חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:02 זריחה: 6:49 כ' בתשרי התש"פ, 19/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 628 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ואתחנן / נחמו, י' במנחם-אב ה'תשס"ו (04/08/06)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 628 - כל המדורים ברצף
התורה מאירה ומהפכת את חושך הגלות לאור הגאולה
"נחמו נחמו" – נחמה כפולה
"עיר קדשנו ותפארתנו"
פרשת ואתחנן
"תריס בפני הפורענות"
בדיקת תפילין ומזוזות כל י"ב חודש, חירש-אילם שלמד בבית-ספר
הלכות ומנהגי חב"ד

 דבר מלכות

התורה מאירה ומהפכת את חושך הגלות לאור הגאולה

מכיוון שהירידה בתשעה באב היא שלא בערך לירידה על-ידי חטאים סתם, לכן גם העלייה שלאחריה גדולה יותר אף מן העלייה שביום-הכיפורים * עניין זה מודגש גם באופן שבו נחוג ה"יום טוב" דט"ו באב, שמותר באכילה ובשתייה, לעומת יום-הכיפורים שהוא יום תענית * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות חמשה-עשר באב איתא במשנה סוף מסכת תענית1: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב".

ונקודת הביאור בזה2:

חמשה-עשר באב הוא היום שבו "קיימא סיהרא (דחודש אב) באשלמותא"3, ושלימות הלבנה קשורה ומורה על השלימות דישראל ש"מונין ללבנה" ו"דומין ללבנה"4.

ואף ששלימות הלבנה בחמשה-עשר בחודש היא בכל חודשי השנה, מכל-מקום, יש עילוי בחמשה-עשר באב לגבי חמשה-עשר דכל חודשי השנה, אפילו לגבי חמשה-עשר בניסן (חג הפסח) וחמשה-עשר בתשרי (חג הסוכות), כדברי המשנה "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב", שהיום-טוב דחמשה-עשר באב גדול יותר מהימים-טובים שמתחילים בחמשה-עשר בניסן ובחמישה-עשר בתשרי, חג הסוכות, שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי הסוכות (שבעת ימי הסוכות ושמיני עצרת). כדלקמן.

ב. ויובן בהקדם החילוק שבין חמשה-עשר בניסן לחמשה-עשר בתשרי: חמישה עשר בניסן (חג הפסח) קשור עם עבודת הצדיקים שהרי בחג הפסח היתה לידת עם ישראל, כלשון הכתוב5 "לקחת לו גוי מקרב גוי", ובמילא היתה אז התחלת העבודה דבני-ישראל עבודת הצדיקים, "ועמך כולם צדיקים"6.

וחמשה-עשר בתשרי (חג הסוכות) קשור עם עבודת התשובה שהרי חג הסוכות בא לאחרי ועל-ידי עבודת התשובה7 בעשרת-ימי-תשובה שבהתחלת החודש, עד לשלימות התשובה דיום-הכיפורים, "אחת בשנה"8, שעניין זה מתגלה "ליום חגינו"9, חמשה-עשר בתשרי10.

וכיוון שיש עילוי בעבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים מובן, שיש גם עילוי בחמשה-עשר בתשרי (הקשור עם עבודת התשובה) לגבי חמשה-עשר בניסן  (הקשור עם עבודת הצדיקים).

ועל-פי זה יש לבאר גם העילוי דחמשה-עשר באב לגבי חמשה-עשר בניסן וחמשה-עשר בתשרי:

המעלה שבעבודת התשובה (שמצד זה יש עילוי בחמשה-עשר בתשרי לגבי חמשה-עשר בניסן) היא מצד העלייה שנעשית לאחרי הירידה (שעל-ידי החטא), ירידה צורך עלייה, שעל-ידי זה באים לדרגה נעלית יותר מכמו לפני הירידה, וככל שתגדל הירידה למטה-מטה ביותר, כך תגדל העלייה למעלה-מעלה ביותר.

ומזה מובן גודל העילוי דחמשה-עשר באב להיותו לאחרי הירידה דתשעה באב שבו היה חורבן בית-המקדש עד לקודש-הקדשים כו', אשר, מכל ענייני ירידה בעולם-הזה התחתון שאין תחתון ממנו הרי זו ירידה הכי גדולה שאין דוגמתה (שלא בערך לגבי הירידה הקשורה עם עבודת התשובה דיום-הכיפורים והתגלותה בחג הסוכות), ולכן גם העלייה (שנעשית על-ידי ירידה גדולה זו) היא עלייה גדולה ביותר (שעל-ידי זה מתגלית השלימות ד"מנחם-אב"11, נחמה על עניין הגלות). כמודגש במעלת היום-טוב שאין דוגמתו בכל השנה כולה "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב".

ג. ויש להוסיף, שעניין זה מרומז גם במהאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום-הכיפורים":

ההשוואה דחמשה-עשר באב ויום-הכיפורים מדגישה את הנקודה המשותפת והצד השווה שביניהם עלייה שבאה לאחרי הקדמת הירידה על-ידי עבודת התשובה: יום-הכיפורים העילוי שנעשה לאחרי הירידה דהחטא על-ידי עבודת התשובה דיום-הכיפורים, וחמשה-עשר באב העילוי שנעשה לאחרי הירידה דתשעה באב על-ידי עבודת התשובה שבכללות "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"12.

וההקדמה דחמשה-עשר באב ליום-הכיפורים ("לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב (ואחר-כך) וכיום-הכיפורים") אף שמצד סדר המאורעות קודם יום-הכיפורים (בסיום ג' פעמים ארבעים יום דמתן-תורה בסמיכות ליציאת-מצרים) לחמשה-עשר באב (כשכלו מתי מדבר13 בסוף שנת הארבעים ליציאת-מצרים) מדגישה את המעלה דחמשה-עשר באב גם לגבי יום-הכיפורים, כאמור, שכיוון שהירידה דתשעה באב היא שלא בערך להירידה שעל-ידי חטא סתם, לכן, גם העלייה דחמשה-עשר באב היא באופן נעלה יותר מהעלייה דיום הכיפורים.

ויש לומר שעניין זה מודגש גם בה"יום טוב" ("לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום-הכיפורים") שהיום-טוב דיום-הכיפורים הוא באופן של העדר ואיסור אכילה ושתייה, מה-שאין-כן היום-טוב דחמשה-עשר באב הוא באופן שמותר14 באכילה ושתייה, על-דרך ובדוגמת העילוי דפורים15 לגבי יום-הכיפורים, "כפורים" (בכ"ף הדימיון), כמו פורים16, כיוון שהעניינים שנעשים ביום-הכיפורים באופן של תענית, נעשים בפורים באופן של "משתה ושמחה"17, ושמחה הכי גדולה, "מחייב18 איניש לבסומי19 בפוריא עד דלא ידע"20.

ד. ובהמשך לדברי המשנה בסוף מסכת תענית על-דבר היום-טוב דחמשה-עשר באב מבארת הגמרא בסוף מסכת תענית עניינו של חמשה-עשר באב בעבודת האדם – "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", ומפרש רש"י "מחמשה-עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו" שגם בעניין זה21 מודגש הקשר והשייכות ליום-הכיפורים:

בביאור היום-טוב דיום-הכיפורים איתא בגמרא13 "בשלמא יום-הכיפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שנתנו בו הלוחות האחרונות"22. ובלוחות האחרונות מודגשת ההוספה בלימוד התורה (עניינו של חמשה-עשר באב, "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף") כדאיתא במדרש23 "אמר לו הקב"ה (למשה) אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות, מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב24 ויגד לך תעלומות חכמה כי כפליים לתושייה".

