום-בית עד קצה האחרון, אלא, אם הקדיחה תבשילו, היינו, שרואה שאינה חפצה למלא רצונו כו', הרי זו סיבה מספקת לבטל את כל עניין הבית.

ורבי עקיבא סבירא ליה יתירה מזו שאפילו אם היא עושה רצון בעלה, אבל משום מה אינה מוצאת חן בעיניו, אזי אפשר להיות מציאות הגט.

ב. וצריך להבין, דלכאורה, פלוגתא זו בין בית שמאי ובית הלל ורבי עקיבא, היא היפך שיטתם בכל הש"ס:

ידוע הכלל שבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא (מלבד עניינים אחדים שהם "מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל", כפי שנימנו במשנה במסכת עדיות6, שזהו מצד עניין ההתכללות7).

ובנידון דידן: לכאורה היה אפשר לבאר שבית שמאי מחמירים ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".

אבל, לאמיתתו של דבר, הרי, הסיבה לכך שבית שמאי לחומרא היא בגלל ששורשם הוא מקו הגבורה (כמבואר בפנימיות התורה8), ובלשון הגמרא9 ששמאי היה "קפדן", ומצד הגבורה והקפידא באים עניינים של דינים וחומרות.

והרי מצד תכונת הקפדנות, נעשה היחס שבין איש ואשתו באופן שאפילו דבר קל ביותר מעורר קפידת הבעל וגורם לרחק את אשתו ועד לגירושין כפי שמצינו בגמרא במסכת בבא-בתרא10 בעניין "גט מקושר" (הדורש טירחא גדולה ביותר ואריכות זמן), ש"כהני... הוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו", היינו, שתכונת הקפדנות היא סיבה לעניין הגירושין דווקא.

וכיוון שכן, היתה צריכה להיות דעת בית שמאי שגם על דבר קל ביותר יכול הבעל להקפיד ולגרש את אשתו.

ואכן מצינו על-דרך זה בהנהגתו הקפדנית של בית שמאי במסכת שבת11: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר-לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", "על מנת שתשימני כהן גדול" "דחפו באמת הבניין שבידו", וגירשו מהסתפח בנחלת ה'12; ואילו הלל שהיה "ענוותן9", ושורשו מקו החסד (היפך תכונת הקפדנות) קיבל אותם וגיירם.

ואילו בנידון-דידן מיחלפא שיטתייהו: בית שמאי אומרים שאפילו אם הקדיחה תבשילו אסור לבעל להקפיד עליה ולגרשה, וחייב הוא לשמור על קשר הנישואין; ואילו בית הלל, ששיטתם בכל מקום היא בקו החסד, להקל, ולהשתדל בשלום ואחווה וחסד סבירא להו שאם הקדיחה תבשילו (אף שלא מצא בה שום דבר ערווה) יכול לגרשה?

ג. ויתירה מזה שמצינו פלוגתא דומה בין בית שמאי לבית הלל בעניין הנישואין גופא, שבה רואים הקפידא דבית שמאי והוויתור דבית הלל, היפך שיטתם כאן:

"תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא (לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה), ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!13. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?"14.

כלומר: לדעת בית שמאי יש להתייחס אל הכלה "כמות שהיא", וכאשר רואים בה חיסרון, אי-אפשר לומר עליה "כלה נאה וחסודה", כיוון ש"התורה אמרה מדבר שקר תרחק".

ואילו לדעת בית הלל יש להתעלם מכל החסרונות, ואפילו אם היתה חיגרת או סומא [שהם חסרונות גדולים ביותר: "סומא" ש"חשיב כמת"15, שזוהי ירידה ונפילה הכי גדולה שיכולה להיות אצל אדם חי, שעם היותו חי, מכל-מקום חשוב הוא כהיפך הדבר; ו"חיגרת" חיסרון בהרגל שהוא המעמיד את כל מבנה הגוף, ועניינו ברוחניות הוא עניין האמונה שהיא היסוד על כל המצוות כולן16], אומרים עליה "כלה נאה וחסודה".

ואילו בנידון-דידן מיחלפא שיטתייהו: לדעת בית הלל, אם הקדיחה תבשילו שזהו חיסרון קטן הרבה יותר מאשר היתה חיגרת או סומא אזי נעשה היפך עניין הקידושין; ואילו לדעת בית שמאי מבלי הבט על גודל החיסרון, הנה כל זמן שאין כאן איסור על-פי תורה ("מצא בה ערוות דבר"), שאז אסורה לישב תחתיו צריך להיות עניין הקידושין בתוקפו.

ולכאורה, היתה צריכה להיות השיטה זה לעומת זה שבהתאם לאופן ההנהגה בתחילת הקידושין, יהיה אופן ההנהגה גם המשך כל זמן הנישואין, אם באופן של הקפדה על החסרונות כו', או להיפך.

ד. ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור תוכן העניין דקידושין וגיטין בעבודת האדם שזהו עניין עיקרי שבו משתקף כללות עניין עבודת האדם לקונו:

ידוע17 שכללות העניין דאיש ואשה, חתן וכלה, נמשך ונשתלשל מעניינם ברוחניות ככל ענייני האדם התחתון, עליו נאמר18 "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ו"אתם קרויין אדם"19, על-שם "אדמה לעליון"20, כמו שכתוב21 "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" הקב"ה שנקרא חתן וכנסת-ישראל שנקראת כלה, אשר, משמעות השידוך ביניהם הוא שהנשמה (הכלה) מקבלת על עצמה ומתחילה למלא את שליחותו של הקב"ה (החתן) בעולם, כמאמר המשנה בסוף מסכת קידושין: "אני נבראתי לשמש את קוני".

ומזה נמשך גם באיש ואשה למטה שהתכלית היא כמאמר רז"ל22 "איש ואשה זכו שכינה ביניהן"23, על-ידי-זה שבונים "בניין עדי עד"24, בדוגמת אדם וחווה בהיותם בגן-עדן, כנוסח הברכה בכל נישואי איש ואשה24: "כשמחך יצירך בגן-עדן מקדם", שאז היה עניינם כמפורש בקרא: "ויניחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה"25, לעבדה אלו רמ"ח מצוות עשה, ולשמרה אלו שס"ה מצוות לא תעשה (כהפירוש בתרגום יונתן ובזוהר26).

ובעניין זה יש פלוגתא בין בית שמאי לבית הלל: הן בהנוגע להמעמד ומצב שקודם התחלת העבודה (עניין הנישואין) שזוהי הפלוגתא ב"כיצד מרקדין לפני הכלה" (כדלקמן ס"ה); והן בנוגע להמעמד ומצב שלאחרי התחלת העבודה, בעיצומה של העבודה – שזוהי הפלוגתא בנוגע לעניין הגירושין, "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'", מתי אפשר לעזוב את אופן העבודה שעסק בה עד עתה ולעבור לעבודה אחרת (כדלקמן ס"ז). ועל-פי זה יתבאר הטעם שמיחלפא שיטתייהו דבית שמאי ובית הלל בין קודם התחלת העבודה ובין לאחרי התחלת העבודה.

