חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:20 זריחה: 6:09 י"ח באב התשע"ט, 19/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 625 - כל המדורים ברצף
גיליון 625, ערב שבת פרשת פינחס, י"ח בתמוז ה'תשס"ו (14/07/2006)

נושאים נוספים
התקשרות 625 - כל המדורים ברצף
תשובה על החטאים תבטל ממילא את הגלות
גילוי פנימיות עניין הגלות
"בטח משתתף בכל המבצעים וה' יצליחם"
פרשת פינחס
"אם אין אני לי מי לי"
לעלות לדוכן כמנהג המקום
הלכות ומנהגי חב"ד

 דבר מלכות

תשובה על החטאים תבטל ממילא את הגלות

כיצד שייך לגבי הקב"ה עניין של "סתירה", להסתתר ממנו? הרי הוא נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה"?! * גאווה הוא עניין של "סתירה" מהקב"ה, אשר אינו רואה, כביכול, את בעל-הגאווה * כאשר לומדים תורה באופן של חקיקה, המחילה מלמעלה מבטלת את ה"סתירה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כל זמן שלא באה הגאולה הכללית של כל אחד ואחד מבני-ישראל מן הגלות על-ידי משיח צדקנו, הרי זה סימן שיש עדיין אחיזה לעבירות, כי, כל מציאות הגלות היא מצד החטאים, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"1, ומזה מובן, שבה בשעה שתהיה תשובה על החטאים, ועל-אחת-כמה-וכמה שלא יהיו חטאים מכאן ולהבא, אזי מתבטל הגלות מאליו וממילא.

והנה, בנוגע לכללות עניין העבירה, איתא בגמרא2 על הפסוק3 "איש כי תשטה אשתו", "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

ובהקדמה:

איש4 ואשה למטה על כל פרטיהם, הם דוגמה על השורש שממנו נלקחים עד לשורשם הראשון – להקב"ה (כביכול) וכנסת ישראל שנקראים איש ואשה5. ומזה מובן, שכל פרטי הדינים דסוטה ישנם גם בנוגע לכנסת ישראל עם הקב"ה6.

הדין דסוטה הוא – שכאשר האיש מקנא לאשתו, באומרו "אל תסתרי עם איש פלוני", ולא שמעה בקולו, הרי אף שיכול להיות שלא חטאה עם איש פלוני, הנה בשביל זה לבד שנסתרה עמו לאחרי אזהרת בעלה, נקראת סוטה7, וישנם כמה דינים שצריכים להעשות בעניין סוטה, כמבואר בפרטיות בתורה.

ובנוגע להקב"ה וכנסת ישראל – הקינוי הוא ציווי הקב"ה לכל אחד מישראל "לא יהיה לך (לשון יחיד) אלוקים אחרים על פני"8, שדוגמתו הוא "אל תסתרי עם איש פלוני".

אך אינו מובן: כיצד שייך לגבי הקב"ה עניין של "סתירה"9, להסתתר ממנו? כיוון שהקב"ה נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה"10, ובכל מקום שיסתתר האדם הרי הוא לעיניו של הקב"ה, כמו שכתוב11 "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'"! – אם-כן מה משמעות ה"סתירה" של כנסת ישראל מהקב"ה?

והמענה על זה:

הקב"ה אומר על בעל-גאווה "אין אני והוא יכולים לדור"12. אני – אומר הקב"ה – ובעל-גאווה, לא יכולים להמצא באותו מקום. נמצא, שגאווה הוא עניין של "סתירה" מהקב"ה כביכול13; בבעל-גאווה לא נמצא הקב"ה14 והוא אינו רואה כביכול את הבעל-גאווה. וכפירוש הבעש"ט על הפסוק הנ"ל – בניחותא: "אם יסתר איש במסתרים ואני – לא אראנו", היינו, שכאשר האדם הוא במעמד ומצב ד"אני" (ער איז בא זיך א "איך"), אזי "לא אראנו", הקב"ה כביכול אינו רואה אותו.

ב. איתא בגמרא15 ש"בעל שמחל על קינויו קינויו מחול", היינו, שאפילו לאחרי שהבעל קינא לאשתו ואמר "אל תסתרי עם איש פלוני", ביכלתו להסיר את הקינוי, כמו שמעולם לא קינא לה. והגמרא פוסקת, שמחילת הבעל מועילה רק "קודם סתירה" (קודם שהאשה נסתרה עם האיש שעליו הזהירה הבעל "אל תסתרי"), אבל "לאחר סתירה", לא מועילה מחילתו.

וטעם הדבר: כל זמן שלא נסתרה, אין עדיין שום דבר מלבד הקינוי שלו, ועל הקינוי שלו הרי הוא בעל-הבית, ולכן יכול לבטלו. אבל לאחר הסתירה, ישנו הרי דבר נוסף שאינו תלוי בו, ולכן לא מועילה מחילתו.

אבל בירושלמי16 איתא, שהבעל יכול למחול על קינויו אפילו לאחרי שנסתרה, "כל זמן שלא נמחקה המגילה" (שכותבים עבור הסוטה).

ומבאר הרגצ'ובי17, שאין כאן פלוגתא בין הבבלי לירושלמי, אלא שהירושלמי מדבר אודות סתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי18, כמו למשל בעת שאמר לה "אל תסתרי עם אביך" או "עם מאה בני אדם", שלולי הקינוי שלו אין זו סתירה כלל19, ולכן בשעה שהבעל מוחל ומסיר את הקינוי שלו, הרי ממילא בטלה גם הסתירה, הדבר כולו.

ומזה מובן בנוגע להקב"ה וכנסת ישראל, שכיוון שהאמת היא שתמיד "לית אתר פנוי מיניה", הרי באמת לא שייך אף פעם מציאות הסתירה; הסתירה אינה אלא מפני שהקב"ה אינו רוצה גאווה, "תועבת ה' כל גבה לב"20 ו"אין אני והוא יכולין לדור". וכיוון שכל המציאות של סתירה זו נעשית רק מצד רצונו יתברך – יכול הקב"ה למחול תמיד, אפילו לאחר שנסתרה.

ג. אמנם, מתי מועילה המחילה (אפילו כאשר כל מציאות הסתירה תלוי בהקינוי) – "כל זמן שלא נמחקה המגילה":

מחיקת המגילה כפשוטה, מתבטאת בכך, שמפרידים את האותיות מהקלף. ועניין זה מורה ומגלה שגם קודם המחיקה לא היו דבר אחד; אילו היו דבר אחד, לא היה שייך לחלק ביניהם. ולכן, באותיות החקיקה, כיוון שהם מציאות אחת עם הדבר שעליו הם חקוקים, לא שייך למחוק את האותיות לבדן, אלא אם-כן מסירים חלק מהדבר שעליו הם חקוקים21.

ולכן, בשעה ש"לא נמחקה המגילה", היינו, כאשר יהודי לומד תורה באופן של חקיקה, שלא שייך למחוק חס-ושלום את אותיות התורה ממנו, כיוון שהוא והתורה הם חד22, הנה אף-על-פי שהיתה אצלו "סתירה", שנכנסה בו ("עס האט זיך אין אים אריינגעכאפט") גאווה – הרי זה רק בחיצוניות, ומחילה מלמעלה מבטלת הכול, והרי הקב"ה הוא "רב23 לסלוח"24.

אבל אם "נמחקה המגילה" (שזה מורה שגם לפני זה היו הוא והתורה שני דברים) – אפשר שהישות וגאווה חדרו בו מעבר לעבר25 ("דורכגענומען דורך-און-דורך"), ואז יש לו דין של סוטה26: עליו להביא מנחה משעורים, מאכל בהמה27, והמנחה צריכה להיות עשירית האיפה – שמורה על דלי דלות28, היינו, שצריך לפעול בעצמו את הידיעה והרגש שהוא "עני בדעת"29, ועד כמו בהמה30, שאין לה דעת כלל.

ד. ויש31 להוסיף בזה – ובהקדמה:

מנחת סוטה אינה כמו שאר הקרבנות שבאים לכפרה, כפרת עוון, אלא כדברי הגמרא32 ש"מנחת סוטה... באה לברר עוון" (אם אמת אם שקר), על-דרך שתיית המים. והיינו, שעל-ידי המנחה יכול להתברר שמעיקרא לא היה עניין של עוון, ובמילא אין צורך בכפרה על עוון.

ועניינו בעבודה:

בירור העוון הוא לא רק בנוגע להעבר, שמלכתחילה לא היתה הנטייה מדרך הישר ("תשטה אשתו") באופן של חטא בפועל חס-ושלום, אלא גם בנוגע להבא, שלא יהיה מעמד ומצב ש"נכנס בו רוח שטות" שיכול להביא לנטייה מדרך הישר.