זאת ועוד:

כשם שביום-הכיפורים מודגש הקשר והשייכות דמתן-תורה ("יום שניתנו בו לוחות האחרונות") לעבודת התשובה ("דאית ביה סליחה ומחילה"), כן הוא גם בנוגע לחמשה-עשר באב שעל-ידי ההוספה בלימוד התורה מחמשה-עשר באב ("מכאן ואיל דמוסיף יוסיף") מתקנים (עניין התשובה) העניינים הבלתי-רצויים דתשעה באב.

ה. ויש לומר, שעניין זה, (שהתיקון דתשעה באב נעשה על-ידי ההוספה בלימוד התורה) מרומז גם מהדיוק "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה": הטעם ש"מחמשה-עשר באב ואילך מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה", הוא לפי שמחמשה-עשר באב ואילך "הלילות מאריכין והימים מתקצרין"25, ולכן צריך לנצל אריכות הלילה כדי להוסיף בלימוד התורה, כמאמר רז"ל26 "לא איברי ליליא אלא לגירסא", שהלילה הוא זמן מסוגל ביותר ללימוד התורה, כפסק-דין הרמב"ם27 "אף-על-פי שמצווה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה... אמרו חכמים28 אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר29 קומי רוני בלילה".

ויש להוסיף על-דרך הרמז שחושך הלילה מורה על חושך הגלות, והעצה לזה "מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה", שעל-ידי ההוספה בלימוד התורה בלילות, "תורה אור"30, מאירים חשכת ליל הגלות31, ועד שמהפכים חשכת ליל הגלות לאור הגאולה כמו שכתוב32 "לילה כיום יאיר".

ויש לקשר זה גם עם דברי הגמרא לפני זה (לפני "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף") "מחמשה-עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה" – שהחלישות ("תשש") בהעניינים הבלתי-רצויים הקשורים עם "חמה"33 נעשית על-ידי ההוספה בלימוד התורה (בלילה) מחמשה-עשר באב ואילך (שהלילות מתארכין) כמאמר רז"ל34 שהתורה נקראת "תושייה" (ובפרט לוחות אחרונות שהם באופן ד"כפליים לתושייה"23) על-שם שמתשת הכוח דנפש הבהמית35, וכש"תשש כוחה של חמה, נתחזק וניתוסף כוחה של הלבנה, עד ש"קיימא סיהרא באשלמותא", השלימות דישראל שדומין ללבנה.

ו. ובהמשך לזה בא סיום מסכת תענית במשנה ובגמרא "בנות ישראל יוצאות וחולות36 בכרמים כו'", "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו'":

על-ידי ההוספה בלימוד התורה ("מכאן ואילך דמוסיף יוסיף") פועלים שלימות העניין ד"ביום חתונתו זה מתן תורה" (יום-הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות) הנישואין דהקב"ה וכנסת-ישראל בגאולה העתידה ("ביום שמחת לבו זה בניין בית-המקדש שיבנה במהרה בימינו", "אחמשה-עשר באב קאי שטעמי שמחתו תלויין בבניין בית-המקדש"37), כמאמר רז"ל38 "לימות המשיח יהיו נישואין".

וזהו תוכן העניין ד"בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים כו'" – כידוע ש"בנות ישראל" קאי על כנסת-ישראל, כל אחד ואחד מישראל וכלל ישראל, שמתחלקים בפרטיות לד' הסוגים שהובאו בברייתא39 בסיום המסכת, שהם כנגד ד' אותיות שם הוי'40, וכולם יחדיו "יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות שא נא עיניך וראה כו'" השידוך והנישואין דכנסת-ישראל עם הקב"ה.

ומדייק במשנה "חולות בכרמים", ריקוד באופן של "מחול" דווקא. ומבואר בפרטיות יתר בגמרא ש"עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם (באמצע המחול) בגן-עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו כו'" ש"מחול" הוא ריקוד בעיגול באופן של קירוב דווקא41 (כפי שרואים במוחש ב"מחול" כפשוטו42). ורומז על הקירוב והאחדות דכל בני-ישראל ("ועמך כולם צדיקים") עם הקב"ה שנעשה בפועל ובגילוי על-ידי לימוד התורה "ישראל אורייתא וקב"ה כולא חד"43, ובפרט על-ידי ההוספה בלימוד התורה באופן ד"כפליים לתושייה", שעל-ידי זה נעשה גם הקירוב והאחדות עם הקב"ה באופן ד"כפליים לתושייה", כהסיום בגמרא בפסוק 44 "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה גו' זה ה' קיווינו לו גו'", ב' פעמים זה45.

(קטעים משיחות חמשה-עשר באב ה'תשמ"ט. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט, כרך ד, עמ' 150-154 – בלתי מוגה)

-------------------

1)    כו,ב.

2)    וכבר נתבאר בארוכה בשנים שלפנ"ז, על יסוד ביאורי רבותינו נשיאינו במאמרי חסידות, בתוספת הערות וכו' (ראה קונטרס משיחות: ליל ד' פ' עקב. ט"ו במנ"א תשמ"ו. ש"פ ואתחנן, ט"ז מנ"א תשמ"ח. ועוד)

3)    זוהר ח"א קנ. ח"ב פ"ה, רע"א. ועוד. וראה שמו"ר פט"ו, כו.

4)    סוכה כט,א. ב"ר פ"ו, ג. וראה אוה"ת בראשית ד. סע"ב ואילך. ובכ"מ.

5)    ואתחנן ד,לד.

6)    ישעיהו ס,כא, סנהדרין ר"פ חלק.

7)    נוסף על ההכנה דעבודת התשובה בחודש אלול, ובפרט בימי הסליחות.

8)    ס"פ תצוה, אחרי טז,לד.

9)    תהילים פא,ד. וראה לקו"ת דורשי ר"ה נד, רע"ד. ובכ"מ.

10)  אותיות "ישרת", אבל בסדר דמלמטה למעלה "תשרי" (ת' ש' ר'), בהתאם לסדר דעבודת התשובה (ראה אוה"ת על סידור עמ' שסח. ועוד).

11)  בהוספה על העניין ד"אב" סתם, אשר, גם כשאהבת האב היא בהתגלות יש מקום להנהגה שאינה טוב הנראה והנגלה, ובלשון רבינו הזקן (אגה"ק סכ"ב) "כמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו... רוחץ... מרוב אהבתו כו'", אלא אם כן כשמתגלית גם הדרגה ד"חסיד", שאז ההנהגה היא בטוב הנראה והנגלה דווקא (ראה סה"ש תש"ד עמ' 15).

12)  לשון אדה"ז בתניא רפל"ז.

13)  תענית ל, סע"ב.

14)  ומצד הציווי "ונשמרתם גו' לנפשותיכם" חייב באכילה ושתייה.

15)  להעיר, שפורים דמוקפות חומה (שושן פורים) הוא ביום החמשה-עשר בחודש.

16)  תקו"ז תכ"א (נז,ב).

17)  אסתר ט,יז-כב.

18)  מגילה ז, ב.

19)  כולל גם חיוב דאכילת סעודה (נוסף על שתיית יין) "חובת סעודה זו שיאכל ויתקן סעודה נאה כו'" (רמב"ם הל' מגילה פ"ב הט"ו).

20)  ראה תו"א מג"א צה, סע"ד ואילך. צט,ד ואילך. ובכ"מ.

21)  כמו במאמר המשנה ע"ד היו"ט "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום-הכיפורים".

22)  ועד"ז במשנה "יום חתונתו זה מתן תורה", "יום-הכיפורים שניתנו בו לוחות האחרונות" (פרש"י שם).

23)  שמו"ר רפמ"ו.

24)  איוב יא, ו.

259       פרשב"ם ב"ב קכא,ב.

26)  עירובין סה,א.

27)  הל' ת"ת פ"ג הי"ג.

28)  שמו"ר פמ"ז, ה.

29)  איכה ב,יט.

30)  משלי ו,כג.