ה. ויש לבאר תחילה פלוגתת בית שמאי ובית הלל "כיצד מרקדין לפני  הכלה" על-פי הביאור בליקוטי-תורה27 ד"ה "תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה", שאמר רבינו הזקן בחתונה (כמצויין בה"ביכלאך" שבהם נרשמו התאריכים והמאורעות דאמירת המאמרים28):

כדי שיוכל להיות השידוך בין נשמת איש ישראל (כלה) להקב"ה, שהנשמה תוכל למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, יש צורך בנתינת כוח מלמעלה שזהו העניין ד"מרקדין לפני הכלה", וכפי שנמשך גם בעניין נישואי איש ואשה כפשוטם, ש"מרקדין לפני הכלה" הוא עניין המשכת השמחה בהכלה.

ובעניין זה יש ב' שיטות:

א) "בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא" כמבואר בליקוטי-תורה29 ש"בית שמאי שורשם מבחינת הגבורות עליונות, על כן נקראו שמאי, עניין שאמרו רז"ל30 על פסוק31 "ושם דרך כו'" – "כל השם אורחותיו", דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא... וזהו כלה כמות שהיא, כלומר, כמו שהיא העליה מלמטה... אם רב ואם מעט", היינו שלפי ערך עבודת הנשמה באתערותא דלתתא, הנה באופן כזה נמשך הסיוע והשפעת האור מלמעלה, שזהו עניין "מרקדין לפני הכלה".

כלומר: הן אמת שהסיוע מלמעלה שנמשך בברכתו של הקב"ה הוא גדול יותר מהכלים שמכינים מלמטה, וכדברי הגמרא במסכת יומא32 "אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה", אבל אף-על-פי-כן, הרי זה בערך העבודה, והיינו, שהסיוע "הרבה... מלמעלה" תלוי בהקידוש "מעט... מלמטה" (שלכן כאשר חסר הקידוש מעט מלמטה אזי לא נמשך כלל הסיוע מלמעלה), ובמילא, ככל שיגדל הקידוש "מעט מלמטה", כך תהיה המשכת הסיוע "הרבה מלמעלה" באופן נעלה יותר.

ומזה מובן, שכאשר הכלה היא "חיגרת או סומא", אזי אי-אפשר שתהיה ההמשכה מלמעלה באופן נעלה ביותר, כי אם, "כלה כמות שהיא".

ב) "ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה", אפילו אם "היתה חיגרת או סומא" כמבואר בליקוטי-תורה29 ש"בית הלל ששורשו מבחינת החסדים, חולק על בית שמאי, שלא יהיה ההמשכה לפי ההעלאה, אלא אדרבה, תחילה יהיה המשכה מלמעלה למטה, ויהיה אז ממילא יפלו כל החיצונים שלא לה' המה... וזהו פירוש כלה נאה וחסודה, חסודה הוא לשון נפעל... דהיינו שנעשית חסודה על-ידי המשכת חסד עליון מלמעלה למטה להיות גילוי אלוקות, אזי ממילא יפול הרע, ויהיה בחינת...כלה נאה... אפילו (אם היתה תחילה) חיגרת או אפילו סומא".

ועל-דרך שמצינו במדרש איכה רבה33 על הפסוק34 "השיבנו ה' אליך ונשובה", "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, שלך הוא, השיבנו" (בידך הוא ובך תולה לקבל ולהשיב אותנו35), היינו שתחילה צריכה להיות פעולתו של הקב"ה "השיבנו" ואחר-כך "ונשובה".

וזוהי גם טענת בית הלל והלכה כמותם שצריך להיות הסדר ד"כלה נאה וחסודה", דהיינו, "המשכת חסד עליון מלמעלה למטה", ועל-ידי זה נפעל גם אצל "חיגרת או סומא" שתהיה "אשה כשרה (ש)עושה רצון בעלה"36, ובעלייתו של הבעל היא עולה עמו37, היינו, שמתבטל החיסרון דחיגרת או סומא, ונעשית כלי שלם להיות "חברתך ואשת בריתך" (כהסיום דמסכת גיטין).

[ועניין זה משתקף גם בנישואי איש ואשה למטה שיש ב' אופני הנהגה ד"מרקדין לפני הכלה", "כלה כמות שהיא", או  "כלה נאה וחסודה" (אפילו אם "היתה חיגרת או סומא")].

ו. אמנם, במה דברים אמורים קודם התחלת העבודה:

קודם שירדה הנשמה למטה להתלבש בגוף נמצאת היא בעולם שלמעלה, שהוא "עולם ברור"38, שהטוב אינו מעורב עם הרע, כפי שיהיה גם למטה לאחרי גמר הבירורים, שאז תהיה הלכה כבית שמאי (כדאיתא בכתבי האריז"ל39).

ולכן, בית שמאי ששרשם ממידת הדין והגבורה, סבירא להו שיש להחמיר ולהקפיד ולשקול כל דבר איך ומה הוא, "כלה כמות שהיא" איך יהיה מעמד ומצב הנשמה בעבודתה למטה (כפי שניכר בה עוד קודם ירידתה למטה), ובמילא, "הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?!" (בתמיהה), הרי "התורה אמרה מדבר שקר תרחק!" [וזאת אף-על-פי ש"אמת אומר אל יברא"40, כיוון שמצד האמת אי-אפשר להיות קיום העולם], ולפי ערך מעמדה ומצבה נותנים לה השפעה מלמעלה לצורך העבודה.

ואילו בית הלל ששרשם ממידת החסד, סבירא להו שצריכים להקל וליתן יותר, והיינו, שגם כאשר רואים שתהיה "חיגרת או סומא", יש להתייחס אליה וליתן לה ההמשכה מלמעלה כמו "כלה נאה וחסודה".

אמנם, לאחרי שהנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא41, ל"עולם הפוך"38, לעבוד עבודתה בהגוף ובחלקו בעולם אזי מתבטא החילוק שבין בית שמאי לבית הלל בציור הפכי:

מצד הדין והגבורה דבית שמאי השיטה היא שיש להחמיר ולעסוק בכל ענייני העבודה גם כאשר העבודה היא קשה ביותר; ואילו לשיטת בית הלל, כאשר העבודה היא שלא לפי כוחו, יכול לפעול שיחליפוה בעבודה קלה יותר, כדלקמן.

וזהו תוכן הפלוגתא דבית שמאי ובית הלל (ורבי עקיבא) בנוגע להמעמד ומצב שלאחרי הנישואין (בניגוד לפלוגתתם במעמד ומצב שלפני-זה, "כיצד מרקדין לפני הכלה") "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".

ז. ביאור הדברים:

יכול להיות מעמד ומצב שלמרות שכבר היה עניין הנישואין, היינו, שהנשמה (איש) נתלבשה בגוף (אשה)42 זה, וניתן לה חלק בעולם שבו צריכה להיות עבודתה, וגם ניסתה והתחילה לעסוק בזה אף-על-פי-כן, באה הנשמה בפני בית-דין של מעלה, וטוענת, שאין ביכולתה להשתלט על הגוף, כיוון שיצרו גדול כו', ואין ביכלתה לפעול בבירור חלקה בעולם מצד גודל ההעלם וההסתר כו', והיינו, שהטענה היא שאין התאמה בין הנשמה להגוף או בין האדם העובד לעבודתו בחלקו בעולם, ולכן רצונו להתגרש מעבודה זו ולמצוא עבודה אחרת קלה יותר.

ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי – שהנהגתם במידת הדין והגבורה, שלכן מחמירים בכל ענייני תורה ומצוותיה סבירא להו שלא יועילו שום תירוצים; כיוון שניתנה לאדם עבודה ושליחות זו, היינו, שמלמעלה חיברו ביניהם (עניין של נישואין) חייב הוא למלא אותה עד כמה שתהיה קשה, שכן, גם כאשר זוהי עבודה קשה ביותר, הרי "לפום גמלא שיחנא"43, ובמילא, עליו לעבוד עבודתו עד קצה האחרון, "עד דכדוכה של נפש"44, ו"עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי45), ואין לו לעזוב עבודה זו, ומובטח לו שבוודאי "לא ידח ממנו נידח"46.

וזהו "לא יגרש אדם את אשתו" "אלא אם כן מצא בה ערוות דבר", היינו, שישנו פסק-דין בתורה שזהו "דבר ערווה", שאז היא אסורה לו וחייב לגרשה:

ייתכן אמנם ש"לא תמצא חן בעיניו", היינו שמצד בחינת המקיפים שבנשמה (עניין ה"חן")47, אין התאמה בין הנשמה להגוף, בין האדם העובד לעבודה בחלקו בעולם; וייתכן אפילו ש"הקדיחה את תבשילו", היפך ההנהגה ד"אשה כשרה עושה רצון בעלה"; ואף-על-פי-כן, כל זמן שאין פסק-דין על-פי תורה שהחיבור של נשמה זו עם גוף זה, או אדם זה עם עבודה זו, הוא חיבור וצירוף שאינו ראוי מוכרח הוא להמשיך בעבודתו זו למרות היותה עבודה קשה ביותר.

אבל בית הלל שהנהגתם היא במידת הרחמים, מצד רחמים רבים העליונים סבירא להו שיש להתחשב במעמדם ומצבם של בני-אדם קרוצי חומר, יושבי בתי חומר, ולמצוא אופני עבודה קלים יותר, ובלבד שיוכלו בקלות יותר למלא את רצון הבורא, החתן של ישראל (הכלה).

כלומר: למרות שהיה אמנם עניין של קידושין "כדת משה וישראל", כולל גם ברכות נישואין, שמורה על ההסכמה והמשכת הסיוע מלמעלה, אבל אף-על-פי-כן, כאשר רואים אחר-כך שאין שלום וחיבור ביניהם, האשה אינה עושה (אלא ממרה את) רצון בעלה, החומר אינו עושה את רצון הצורה, והגוף אינו עושה את רצון הנשמה אזי יש מקום לומר שנשמה זו צריכה גוף אחר שיהיה נוח יותר, וגוף זה צריך נשמה אחרת שתהיה תקיפה יותר.

ועל-דרך זה בנוגע לעבודה בחלקו בעולם, שכאשר אינו מצליח בעבודה זו, ואדרבה כו' יש מקום להחליפה בעבודה אחרת, קלה יותר.

ואף-על-פי-כן, לא יהיה זה באופן שעל-ידי זה יחסר חס-ושלום במילוי רצונו של הקב"ה בעבודה ושליחות הקודמת, אלא באופן ש"יצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"48, וה"איש אחר" יבנה בית בישראל שבו יהיה "ושכנתי בתוכם"49, "בתוך כל אחד ואחד"50, היינו, שיימצא יהודי אחר שיעסוק ויצליח במילוי העבודה והשליחות בחלק העולם הנ"ל, לעשות ממנו כלי לאלוקות.

ח. ואילו "רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו":

רבי עקיבא, להיותו חסיד, מקור החסד, ועד שאומר ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", סבירא ליה יתירה מזה שעבודתו של יהודי צריכה להיות גם באופן של "חן".

והיינו, שנוסף על שלימות העבודה בפועל ממש, צריכה להיות העבודה מתוך רצון ותענוג ("חן") כפי שמצינו בנוגע ללימוד התורה שאמרו חז"ל51 "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ"; ועל-דרך זה בקיום המצוות ישנו עניין ברכת המצוות: "ברוך כו' אשר קידשנו במצוותיו", שהוא עניין ההודאה להקב"ה52 על "אשר קידשנו במצוותיו", "אשר" דייקא, כמבואר בקבלה וחסידות53 ש"אשר" הוא מלשון תענוג, כמו "באשרי כי אשרוני בנות"54, היינו, שקיום המצוות הוא מתוך תענוג ונחת רוח.

אמנם, כאשר עבודתו היא באופן שחסר בה עניין ה"חן", והיינו, שבנוגע לפועל הרי הוא עובד עבודתו בשלימות, אבל הוא עושה זאת בדרך "מצוות אנשים מלומדה"55, ללא רגש של אהבה ותענוג, כיוון שחסר אצלו ה"חן" בעבודה זו אזי מצד מידת החסידות של רבי עקיבא, מאפשרים לו למצוא עבודה אחרת שתמצא חן בעיניו, ויוכל לעסוק בה מתוך תענוג, שאז תהיה עבודתו לה' בשמחה ובטוב לבב56.

ט. והנה, ההלכה היא לא כרבי עקיבא, ולא כבית שמאי, אלא כבית הלל57:

התורה על הרוב תדבר58, ואצל רוב בני-ישראל, אי-אפשר לדרוש ולתבוע שמיד בהתחלת העבודה יהיה גם עניין התענוג בעבודה. וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה59, שבתחילת העבודה "אין מלמדין... אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר", שאז, עבודתו אינה מצד עניין התענוג, אלא מצד סיבה צדדית.

ולכן, אין הלכה כרבי עקיבא שסבירא ליה שאפילו כאשר חסר רק עניין ה"חן" (חפץ ותענוג) בעבודה מסויימת, אזי כבר יכול לעזוב עבודה זו, ולעבור לעבודה אחרת שמוצאת חן בעיניו.

ולאידך גיסא אין הלכה כבית שמאי שיש חיוב על האדם להמשיך ולהתייסר בעבודתו הקשה עד מיצוי הנפש, מבלי לאפשר לו לעבור לעבודה קלה יותר.

במקרים יוצאים מן הכלל צריכה אמנם להיות העבודה באופן של מסירות-נפש עד כלות הנפש ממש60 בנוגע לג' העניינים שעליהם אמרו61 "יהרג ואל יעבור",

– וישנו אופן ההנהגה של חסידים62 שמחמירים על עצמם ומוסרים נפשם על קיום כל התורה ומצוות, וכדאיתא במדרש63 על הפסוק64 "מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכתי בית מאהבי", "מה לך יוצא ליסקל, על ששמרתי את השבת... על שמלתי את בני כו'", "על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין". ולהעיר מהפלוגתא בראשונים ואחרונים65 אם ניתנה רשות לכל אחד למסור נפשו על כל המצוות שבתורה שלא בשעת גזירת השמד. ולכל הדעות, אין זו דרך הסלולה לרבים, אשר, התורה על הרוב תדבר –

אבל בנוגע לכל שאר העניינים צריכה להיות עבודתו באופן שהנשמה נשארת קשורה בגוף, אף-על-פי שנכשל לפי שעה כו'66.

ולכן, ההלכה היא כבית הלל שזוהי דרך סלולה ורחבה לכל אחד ואחד מישראל, דרך המלך, "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"65.