והעצה לזה היא – מנחה של דלי דלות (עניות בדעת) שבאה מן השעורים (מאכל בהמה):

ויובן על-פי מה שכתב בעל השמחה במאמר ד"ה הוי' לי בעוזרי33, ש"שאול, עם היותו גדול בתורה, מכל-מקום, חטא בזה שהלך אחר הטעם". ואם הדברים אמורים בנוגע לשאול שהיה "משיח ה'"34, על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לאלו שנמצאים בדרגות נמוכות יותר, שאם הולכים אחר ההבנה וההשגה, אזי "לפתח חטאת רובץ"35, להיות נתינת מקום לנטייה מדרך הישרה.

והעצה לזה – שתהיה העבודה (קרבן) באופן של דלי דלות בדעת, היינו, לא מצד הבנה והשגה [כיוון שכבר נכשל בזה, ועל-דרך מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות36 ש"אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מידה בינונית"], אלא מצד "רעותא דלבא" כפי שבאה מצד קבלת-עול, שלזה שייך כל אחד ואחד מישראל, ועניין זה הוא ה"פתח""כחודה של מחט" שעל-ידי זה פותחים לו "כפתחו של אולם"37, שגובהו ארבעים אמה38, ב' פעמים כ', שמורה על פנימיות הכתר39, שזהו עניין רעותא דלבא40.

זאת ועוד:

כיוון שיש חשש ש"היא עשתה מעשה בהמה", לכן צריך להיות קרבנה "מאכל בהמה", היינו, שלא מספיק דלי דלות בדעת של בני-אדם, אלא באופן שגם בהיותם "ערומין בדעת", הרי הם "משימין עצמם כבהמה",

– ועניינו בעבודה, כמדובר בהמאמר41 שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם, צריך לקיים (בעיקר) מפני שהם רצון ה', כמו חוקים, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"42 ו"אין לך רשות להרהר אחריה"43

ועל זה נאמר44 "אדם ובהמה תושיע ה'", היינו, שכאשר אלו שמצד תכונת נפשם ועבודתם הרי הם במדריגת "אדם", על שם "אדמה לעליון"45, "משימים עצמם כבהמה" לגבי הקב"ה – אזי נמשכת ישועת ה' ביתר שאת וביתר עוז.

ה. וכאשר פועל בעצמו ביטול זה, הרי לא זו בלבד שנעשה טהור להקב"ה46, אלא עוד זאת, שמגיע לדרגה נעלית יותר מדרגתו הקודמת, כסיום הכתוב47: "ונקתה ונזרעה זרע", וכפירוש הגמרא48: "היתה יולדת (תולדותיהן של צדיקים – ועמך כולם צדיקים49 – מצוות ומעשים טובים50) בצער יולדת ברווח", ועד שמגיע למרחב העצמי – "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם"51.

כלומר52: כיוון שלפני זה "עשתה כמעשה בהמה", הרי כשנעשה מעמד ומצב של אתהפכא, אין זה רק כמו שפועלים על אדם להיות כדבעי, אלא כפי שמהפכים "בהמה" ל"אדם", ועד כפי שהאדם הוא בתכלית השלימות.

והרי זוהי מעלת בעל-תשובה לגבי צדיק, כולל גם לגבי העבודה בענייני הרשות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"53 – שכן, בענייני הרשות, גם אם נכשל בהם, הרי אין זה עניין של עבירה שהוא מג' קליפות הטמאות שהם "אסורים וקשורים בידי החיצונים... עד עת קץ"54, כי אם עניין של קליפת נוגה, שיורד רק לפי שעה, ולאחרי זה יכול בנקל לחזור ולעלות לקדושה54, מה-שאין-כן בסוטה ("מעשה בהמה") שמדובר אודות דבר איסור, ובמילא, העלייה היא באופן ד"זדונות נעשו לו כזכיות"55.

ו. וזהו גם מה שנאמר בגמרא48 "היתה יולדת... נקבות יולדת זכרים":

החילוק שבין נקבה לזכר בעבודת ה' הוא – שנקבה "דעתה קלה"56 שיוכל להיות אצלה שינויים, היינו, שברגע זה הוא "עובד ה'", וברגע שלאחרי זה הוא במצב של נטייה מדרך הישר, מה-שאין-כן זכר, שהוא תקיף בדעתו.

וזהו "יולדת זכרים" – שנעשה אצלו התוקף ד"זכר" בעבודת ה', היינו, שעבודתו בהליכה מיום ליום "מחיל אל חיל" בתורה ומצוותיה היא קיימת לעד, "שפת אמת תיכון לעד"57, ובאופן כזה הולך לבטח דרכו להמשיך אלוקות בעולם, כמו שכתוב58 "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט", היינו, שעל-ידי "צדקה ומשפט" הרי הוא ממשיך "אמת הוי'"59 בענייני העולם.

והרי עניין זה ("יולדת זכר") קשור גם עם כללות עניין הגאולה העתידה – כדאיתא בתוספות60 (בשם המכילתא61) ש"כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד לשון זכר", ועל זה אומרים62 "ונודה לך שיר חדש", כמו שכתוב63 "שירו לה' שיר חדש", כיוון שהגאולה דלעתיד תהיה גאולה אמיתית חזקה וקיימת (שעל זה מורה התוקף של זכר) שאין אחריה גלות.

וזהו גם מה שנאמר64 "איש ואיש יולד בה", כמבואר בתורה-אור65 ובליקוטי-תורה66 שאף-על-פי שהסדר הוא ש"איש מזריע תחילה יולדת נקבה"67, מכל-מקום, לעתיד לבוא הנה גם כאשר איש מזריע תחילה תהיה יולדת זכר, והיינו, שאף-על-פי שהגאולה העתידה תהיה באתערותא דלעילא (שזהו עניין "איש מזריע תחילה"), בחסד וברחמים, כמו שכתוב68 "ברחמים גדולים אקבצך", מכל-מקום, תהיה הגאולה באופן ד"יולדת זכר", גאולה חזקה וקיימת שאין אחריה גלות.

(קטעים מהתוועדות יום ה' פ' פינחס, י"ב בתמוז ה'תשי"ז – בלתי מוגה. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ז, חלק שלישי (כ), עמ' 121-128 – בלתי מוגה)

-----------------------

1)    נוסח תפלת מוסף דיו"ט.

2)    סוטה ג,א.

3)    נשא ה,יב.

4)    המשך שיחה זו – הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1032 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

5)    ראה לקו"ש ח"ג עמ' 984.

6)    ונוסף על ענייני איש ואשה בכלל, הנה דיני סוטה דמתחיל בם "איש איש גו' ומעלה בו" (נשא שם), וארז"ל (יל"ש שם (רמז תשה), הובא בפרש"י עה"פ) באישה של מעלה ובאישה של מטה, הרי ברור רמזו בזה עניין המעילה דכנס"י באישה של מעלה.

7)    הטיה מדרכי הצניעות (פרש"י עה"ת במקומו); כניסת רוח שטות (סוטה שם).

8)    יתרו כ,ג.

9)    ואם לא שייך עניין של "סתירה" – אזי לא שייך כל העניין של "סוטה", דהיינו עניין של חטא באמת, שהרי "כבודי לאחר לא אתן" (ישעיה מב,ח. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ריש עמ' 319. חט"ז ע' 150 הערה 22), וכמבואר בתניא (ספכ"ד) ש"אפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך", ולכן "בל ידח ממנו נדח" (ע"פ ש"ב יד,יד. וראה תניא ספל"ט), וסופו לעשות תשובה באופן שעוקר את החטא מעיקרו (מהנחה בלתי מוגה).

10)  תקו"ז תנ"ז (צא, סע"ב). ת"ע (קכב, ב)הובא בתניא שעהיוה"א פ"ז.

11)  ירמיה כג,כד. וראה תהלים קלט,ז-יב.

12)  סוטה ה,א.

13)  ועפי"ז יש לבאר מה שסיום מס' סוטה הוא בעניין הענווה, כי על-ידי קניין מידה זו מתבטל כל עניין הסתירה, ונסתיים עניין סוטה (משיחת ערב חגה"ש תשי"ט).

14)  היינו, שמסתלקת ממנו הארת אלוקות בגלוי, אף-על-פי שנשארת בהעלם והסתר (מהנחה בלתי מוגה).

15)  שם כה, א.

16)  סנהדרין פ"ח ה"ו.

17)  צפנת-פענח על הרמב"ם הל' סוטה פ"א ה"ז.