31)  כולל שגם כשנמצאים לשעה קלה בגלות נעשה מעמד ומצב של אור (כפי ששייך בזמן הגלות). ועד שחושך (קושי) הגלות אינו אלא בתורה על-דרך מארז"ל (סנהדרין כד,א) "במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל" (ראה תו"א ר"פ שמות).

32)  תהילים קלט,ב.

33)  "חמה" דייקא (ולא "שמש"), שמורה על החמימות דעוה"ז התחתון (ראה אוה"ת ואתחנן עמ' ב'קצח. סה"מ תרנ"ד עמ' צח. עת"ר עמ' רל).

34)  סנהדרין כו,ה. ועוד.

35)  תו"א יתרו סז,ב. ובכ"מ.

36)  כמו לחול במחולות (שופטים כא,כא) פרש"י.

37)  חדא"ג מהרש"א תענית שם.

38)  שמו"ר ספט"ו.

39)  לגירסת הע"י.

40)  פע"ח סוף שער חה"ש דרוש לט"ו באב.

41)  ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה עמ' ריד ואילך ועוד.

42)  אפילו אצל אוה"ע, ועאכו"כ אצל בנ"י, שאצלם כל העניינים הם לאמיתתם, משא"כ אצל אוה"ע, שאין זה אלא בשביל עניין הבחירה (ראה סה"מ תרנ"ו ס"ע שיט. ועוד.)

43)  ראה זח"ג עג,א.

44)  ישעיהו כה,ט.

45)  שמו"ר ספכ"ג.

 משיח וגאולה בפרשה

"נחמו נחמו" – נחמה כפולה

שתי דרגות בבית-המקדש

במדרשי חז"ל מבוארים כמה טעמים בכפל ד"נחמו נחמו". ואחד מהם באיכה-רבה: "את מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו ובו מתנחמין כו'. חטאו בכפליים דכתיב, חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפליים דכתיב, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפליים דכתיב, נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם".

...בית-המקדש – שעליו קאי ה"נחמו נחמו" – היה בית כפול, בית גשמי ורוחני גם יחד בגלוי: בית-המקדש כולו וכל חלק ממנו (לא היה מורכב משני חלקים – חלק גשמי וחלק רוחני, אלא כל כולו) היה בית גשמי שהוא מקדש (רוחני) לה' – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

...על-פי זה מובן שחורבן בית-המקדש היה חורבן כפול (לקו בכפליים): אין הכוונה לשני שלבים ודרגות בחורבן, אלא חורבן אחד שיש בו תוכן כפול: חורבן גשמי ורוחני בבת אחת; ולכן גם הנחמה על זה היא נחמה בכפליים: "נחמו נחמו", דהיינו, לא שתי נחמות שונות ("נחמו עמי נחמו עמי"), אלא נחמה כפולה – נחמה גשמית ורוחנית בבת אחת.

...הטעם והכוח לזה ש"לקו בכפליים" ו"מתנחמים בכפליים" הוא מכיוון שבניין וחורבן בית-המקדש תלוי בעבודת האדם שגם היא כפולה – "מצוותיה כפולות" (והעדר קיומם הוא כפול, "חטאו בכפליים"):

על-ידי זה שעבודת בני-ישראל היא בשלימות, נשאר בית-המקדש בשלימות, ו"מפני חטאינו" הוא חרב. ויתירה מזו: בית-המקדש משקף את כללות עבודת האדם – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שכל העולם כולו יהיה מקום ראוי להשראת השכינה (בדוגמה ל"ושכנתי בתוכם" במקדש), על-ידי העבודה בתורה ומצוות, שמזככים וממשיכים בגשמיות העולם קדושה ורוחניות, עד שנעשית דירה לו יתברך.

העולם (עולם הזה הגשמי) נברא באופן שהעולם (מלשון העלם והסתר) מסתיר ומעלים על אלוקות (היינו שאלוקות היא כדבר נוסף לעולם), ועל-ידי עבודת בני-ישראל בתורה ומצוות, המלובשים בתוך דברים גשמיים, מחדירים אלוקות (כוח וחיות רוחני) בגשמיות העולם, עד שעושים את העולם (תחתונים) דירה לו יתברך – דירה אחת ויחידה, דירה כפולה, גשמית ורוחנית גם יחד: דירה גשמית (תחתונים), שאלוקות (רוחניות) שורה שם בגלוי – עד שהקב"ה עצמו (לו יתברך) נמצא שם בגלוי, בכל עצמותו.

ועניין זה נעשה על-ידי העבודה דתורה ומצוות, ש"מצוותיה כפולות": שלימות קיום המצוות היא כאשר פעולת המצווה היא כפולה, פעולה אחת ויחידה שמכילה בתוכה שני עניינים: פעולה גשמית עם דבר גשמי (הרי המצוות מלובשות בדברים גשמיים, תפילין בקלף גשמי וכיוצא בזה, וקיומן הוא בכוחות גשמיים), וביחד עם זה – כוונת המצווה, הכוונה הרוחנית בידיעה וברגש האדם בקיום המצווה, שיקיימנה לשמה.

...ומזה מובן, ש"חטאינו" (שבגללם הרי "גלינו מארצנו") היינו חטא כפול – חיסרון (חטא מלשון חיסרון) הן ברוחניות והן בגשמיות, ולכן גם החורבן והגלות (תוצאת החטא) כפולים – "לקו בכפליים", הן ברוחניות והן בגשמיות (בין באדם ובין בעולם), בין בבני-ישראל – שנשלחו לגלות, ובין באלוקות כביכול – שהקב"ה נמצא  כביכול בגלות;

ועל-ידי זה שיש בבני-ישראל קיום המצוות, "מצוותיה כפולות", נעשה נחמה בכפליים – "נחמו נחמו עמי", נשמה בגוף, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ואתחנן, י"ג במנחם-אב ה'תש"נ. 'התוועדויות' תש"נ כרך ד, עמ' 116-121 – תרגום מאידיש)

 ניצוצי רבי

"עיר קדשנו ותפארתנו"

בירושלים קל יותר לחיות חיי קדושה יום-יומיים * מגורים בירושלים מזכים ומחייבים כאחד * שקלא וטריא עם הרב זוין בדבר קרבן פסח לאחר מלחמת ששת-הימים * ירושלים בהלכה (השלמה לגיליון רט)

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

 

חיבתו העמוקה של הרבי לארץ-ישראל בכלל ולירושלים בפרט, היא מן המפורסמות. די לקרוא את הביטויים המופיעים במברקו של הרבי למשתתפי ההקפות השניות בירושלים "עיר קדשנו ותפארתנו" (הלשונות המצוטטים כאן הם מתוך המברק של שנת תשל"א – איגרות-קודש, כרך כז, עמ' ג):

...תוקף ותוכן מיוחדים לשמחה זו בירושלים השלימה, בירה הנצחית של עמנו הנצחי ככתוב בתורתנו הנצחית.

ויהי-רצון שתתאים ירושלים ליעודה שממנה תצא תורת השם, ודבר השם, וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליה ועל עמינו גוי אחד בארץ, ובקרוב ממש נזכה ונראה קיום ההבטחה כי אלוקים יושיע ציון ויבנה הרי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה...

במברק להקפות השניות בשנת תשל"ב (שם, עמ' רמ), כותב הרבי בין השאר: "בירושלים עיר בה חנה דוד מלך ישראל..."

זכות וחובה

במכתב למר שזר (אדר תשל"ב – שם, עמ' שנא) כותב הרבי:

ובירושלים עיר הקודש עליה נאמר והתפללו אל הוי' דרך העיר אשר בחרת...

בחודש תמוז באותה שנה (שם, עמ' תסב) כותב הרבי שפרשת ימים אלו – גאולת י"ב-י"ג תמוז והסיבה לכך – מכתיבה ("שעת הכושר היא") "להתעוררות להוספה בפעולות להפצת והחזקת היהדות". והרבי ממשיך:

ובפרט אלו שזכו ונמצאים הם בארצנו הקדושה ת"ו, ובפרט בירושלים עיר הקודש, הרי שזכותם ובמילא האחריות שלהם מחייבים השתדלות יתרה בזה.

