עניינה של מצוות חלה, המנויה בפרשתנו בתוך מתנות הכהונה, הוא להפריש חתיכת בצק מהעיסה ולתיתה לכוהן. עיסת הבצק כולה נשארת חולין, ואילו אותה חתיכה נעשית קודש. רק לכוהנים מותר לאוכלה, ובטהרה דווקא.
הפרשה זו דורשת הסבר. הלוא התורה נועדה להשכין שלום בעולם, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; מדוע כאן גורמת התורה פירוד? מדוע מפרידים בין כל הבצק לאותה חתיכה, ורק היא בלבד נעשית קודש?!
לא להוסיף
המדרש אומר, שמצוות חלה ניתנה לנשים, כדי לתקן את חטא עץ הדעת. חווה קלקלה את "חלתו של עולם", ומצוות חלה מתקנת את החטא. חטא עץ הדעת נגרם על-ידי שהוסיפו דבר שהקב"ה לא ציווה: הקב"ה ציווה לא לאכול מעץ הדעת, ועל-ידי שהוסיפו איסור – לא לנגוע בעץ – נגררו לחטוא באכילת הפרי.
לכאורה, הוספת איסורים וסייגים היא דבר חיובי. התורה עצמה מצווה "עשו משמרת למשמרתי", "עשו סייג לתורה". מובא בספרי מוסר שמוטב לאדם להפריש עצמו ממאה שערים של היתר, כדי שלא ליפול בשער אחד של איסור. מה היה אפוא החיסרון הגדול בתוספת איסור הנגיעה בעץ הדעת?
סייגים במקומם
אלא הכול תלוי מיהו המוסיף סייגים והיכן הוא עושה זאת. אדם שעלול להיכשל בחטא, והנמצא במקום שבו יכולה לחול הידרדרות במצבו הרוחני – ראוי לו שיעמיד לעצמו סייגים, כדי להישמר מהחטא. אולם אדם הראשון, כשהוא נמצא בגן-עדן, במקום שאין בו רע כלל – אין לו צורך בגדרים ובסייגים, ולהפך, תוספת סייגים עלולה לגרום נזק.
חטא עץ הדעת נבע אפוא משימוש בדבר שלא במקומו. גדרים וסייגים יש להם מקום, אולם רק במסגרת המתאימה, ואילו כשמשתמשים בהם שלא במקום הנכון, הם גורמים נזק.
פירוד נכון
התיקון לזה הוא מצוות הפרשת חלה. מצווה זו מלמדת, שכל דבר צריך לעמוד במקומו. אמנם החלק שהופרש לחלה דומה לחלוטין לכלל העיסה, ובכל-זאת הוא קדוש ואילו העיסה עצמה היא חולין. לכאורה זה פירוד, אבל הפירוד הזה קובע את הגבולות בין דברים, והוא המביא את האחדות האמיתית.
פירוד כשהוא לעצמו הוא המקור לכל המידות הרעות, אבל פירוד שעניינו לשמור את הגבולות שקבע הקב"ה – הוא הבסיס לאחדות אמיתית, שבה כל דבר נמצא במקומו. החלה ניתנת לכוהנים, ובכך באים לידי ביטוי הגבולות שקבע הקב"ה בין כוהנים, לוויים וישראלים. ודווקא על-ידי מצוות חלה מתקיים הכתוב "להניח ברכה אל ביתך", ברכה בין בגשמיות ובין ברוחניות.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 584) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