18)  מה-שאין-כן בסתירה סתם, אף שמצד הסתירה עצמה, מבלעדי הקינוי, לא חל עליה דין סוטה, מ"מ הרי זה מציאות סתירה.

19)  ירושלמי סוטה פ"א ה"ב.

20)  משלי טז,ה.

21)  וכמדובר לעיל (בהמאמר הנחה בלתי מוגה. – לא נכלל בחלק שהוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר הנדפס בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' נה ואילך) שבתורה ישנם ב' עניינים – אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה.

ובהתאם לכך, יש לימוד התורה באופן של חקיקה, היינו, שהאדם אינו מציאות בפני עצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות התורה בלבד;

ויש לימוד התורה באופן של כתיבה, היינו, שאף שכתובה כאן "תורה שלימה", הרי זה באופן שהקלף היה תחילה מציאות בפני עצמו, והדיו מציאות בפני עצמו, ושניהם מתחברים, וגם בשעת חיבורם הרי הם שני דברים, והראיה, שיכולים למחוק את האותיות מהמגילה, והמגילה נשארת בשלימותה.

ודוגמתו בלימוד התורה – שלפתע יכול להיות אצלו מצב שלא ניכר שזהו קלף שעליו היו כתובים פעם אותיות התורה, ומתגלה שהוא מציאות בפני עצמו, כאילו לא היו אצלו עניינים של תורתנו תורת חיים, אשר, "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זח"ב קסא, רע"ב), שממנה נעשו כל ענייני המציאות עד למטה מטה.

וזהו שמבואר בתניא (פכ"ד) שבשעת מעשה החטא נעשה האדם נפרד מאלוקות, והרי זה כמו הנמצא במבואות המטונפות (שהוא עניין ג' קליפות הטמאות לגמרי), שזהו מקום שדברי תורה אינם יכולים להיכנס שם (מהנחה בלתי מוגה).

22)  עיין סוטה כא,א.

23)  תניא אגה"ת פי"א (ק,א). וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (ס"ע פ ואילך).

24)  כ"ה בכל החטאים, שכולם מקורם היא הגאווה, מציאות בפ"ע נפרד מרצה"ע (ובאים מצד רוח שטות, סוטה). מלבד חטא ע"ז (שנוגע בחכמה שבנפש, שמדרגתה שה' לבדו הוא כו' – ראה תניא פי"ט והג"ה בפל"ה שם), זה נוגע גם בבחינת חקיקה, שלכן, בחטא העגל, שבר משה את הלחות אף שהיו בחינת חקיקה.

25)  וע"ד מ"ש אדמו"ר הזקן בתניא אגה"ת (פ"ג) מדברי הזוהר (ס"פ נח) "כיוון דחב ב"נ קמיה קוב"ה זמנא חדא עביד רשימו כו' זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו'".

ולהעיר גם מדברי הגמרא (ר"ה יז,א) "נושא עוון ועובר על פשע... מעביר ראשון ראשון כו'", היינו, שהקב"ה מעביר עוון ראשון ושני, ומונה רק מעון שלישי. אלא, שאז מחשב גם את ב' העונות הראשונים, כהמשך דברי הגמרא: "ועוון עצמו אינו נמחק" (מהנחה בלתי מוגה).

26)  שאסורה לבעלה, כביכול, שזהו מ"ש "ובפשעכם שולחה אמכם" (ישעיה נ,א. וראה סנהדרין קה,א).

והעצה לזה – שתיית מים המאררים, שבעצם הם מים קדושים, שנותנים בהם "מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" (נשא ה,יז), אלא שצריכים לידע כיצד להשתמש בהם.

וכללות העניין בזה – שמנצלים את ענייני הגלות כדי לברר ולזכך ולהעלות לקדושה, לא רק באופן של אתכפיא סט"א, אלא גם באופן של אתהפכא, שזהו העניין ד"ונקתה ונזרעה זרע" (מהנחה בלתי מוגה).

27)  סוטה יד,א.

28)  ויקרא ה,יא.

29)  ראה נדרים מא, רע"א.

30)  ראה חולין ה,ב: ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה.

32)  סעיף זה – מהנחה בלתי מוגה.

32)  כריתות כד, א (ובפרש"י). וראה לקו"ש חי"ח ע' 61 הערה 62.

33)  סה"מ קונטרסים שם קפא, רע"א. תרפ"ז שם עמ' רד.

34)  שמואל-א כד,ז-יא. ועוד.

35)  בראשית ד,ז.

36)  פ"ב ה"ב.

37)  ראה שהש"ר פ"ה, ב.

38)  מידות פ"ב מ"ג. פ"ג מ"ז.

39)  ראה לקו"ת שה"ש לה,ג. ובכ"מ.

40)  ראה בהמאמר פ"ח (סה"מ מלוקט ח"ב עמ' נט). וש"נ.

41)  פ"ה (סה"מ מלוקט ח"ב עמ' נז). וש"נ.

42)  ראה תנחומא חוקת ג. שם ח. במדב"ר רפי"ט. ועוד.

43)  ראה יומא סז,ב. פרש"י ר"פ חוקת.

44)  תהילים לו,ז. וראה חולין שם. לקו"ת בחוקותי נ,ב. ובכ"מ.

45)  ראה של"ה ג, רע"א. ועוד.

46)  כאשה שנעשית טהורה לבעלה, ובאופן של חביבות יתירה מכמו שהיה לפנ"ז, ככל קירוב שבא לאחרי הפירוד, ובלשון חז"ל (ראה ברכות לד,ב. זח"ג כא,א. דרמ"צ לט,ב. ועוד) "לרחוק שנעשה קרוב" (מהנחה בלתי מוגה).

47)  נשא ה,כח. ובפרש"י.

48)  סוטה כו,א. וש"נ.

49)  ישעיה ס,כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

50)  ב"ר פ"ל, ו.

51)  ברכות שם. וראה סה"מ תש"ט עמ' 183 בהערה.

52)  מכאן ואילך – מהנחה בלתי מוגה.

53)  משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

54)  תניא פ"ז.

55)  יומא פו,ב.

56)  ראה שבת לג,ב. וש"נ.

57)  משלי יב,ט. וראה תניא פי"ג.

58)  וירא יח,יט.

59)  תהילים קיז,ב.

60)  ד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז,ב.

61)  בשלח טו,א.

62)  בנוסח הגש"פ.

63)  ישעיה מב,י. ועוד.

64)  תהילים פז,ה.

65)  מקץ לז,ג ואילך.

66)  תזריע כ,ג.

67)  ברכות ס,א. וש"נ.

68)  ישעיה נד,ז.

 משיח וגאולה בפרשה

גילוי פנימיות עניין הגלות

בשבתות שבימי בין-המצרים מתגלה הצד הטוב

י"ט תמוז – יום כניסת כ"ק מו"ח אדמו"ר לבריתו של אברהם אבינו ע"ה (בשנת תר"ם) – הוא מהימים הראשונים שב"שלושת השבועות" ד"בין המצרים" (שבעה-עשר בתמוז עד תשעה באב).

מכיוון שהכול בהשגחה פרטית, על-אחת-כמה-וכמה עניינים הקשורים עם נשיא בישראל, מובן שישנו טעם ודיוק בכך שיום הברית חל דווקא ב(תחילת) "בין המצרים" [...]; ומכיוון שזהו יום הברית של נשיא בישראל, נשיא דורנו, אשר הנשיא הוא הכל – הרי מובן שזה גם עניין כללי, שנוגע לכל בני ישראל בדור זה.

על-פי זה דרוש הסבר: התוכן של ברית – אשר קשורה עם שמחה גדולה – הוא לכאורה להיפך מ"בין המצרים", זמן אבילות אצל בני ישראל, אשר בו לא עושים שמחות, בגלל המאורעות הבלתי-רצויים שאירעו לעם היהודי בימים אלו, בעיקר – חורבן בית-המקדש, שממנו החלה הגלות המרה (הזו).

הביאור בזה: בנוגע לעניין ד"בין המצרים" כבר דובר פעמים רבות, שלמרות שימים אלו קשורים בגלוי עם ירידה הכי גדולה, דברים בלתי רצויים שקרו אז, אולם הכוונה בירידה זו – צורך עלייה, בכדי להגיע למקום ודרגה גבוהים יותר משהיה מלכתחילה (לפני הירידה), כיתרון האור מן החושך אשר מתגלה על-ידי אתהפכא חשוכא לנהורא, ועד לעלייה של גאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחריה גלות (למעלה מהמצב שהיה בבית ראשון ושני – קודם הירידה) – אשר באה כתוצאה מכך שההעלם והסתר (דהגלות) מעורר התגברות בהעבודה (מעשינו ועבודתנו) של יהודי (יותר מכפי שהיה קודם הירידה), אשר מביאה את הגאולה.