לקבוצת סטודנטים שביקרה אצל הרבי (בשנת תש"כ), אמר הרבי (שיחות-קודש תש"כ, הוספות, עמ' 411):

לירושלים קדושה נעלית מיוחדת, וכדי לחיות חיי יום-יום בקדושה, נקל ביותר על-ידי ההימצאות שם גם מבחינה פיזית.

אולם רשימתנו תעסוק יותר בפן ההלכתי של ירושלים.

דירה בירושלים – לא למכור!

מעשה ביהודי תושב חו"ל שקנה דירה בירושלים, ולאחר מכן נתעורר בליבו ספק אם להחזיק בדירה או למוכרה. הוא שאל על-כך את הרבי (בשנת תשל"א), והרבי השיב את דעתו הברורה (איגרות-קודש, כרך כז, עמ' רל):

בוודאי ובוודאי להחזיק הדירה, וה"ה [=הרי היא] בירושלים עצמה, וידוע דבר חכמים במשנתם בסיום מס[כת] כתובות [=קי,ב], ואשרי חלקו וחלקו בירו[שלים] ת[בנה] ו[תכונן].

אזכיר על הציון להצלחתו – כולל שממנו יראו עוד כו"כ [=כמה וכמה] וכן יעשו.

וראה בארוכה שיחת כ' במנחם-אב תשכ"ט (שיחות-קודש תשכ"ט, כרך ב, עמ' 381 ואילך), על דבר קדושתה הנצחית של ירושלים.

שאלת רב

מקרה דומה לזה אירע יותר מעשר שנים קודם לכן: הרה"ח ר' חיים שטרן (ז"ל), איש ירושלים, ביקש לעזוב את מגוריו בירושלים, והעלה את הרעיון במכתב לרבי. בכ"ז בטבת תש"כ משיב לו הרבי:

ובמה שכתב אודות שאלת ההעתקה מירושלים עיה"ק ת"ו – כמדומה שכבר עניתי, אשר אף שכפי השמועה, ירושלים דעתה היא מחוץ לעיר ירושלים שבפס"ד [=שבפסק-דין] הש"ס, כדאי לשמוע בזה פס"ד ברור מרב מורה הוראה בפועל, ורק לאחרי זה להתעניין בעניין ההעתקה.

[ביאור הלכתי למכתב זה – נדפס ב'פרדס חב"ד', גיליון 17, מדור 'פרפראות' סעיף כב].

"הותרה בציבור"

אחד הדיונים ההלכתיים שעורר הרבי לאחר מלחמת ששת-הימים עסק בסוגיית השהייה בערב פסח ובפסח שני בירושלים, סמוך לירושלים העתיקה.

הרבי עצמו חיפש שעת-כושר להעלות את העניין ברבים. לפי תיאור מהימן שהתפרסם במדור זה (גיליון רט עמ' 15), הרי שכבר בכמה 'יחידויות' בחורף תשכ"ח דיבר על-כך הרבי עם כמה אנשים. אחד מהם, אישיות תורנית שהרבי פירט לפניה את פרטי העניין (ומצויה אפילו רשימת ראשי-דברים המכילה דו-שיח בנושא).

לאחד מאנ"ש אמר הרבי ב'יחידות' כבר בחודש אדר, שמן הראוי לא לשהות בערב פסח ליד הכותל או בסמיכות מקום, מכיוון שטומאה הותרה בציבור ויש שאלה לגבי חיוב הקרבת פסח. הרבי הציע אפוא לחסיד הנ"ל לחוג את הפסח מחוץ לגבולות ירושלים.

הפיתרון – "בדרך רחוקה"

הפעם הראשונה שבה העלה הרבי את העניין ברבים הייתה באחרון-של-פסח תשכ"ט. נקודת העניין היא ההלכה שקרבן פסח ניתן להקריבו בטומאה אם רוב (או כל) ישראל שרויים במצב של טומאה. ומכיוון שבזמן הגלות נמצאים כל ישראל במצב זה, הרי אין כל מניעה, לכאורה, לעלות ולהקריב את קרבן פסח כפי שעשו בזמן שבית-המקדש עמד על מכונו ותפארתו.

ובאם המצב שנוצר עם שחרור מקום המקדש נחשב כ"יד ישראל תקיפה" והר הבית בידי ישראל, הרי הבעיה כפולה: מצד אחד, לדעת כל הפוסקים ובראשם הרמב"ם, מקריבים אף-על-פי שאין בית המקדש קיים, גם כשאין נביא, ואין מקומו המכוון של המזבח ידוע. השאלה היא האומנם "יד ישראל תקיפה" וחייבים להקריב. ומצד שני, אם לא מקריבים אף-על-פי שמן הדין חייבים, הרי זה חיוב כרת! לפיכך הציע הרבי להימצא "בדרך רחוקה" ובכך להיפטר מהקרבת הקרבן.

לצאת מכלל ספק

מכיוון שדברי הרבי נאמרו באחרון-של-פסח, הרי לענין ערב פסח (פסח ראשון) הדבר כבר לא היה מעשי. הרבי התמקד אפוא בפסח שני ואמר כי גם בפסח שני מקריבים בטומאה, וממילא קיימת בעיה – כיצד מותר להיות בירושלים בי"ד באייר בלי להקריב קרבן פסח, כאשר ברור שאם יש חיוב ולפועל אין מקריבים – הרי העונש הוא כרת!

לאור זאת קבע הרבי:

והנה אף שעדיין-צריך-עיון בכמה מהנ"ל, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמן הזה ודחו ראיות המתירין – לפי עניות דעתי יש להימנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים.

כיוון שלדעת... ישנו החיוב דפסח גם עכשיו... ולדעת רבי... פסח שני הוא רגל בפני עצמו וחייבין עליו כרת..., ולשיטת הראב"ד גם מי שהיה בי"ד ניסן בדרך רחוקה חייב כרת כשהזיד בשני... ומכל-שכן שלא לנסוע לירושלים ת"ו לי"ד אייר, ואפילו את"ל שאינו אלא ספק וספק-ספיקא וכו'...

מדברי הרבי הובן שהדברים מכוונים גם לפסח ראשון בשנה הבאה – אם חס-ושלום תתעכב ביאת המשיח – אבל הרבי לא רצה בכלל להעלות אפשרות זו, אלא אדרבה, ציין בשיחה גם בנוגע לפסח שני "וכמה וכמה זמן לפני פסח שני ולאחריו לראות בטוב ירושלים עיר קדשנו ומקום בית מקדשנו".

כמה שנים אחר-כך נוסף בהשיחה ('לקוטי שיחות' כרך יב עמ' 221 הערה 34*) "וכל-שכן וקל-וחומר שכן-הוא בנוגע לפסח ראשון".

הרב זוין שואל והרב משיב

את השיחה (שהרבי כינה אותה "רשימתי") שיגר הרבי (איגרות-קודש, כרך כח, עמ' קעז – בשולי הגיליון) לגה"ח הרב שלמה-יוסף זוין (ז"ל), כשלצד כותרתה ציין בכתב-יד-קודשו:

למהרש"י [=למורינו הרב שלמה יוסף] שליט"א

שלום וברכה

ת[שואות] ח[ן] על הפ[רישת] ש[לום]...