(קטעים מהתוועדות כ' במנחם-אב ה'תשי"ט. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ט, חלק כו (כרך ג), עמ' 172-156 – בלתי מוגה)

----------------------

1)    בסדרי הישיבה (המו"ל).

2)    צ, רע"א (ובפרש"י).

3)    ראה טור אה"ע סקי"ט. וראה גם מאירי שם.

4)    משלי ג,כט.

5)    גיטין שם, סע"א.

6)    פ"ד ופ"ה.

7)    ראה תניא אגה"ק סי"ג.

8)   ראה זח"ג רמה,א. טעהמ"צ להרח"ו פ' תצא. שער הגלגולים סוף הקדמה לו. אגה"ק שם. לקו"ת שה"ש מ,א. מח,ג. ובכ"מ.

9)    שבת ל, סע"ב.

10)  קס,ב.

11)  לא,א.

12)  ע"פ לשון הכתוב שמואל-א כו,יט.

13)  משפטים כג,ז.

14)  כתובות טז, סע"ב ואילך (ובפרש"י).

15)  נדרים סד, סע"ב. וש"נ.

16)  ראה גם מכתב י"ט אד"ש שנה זו (אג"ק חי"ח ס"ע רפו ואילך), ובהנסמן בהערוות שם.

17)  ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 984. ועוד.

18)  בראשית א,כו.

19)  יבמות סא, רע"א. וש"נ.

20)  ראה של"ה ג, רע"א. כ,ב. ועוד.

21)  יחזקאל א,כו.

22)  סוטה יז,א.

23)  ולהעיר ממ"ש בספרים (ראה נטעי-גבריאל הל' נישואין ח"א רפ"כ. וש"נ.) שעדי קידושין צריכים להרהר בתשובה, והיינו, שהשראת השכינה שע"י נישואי איש ואשה פועלת גם על אלו שרק משתתפים בכך.

24)  נוסח ברכת אירוסין ונישואין.

25)  בראשית ב,טו.

26)  ח"א כז, א. תקו"ז תכ"א (סב,א). תנ"ה (פח,ב).

27)  שה"ש מח, סעב ואילך.

28)  ראה הערות וציונים מכ"ק אדמו"ר ללקו"ת שם: נדפס (בשינויים) במאמרי אדה"ז הנחות הר"פ ז"ל (ע' מה) ונרשם עליו: "חתונה זלאבין".

29)  שם,ג.

30)  מו"ק ה' סע"א.

31)  תהילים נ,כג.

32)  לט, רע"א.

33)  בסופו.

34)  איכה בסופו.

35)  פי' מת"כ.

36)  תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סו"ס סט.

37)  כתובות מח,א.

38)  פסחים נ,א. וש"נ.

39)  ראה מק"מ לזח"א יז,ב. והובא בלקו"ת קורח נד, רע"ג.

40)  ב"ר פ"ח, ה. הובא בלקו"ת שה"ש שם.

41)  ע"פ לשון חז"ל חגיגה ה,ב.

42)  ראה זח"א קכב,ב ואילך. בחיי בראשית ג,כא. ובכמה מארז"ל. וראה שיחת כל היוצא למלחמת בית דוד (לקו"ד ח"ד תשפט,ב. ספר השיחות תש"ב ע' 130 ואילך).

43)  כתובות סז, רע"א. וש"נ.

44)  רות רבה פ"ו, יג. קה"ר פ"ז, ח.

45)  עה"פ ואהבת את ה' אלוקיך ואתחנן ו, ה.

46)  ע"פ שמואל-ב יד,יד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.

47)  ראה ד"ה ויהי אומן תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז עמ' קפז ואילך).

48)  תצא כד,ב.

49)  תרומה כה,ח.

50)  ראה אלשיך עה"פ של"ה סט,א. ועוד.

51)  ע"ז יט,א.

52)  ולהעיר, שעניין זה הוא הנקודה המשותפת בין "ברכת הנהנין" ל"ברכת המצוות", אע"פ שבכמה עניינים חלוקים הם זה מזה.

53)  ראה פע"ח שער הברכות פ"ב, תו"א תולדות יח, סע"ב. לקו"ת בשלח א,ד. ובכ"מ.

54)  ויצא ל,יג.

55)  ישעיהו כט,יג. וראה תניא פל"ט (נג,ב) ובכ"מ.

56)  טושו"ע אה"ע סקי"ט ס"ג.

57)  רמב"ם סוף הל' לולב. תניא פכ"ו.

58)  ראה מו"נ ח"ג פל"ד.

59)  פ"י ה"ה.

60)  שזהו העניין השני שבו "קונה את עצמה", מלבד גט (ס"א בגוף השיחה).

61)  סנהדרין עד,א.

62)  ראה שם קי,ב: "אספו לי חסידי, אלו צדיקים שבכל דור ודור... שמסרו עצמן כו'".

63)  יל"ש עה"פ (רמז תקפא), ויק"ר פל"ב,א.

64)  זכריהו יג,ו.

65)ראה כס"מ לרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ד.

66)  וע"ד האמור לעיל (ס"ט) בשיטת ב"ה, שגם אם היתה חיגרת או סומא, נותנים לה הנתינת כוח מלמעלה כו'.

67)  וירא יח,יט.

 משיח וגאולה בפרשה

הליכה בדרכו של בעל ההילולא תזרז את הגאולה העתידה

עבודה עם עצמו והשפעה על הזולת

כדי להביא את הגאולה העתידה צריכה להיות השלימות בעבודה עם עצמו והשלימות בהשפעה על הזולת. כפי שזה היה אצל בעל ההילולא: הוא עבד את עבודתו שלו בשלימות, עד למסירות-נפש, כולל על-ידי שכתב דברי תורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה. הוא היה רב ומנהיג, וניהל את צאן מרעיתו [נוסף להשפעתו על אומות העולם, ובפרט על-ידי כך שראו השגחה פרטית וניסים שאירעו עמו, וזה הוסיף אצלם באמונת ה', בורא עולם ומנהיגו].

נוסף לכך שזכינו זכות גדולה וחלק קטן מחידושי התורה ודברי התורה שלו...

ושני העניינים העבודה עם עצמו ועם הסביבה מרומזים בשני השמות "לוי" ו"יצחק":

"לוי", "יילוה אישי אלי" מרמז על העבודה עם עצמו ("אלי") להתחבר עם הקב"ה ("אישי"). "יצחק" מרמז על העבודה של השפעה על הסביבה יצחק הוא על-שם "כל השומע יצחק לי", דהיינו: ההשפעה על השומע ממנו, עד לכזה האוחז רק בדרגת שמיעה (שלמטה מראייה), ו"כל השומע", אפילו שומע כזה שאינו מתאמץ "לשמוע" מה שמדברים, ורק שהמילים נכנסות לאוזניו הוא פועל עליו סוף-סוף את העניין של "יצחק", הצחוק והשמחה, עד כפי שזה למעלה ממדידה והגבלה.

ולהוסיף ש"(יצחק) לי" קאי בפשטות על שרה, וכפי שהיא שרה (בה"א), שיש לה שייכות עם העולם על-דרך אשת בעל ההילולא, שהיתה יחד עם בעל ההילולא בגלות, ושם סייעה לו בעבודתו הק' (כנ"ל), כולל על-ידי שאספה עשב ועשתה מזה דיו כדי שבעל ההילולא יוכל לרשום את דברי התורה שלו, שהיא לבסוף הוציאה מהגלות-בתוך-גלות במוסקבה ולאחר מכן הגיעו על-ידי כמה, כמה וכמה ממוצעים וכו' וכו' עד... – שהגיע לברוקלין והודפס וכו'.