ויתירה מזו – (לא רק שהכוונה ד"בין המצרים" והגלות בכלל היא בשביל העלייה, אלא) הפנימיות ואמיתיות של ימים אלו גופא הוא טוב נעלה ביותר – העלייה שבזה.

[...] אלא שלעת עתה הטוב בתכלית ההעלם וההסתר (ויתגלה לעתיד לבוא), כי הקב"ה רוצה שהגילוי של זה יבוא על-ידי העבודה של בני ישראל (מעשינו ועבודתינו), לזכך את העולם ולעשותו ל"כלי" לקבל את הטוב הכי נעלה – שעל-ידי זה מתגלה הטוב של "בין המצרים" והגלות (על-ידי שמכניסים בה את ה"אלף" של אלופו של עולם) – העלייה שלא בערך של הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות (ושההעלם שלפני זה היה רק הכנה והכשרה לגאולה).

[...] ובלשון הכתוב – "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". דווקא על-ידי זה ש"מן המיצר קראתי י-ה" נעשה "ענני במרחב י-ה", מהמרחב העצמי למעלה.

העניין הנ"ל (גילוי פנימיות הטוב ב"בין המצרים") נמצא בגילוי (גם בזמן הזה) בשבתות ש"בין המצרים", כיוון שאז לא קיימים דיני אבלות וצער (כי אין עצב בה), ואדרבה – מצווה לענגו (בעונג אכילה ושתייה, בשר שמן ויין ישן), ו"ביום שמחתכם אלו השבתות". מובן שאז נמצא בגלוי רק צד הטוב והעלייה שב"בין המצרים". ואדרבה: בשל היותה שבת ב"בין המצרים" (כשבימי החול ישנם הגבלות בשמחה כו') – ישנו אז (וצריך להיות) יותר עונג ושמחה (מאשר בשאר שבתות השנה), כיתרון האור מן החושך.

[...] ועל-דרך זה יש לומר בנוגע ליום הברית די"ט תמוז (יום שמחה גדולה) שאין זה עניין הופכי מ"בין המצרים", אלא אדרבה – זה גופא הוא תוכנם האמיתי של "בין המצרים", כי הפנימיות של ימי "בין המצרים" הוא – ימי ששון ושמחה ומועדים טובים.

(שבת-קודש פרשת פינחס, י"ט בתמוז ה'תשמ"ט. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט, עמ' 47-49 – תרגום מאידיש)

 ניצוצי רבי

"בטח משתתף בכל המבצעים וה' יצליחם"

"אני עצמי קיבלתי מכתבים אישיים רבים שבהם המתכתבים סיפרו לי עד כמה התרגשו מהחוויה, שהתגלתה כנקודת מפנה בחייהם", מגלה הרבי במכתב * ה'מבצעים', שעליהם הכריז הרבי בשנת תשל"ד, חוללו מהפך תפיסתי עמוק * האם כשעורכים ביקורי-בית כדאי לדבר על כל ה'מבצעים' או רק על מקצתם? מדוע נמנע הרבי מלהוסיף עניינים חשובים נוספים ל'מבצעים'?

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר:

בל' בניסן תשל"ג שיגר מר שבתאי רוזן – יהודי נכבד שנפגש בעבר עם הרבי, בתקופה ששהה בניו-יורק במסגרת תפקיד חשוב שמילא שם – מכתב אל הרבי. במכתבו הציע לפתוח בתעמולה גדולה על מצוות מזוזה, בדומה לפעולת הרבי בקשר למצוות תפילין (שהתחילה, באופן רשמי, ערב מלחמת ששת-הימים).

כמה שבועות לאחר מכן, בכ' באייר תשל"ג, הגיב הרבי על הצעת רוזן, באיגרת תשובה ששיגר אליו (איגרות-קודש, כרך כח, עמ' רז):

לכבוד מר שבתאי שי' רוזן

שלום וברכה!

הפתעה נעימה היתה לי מכתבו מיום ל' בניסן, אחרי ההפסק הארוך מאז פגישתנו, ועוד יותר מתוכן מכתבו, בו כותב אודות תוכנית מבצע מזוזה, בדוגמת מבצע תפילין, וכו'. שזה נותן לי תקווה חזקה שככל שידו מגעת עושה מר בהפצת היהדות וערכיה וגם באופן שהוא מנקודות העיקריות של מצוות מזוזה – בפרהסיא, שהרי מזוזה מקומה על פתח ביתו מבחוץ, היפך הסיסמה הידועה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", אשר תוצאותיה לא איחרו לבוא, הן בשעת מעשה, קרע נפשי, ולאחרי משך זמן, שהבית נהפך לחוץ.

מובן שאתבונן עוד הפעם בתוכנית המבצע האמור שהעלה מר במכתבו. כותב אני "עוד הפעם", כי לפני שנים אחדות כאשר ניסו לעשות בזה, נתקלו בקושיים מיוחדים, שהרי במבצע זה צריך לבקר את בעל הבית בביתו, ושיהיה מן המוכן המזוזה וכל הדרוש לקביעת המזוזה, ועל-פי רוב צריך לשכנע גם את בני הבית ולא די בשיכנוע ראש המשפחה, מה שאין כל זה במבצע תפילין. שלכן רק במקרים מיוחדים השתדלו גם בנוגע לקביעת מזוזה.

עם כל זה, במיוחד על-פי תורת החסידות. אשר כל עניין הוא בהשגחה פרטית, וקבלת מכתב מר המעורר בעניין זה, בוודאי זו היא הוראה שצריך להתבונן בעניין זה עוד הפעם.

ברכות וזירוז

ואמנם, חודשים אחדים לאחר מכן, בחורף תשל"ד, העלה הרבי על סדר היום היהודי את מצוות מזוזה. בחודשים שלאחר מכן נוספו 'מבצעים' נוספים, שבמשך שנים זכו לשם הכולל "חמשת המבצעים".

עניין ה'מבצעים' נגע מאוד לרבי, ובכל הזדמנות הזכירם ועורר את הכול ליטול בהם חלק. אפילו במכתבים אישיים ממש טרח הרבי להזכיר ליטול חלק במבצעים. להלן צילום מכתב ליהודי שהודיע לרבי כי הוא ורעייתו זכו בברכת ה' לפרי-בטן. הרבי מברך במכתבו את הבעל והאישה, מזכיר את אמירת חת"ת ומוסיף:

כן בטח משתתף בכל המבצעים והשם יצליחם.

מרוצה ושמח מהדיווחים

בחורף תשל"ה שלח יהודי, תושב ניו-יורק, מכתב לרבי ובו הוא מסתייג מה'מבצעים' הנעשים בחוצות. בי"א בניסן באותה שנה השיב לו הרבי, באיגרת בשפה האנגלית (מתוכן התשובה אנו למדים על השאלות. 'מורה לדור נבוך', עמ' 195-194):

חלף זמן מה מאז קיבלתי את מכתבך, שבו אתה מביע את תגובותיך למבצעי המצוות שנעשים על-ידי פעילי חב"ד הצעירים ברחובות ניו-יורק. בכוונה עיכבתי את תגובתי כדי שלא אצטרך לדבר במונחים של השערות וציפיות, אלא על יסוד עובדות ותוצאות בפועל.

עתה, לאחר שחלפו כמה חודשים, שבמהלכם מבצעי המצוות התנהלו בניו-יורק ובמקומות אחרים, ניתן להעריך את התוצאות, בהתבסס על אמרת חז"ל שהמעשה הוא העיקר.

אני גם מרוצה וגם מאוד שמח בעקבות הדיווחים שקיבלתי על הפעולות האלה, מכיוון שהם מראים באופן ברור שהפעולות התקבלו יפה, הן בניו-יורק והן בערים שונות אחרות בארה"ב. בכל מקום הן נתקלו בתגובה של נכונות, אפילו בהתלהבות, באמת הרבה מעבר לציפיות המקוריות שלנו.