ותהא רפו[אה] ק[רובה] וש[למה]

ויבש[ר] ט[וב]

הרב זוין למד את הדברים לעמקם וביקש לדון עם הרבי בפרטיהם. כך התפתחה חליפת מכתבים כשהרב זוין שואל והרבי משיב. המכתבים נדפסו בהוספות ("נספחים") לספר 'חידושים וביאורים בש"ס' כרך א' (בעריכת הגה"ח הרב אברהם-ברוך שיחי' פבזנר) שהופיע בשנת תשל"ט, והם צוטטו ברבות השנים בשולי הגיליון באיגרות-קודש, כרך כח, איגרת ט'תקטו (עמ' קעו-קפב). כל מכתבי הרבי בנידון נדפסו (לצד השיחה) בהוספות לליקוטי-שיחות, כרך יב.

"תורה היא וללמוד אני צריך"

וכך החלה ההתכתבות:

ב"ה, ג' סיון תשכ"ח

לכ"ק אדמו"ר שליט"א!

קיבלתי שיחת כ"ק שליט"א מאחש"פ, ונהניתי מאד מהחידושים היקרים, ותח"ח, ולא אמנע מלהבי[ע] את פליאתי בנוגע להמסקנא של כ"ק כי "יש להימנע עכשיו ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים", זאת אומרת שכל בני ירושלים כרבע מיליון איש כן-ירבו צריכים לעקור בזמן פסח שני מירושלים, ואפילו אם תמצי לומר שזה אמור רק על המהדרים, וכמו שכתב כ"ק,  ואפילו אם תמצי לומר שאינו אלא ספק וספק-ספיקא וכו', הרי ב"ה יש בירושלים אלפים ורבבות יראים ושלמים המהדרים בהידור מצווה, ואם-כן כולם צריכים לפרוש מירושלים כיהודה בן דורתאי, אתמהה.

ובעצם הדבר כמה פליאות יש לי, ובעניותי קצרה דעתי מהבין... ואבקש סליחת כ"ק שליט"א על שאני מעיז להציע בזה פליאותי הנ"ל. תורה היא וללמוד אני צריך.

בהערצה, שלמה יוסף זוין

"יד ישראל תקיפה"

הרבי לא התפעל מהקושיה כיצד ייתכן שרבים יצטרכו לצאת מירושלים וכותב:

שכיוון שהמדובר: 1) בעניין דשייך בו כרת, 2) לאידך גיסא שהזכרים מבני י"ג שנה ומעלה יהיו משך שעות אחדות בדרך רחוקה מירושלים ת"ו לאו מילתא רברבא הוא [=לא עניין מסובך] ועל-אחת-כמה-וכמה – שאלה שבלאו הכי בדרך רחוקה לא ידחקו את השעה ליכנס לירושלים ת"ו דווקא בשעות אלו.

הרבי חוזר אפוא על הצעתו:

מסקנתי שיש ספק וספק-ספיקא וכו' בנידון-דידן, ולכן אלו שבדרך רחוקה לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים – ייצאו.

וכאן הוסיף הרבי פרט חשוב שלא נזכר בתחילת בשיחה:

ועוד להקדים – שכל-שכן וקל-וחומר שכן הוא בנוגע לפסח ראשון (והוספת – נשים), וכמו שאמרתי לאלה ששאלוני אז.

במאמר מוסגר ציין הרבי:

דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירושלים עיר-הקודש.

הרבי משיב על תמיהתו של הרב זוין ששאל, ממה-נפשך – אם אי עשיית פסח-ראשון הייתה מצד אונס, אם-כן הרי אותו אונס קיים אף בפסח שני. ואם חלילה נחשבים כמזידים בראשון, מה יועיל אם יצאו לדרך רחוקה בפסח שני?

תשובת הרבי מורכבת משלושה פרטים: 1)...אל לו להוסיף פשע בפסח שני – ולהיות מזיד גם אז... 2) כשיהיה בדרך-רחוקה בפסח-שני – "פטר מכרת גם-כן על-כל-פנים לדעה אחת". 3) ועיקר, כל אלו שהיו בדרך רחוקה בפסח-ראשון (ובהם – רוב האורחים) ירוויחו הכל על-ידי שיהיו בדרך רחוקה בפסח שני.

על תמיהת הרב זוין כי אם אמנם כדברי הרבי, מתעוררת שאלה עצומה על כל הדורות למן החורבן ועד הנה, שהיו תנאים ואמוראים וגאונים וראשונים וצדיקים במשך כאלפיים שנה, ולא מצינו שעקרו בערב פסח חוץ לירושלים כו' עונה הרבי:

עד לאחרי המלחמה דאשתקד [=מלחמת "ששת הימים"] הייתה יד האומות תקיפה כו'.

בהמשך המכתב מוסיף הרבי ועונה אחת לאחת על כל תמיהותיו ותהיותיו של הרב זוין.

בחודש כסלו תשכ"ט מוסיף וכותב לו הרבי פרט נוסף הנוגע לדיון זה (ליקוטי-שיחות, כרך יב, עמ' 223). הרבי תמה לפשר בקשת ה"סליחה" של הרב זוין, וכותב כי אדרבה, ויכוח בדברי תורה מוסיף אהבת-ישראל.

לאור הנ"ל השתדלו אנ"ש חסידי חב"ד – במשך כמעט שבע שנים – לצאת מירושלים בערב פסח. קצתם נסעו לערוך את הסדר מחוץ לעיר, וקצתם יצאו לפני הצהריים מירושלים למוצא וחזרו ברגל בשעה שכבר אסור היה להקריב קרבן פסח.

"נשתנה המצב" לרעה

המפנה חל בשנת תשל"ה. לפני פסח שני (בי"ג אייר) כתב הרבי מכתב כללי-פרטי על מנת לפרסמו ברבים בדפוס (בהוספה לחוברת לקו"ש שבועי)

ב"ה, י"ג אייר ה'תשל"ה

שלום וברכה!

במענה לשאלתו על-דבר מה שכתוב ונאמר בשיחת אחרון-של-פסח, תשכ"ח.

נשתנה המצב ואין עתה היכולת והאפשרויות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו.

והרבי חותם את מכתבו:

ויהי-רצון שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב"ם (תשובה פ"ז, ה"ה) ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין – וגם עשיית התשובה מיד – ויבנה בית-המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל כו' (הל' מלכים ספי"א).

הרבי שלח את המכתב המודפס גם להרב זוין ושם שינה את נוסח הפתיחה. במקום "במענה לשאלתו על-דבר מה שכתוב", כתב הרבי "בהמשך להשקלא וטריא מאז". ונימק זאת בעובדה שממשלות ישראל כבר מה"יום השביעי" – יום סיום מלחמת ששת-הימים רצו אחרי הגויים כדי למסור להם את השטחים המשוחררים.

נחתום בדברי הרבי בשיחה הנ"ל: "וכמה וכמה זמן...לראות בטוב ירושלים ומקום עיר קדשנו ומקום בתי מקדשנו".

 ממעייני החסידות

פרשת ואתחנן

אתה החילות להראות את עבדך את גדלך... אעברה נא (ג,כד-כה)

מבואר בחסידות כי כשם שקריעת ים-סוף היתה הכנה למתן-תורה, כך לעתיד-לבוא יהיה "והניף ידו על הנהר" (ישעיה יא) כהכנה לגילוי סודות התורה.

וזהו שרמז הכתוב:

"אתה החילות להראות את עבדך את גדלך" – "גדלך" רומז לקריעת ים-סוף, כמאמר רז"ל (ברכות נח) "הגדולה – זו קריעת ים-סוף". משה רבנו ע"ה מבקש מהקב"ה: כשם שזכיתי שקריעת הים היתה על-ידי, כן אזכה שגם "והניף ידו על הנהר" יהיה על-ידי, "אעברה נא".

(אור-התורה – דברים, עמ' קיב)

עלה ראש הפיסגה (ג,כז)

לא נענה אלא בתפילה, שנאמר אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה, עלה ראש הפסגה (בדבר תפילה זו נתרציתי להראותך אותה, רש"י) (ברכות לב)

לכאורה, הרי כל מי שתורתו אומנותו פטור מן התפילה (שבת יא), ולפי זה מדוע הוזקק משה רבנו לתפילה, הרי אין לך אדם שתורתו אומנותו יותר ממשה?