הלימוד מכך עבור כל אחד ואחד:

כל יהודי יש בו עניינים של "לוי" ושל "יצחק" כפסק-דין הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו כו'", ובנוגע ליצחק אבינו יש לכל יהודי בתוכו את הכוחות מהאבות.

עבודתו של יהודי צריכה להיות בשני הקווים עבודה עם עצמו, בקיום התורה והמצוות, "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם", כולל הזהירות במצוות קלות כבחמורות, והעבודה עם הזולת על-ידי הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה. ומתוך מסירות-נפש, ובפרט בהימצאנו בסוף הגלות.

ובמיוחד בבואנו מחמשה-עשר באב, אשר "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", יוסיף חיים על חייו הוספה בחיים כפשוטם אשר בפנימיותם יש חיים אמיתיים, תורה ומצוות, הם חיינו ואורך ימינו.

ועל-ידי ההוספה במעשינו ועבודתינו נזכה תיכף ומיד לשלימות השכר הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בגלוי ממש, יקויים יילוה אישי אליי הקב"ה עם היהודים, "עמו אנוכי בצרה" בגלות, ויוצא יחד עמם מהגלות בגאולה האמיתית והשלימה, כולל שלימות הצחוק והשמחה (יצחק).

 (מהתוועדות שבת פרשת עקב, י"ח במנחם-אב ה'תשמ"ט. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט, כרך ד, עמ' 169-171)

 ניצוצי רבי

בניין עדי עד

הרבי מפתיע עסקן מסור מאנגליה במתנה מיוחדת, במלאת לו ולרעייתו חמישים שנות נישואים * חתן ביום חופתו ילך לאוהל הק' והכלה תאמר פרקי תהילים * הצד השווה בין בניית בית גשמי לבניית בית בישראל * צרור הוראות, סיפורים והתבטאויות בענייני נישואים

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

ביומנו של אחד התמימים מסופר על חתונה שהתקיימה בכ"ג כסלו (השנה לא ידועה). למחרת התעניין הרבי (כנראה אצל אחד המזכירים) מי השתתף בחתונה. היה מאוד שבע-רצון מזה שכיבדו את הרה"ח ר' מנחם-מענדל שיחי' פוטארפס בקריאת מכתב הברכה (של הרבי) לחתונה. כמו-כן התעניין אם החתן אמר את כל המאמר. וכן אם המחיצה שבין הגברים לנשים היתה כדבעי.

מעודד את המשך הקשר

אחת מנשות אנ"ש קירבה אישה ליהדות. היא אף הביאה אותה אל הרבי ל'יחידות', אך לאחר-מכן ניתקה את קשריה עם המקורבת.

לימים נישאה המקורבת לבן-זוגה, ויחדיו הגיעו השניים ל'יחידות' אצל הרבי. למחרת שיגר הרבי מכתב ארוך לבעלה של המקרבת ובסיומו ציין ("נ.ב.") להלן בתרגום חופשי מאנגלית:

מכיוון שכל דבר הינו ב'השגחה-פרטית', הנה בלילה הקודם ביקרו אצלי מר ומרת.... (שם נעוריה:...). לראשונה הוצגה  בפני מרת... על-ידי רעייתך, ושמחתי להיווכח אז בקירוב הגדול של רעייתך ב... כאשר ביקרוני אמש... התעניינתי אודתך. להפתעתי אמרה מרת... שהיא לא קיבלה מכם "מזל-טוב" לרגל שידוכיה ונישואיה. נוצר אצלי הרושם כי מרת... לקחה זאת ללב. לכן ראיתי לנכון להסב תשומת לבך לכך, בתקווה שלא תקפיד על שהתערבתי בעניין אישי. התרשמותי כי מרת... מרגישה פגועה מהעדר כל התייחסות שלכם לחתונתה, ואינני יודע אם היא לא תרגיש מכך מבוזה לחלוטין.

דולר לכל שנת נישואים...

בשנת תשמ"ט מלאו יובל שנים לנישואיו של הרה"ח ר' זלמן יפה ז"ל, מחשובי העסקנים שפעלו בשירות הרבי במנצ'סטר, ומי שזכה לקירובים נדירים מצד הרבי. בשלהי חודש תשרי, כשעבר בחלוקת הדולרים שהתקיימה לאחר תפילת שחרית בביתו של הרבי – עצר הרבי לפתע, סימן לו באצבעותיו, ואז לפתע הכניס את ידו הק' לכיס הפנימי של הסירטוק והוציא מתוכו שטר של 50 דולר (ניכר היה שהרבי הכין זאת לפני-כן במיוחד עבורו). הרבי הושיט את השטר לר' זלמן ואמר לו: "זה עבור חגיגת 50 שנה לנישואיך, תחלק זאת לכל המשפחה שלך".

'משקה' לחתן בהתוועדות

עד למאורע הלב בשמיני-עצרת תשל"ח היו החתנים מכניסים בקבוק משקה ל'מזכירות' לפני השבת שקודם חתונתם, ובמהלך התוועדות השבת היו ניגשים אל הרבי ומקבלים משקה מידיו הק'. אחר-כך החל הרבי להתוועד במוצאי-שבת ונוהג זה נפסק. במוצאי שבת-קודש פרשת עקב תשל"ח, בעיצומה של ההתוועדות, קרא הרבי להרה"ח ר' בערל שיחי' גורביץ (מנהל בית-רבקה בצרפת) בקשר לחתונת בנו הרה"ת ר' מנחם-מענדל שאירעה באותו שבוע, ומיד לאחר-מכן קרא לחתן והעניק לו בקבוק משקה עבור החתונה.

כדאי שינגנו "הניגון הידוע"

"בודאי החתונה כדמו"י [כדת משה וישראל], ולכן כדאי שינגנו קודם טקס הקידושין הניגון הידוע (דד' בבות) של אדה"ז [אדמו"ר הזקן]" – כתב הרבי בד' בטבת תשמ"ו (תשורה סימפסאהן – י"א באדר א' תשס"ה, עמ' 9).

המתכון לאושר גשמי ורוחני

הנה לקט תשובות ומענות בענייני שידוכין ונישואין שרשם יו"ר המזכירות, הרבי הרב חיים-מרדכי-אייזיק חודוקוב ז"ל מפי הרבי (הדברים מובאים כמעט בלשונם, מלבד תיקונים קלים בנוסח ובסדר) :

א) בחודש אלול תשי"א בשם... שאלתי את כ"ק אד"ש סדר ליום לפני החופה עבורו ועבור כלתו. ויען לי כ"ק אד"ש כי הלא החתן בטח ילך על ה"אוהל"... והכלה תאמר קאפיטלעך [פרקי] תהילים (ובעיקר הדגיש על ספר אחרון של תהילים).

ב) [ליל ה' דחנוכה תשט"ו] בשבוע העבר שאלתי את כ"ק אד"ש בשם... אשר יום הולדת שלו ביום א' דחנוכה, ושאל כי באשר רוצה ללכת לרגל זה לבקר את ה"אהל" אם ללכת ביום הולדתו גופא, או – משום שחל בחנוכה – ללכת יום קודם, היינו ערב חנוכה. ויען כ"ק אד"ש כי ילך ביום ההולדת, היינו בחנוכה גופא.