לאור הנ"ל, נראה שחששך בנוגע לרושם שפעולות כאלה ברחוב עשויות ליצור, ובייחוד לגבי הדגשת ההבדל בין יהודים ולא-יהודים, לא היה מוצדק. לא נראה שעלה בדעתו של אף אחד לחשוב שפעולות אלה היו קשורות בגזענות או למשהו דומה. לעיתים קרובות הודגש שההבדלה של היהודים מעמים אחרים, והרעיון של "אתה בחרתנו", הוא רעיון של חובה, אחריות ועבודה, ולא של שררה וכו'. תהיינה אשר תהיינה הזכויות המיוחדות שיהודים עשויים להיות זכאים להן, הן באות כתוצאה מהחובות והאחריות הנ"ל, וגם כך הן לא הצד המהותי. אם לצטט מכתבי-הקודש – "אדם לעמל יולד".

כמובן, הפעילים של ליובאוויטש מנהלים פעולות שונות להפצת ולחיזוק יהדות גם באופן אישי, על-ידי ביקורי בית וכו', אלא שפעולות אלה, כפי שניתן להבין, אינן נראות לעין הציבור, ואין עליהן שום דיווחים ותמונות בעיתונים, וכו'. למרבה הצער, התוצאות בשטח זה, אף-על-פי שהן מאוד משביעות רצון, אינן כל-כך בולטות, כמו בשטח של מבצעי המצוות הגלויים. מלבד העובדה שהאחרונים יוצרים קשר רחב יותר עם היהודי ברחוב, יש גם גורם פסיכולוגי שמעורב בדבר, כאשר יש אנשים שעשויים להחשיב ביקורים בבתיהם כחדירה לפרטיותם ויש גורמים מורכבים אחרים. לעומת זאת, יהודי ברחוב, כשהוא רואה גם עד כמה הם מוכנים לקבל זאת, גם הוא יותר מוכן לקבל. אפילו אם באותו רגע הוא עשוי שלא להגיב, הוא הולך לדרכו עם חומר למחשבה, ובפעם הבאה שניגשים אליו הוא מגיב בחיוב ולעיתים קרובות אפילו בתודה.

האמור לא עוסק במקרים בודדים אלא, להיפך, זה נהיה גלוי לעין בתור מתכונת מוחלטת. אני עצמי קיבלתי מכתבים אישיים רבים שבהם המתכתבים סיפרו לי עד כמה התרגשו מהחוויה, שהתגלתה כנקודת מפנה בחייהם.

לסיכום, ניתן לומר שאותם אנשים שפעילים במבצעי המצוות האלה ראויים לעידוד רב, בייחוד משום שהם מפגינים את נאמנותם המלאה להוראה הראשונה בחלק הראשון של השולחן-ערוך, שעושה זאת לחובתו הראשונה של יהודי, שלא לרפות את ידיו בגלל מי שלועגים לו: "שלא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו"...."

[הערה: בנושא דומה אך הפוך – פנייה בטעות לגוי, בנושא הנחת תפילין, השיב הרבי בהרחבה בהתוועדות י"א ניסן תשמ"ג].

המזוזה כשומרת הבית

ההסברה שנלוותה ל'מבצע מזוזה' התמקדה בסגולתה להגן על הבית ויושביו, כדבר הפסוק, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם", וכדברי הזוהר שמזוזה כשרה בפתח הבית מגינה על דייריו גם בשעה שאינם בבית.

אישיות מסויימת ("הרב ד"ר...") פנתה בתלונה לרבי על קו הסברה זה. הלה, מסתבר, הסתייג מהגישה המדגישה את השכר והתועלת שיש מקיום מצווה. בט"ו בסיוון תשל"ז משיב לו הרבי ('מורה לדור נבוך', כרך ג, עמ' 226-225) תשובה ארוכה ומנומקת:

הנני לאשר את קבלת מכתבך מראש חודש סיוון, ואת ההתכתבות הקודמת עם המצורף אליה.

בהתייחס להערותיך בדבר הצורה שבה מוצגים 'מבצע מזוזה' ופעולות דומות, אני מוכרח לומר, עם כל הכבוד, שהנני מופתע מההתנגדויות שלך לכך שמציינים את השכר הקשור למזוזה מבחינת הגנה, ובמיוחד הדימוי לקסדה, וכו'. שכן, דווקא במקרה של מזוזה השכר בעולם הזה מודגש פעמים רבות במקורותינו הקדושים, ויתרה מזו, היא מתייחדת בכך ששכרה מנוסח במפורש בשולחן-ערוך, וזה לשונו: "...וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו, ואם אינו זהיר כו'" (יורה- דעה סימן רפ"ה, סוף סעיף א').

ברור שהשולחן-ערוך מדבר כאן על שכר בעולם הזה במובן הפשוט.

והרבי ממשיך וכותב:

אם ניסוח זה מעורר שאלות, כמו השואה וכו', כפי שאתה מזכיר, חז"ל כבר עסקו בשאלות כאלה בסגנון התמציתי האופייני להם, ועם נגיעה ישירה לנושא הנידון. הם סיפרו לנו שמשה רבנו (עוד לפני שפרשת המזוזה נכתבה) שאל את הקב"ה: "מפני מה יש צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו" (ברכות ז,א). אותה שאלה נשאלה במשך כל הדורות, כולל בספר איוב, שאתה מצטט.

הייתי רוצה להוסיף שזאת לא רק העמדה של יהודי מאמין, אלא – בתת-ההכרה, ואולי גם במודע – זו הגישה הבסיסית של כל מחנך ראוי למקצועו, שמחנך ילדים (בגיל או בידע) לפתח גישה והתנהגות מוסרית – לא בגלל מעלתה של אידיאליות טהורה בלבד, אלא גם ובעיקר על יסוד התועלת המעשית שלהם. רוב המחנכים לא יהססו לתמוך במידות טובות של צדקה, יושר וכו' ולשם השכר המיידי שלהן מבחינת סיפוק ושלוות נפש אישיים, וכן לטובת החברה שבה אנו חיים.

יתרה מזו, אף-על-פי שהרבה מחנכים או מנהיגים רוחניים עשויים להיות מוכנים להתפשר בתחומים מסויימים תחת לחצים חברתיים או בהשפעת מה-שמכונה דמוקרטיה חופשית, לכל אחד יש אידיאלים ועקרונות מסויימים, שלגביהם הוא לא יתנהג על-פי הכלל של "כל דאלים גבר", בחברה שבה הפשע גדל בהתמדה בשנים האחרונות. ובעוד הוא מפיץ בקרב תלמידיו את הנאמנות לאותם אידיאלים, תוך הקרבה אישית למען עולם טוב יותר, וכו', יתגלה, לאחר בדיקה מדוקדקת וקפדנית, שהמניע הוא לא לגמרי בזה של אהבת-הזולת טהורה.

גם במקרה של יהודי שלא כל-כך שומר מצוות, הדבר יביא לו תועלת כשיזכירו לו את הפרשה השנייה של קריאת-שמע: "אם שמוע תשמעו אל מצוותי – ונתתי מטר ארצכם בעתו...". ואף-על-פי שהוא ראה פוגרומים וכדומה כאשר הם היו לכאורה הכי פחות ראויים, הוא ייחס אותם לגורמים בלתי ידועים כלשהם, אך לא ירשה לשאלות כאלה להרתיע אותו אישית, אלא יצפה שהדברים יהיו שונים במקרה שלו.

בוודאי אין צורך להרחיב עוד על הנ"ל...

אין הקומץ משביע...

עם היוודע בעולם הרחב על הצלחת פעילות ה'מבצעים', פנו לרבי גורמים מסויימים וביקשו שבמסגרת ה'מבצעים' יעוררו על נושאים נוספים, כדוגמת 'מבצע טיולים, הדרכה והסברה' ו'מבצע מיוחד לתיקון גדרי הצניעות'. על כך ענה הרבי כי אין הקומץ בזמן משביע את הנדרש וכי קשה להעמיס נושאים נוספים. עם זה אמר הרבי, כי בנושא הצניעות צריכים לטפל גופים רבניים תורניים ולא פעילים צעירים.

המכתב הראשון מכ"ה במרחשוון תשל"ז (פורסם בשבועון 'כפר חב"ד', גיליון 991, עמ' 174):

הוו"ח אי"א נו"נ

עוסק בצורכי ציבור

הרב...

שלום וברכה:

במענה על מכתבו מט"ו חשון, בו מציע אשר נוסף על המבצעים הידועים אליהם מדובר כבר באריכות ובפרט בשבועות אחרונים – להוסיף גם כן מבצע טיולים הדרכה והסברה, כולל ביקור בבתים וכו'.

והנני מיצר אשר המבצעים דעד עתה דורשים שימת לב רבה וגם רוב הזמן בכמות, וקשה להעמיס על אותם האנשים עוד עניינים. ובפרט אשר אחריות מיוחדת במבצע שכת"ר מציע, כיוון שקושר בביקור בבתים פרטיים ובדיבור בכללות, שאי-אפשר לדעת מראש לאיזה כיוון יטה השני את השיחה וכו', נוסף ג"כ שבמקומות מסויימים יש להתחשב עם המצב הבטחוני.