אלא יש שני סוגי תפילה – תפילה רגילה, שהיא חובה בכל יום, ותפילה שמטרתה לבטל גזירה רעה. מי שתורתו אומנותו פטור אך ורק מהסוג הראשון של תפילה, אבל הוא אינו פטור מן התפילה שנועדה לבטל גזירה רעה.

(אור-התורה – דברים, עמ' קלו)

ועתה ישראל (ד,א)

השם ישראל מורה על ניצחון במלחמה, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (וישלח לב). דווקא בזמן הזה נקראת הנפש האלוקית "ישראל" – על שם ניצחונה על הנפש הבהמית. אבל לעתיד-לבוא, שאז יתבטל הרע לגמרי ולא יהיה צורך במלחמה, לא תקרא עוד בשם זה.

(ליקוטי-תורה דברים עמ' לח)

לא תוסיפו... ולא תגרעו (ד,ב)

סמיכות הציוויים מלמדת אותנו שמי שעובר על "לא תוסיפו", סופו שיעבור גם על "לא תגרעו", וכמאמר רז"ל (סנהדרין כט): "כל המוסיף – גורע".

(ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 491)

ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (ד,ד)

יש שני סוגים של "חיים" – "חי בעצם", היינו דבר שחי מצד עצמו, ו"חי במקרה", כלומר, דבר שחי מסיבה חיצונית גרידא. לדוגמה – האש היא מציאות חמה בעצם. לעומת זאת, מים רותחים הם חמים כתוצאה מסיבה צדדית.

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" – מי שדבק תמיד בקב"ה, שהוא חיי-החיים, "חיים כולכם" – הוא חי חיים אמיתיים, חי בעצם, "היום" – אף בעולם-הזה הנקרא "היום", כדכתיב (להלן ז), "היום לעשותם".

(כתר-שם-טוב, עמ' יא)

* * *

וכך מבואר פסוק זה בזוהר: הדבקות בקב"ה וההתבטלות אליו יתברך אינן ממעטות את חיותו של האדם, אלא להיפך – הן גורמות לחיים אמיתיים. כדכתיב (משלי יט), "יראת ה' – לחיים"; ככל שתגדל יראתו וביטולו של האדם כן יתרבה שפע חיותו.

באותו עניין מוסיף ואומר המגיד ממזריטש:

מדוע חיים המלאכים חיים נצחיים, שלא כמו הנשמות? כי במלאכים יש יותר יראת-שמים.

(סידור עם דא"ח, עמ' 164)

כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקנו (ד,ז)

"אלוקים" – רומז לשבעים השרים שלמעלה, שדרכם עוברת ההשפעה לשבעים האומות (אלוקים מלשון שר ומושל).

"מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו" – אין אף אומה אחת קרובה לשר שלה "כה' אלוקינו| – כפי שהקב"ה קרוב לעמו ישראל.

(אור-תורה, עמ' נא)

ועשיתם לכם פסל תמונת כל (ד,כג)

באחת מדרשותיו של הגה"ק רבי לוי-יצחק שניאורסון (אבי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) – נגד שיטת הקומוניזם, אשר חרתה על דגלה את האחדות והשוויון – אמר:

"כל" רומז לאחדות, כנאמר (דה"א כט), "כי כל בשמים ובארץ", ותרגם "דאחיד בשמיא בארעא". "ועשיתם לכם פסל תמונת כל" – התורה מזהירה אותנו לבל נעשה מ"כל" זה – עניין האחדות – עבודה-זרה.

(מפי השמועה)

כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא (ד,כד)

אש אינה יכולה להאיר, אלא על-ידי פתילה או עצים. שכן טבע האש להסתלק למעלה, לשורשה, ויש צורך בפתילה ש'תחזיק' אותה כאן למטה. הוא הדין לגבי האור האלוקי המחיה את הבריאה. אור זה שואף כל העת לחזור לשורשו, וה'פתילה' שמחזיקה את האור בעולם הזה היא התורה והמעשים הטובים של בני-ישראל.

כשם שהפתילה חייבת להיות ראויה ומוכשרת להתאכל באש ("אש אוכלה"), כך גם אין אור ה' נאחז יפה ואינו שורה בנפש האדם, אלא כאשר התורה והמצוות של האדם חדורות ביטול וכלות-הנפש אליו יתברך.

(ליקוטי-תורה – ויקרא, עמ' כה)

אתה הראת לדעת... אין עוד מלבדו (ד,לה)

כידוע, נעצר אדמו"ר הזקן ונלקח למאסרו בפטרבורג, באסרו-חג סוכות תקנ"ט. יום לפני כן, בשמחת-תורה, אמר הרבי:

"אתה" – עצמות אין-סוף. "הראת לדעת" – הראת שעל אדם לשבור את עצמו (לדעת מלשון שבירה, כמו "ויודע בהם את אנשי סוכות"), כדי שהכול יידעו ויראו ש"אין עוד מלבדו".

(ליקוטי-דיבורים ד, עמ' 1498)

* * *

כל יהודי "רואה" ומאמין מצד נשמתו ש"אין עוד מלבדו", אבל אין הוא רשאי להסתפק בכך, אלא חובתו להבין את העניין בשכל – "לדעת". רק ידיעה שכלית מביאה להתאחדות פנימית עם הדבר, ואילו באמונה בלבד נשאר העניין בבחינת 'מקיף'.

(ליקוטי-שיחות, כרך ד , עמ' 1170)

ושמרת לעשות (ו,ג)

כל מי שעושה מצווה ("לעשות") צריך לנקוט זהירות ושמירה יתרות ("ושמרת") מפני התערבות של פנייה אישית – התפארות, החזקת טובה לעצמו וכיוצא בזה.

(ליקוטי-תורה)

 פרקי אבות

"תריס בפני הפורענות"

רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצווה אחת, קונה לו פרקליט אחד; והעובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר, כל כנסייה שהיא לשם שמים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים (פרק ד, משנה יא)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

פרקליט – מלאך מליץ טוב. קטיגור – מליץ רע. ולשון קטיגור, קורא תיגר; וסניגור – שהוא היפך קטיגור – פירושו, שונא תיגר.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) הפירוש הפשוט הוא, שעל-ידי עשיית מצווה נברא מלאך מליץ יושר. וקשה: לפי זה היה צריך לומר "בורא לו פרקליט". ב) הדיוק "אחד... אחת", ולא אמר בקצרה "העושה מצווה קונה לו פרקליט". ג) מה הם שני העניינים – פרקליט על-ידי עשיית מצווה, ותריס על-ידי תשובה ומעשים טובים.

והביאור:

אין הכוונה למלאך מליץ יושר שנברא על-ידי עשיית המצווה. שהרי טיבו של מלאך זה תלוי בצורת קיום המצווה (ממצווה שנעשית בכוונה ושמחה נוצר מלאך בריא ושלם, ואילו ממצווה שנעשית בדרך "מצוות אנשים מלומדה" נברא מלאך חלש ובעל מום). אלא הכוונה היא ל"פרקליט" שקיים כבר לפני עשיית המצווה, ואינו תלוי כלל בצורת קיום המצווה. ו"העושה מצווה אחת", גם אם קיומה שלא לשמה – קונה לו פרקליט זה.

ופרקליט זה הוא "אחד" – אחד ומיוחד, פרקליט ותיק, ממולח ומומחה, שאין דומה לו. זהו גם הדיוק "מצווה אחת": בעניין זה מתבטאת האחידות והצד השווה שיש בכל מצווה ומצווה – על-ידי עשייתה קונים פרקליט זה (ואילו העניין של בריאת מלאך על-ידי המצווה אינו שווה בכל מצווה, כנ"ל).

וכשם שהוא בנוגע למצווה, כן הוא בקשר לחטא ועוון – "העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד".