ג) [כ"ו כסלו תשי"ב] היום אחר-הצהריים שאלתי בשם החתן... שאצלו זה יום חופתו – כי בהיות שלא הספיק בבוקר להיות על ה"אוהל", ושואל אם הוא ילך שמה לפני מנחה, או יתפלל מנחה מוקדם (כי רוצה עוד לקבל סידור כ"ק אד"ש למנחה). ויען כ"ק אד"ש כי יותר טוב שיילך ל"אוהל" לפני המנחה ויספיק לשוב למנחה, ואגב אמר לי כ"ק שמשום חנוכה טוב שידלג באלה המקומות שב"מענה לשון" המזכירים חטא ועוון.

ד) מרת... אשר בהסכמת כ"ק אד"ש הוקבע זמן חתונתה [...]  לחודש אלול, הנה מסיבות שונות מהנמנע לסדר שהחתונה תהיה לפני ח"י אלול, ושואלת אם כ"ק אד"ש מסכים לזה.

המענה: תושיב ג' רבנים, ותספר להם כי החתונה של ר' ברוך אביו של אדמו"ר הזקן זצ"ל – היתה בח"י אלול, ושיפסקו הרבנים הנ"ל לה, כי טוב לעשות החתונה בח"י אלול.

ה) על שאלות... אשר חתונתו היתה באלול תשי"ד:

1. אם מברכים "שהחיינו" על טלית גדול בפעם הראשונה – ענה: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה".

2. כששבעת ימי המשתה הם בימי הסליחות אם אומרים תחנון בסדר הסליחות ואיך נוהגים המניין, ענה: "לרגעים אלו יהיה החתן בחדר אחר".

ו) אחד התלמידים התמימים שואל בדבר מה שמציעים לו שידוך אשר שם המדוברת לאה, ושם אמו של הבחור אסתר-לאה, אם יתעניין בשידוך.

המענה: "כיון ששם אמו תי' כנ"ל כבר פס"ד הצ"צ [פסק דין הצמח-צדק] שאין מקום לחשש [שו"ת אה"ע סקמ"ג [שאלות ותשובות אבן-העזר סימן קמ"ג]) [השווה: 'שידוכים ונישואין' עמ' 69].

ז) על שאלת... איך לנהוג בעניין השושבינין בחתונתו, כיוון שלכלתו אין אב, ענה כ"ק אד"ש, שהשושבינין יהיו אמה של הכלה וגם זוג מקרוביה וידידיה [השווה: 'מקדש ישראל' עמ' 247].

ח) על שאלת... שבתו נפגשה עם בחור אחד, שמסכימים..., אבל באשר לו אחות בכירה, הוריו אינם מסכימים לחתונתו טרם נישואי אחותו. ובאשר צריכים להתוועד ההורים משני הצדדים לדון בזה, ושואל מה שיש לומר להם.

הואיל כ"ק אד"ש לענות שעליו למצוא ג' רבנים שישפיעו עליהם שעל יסוד המאמר של חז"ל שמי שעברו עליו כ' שנה וכו', יתנו לו היתר לנישואין. ואחר שיקבל ההיתר ישקיע החתן מכספו, והכלה מכספה, איזה סכומים להכנסת כלה עבור אחותו [השווה: 'שידוכין ונישואין' עמ' 66].

ט) [ג' כסלו תשכ"ז] כשמסרתי אתמול לכ"ק אד"ש שאלת... בדבר המקווה ב... שהשכונה נתרוקנה מיהודים, וקשה להחזיק המקווה, כאשר רק שתים-עשרה נשים מבקרות בה בחודש, הואיל כ"ק אד"ש לאמר, כי אמו של משה רבינו היתה רק אשה אחת.

י) מתוכן הברכה של כ"ק אד"ש לחתן-כלה (אשר כפי הנראה היו זקוקים לחיזוק ביסודות בנין חייהם):

באשר חתונה נקראת בנוסח הברכה שתקנו אנשי כנסת-הגדולה בשם "בנין עדי עד", ובצורכי האדם – מאכל ומשקה, לבושים ובנין – בניין עולה בקושי יותר, [=שבנייתו דורשת יגיעה ומאמץ רב], אבל לכן הוא קיים לזמן ארוך יותר ולדורי-דורות, ונעשה מחומר חזק הקיים לאלפי שנים, ולכן מובן כי מחיר בניין הוא שלא-לפי-ערך הרבה יותר ממחיר מאכל ומשקה. ומזה מובן כי עניינים חיצוניים ו"מה שיאמרו הבריות" שפילן דערביי א קלענערע ראל [=תופסים מקום קטן יותר] כי עצם הבניין הוא אויסגערכנט על [=מחושב ומתוכנן ל] מאות ואלפי שנים. וזה צריך  להיות גם היסוד ביחס לחתונה, ואשר כל העניינים הקשורים עם חתונה, אם עושים אותם כדבעי למהווי, התועלת מזה היא לא רק לעצמו, אלא לדור ישרים יבורך ולדורי דורות. וגם מי שאצלו תופסים מקום עניינים חיצוניים ועוברים ו"מה שיאמרו הבריות", הנה גם איש כזה מתחשב בהם רק בעניינים קלי הערך שגם הם זמניים, אבל בבנותו בניין עדי עד, גם איש כנ"ל אינו מתחשב בדעתם של אנשים עוברים או בתנאים עוברים. ולכן הברכה היא שיבנו ביתם מחומר שיכול להתקיים עדי עד, שזהו תורתנו הקדושה והמצוות שנוסו במשך אלפי שנים ובתנאים שונים ועמדו בכל הבחינות, וזה יביא להם אושר אמיתי, שזה גם באושר בגשמיות ואושר ברוחניות. 

איגרת ברכה ששיגר הרבי (מנחם-אב תשי"א) לאדמו"ר רבי יוחנן טברסקי מרחמסטריבקה לרגל נישואי בנו בכורו. באיגרת מבאר הרבי את עניין ה'מקיפים' הנמשכים בעת נישואי חתן וכלה 

איגרת ברכה ששיגר הרבי לבנו של הנ"ל, רבי ישראל-מרדכי טברסקי, שמילא את מקום אביו בהנהגת חצר רחמסטריבקה, לרגל נישואי בנו הרה"ח ר' נחמן-יוסף שיחי' 

 ממעייני החסידות

פרשת עקב

והיה עקב תשמעון (ז,יב)

במילה עקב שני פירושים: רש"י מפרש שהכוונה ל"מצוות קלות שאדם דש בעקביו", ובחסידות מבואר שיש כאן רמז לעקבתא דמשיחא, שאז בוודאי "תשמעון", מכיוון ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ז). שני הפירושים קשורים זה בזה, שכן הן בקיום המצוות הקלות והן בעבודה בעקבתא דמשיחא באה לידי ביטוי ההתבטלות הגמורה לה'.

קיום המצוות הקלות – כאשר קיום המצוות נעשה מתוך תענוג, ייתכן שהמצוות החמורות יהיו חביבות יותר מן המצוות הקלות. אך מי שמקיים מצוות מתוך קבלת-עול טהורה, מקיים את כולן בשווה, ואינו מבחין בין קלות לחמורות.