ואם תמצי לומר, הרי המבצעים העומדים כבר על סדר היום, כל אחד דורש הדרכה והסברה, על דרך מצווה (אחת) גוררת (הסברה על-דבר עוד) מצווה ועוד מצווה.

סגנון מכתבו מחזק אצלי התקווה אשר משתדל כת"ר בהמבצעים עליהם מדובר, ככל יכולתו, כולל גם-כן באופן דטופח על מנת להטפיח, שממנו יראו וכן יעשו. ויהי רצון שיהיה כל זה בהצלחה.

בכבוד ובברכה.

"צריך עיון גדול"

המכתב הנוסף, מי"ז בשבט תשל"ח, פונה אל "חברי ועד משמרת הצניעות בעיר הקודש ירושלים ת"ו" ('כפר חב"ד' שם, עמ' 178). הרבי מעודד את פעילות חברי הוועד ואף משגר השתתפות סמלית, אך בקשר להצעתם הגיב:

נ.ב. לסיום מכתבם בנוגע הכרזת מבצע מיוחד לתיקון גדר הצניעות בתוך מסגרת המבצעים בפעילות אנשי חב"ד, הנה מכמה טעמים צריך עיון גדול אם אפשר להעמיד מבצע כזה על צעירים וצעירות שהן המה חלק הגדול המתעסקים במבצעים האמורים ויותר שייך זה לאיגודי רבנים וכיו"ב, אשר בוודאי עומדים עמהם בקשר ישיר שזהו האופן הפעיל ומצליח יותר.

על מה לדבר בביקורי-בית?

בחודש תשרי תשל"ו (או בסמוך לכך) שהו בחצר הרבי הרה"ח ר' אברהם-אלתר שיחי' הבר ורעייתו. כשנכנסו ל'יחידות' שוחח איתם הרבי על כמה עניינים ובין השאר, על פעילות ה'מבצעים' ועל תוכן הדיבורים במסגרת ביקורי בית הנערכים לשם כך (הדברים, על-פי הזיכרון בלבד, פורסמו ב'מכתבים מבית חיינו – תשורה הבר', כ"ו באדר תשס"ו, עמ' 186):

"בקשר לתוכן שיש לדבר בבתים על המבצעים:

"להשתדל לדבר על הכל, כי כאשר מחסירים פרט אחד (ואז נודע למשפחה גם על פרט זה) חושבת המשפחה שזהו בגלל שזה שייך רק לאדם חשוב, או שחושבים שהם לא ראויים לדבר בזה.

ולכן מהראוי לדבר אודות הכול, ואפילו כשיש ספק, גם-כן לדבר אודות הכול.

"בכלל, מהנשמע כאן הרי בנוגע לנרות שבת-קודש אין שאלות, ועיקר הבעיה בקשר לטהרת-המשפחה. ולכן לדבר על נש"ק, והיות ונש"ק זה דבר קל, צריך לדבר גם על כשרת, ובקשר לטהרת-המשפחה – להשתדל לדבר, וגם באם יש ספק, לדבר. אך באם רואים שהדבר יכול להזיק, אז לא לדבר; ולומר שיש עניין נוסף שבהזדמנות אחרת ידברו אודותיו.

"בקשר לשיעורים – [=במושבים, (בכפר ורבורג?)] לדבר עם מחנכים שאינם נוגעים בדבר אם כדאי לבוא שוב. בכלל, צריך לראות פאברייטערן [=להרחיב הפעילת].

"אם חושבים שאין מספיק כוחות, אז כמו שאמר הריי"ץ שכאשר יש החלטה לעשות למעלה מהכוחות, שבכוחותיו לא היה יכול לפעול זאת, הרי מעצם ההחלטה לעשות למעלה מהכוחות נפתחים צינורות חדשים וכוחות חדשים, וזכות הרבים מסייעתם".

"לפלא שכנראה אין יודעים"

ומעניין לעניין – הנה קטע שכתב הרבי בשנת תשי"א ('תשורה רייניץ', כ' בכסלו תשס"ו) על הדיבור בנושא טהרת-המשפחה:

ביקרו אצלי מר... וזוג[תו] שיחיו. ולפלא שכנראה אין יודעים על-דבר עניין טהרת-המשפחה! זוג' תחי' הבטיחה לי שבחזרתם תדבר עם זוג[תו] תי' להודע על זה ותשתדל לשמור ולעשות... מצידו יחפש הזדמנות בהקדם להיפגש איתם ולהקל עליהם התחלת הדיבור ונא להודיעני מהתוצאות לפועל בהקדם. ותשואות-חן מראש.

 ממעייני החסידות

פרשת פינחס

פרשת פינחס

כ"ק אדמו"ר הריי"צ נכנס לבריתו של אברהם אבינו ביום ב' לפרשת פינחס. פעם אחת התבטא ואמר שרוב מאורעות חייו נרמזים בפרשה זו.

(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 158)

* * *

הרבי מהר"ש אמר פעם בילדותו, בדרך הצחות:

הפרשיות חוקת ובלק מחוברות לפעמים, וכן הפרשיות מטות ומסעי; ואילו פרשת פינחס אינה מחוברת לא לבלק ולא למטות, שכן פינחס הוא "דוקרני"...

(מפי השמועה)

פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (כה,יא)

פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני)

הילקוט אינו אומר "אליהו הוא פינחס" (אף שפינחס קדם לאליהו), כי מבואר בזוהר (ח"א מו) שאליהו היה בעולם כבר בתחילת הבריאה, ככתוב (בראשית א) "ועוף יעופף על הארץ" (היינו כמלאך, לא כילוד אישה).

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 343)

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה,יג)

פינחס שלא ברצון חכמים... בקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם (ירושלמי סנהדרין ספ"ט)

הרי שפינחס העמיד בסכנה לא רק את גופו (שכן בני שבט שמעון היו עלולים להרגו) אלא אף את נשמתו (שהרי החכמים ביקשו לנדותו), ובלבד שתוסר חמתו של הקב"ה מעל ישראל ותיפסק המגיפה.

כיוצא בזה אנו מוצאים אצל הבעל-שם-טוב ותלמידיו, שלא אחת הפקירו את העולם-הבא שלהם למען טובתו של יהודי שני.

(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 320)

* * *

החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ולשינוי בטבע, שהרי בכך שיהודי מוליד גוי רח"ל מתבטלת המחיצה הטבעית שבין ישראל לעמים. ומכיוון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע, קיבל את שכרו בדרך של מידה כנגד מידה, וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע, שהרי קודם לכן לא היה ראוי לכך, כפי שרש"י מפרש כאן.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 153)

והיתה לו ולזרעו אחריו (כה,יג)

אף משה רבינו הסיר את חרון אפו של מקום מעל עם ישראל (לאחר חטא העגל) ובכל זאת לא זכה לשכר של "לו ולזרעו אחריו" ובניו לא ירשו את כבודו.

אלא משה רבינו ביטל את הגזרה למעלה על-ידי תפילה, ובלשון החסידות – בדרך של "המשכת אור". מכיוון שהתוצאות של עבודה זו הן בדרך כלל זמניות בלבד, שהרי כאשר האור מסתלק, ה"מטה" חוזר למצבו הקודם – היה גם השכר זמני.

לעומת זאת, פינחס פעל בדרך של "העלאת המטה" – הוא החזיר את העם בתשובה על-ידי המעשה שעשה. כתוצאה מעבודה זו משתנה ה"מטה" עצמו, כך שאין סיבה שיחזור לקדמותו. והשכר על כך היה מידה כנגד מידה, שכהונתו הייתה נצחית ועברה גם לזרעו אחריו.

(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 344)

תחת אשר קינא לאלוקיו (כה,יג)

פינחס קינא לכוח האלוקי שבני-ישראל ניצלו לרעה כאשר נהו אחרי בנות מואב. מבואר בחסידות שכוח ההולדה הוא בעצם כוח אלוקי (בהיותו כעין כוח הבריאה יש מאין, שהוא בחיק הבורא בלבד), אלא שיכולת אלוקית זו ניתנה אף לבשר ודם.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 153)

ויכפר על בני ישראל (כה,יג)

שעד עתה לא זז, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים (ספרי)

מה נשתנה חטא פעור משאר חטאי בני-ישראל, שהוא זקוק לכפרה תמידית?

אלא: המשמעות הפנימית של חטא פעור היא החשבת תענוגי העולם ועשייתם עיקר, ומידה זו מצויה בקרבנו תמיד.