וממשיך התנא שהדברים אמורים לגבי קניית פרקליט בלבד, אבל כדי ליצור "תריס בפני הפורענות" לא מספיקה עשיית "מצווה אחת" אלא יש צורך ב"תשובה ומעשים טובים" דווקא.

פירוש: ברישא מדובר אודות קטגור ועל איש פרטי בלבד, וכדי לבטל קטגור זה, די ב"מצווה אחת" בלבד, שעל-ידי זה קונה לו פרקליט המגין עליו. ואילו בסיפא מדובר ב"פורענות ורעות המתרגשות ובאות כפי מנהגו של עולם", לא פורענות הבאה על חטא. ולכן צריך "תריס" דווקא, שמשמעו שהפורענות ישנה (בעולם) אלא שיש תריס ומגן בפניה. וכדי שהפורענות לא תפגע גם באדם זה יש צורך בזכויות מיוחדות – "תשובה ומעשים טובים".

(מהתוועדויות שבת-קודש פרשת עקב תשל"ח ושבת פרשת בחוקותי תשמ"א – בלתי מוגה)

 בירורי הלכה ומנהג

בדיקת תפילין ומזוזות כל י"ב חודש

 

שאלה: ההלכה אומרת1 ש"תפילין שנקנו ממומחה, אינם צריכים בדיקה לעולם". נשאלת אפוא השאלה, מה המקור להוראה הידועה של הרבי לבדוק תפילין ומזוזות מדי י"ב חודש? היכן מופיעה ההוראה, והאם זה חיוב הלכתי  בגלל שינוי הנסיבות בימינו, או מסיבה אחרת, או שזו רק המלצה?

תשובה: קודם כול, למרות שבכל פתיחת תפילין לבדיקה יש משום ביזיון מסויים לתפילין2, ההלכה היא שאם מניחים את התפילין רק לפרקים3 – הם צריכים בדיקה פעמיים בשבע שנים (וכן אם נקרע החיפוי או שהתפילין נשרו במים), וגם כשמניחים אותן בקביעות, "נכון לבודקן מפני שמתקלקלים מן הזיעה".

כפי שצויין במהדורה החדשה של שו"ע אדמו"ר הזקן על אתר4, ההוראה נאמרה בשיחת כ' מנחם-אב תשל"ד5. להלן תמצית השיחה:

רבים הקשו על מה שעורר הרבי שיש לבדוק תפילין ומזוזות מדי שנה, מהמכילתא, שולחן-ערוך, קיצור שו"ע וכו' שאין צריך לבדוק. אבל:

א. המדובר במקורות הוא כשהכול נעשה מראש כראוי, ולא כבמצב הנוכחי שיש ספק אם בכלל הכניסו פרשיות ומזוזות כשרות או לא.

ב. בזמננו – עיבוד הקלף גרוע יותר מאשר בזמן חז"ל, כך שהדיו והתגים וכו' עמידים פחות, ולכן חובת הבדיקה גדולה יותר6.

ג. כשצריכים תוספת ברכה מלמעלה, צריך לבדוק אף שעברה רק שנה מהבדיקה הקודמת, כמבואר במטה אפרים7 שבחודש אלול בודקים תפילין ומזוזות. כמו-כן הזכיר הרבי את דעת המכילתא, שצריך לבדוק תפילין אחת לי"ב חודש8. עד כאן.

נמצא אפוא לסיכום, שהסיבות למנהגנו לבדוק התפילין והמזוזות כל י"ב חודש הן: בגלל העמידות החלשה יחסית יש חיוב הלכתי לבדוק לעיתים קרובות יותר; בנוסף לזה – כשזקוקים לברכה מיוחדת, יש לבדוק כל י"ב חודש (על בדיקה לעיתים קרובות יותר לא שמענו9, מלבד כהוראה פרטית לאנשים מסויימים במצבים מסויימים).

--------------------

1)    שו"ע אדמוה"ז או"ח לט,יא.

2)    עירובין צז,א תוס' ד"ה הלוקח.

3)    בס' מאסף לכל המחנות שם ס"ק מו מביא ממטה יהודה שנסתפק אם הכוונה בזה לפעם בחודש [כמו בברכות נט,ב] או לפעם בשבוע. ומאשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש מביא, שכיוון שבדורותינו מניחים אותם רק לתפילת שחרית ולא כל היום, שמא גם זה נחשב "לפרקים".

4)    שם אות צ.

5)    שיחות-קודש תשל"ד ח"ב עמ' 377 ואילך (אידיש, רשימה מההקלטה, בלתי מוגה).

6)    טענה דומה מופיעה בס' לקט הקמח החדש שם ס"ק כז. בשעתו פירסמתי בירור בנושא זה ('תורה ומדע', כרך ו, תשל"ו, עמ' 36-31).

7)    סי' תקפ"א ס"י, וממנו בקיצור שו"ע סי' קכח ס"ג.

8)    ס"פ בא, בשם בית הלל – הובא בב"י סי' לט ד"ה ותפילין שהוחזקו ככשרות, מתוס' מנחות מג,א. אלא שהדבר לא הובא כלל להלכה, כפי שהתוס' שם מסיימים "וכל אלו דמצרכי בדיקה, סבירא להו 'בחוקת [כצ"ל] תפילין הכתוב מדבר', ולא קיימא-לן הכי" [הם סוברים שהפסוק "מימים ימימה" שממנו לומדים י"ב חודש, מדבר על תפילין, ואנו פוסקים כפי הדעה החולקת, שהפסוק מדבר על קורבן פסח].

9)    אף לא כהידור – וכן מסר המזכיר הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר. וללא צורך מיוחד, לכאורה אין לבדוק תפילין, שהרי זו נגיעה בכבודן, כמבואר בעירובין צז,א תוד"ה הלוקח, הנ"ל.

 

חירש-אילם שלמד בבית-ספר

ידוע שחירש-אילם, שהוא הנקרא בפי חז"ל 'חירש' סתם, דינו כשוטה וקטן לרוב דיני התורה, אינו כשר לעדות ואינו מצטרף למניין וכדומה1.

אך אדם שהוא חירש גמור מעיקרו, שנתחנך בבית-ספר לחירשים ולמד לדבר באופן שהשומע מבין את דיבורו, וכן למד להבין את דברי המדברים אליו מתוך תנועת כלי המבטא ועוסק במלאכתו בחכמה ובדעת ככל האדם, יש מן האחרונים שכתבו שיש לדונו כחירש המדבר ואינו שומע, והרי הוא כפיקח לכל דבריו, אף לעניין חיוב במצוות. ויש חולקים וסוברים שאף על פי שלמד לדבר, אפשר שאין בו דעת צלולה וחופשית, אלא כפי שנקבע ונטבע בו על-ידי ההרגל והלימוד, ומכיוון שיש ספק בדבר – אין מוציאים אותו מחזקתו, ויש לדונו כחירש גמור2.

והנה בתורת החסידות3 מבואר, שהאותיות באות מבחינת 'חיה', מקור החכמה שלמעלה מן ההשגה, ומשם נמשכות לכל מוצאות הפה. "וזהו גם הטעם שחירש פטור מכל המצוות והרי הוא כשוטה וקטן, לפי שזה שאינו יכול לדבר (אף שיש לו ה' מוצאות הפה ככל אדם) מורה על חיסרון בנפשו, שחסר לו בגילוי האותיות שבעצם נפשו"4.

ובמקום אחר5 איתא: "וכן מובן ממה שהאילם אינו יכול לדבר, הגם שמאירים אצלו כוחות הנפש כו' (ומה שנחשב ללא-בר-דעת ופטור מן המצוות, זהו מפני שאין הגילויים כדבעי למהווי, וכמאמר 'דעתא שגישתא אית ליה' כו', מפני שהגילויים הם על-ידי האותיות כו' כנ"ל)".