העבודה בעקבתא דמשיחא – עקבתא דמשיחא הוא זמן של הסתר פנים וחושך כפול ומכופל. עבודת ה' בתקופה כזו היא בעיקר מתוך קבלת-עול ולא מתוך תענוג, כך שנעדר לגמרי ה"אני" של האדם, והעבודה מבטאת ביטול מוחלט לה'.

(ליקוטי-שיחות, כרך יט, עמ' 71)

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני" (ז,יז)

מפרש המגיד ממזריטש:

"כי תאמר" – אם תחשוב לעצמך;

"בלבבך רבים הגויים האלה" – שיש בליבך גויים רבים, מידות רעות;

"ממני" – עליך לדעת שאתה אשם בכך, כי אם היית דבק בקב"ה ובטל אליו, היית מסוגל להפוך מידות אלו לטוב. וכפי שאנו רואים שכאשר מחזירים חיטה לשורשה, לכוח הצומח שבאדמה, והיא נרקבת שם, היא משתנית ומתרבה מחיטה אחת לחיטים רבים.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' כד)

שמלתך לא בלתה מעליך (ח,ד)

שהיה הענן מגהצם (רש"י)

החושך עצמו ("ענן") גורם להתעלות רוחנית ("גיהוץ"). לפעמים אין האדם מצליח לעורר את ליבו לתפילה בחמימות, ודווקא כתוצאה מכך הוא משתדל ומתאמץ בכל כוחו להתגבר על מחיצה זו ולבטלה; כמו ילד קטן שאביו מתרחק ממנו, שהריחוק רק מגדיל את אהבת הבן ומשיכתו אל אביו.

זהו שנאמר (יחזקאל א) "ענן גדול ואש מתלקחת" – כלומר שה"ענן גדול" הוא עצמו גורם ל"אש מתלקחת", התלהבות וחמימות.

(אור-תורה)

בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לעמוד לפני ה' לשרתו... ה' הוא נחלתו" (י,ח-ט)

"לוי" קשור עם עניין הגבורות, כידוע שכהנים ולויים הם חסד וגבורה.

נמצאנו למדים: כאשר רואים עניין של גבורות – חושך כפול ומכופל של הגלות – צריך לדעת שכוונת ההסתר היא להוסיף באור הקדושה, כיתרון האור מן החושך – "לעמוד לפני ה' לשרתו... ה' הוא נחלתו".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת עקב תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2769)

מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך (י,יב)

אטו יראת-שמים מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא (ברכות לג)

הדבר תמוה ביותר, שהרי בפסוק נאמר "שואל מעמך" ולא "שואל ממשה"?!

אלא המורא מפני תלמיד-חכם מביא ליראת ה', כמאמר רז"ל (פסחים כב) "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי-חכמים". כתוצאה מכך שבני-ישראל נהגו במשה ביראה והדרת הכבוד, כדכתיב (תשא לד), "וייראו מגשת אליו" – "מילתא זוטרתא" להם להגיע גם ליראת ה'.

(כתר-שם-טוב עמ' כג)

* * *

הסבר אחר: לגבי ה'משה' שבכל נשמה, דהיינו כוח הדעת וההתבוננות (כידוע שמשה רבנו ממשיך את בחינת הדעת בנשמות ישראל), מילתא זוטרתא היא להגיע ליראת ה'. שכן, כאשר אדם מתבונן בגדולת הבורא, כיצד הוא בוחן כליות ולב וכל צעדיו יספור, תיקבע בלבו יראת ה' לכל היום כולו, כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה.

(תניא פרק מ"ב)

* * *

ביאור נוסף: על-ידי הלימוד במדרש ואגדה, שניתנו לנו על-ידי משה, אפשר להגיע בקלות לדרגה של יראת ה'. כמאמר רז"ל (אבות דרבי נתן ספכ"ט) "כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא". וכמו כן אמרו (ספרי פרשתנו ספי"א): "למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

(אור-התורה דברים, עמ' תקסט)

* * *

ועוד: הכנעה ושפלות מביאות ליראת-שמים, כדכתיב (משלי כב), "עקב ענווה יראת ה'". לכן נחשבת יראת ה' למילתא זוטרתא לגבי משה, העניו מכל אדם, שאמר על עצמו "ונחנו מה" (בשלח טז). ומטעם זה עצמו קל גם לכל אדם להגיע ליראה, שכן בכל נשמה ישנה בחינת "מה", הביטול להקב"ה.

(אור-התורה דברים, עמ' תקסט)

"דגנך ותירושך ויצהרך" (יא,יד)

אומר הגה"ק רבי לוי-יצחק ע"ה, אביו של כ"ק אדמו"ר: בפסוק זה נרמזות שלוש הגאולות של חג הפסח, פורים וחנוכה.

דגנך – חג הפסח. שכן גלות מצרים החלה בחלומו של יוסף "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (וישב לז), וזהו דגן. לאחר מכן ירדו בני יעקב למצרים לשבור בר – דגן. בני-ישראל יצאו ממצרים כאשר "משארותם צרורות בשמלותם" (שמות יב) – שוב דגן.

תירושך – פורים, שכן נס פורים אירע על ידי יין (ושתי נטרדה במשתה היין ובמקומה באה אסתר, וכן מפלת המן היתה במשתה היין שעשתה אסתר).

יצהרך – חנוכה, שהרי נס חנוכה קשור בפך השמן.

(מפי השמועה) 

 פרקי אבות

כמה ארך-אפיים לפניו

עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם (פרק ה, משנה ב)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

להודיע כמה ארך אפיים לפניו – אף אתה אל תתמה שהאריך לעובדי כוכבים כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואחר-כך נשטפו. וקיבל עליו שכר כולם – עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך נצולו כולם בזכותו, וכמו שנטל עליו עול מצוות בעולם-הזה כנגד כולם, כך קיבל בעולם-הבא שכר כנגד כולם.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

במשנה הקודמת פירט התנא שני טעמים לבריאת העולם בעשרה מאמרות. א) "להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם", ב) "וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם". ומשנתנו ממשיכה בשני עניינים אלו: א) הדורות מאדם עד נח היו רשעים שאיבדו את העולם, והקב"ה נפרע מהם במי המבול. ב) גם הדורות מנח עד אברהם היו מכעיסין ובאין, אבל אברהם "קיים" את העולם, הוא פעל קיום גם בדורות שקדמו לו, ולכן היה "שכר כולם" ואברהם קיבל שכר זה.

אבל עדיין אינו מובן: מדוע היה אפשר לפעול "קיום" רק בדורות שמנח ועד אברהם ולא באלה שמאדם ועד נח?

והביאור: יש שני סוגי רע. א) דברים שהם רע גמור ואין בהם טוב כלל. דברים אלו צריכים לאבד, בחינת "שבירתן זוהי טהרתן". ב) דברים שאין בהם טוב גלוי, אך יש בהם ניצוץ של טוב. עם דברים אלו יש להתעסק עד שמקיימים אותם, על-ידי זה שמהפכים אותם מרע לטוב.

ובנידון-דידן: הרע של הדורות עד נח היה רע גמור, המאבד את העולם, ולכן הביא הקב"ה עליהם את המבול ונמחו כליל; מה-שאין-כן הרע של הדורות עד אברהם היה כזה שאפשר להפכו לטוב, וכשבא אברהם ו"קיים" את העולם ותיקן והשלים כל עשרת הדורות, אז קבל שכר כולם.