(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1327)

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (כה,יד)

במקום שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)

פינחס מיוחס כאן לאהרון איש החסד, ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד – פעולה שבסופו של דבר הביאה להצלת העם.

ובמקום זה מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, עליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכרותיהם", לומר לך שלמרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), לכאורה מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר היתה זאת פעולה אכזרית, כי בכך שהצטרף אל בני שבטו (במקום להוכיחם על מעשיהם) מנע מהם לחזור בתשובה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 169)

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נד-נה)

גורל מורה על בחינה על-שכלית ועל-טבעית, "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז). ואילו "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" רומז לבחינה הגיונית וטבעית. העובדה שבחלוקת הארץ היו שתי הבחינות יחד מלמדת אותנו שאף בעבודת האדם יש לחתור למיזוג הטבע עם הלמעלה מהטבע. כלומר, מצד אחד יש לעבוד ולפעול בדרך הטבע, ואין לסמוך על הנס; ועם זה חייבים לגלות שגם הטבע הוא בעצם הנהגה אלוקית, כשם שניסים הם הנהגה אלוקית. ובלשון החסידות, ש"הטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע".

(משיחת ט"ו בתמוז ה'תשמ"ו)

עולה תמיד (כח,ג)

קרבן התמיד, המסמל את כללות הקרבנות, היה עולה, שהוא "כליל לה'".

לומר לך: אם רצונך להגיע לדבקות אמיתית (קרבן מלשון קירוב), עליך לעבוד את עבודתך "כליל לה'" – שלא על-מנת לקבל פרס.

(מהתוועדות י"ב בתמוז ה'תשד"מ)

 פרקי אבות

"אם אין אני לי מי לי"

הוא היה אומר: אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי (פרק א, משנה יד)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

אם אין אני לי – אם אין אני זוכה לעצמי, מי יזכה בשבילי. וכשאני לעצמי – ואפילו זכיתי לעצמי, מה הוא הזכות הזה, ובמה נחשב הוא, כנגד מה שאני חייב לעשות. ואם לא עכשיו – בעולם הזה. אימתי – כי אחר המוות אי-אפשר לזכות עוד. פירוש אחר: אם לא עכשיו בימי הבחרות, אימתי, שמא בימי הזקנה לא יעלה לידי.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

במשנה י"ב הזהירנו הילל לקרב גם את ה"בריות" לתורה, ובהמשך לזה באות שלוש ההוראות האלה:

"אם אין אני לי, מי לי" החובה על כל אחד לעסוק בעבודה הנ"ל בעצמו. ודאי שגם בלעדיי ייעשו העניינים הצריכים להיעשות, אבל אם הוא לא ייטול חלק בזה, יאבד את הזכות.

"וכשאני לעצמי, מה אני" אם כי הוא חייב לעסוק בזה בעצמו, לא יעמיד הכול על דעתו, אלא יתייעץ עם אחרים.

"ואם לא עכשיו, אימתי" לא ידחה עבודה זו לכשיתפנה מעסקיו לאחר זמן, שהרי ייתכן שלאחר זמן כבר יהיה מאוחר מדי לעזור לזולתו.

(משיחת שבת-קודש פרשת שמיני תשל"ז – בלתי מוגה)

יש לבאר מאמרים אלו, בדרך הצחות והרמז, בקשר לקרבן פסח. ובהקדים:

בימיו של הילל אמנם לא נהגו לומר פרקי-אבות בין פסח לעצרת, כמובן. אבל מכיוון שהתורה היא נצחית (לרבות מנהג ישראל שתורה הוא), צריך לומר שמאמרו של הילל בפרק הראשון של פרקי-אבות שייך ל(שבת הראשונה שלאחר) פסח.

ולפי זה: מסופר בגמרא, שבני בתירא היו מסופקים אם הפסח דוחה את השבת, והילל פסק להם שהוא דוחה את השבת, ואז מינוהו לנשיא עליהם. ומבואר במקום אחר בארוכה, שהפסח דוחה את השבת משני טעמים: א) להיות שיש בו (גם) הגדר של קורבן ציבור. ב) "זמנו קבוע" לי"ד בניסן.

והנה, מיד לאחר חג הפסח – לאחר מינויו של הלל כנשיא – לומדים את מאמרו ותורתו בקשר לקרבן פסח (שעל-ידי זה נתמנה לנשיא):

"אם אין אני לי, מי לי" – היינו שמהותו של הפסח היא קרבן יחיד.

"וכשאני לעצמי, מה אני" – ביחד עם זה הוא זקוק לציבור (היינו, גדר של קרבן ציבור), כי אם היה רק קרבן יחיד, לא היה דוחה את השבת, והילל לא היה מקבל את הנשיאות –"מה אני".

"ואם לא עכשיו, אימתי" היינו שהפסח "זמנו קבוע", ולכן הוא דוחה את השבת.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח"י, עמ' 114)

 בירורי הלכה ומנהג

לעלות לדוכן כמנהג המקום

בהמשך לדיון בזמן האחרון בעניין נשיאת-כפיים בכל יום, ועל-פי בקשת רבים, ובפרט – "כוהנים בעבודתם", ניתן מקום למקורות נוספים שהגיעונו על דעת הרבי בנדון, וכן נכתבו מסקנות כלליות לאור כל הידוע עד עתה. ויהי רצון שנזכה לכוון לדעת הרבי.

"לנהוג כמנהג המקום"

במענה למכתבו מט"ו סיון ה'תשס"ו בעניין נשיאת כפיים,

הנה ככל אנ"ש שיחיו הריני עוסק מעודי בהפצת מעיינות החסידות, הדרכותיה ומנהגיה. מובן מאליו שכך נהגתי גם בעניין נשיאת-כפיים, וטענתי שיש לנהוג כמו בבית חיינו, דהיינו שיישאו כפיים ביום-טוב בלבד.

עד שפעם אחת בחלוקת הדולרים (ואני אז בשליחות בקריית-גת) שאלני הרבי: ווי אזוי איז מען זיך נוהג בא אייך מיט ברכת כוהנים [=איך נוהגים אצלכם בברכת כוהנים]?

אני: אזוי ווי דא [=כנהוג כאן] (כלומר, כמו בבית חיינו).

הרבי (בתמיהה): משנה זיין מנהגים [=לשנות מנהגים]?!

מאז אני נוהג, בעניין נשיאת-כפיים, בכל מקום כמנהג המקום: בחו"ל – ביום-טוב בלבד, כנהוג בחו"ל, ובכפר-חב"ד הריני עולה לדוכן גם בשבתות, כנהוג בכפר-חב"ד.

הרב זלמן הכהן אבלסקי, הרב הראשי לקישינייב ולמדינת מולדובה

הערת המערכת

למיטב הבירור בקריית-גת, היה המנהג בקהילת חב"ד שם לעלות לדוכן בשבתות, והרב אבלסקי שינה ליו"ט בלבד, ועל זה היתה תגובת הרבי – להחזיר את המצב לקדמותו. ואכן, מאז מענה זה חזר הרה"ג הרה"ח ר' משה שיחי' הבלין והנהיג בישיבה לעלות לדוכן בשבתות. ואין מזה ראיה לקהילה חב"דית חדשה, או איך ינהג כוהן המתארח בקהילה שאינה חב"דית.

 

"האם מברך בכל יום?"

בחלוקת שליחות-מצווה לצדקה ביום כ"ב באלול תנש"א, שאל הרבי את הרה"ג הרב שאר-ישוב שיחי' הכהן, רב העיר חיפה: האם אתה מברך ברכת כוהנים בכל יום או בכל שבת*?

הנ"ל: אני מברך בכל יום.

הרבי: אם כן, כיצד אתה נוהג כאן? אומרים שיש כאן בית-כנסת של ספרדים שמברכים בכל יום.

הנ"ל: בית-הכנסת הזה רחוק מהמקום שבו אני מתאכסן.

הרבי: בכל אופן, כשתחזור [לארה"ק] – תברך מיד.

הנ"ל אמר, שמכיוון ש"הכל מעלין לירושלים", הנהיגו אצלם בחיפה את מנהג ירושלים לברך בכל יום.

הרבי: שיהיה באופן טוב**.

('זורע צדקות מצמיח ישועות', ברוקלין תשנ"ג, עמ' 16)

 הערת המערכת

*) השווה להנהגתו של הרב הראשי דאז הרה"ג ר' אברהם שיחי' כהנא-שפירא, שסבל מזה שלא נשא-כפיו בחו"ל בכל יום, וחיפש שם בית-כנסת שיוכל לעלות בו לדוכן, והרבי העריך זאת. ראה ב'יחידות' עמו, התוועדויות תשמ"ה ח"ה עמ' 3107 ותשמ"ו ח"ב עמ' 841.