כל האמור הוא, לכאורה, "גילוי מילתא בעלמא" של תורת החסידות על מהות כוחות-הנפש של החירש. ועל-דרך המבואר בליקוטי-שיחות6, שהכלל "אין למדין מקודם מתן תורה" הוא רק בעניינים הלכתיים, אבל בעניינים של גילוי תכונות נפש האדם (כמו "אין מערבין שמחה בשמחה"), ניתן ללמוד גם מלפני מתן-תורה, כי אין חילוק בזה בין לפני ואחרי מתן תורה.

לפי זה, מסתבר ביותר כדעה השנייה שהובאה לעיל, שהלימוד והאימון של החירש בדיבור ושמיעה באופן מלאכותי, ככל שיהיו מוצלחים, אינם משנים את מצב הנפש הבסיסי, אלא רק מקנים לו כלים חיצוניים ליצירת קשר עם בני-אדם, והוא נשאר בגדר "דעתא שגישתא" (שהרי החירש, בניגוד לשוטה, יש לו מעט דעת). ולכן גם חירש זה אינו מצטרף למניין ואינו כשר לעדות וכו', גם בדינים דרבנן, ולא רק מספק אלא בוודאי. וה' ייתן בנו דעת לפסוק כהלכה.

-----------------

1)    שו"ע אדמוה"ז סי' נה סי"א.

2)    מתוך אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'חרש', כרך יז טור תצה, וש"נ. ויש פוסקים בדורנו המקילים הלכה למעשה בצירוף למניין, כיוון שעניין זה הוא מדרבנן, ראה נשמת אברהם או"ח עמ' כג.

3)    תניא אגה"ק סי' ה. תו"א ד"ה נר חנוכה משמאל (עמ' מב). הקטעים דלהלן צויינו ב'חסידות מבוארת' לד"ה זה, מועדים ח"א עמ' שלב.

4)    מאמר ד"ה על כן יאמרו תרל"ג.

5)    מאמר ד"ה לולב וערבה תרנ"ט, ס' המאמרים תרנ"ט עמ' לח.

6)    ח"א עמ' 65 (בתרגום ללה"ק עמ' 56).

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת ואתחנן
י"א במנחם-אב – שבת נחמו

* החשבון-צדק שעל כל אחד ואחד לעשות בקשר ללימוד התורה, נתינת הצדקה וכללות המצוות במשך כל השנה, מתחיל משבת נחמו1.

שחרית: בעת קריאת עשרת-הדיברות עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה2. קוראים את עשרת-הדיברות ב'טעם העליון'3.

מנחה: פרקי אבות – פרק ד.

יום שני
י"ג במנחם-אב

היום – סיום לימוד הרמב"ם: מחזור כ"ד של שלושה פרקים ליום, מחזור שמיני של פרק אחד ליום, וסיום ספר המצוות.

"מובן וגם פשוט, שאין לערוך את 'חגיגות הסיום' לפני שמסיימים את הלימוד דמחזור...".

"ולהעיר, שמנהג ישראל שמאחרין את זמן ה'סיום' "עד שעת הכושר, יומא דראוי לתקן בו סעודה כו'"4, "משום כבוד התורה, שאז נעשה ביותר הידור, ברוב עם כו'"5.

יום שלישי,
י"ד במנחם-אב

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון6.

יום רביעי,
חמישה-עשר באב

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – יום שלישי בלילה, אור ליום רביעי – כל הלילה.

אין אומרים תחנון6.

* כל אחד מישראל צריך לעשות כל התלוי בו, [כדי] שמיד בתחילת ובראשית היום (וכל היום כולו) יהיה ניכר ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב", כמבואר עניינו גם בהלכה, שמיום זה ואילך צריכה להיות הוספה בלימוד התורה וכו'7.

* כדאי ונכון לפרסם ולהכריז בכל מקום את הוראת חז"ל8 ש"מחמישה-עשר באב ואילך – דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו"9.

* "כדאי שיעשו בכל מקום ומקום התוועדות גדולה בשמחה גדולה10: לקבץ יהודים – אנשים, נשים וטף, ולדבר דברי תורה, ומה טוב – לעשות 'סיום' מסכת11, ולתת לצדקה, ולקבל החלטות טובות להוסיף בכל ענייני תורה ומצוות ובכל עניינים טובים.

"ובהדגשה – התוועדות מתוך שמחה וטוב לבב, בהתאם לכך ש'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב', עד לשמחה הכי גדולה, בדוגמת שמחת נישואין... ובפרט על-פי מנהג ישראל שבימים אלו (לאחרי תשעה באב), מרבים בשידוכין וחתונות בישראל (ובפרט שזה בא לאחרי ההפסק בעניינים אלו ב'שלושת השבועות')12.

* לקראת ראש-השנה: "...ידוע מנהג ישראל שמחמישה-עשר-באב ואילך, מברכים איש את רעהו בברכת 'כתיבה וחתימה (וגמר חתימה) טובה', וכמרומז במזלו של חודש מנחם-אב, מזל אריה... – ראשי תיבות 'אלול, ראש-השנה, יום-הכיפורים, הושענא-רבה', היינו, שבחודש מנחם-אב נרמז גמר ושלימות החתימה טובה בה'פתקא טבא' דהושענא-רבה"13.

--------------

1)    ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 582.

2)    ספר-המנהגים עמ' 31.

3)    לוח כולל-חב"ד פ' יתרו, כדעה האחרונה בשו"ע אדמוה"ז סי' תצד סו"ס יא.

אדמוה"ז היה קורא את עשרת הדיברות דפ' ואתחנן בנוסח-טעמים מיוחד, שונה מזה של הקריאה בכל השנה ואף מזה של עשה"ד דפ' יתרו, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 459. וראה תולדות אדמוה"ז ח"ד עמ' 1070).

4)    ש"ך יו"ד רמו ס"ק כז, מתשובת מהר"ם מינץ סי' קיז.

5)    ס' תורת-חיים או"ח סי' תקנ"א ס"ק כז (כל קטע זה משיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט תשמ"ו, ליקוטי-שיחות, כרך כו, עמ' 357, ובלה"ק בס' יין-מלכות כרך ב בהוספות עמ' 660).

6)    סידור אדמוה"ז, לפני 'למנצח... יענך'.

7)    'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 157, 412, 415.

8)    תענית לא,א ובפירש"י. רמ"א יו"ד רמו סעיף כ"ג, מג"א או"ח רלח ס"ק א.

9)    ובמיוחד להוסיף בשיעורי תורה ברבים, לייסד חדשים ולחזק ולהרחיב את השיעורים הקיימים – 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 124.

10)  באופן של 'משתה ושמחה', אכילה ושתייה, ועד לסעודה ממש ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 157, עיי"ש).

11)  "ובזה גופא – קדימה לסיום שבו מדובר מעלת היום דחמשה-עשר באב... סיום מסכת תענית... 'דבר בעתו מה טוב'" – שיחת ליל ט"ו באב ה'תשמ"ז בתחילתה, 'תורת מנחם – התוועדויות' תשמ"ז ח"ד עמ' 220.

12)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

13)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 770, וראה גם בעמ' 725 הערה 63. בע"פ היה הרבי מקדים ומברך, כגון בשיחת י"ג מנ"א תשל"ט. וכן בסיום המאמר דכ"ג מנ"א תשכ"ח ('ספר המאמרים – מלוקט' ח"ה עמ' שמו, ומצויין שם ללקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1163 בהערה, שבכ' מנ"א מתחלת – בנוגע לכמה עניינים – ההכנה לראש-השנה). בכתב – בדרך-כלל היה מאחל רק מיום א' דר"ח אלול, אך היו יוצאים-מן-הכלל ('אוצר מנהגי חב"ד', אלול-תשרי, עמ' יב-יג. וראה 'בית חיינו' גיליון 99 עמ' 14).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)