ושתי תקופות אלו יש גם ב"עולם קטן" – בעבודת האדם. כשאדם שקוע בעניינים בלתי רצויים במשך "עשרה ימים" שלמים ואף על פי כן "טוב לו", הרי אפשר שיתברך בלבבו לאמר "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". ולכן אמר התנא, שסיבת הדבר היא רק משום שהקב"ה ארך אפיים וזה ייפסק ככלות הזמן הקצוב. ומכיוון שכן, צריכה להיות העבודה ד"הביא עליהם את מי המבול", כלומר: למחות ולבטל כליל את העניינים הבלתי-רצויים.

אבל עבודה זו אינה מספיקה עדיין, דהרי חסרים העניינים הטובים שהיה עליו לפעול במשך "עשרה ימים" אלו; ולכן צריכה להיות גם העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא, לתקן ולהשלים מה שהחסיר בימים הקודמים ול"קיים" אותם, ועד שיקבל שכר כולם.

(משיחת שבת פרשת חוקת תשל"ז – על-פי רשימת השומעים בלבד)

 בירורי הלכה ומנהג

צנרת פלסטיק במקווה

הנני למסור בזה שאלה שהפניתי בנדון לכמה מרבני חב"ד, ותשובה שקיבלתי עליה.

שאלה: בעניין צנרת פלסטיק במקווה, שהרבי באיגרות-קודש (חכ"ב עמ' רנו, נעתק בליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ' 477 וב'שערי הלה ומנהג' יו"ד סי' נ) פוסל עפ"י פסק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בגומי (טבעי – אג"ק כרך י"א עמ' קעז), ובמקום אחד (אג"ק חי"ד עמ' תקל"ב) פוסק לפסול אפילו בדיעבד, להחליף את המים וכו' –

הנה בספר טהרת-מים סי' נא מביא דעת מהרש"ם וכו' בגומי טבעי ומלאכותי וכן בסי' נב דן בפלסטיק (בדרך כלל - להקל)*, אבל בעמ' קצט שם כותב שהרב לנדא ז"ל אמר לו שיש בידיו תשובת אדמו"ר מהורש"ב להחמיר בזה. וברשימה הידועה של הרב לנדא (הנדפסת בין השאר בספר-המנהגים עמ' 83, בסעיף יא) אכן נאמר הדבר בצורה מוחלטת: "לא להשתמש בפקקי [לשון רבים – אולי כדי לכלול שני הסוגים, טבעי ומלאכותי?] גומי, דלפי דעת רבינו נבג"מ הוא דבר המקבל טומאה".

אמנם באג"ק אדמו"ר מהורש"ב (היחידה שבידינו בנדון – ח"ב עמ' תתצג) דן בזה, ומזכיר שיש גומי טבעי ויש מלאכותי, אך למסקנה אינו מוצא שום חשש בזה, אלא מפני "שזה דבר חדש ואין אנו יודעים בבירור מה היא מציאותה" כתב שאינו יודע אם כדאי להשתדל בזה (=להשיג פקק כזה), "ונעשה כפי שעושים מעולם בכל ערי ישראל במגופה של עץ ועם פאקוליע". אבל מכאן ועד לאסור בדיעבד רחוקה הדרך, לכאורה.

גם אם היתה זו מהדורה קמא, חשוב לדעת אם יש תשובה נוספת בכתב, או שהכוונה למענה בע"פ, ומהו.

-------------

*)    גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קטו.וח"ב סי' צד) מתיר בפשיטות גומי ופלסטיק, וראה הנסמן בספר 'המפתח הגדול' ערך 'פלסטיק' (ג).

תשובת הרב אשר-לעמיל הכהן, רב קהילת חב"ד, ביתר עילית:

א) הרבי מדבר על פקק בקרקע האוצר, והפסול הוא משום ד"הווייתו על-ידי דבר המקבל טומאה".

ב) הרבי אינו פוסל חלילה בדיעבד כשטבלה, ואפילו תטבול לכתחילה כל זמן שלא מצאו פקק של עץ. אלא רק דורש להחליף את המים לאחר שימצאו פקק של עץ, דהמקדים הרי זה משובח.

ג) לעצם העניין של צינורות פלסטיק שמשתמשים בהם כיום בכל המקוואות בהולכת המים מהגג לאוצר, ופשוט דעדיף מצינורות של מתכת. ב"ה זכיתי לסדר דבר מתוקן לזה, היינו שלא תהיה הווייתו על-ידי דבר המקבל טומאה, וזאת על-ידי הוספת מרצפת נקובה בסוף צינור הפלסטיק, כדי שמי האוצר או מי העיר ייכנסו לבור הטבילה דרך המרצפת המנוקבת, ואז תהיה הווייתם על-ידי טהרה. וב"ה תיקון זה נתקבל ב'מרכז לטהרת המשפחה' וכבר עושים כן במקוואות הנבנים על ידם.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת עקב
י"ח במנחם-אב

מנחה: פרקי אבות – פרק ה.

יום שני
כ' במנחם-אב

יום היארצייט-הילולא של הרה"ג הרה"ח המקובל ר' לוי-יצחק שניאורסון נ"ע, אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, דור חמישי, בן אחר בן, לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק. נאסר והוגלה על עבודתו בהחזקת והפצת היהדות, ונפטר בגלות1 בשנת ה'תש"ד, בעיר אלמא-אטא, קאזאחסטאן (ברית-המועצות לשעבר), ושם מנוחתו-כבוד2.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג להתוועד ביום זה (וכשחל בימות החול, היה מסיים מסכת בתחילת ההתוועדות)3.

וכתב הרבי: "ועלי החוב והזכות גדול להציע ולבקש וכו' – ללמוד בההתוועדות מתורתו, ולנדב ביומא דין לז"נ [=לזכות נשמתו]..."4.

* ביום כ' במנחם-אב תשכ"ד – עשרים שנה לפטירת אביו ז"ל – יסד כ"ק אדמו"ר את 'קרן לוי יצחק' על-שם אביו ז"ל5.

-------------

1)    בעניין ההסתלקות [שהיתה אצלו] קודם זמנו ומשמעותה בעבודת ה', ראה 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ו, עמ' 117 וכרך ט עמ' 106.

2)    תולדותיו – בספר 'תולדות לוי-יצחק' (הוצאה רביעית - קה"ת, כפר חב"ד תשנ"ה). תצלום מצבתו שם ח"ג עמ' 764 ו-832.

3)    ספר-המנהגים, עמ' 100.

4)    בשולי מכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ, ליקוטי-שיחות, כרך לט, עמ' 231.

5)    מטרתו – לעזור בהלוואות במיוחד למוסדות חינוך על-טהרת-הקודש ולמלמדי לימודי-קודש – ספר-המנהגים שם. וראה ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 270, אודות המגביות והנתינות המיוחדות לצדקה בימי סגולה (ובארוכה – 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 651 ואילך. וב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 593 ואילך שזה שייך גם לנשים וטף), שזהו דבר הפשוט שא"צ להזכירו במפורש בכל שנה, ומי שלא נתן – ישלימנה בימים שלאחרי זה, עיי"ש.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)