**) בסגנון כזה – מכיוון שכבר בימי הסליחות תשל"ט, במענה לפניית הנ"ל, הסתייג הרבי (בזהירות רבה) משינוי המנהג בזה, כנדפס בלקוטי-שיחות כרך ח"י עמ' 448, בשערי הלכה ומנהג ח"א סי' עה – הובא ונתבאר בראשית הדיון בנושא בחוברת 'התקשרות' גיליון תרי"ד עמ' 17, בגיליון תרכ"ג עמ' 19 ובגיליון זה להלן.

תגובות נוספות:

א. בקשר לביטוי שנקט הרבי בנוגע להנהגת נשיאת-כפיים בכל יום גם בצפון ארה"ק: "הנח להם לבני ישראל..." – הנה ב'התקשרות' גיליון תרי"ד עמ' 18 צויין ע"ז לגמרא בפסחים "... אם אינן נביאים – בני נביאים הן", ופירשו דהיינו "לסמוך על סייעתא-דשמייא שיש להם לציבור לכוון כרצון הקב"ה". ובגיליון תרכ"ג עמ' 19 ס"ז, באו להוכיח ממה ששינוי המנהג לא נתקבל כל-כך, שאכן יש להשאיר את המנהג הישן.

אבל הרה"ח ר' יעקב שי' הלוי הורוביץ העיר שאין צריך לראיה זו, כי בפי גדולי ישראל במשך הדורות, ובפרט בספרות השו"ת, מצוי ביטוי זה לא במשמעות שבגמרא (שיש לראות מה יעשו הציבור בעתיד וללמוד מזה) אלא במשמעות שיש לשמור על המנהג הקיים ולא לשנותו (ראה למשל – ע"פ פרוייקט השו"ת – ראבי"ה ח"ג סי' תשעא. שו"ת: תשב"ץ ח"ב סי' קט. מהרי"ק סי' ט. קול גדול (למהר"ם בן חביב) סו"ס נ. חוות יאיר סו"ב רלד. חכם צבי סי' צב. חתם סופר ח"ב (יו"ד) סי' שלב (וראה בב"י יו"ד קצו, וכן בשו"ת הב"ח החדשות סו"ס לד, שדנו בהבדל ההלכתי שבין "הנח להם... מוטב שיהיו שוגגין" ל"הנח להם... בני נביאים הם", עיי"ש).

ב. בקשר לקביעה של הרבי (שצויינה בגיליון תרכ"ג עמ' 18 בהערה), שחסידי חב"ד בכל מקום שהם נמצאים "באתריה דמר" – להעיר מקור לזה ממג"א (סי' תצג ס"ק ו, משו"ת הרא"ם) שאם כל בני אומנות [פלונית] נוהגין בשווה, אע"פ ששאר בני העיר אין עושין כן – מותר ואין בזה משום 'לא תתגודדו', וביאר במחצית השקל "דהוי כשני בתי-דינין, דבעלי אומנות נקראים 'בית-דין' בפני עצמן". וכן הביא בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' לו, משו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' קנג ומשו"ת גנת ורדים חיו"ד כלל ג סו"ס ה) בקשר לחילוקים שבין הספרדים והאשכנזים.

ועל-דרך-זה האמור באגה"ק של הרבי בקשר לייסוד בית-דין רבני חב"ד בארה"ק (היכל מנחם ח"ב עמ' קח-קט) שאחד מתפקידיו הוא, להורות ל"כמה מבנ"י שי' שבאה"ק הרוצים להתנהג על-פי פסקי-דין והוראות רבותינו נשיאינו, [ו]דרים במקום שאין שם רב חב"די", "...ולמותר להעיר, אשר אם בנוגע לתפילה ונוסח שלה אין שייך בכל הנ"ל 'לא תתגודדו', וכפסק-דין אדמו"ר הצמח-צדק... על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לבית-דין, שצריך להיות 'לשבטיך' אפילו באותה עיר עצמה..." – שבכך מחזקים עוד יותר את עצמאות קהילת חב"ד וכל הקשור אליה באה"ק, אפילו במקומות שאין שם קהילה חב"דית, כיוון שיש להם בפועל בית-דין בפני-עצמם.

המסקנות המתבקשות מכל הנ"ל

א) בקהילה חב"דית קיימת, אין למעט מתדירות נשיאת-כפיים שהיתה נהוגה שם1, וגם כוהנים שנוהגים בעצמם לשאת-כפיים כמו בחו"ל – יישאו כפיהם שם, ולא ייצאו מבית-הכנסת2.

ב) בקהילה חדשה (בכל מקום בארה"ק), רצוי להנהיג נשיאת-כפיים רק במוסף של יום-טוב, כנהוג בבית חיינו3.

ג) במקום שנהגו לשאת כפיים בשבתות – יש לקיים זאת גם בשחרית4.

ד) במקום חב"די שהמרא-דאתרא שלו פסק שיש לשאת-כפיים בתדירות מסויימת, גם אלה שנהגו אחרת – עליהם לשאת-כפיים בתדירות זו5.

ה) מי שנהג לשאת-כפיים בכל יום (ואף מי שכך היה מנהג אביו6), ימשיך בזה תמיד בכל בית-כנסת שהדבר נהוג בו. ועליו להתאמץ כדי להגיע לבית-כנסת כזה7.

-----------------------

1)    סיום המענה להרב גרליק (דלהלן הערה 3), וההוראה להרב אבלסקי. ועפ"ז צ"ע ההנהגה דהיום בישיבה בכפר-חב"ד.

2)    כנ"ל. ומה ששתק (וחייך) הרבי בקשר להנהגת השלוחים בצפת בשעתו – כנראה משום שראה זאת כקהילה חדשה, שטרם נקבע בה מנהג (עד שנבחר מרא-דאתרא וקבע מה שקבע, והרי זה כמו ההנהגה שנקבעה בכפר חב"ד).

3)    ר"ד בעת הסעודות – 'תורת מנחם – התוועדויות' (כט) תשכ"א ח"א עמ' 40.

4)    שם עמ' 41. זאת למרות שלמנהג האשכנזים בחו"ל נושאים-כפיהם ביום-טוב רק במוסף "שיוצאים אז מבית-הכנסת וייטיבו ליבם וישמחו בשמחת יום-טוב" (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קכח סעיף נז), וכן המנהג הישן בגליל לשאת-כפיים רק במוסף-שבת – אולי כיוון שבשבת אין השמחה גלוייה (לקוטי-תורה צו יא,ד. ובס' המאמרים תש"ט עמ' 131 "ושבת אינו זמן השמחה"), אין לחלק בזה בין שחרית למוסף.

5)    כנהוג בכפר-חב"ד (ובזמנו – גם בישיבה), ועד היום בצפת.

6)    המענה להרב כץ – אע"פ שאין מנהג זה מחייב את הבן מן הדין. ועיין בס' מנהג ישראל תורה סו"ס סח.

7)    משמעות השאלה והמענה משנת תנש"א להרב שאר-ישוב הכהן. ויש לדון האם ועד כמה חלה הוראה זו גם במצב שלשם כך יצטרך להתפלל (ומה גם – בקביעות) בבית-כנסת שאינו מנוסח חב"ד.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג:

שבת-קודש פרשת פינחס1
י"ט בתמוז

בשבתות של 'בין המצרים' יש להישמר מעניינים של חשש אבלות, יותר מאשר בשאר שבתות השנה, כדי שלא לתת מקום לחשש אבלות בשבת2.

הפטרה: "דברי ירמיהו" (ירמיה א,א – ב,ג), הנדפסת בחומשים בסוף פרשת מטות.

פרקי-אבות – פרק א.

----------------------

1)    מלא יו"ד, כי במסורה כולם מלאים חוץ מאחד (בית-שמואל, שמות גיטין). וראה מנחת שי ר"פ פינחס וש"נ לזוהר ([פרשתנו] רכ,א?) וכו'. – הערת הרבי בלקוטי-שיחות כרך יג עמ' 93. ומאז נדפס תמיד מלא (ומשום-מה, בכרך ח עמ' 160 בראש השיחה נדפס חסר, ובראשי העמודים הבאים – מלא).

2)    לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1091. ומציין לחגיגה (יח,סע"א) – שגם איסור התירו שם מטעם כעין זה. והיו שנים שבהן הקפיד הרבי להתוועד בכל אחת משבתות בין המצרים.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)