חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:52 זריחה: 5:57 י"א בחשון התשפ"א, 29/10/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1015 - כל המדורים ברצף

נושאים נוספים
שיחת השבוע 1015 - כל המדורים ברצף
השפלה גוררת השפלה
ספרים חדשים
קביעת גבולות כבסיס לאחדות
שליחות
כיצד מושיעים יהודי
זכות הצדקה
כיצד להוכיח
"וניבאו בניכם ובנותיכם"
כיצד חיו בני-ישראל במדבר?
מהו פרי חדש?

ערב שבת פרשת שלח, כ' בסיוון ה'תשס"ו (16.6.2006)

 עמדה שבועית

השפלה גוררת השפלה

כשאחרים משפילים אותך ובזים לך, הכול מתחיל מזה שאתה 'חגב' בעיני עצמך. אם לא תראה בעצמך 'חגב', יכבדו אותך ויעריכו אותך גם האחרים

המדיניות של ממשלות ישראל בשנים האחרונות מתאפיינת בשאיפה חסרת-מעצורים לרַצות את העולם. אנחנו יוצאים מגדרנו כדי להיות נחמדים. הוכחנו נכונות לוותר על חבלי מולדת, להרוס יישובים שהוקמו בדם ויזע, ליטול סיכונים ביטחוניים חמורים – ובלבד שהעולם יטפח על שכמנו. אבל ככל שאנחנו מתאמצים להיות יפים וממושמעים, אנו סופגים עוד יריקה בפרצוף.

מה לא אמרו לנו לפני הנסיגה מרצועת עזה. הבטיחו שאם אחרי הנסיגה עד הסנטימטר האחרון ינסו המחבלים לשגר לעברנו טילים, תגובתנו תהיה קשה ביותר. והנה, זה חודשים רבים חיי תושבי מערב הנגב נהפכו לגיהינום, ותגובתנו מתאפיינת ב'איפוק' ובירי פגזים לעבר שטחים פתוחים. אם אך אנו מנסים לפעול ביתר תקיפות, מיד מתייצב העולם כולו נגדנו. למה זה קורה? האם לא עשינו הכול כדי להיות זכאים לתמיכת העולם?

הטעות הגדולה

התשובה טמונה בפרשת השבוע, המספרת את סיפור המרגלים. כשהמרגלים חוזרים ומספרים לעם-ישראל על הענקים שראו בארץ כנען, הם אומרים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". כאשר אחרים משפילים אותך ובזים לך, הכול מתחיל מזה שאתה 'חגב' בעיני עצמך. אם לא תראה בעצמך 'חגב', יכבדו אותך ויעריכו אותך גם האחרים.

כל הוויכוח על ה'שטחים' מתחיל מ"ונהי בעינינו כחגבים". הלוא כבשנו שטחים גם במלחמת השחרור. הרחבנו את שליטתנו הרבה מעבר לגבולות 1947, שהוכרו על-ידי האו"ם. הפכנו כפרים ערביים ליישובים יהודיים. וראו זה פלא, איש לא תבע מאיתנו 'להחזיר שטחים'. היה ברור לנו לגמרי, שכל חלק מארץ-ישראל שנופל לידינו, הוא שלנו לעולמי-עד. ומאחר שהדבר היה ברור ומוחלט בעינינו, קיבל זאת גם העולם כעובדה קיימת.

הטעות הגדולה נעשתה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר מדינאים ישראלים הזדרזו להכריז כי שטחי ארץ-ישראל ששוחררו בניסים גלויים הם קלף מיקוח במשא-ומתן לשלום. הכרזה זו הולידה את החלטת האו"ם בדבר 'שטחים תמורת שלום', ומכאן והלאה אנחנו מוצגים תמיד כ'כובשים', כנתבעים, כנוקשים וכאשמים בהעדר השלום.

לא מאוחר

אותה נפילת-רוח מגיעה לשיאה ברעיונות ה'התנתקות' וה'התכנסות'. בעבר, נכונותנו לוותר ויתורים כואבים לפחות הייתה מותנית בקבלת תמורה מהצד השני. הטענה הייתה שתמורת שלום אנחנו מוכנים לשלם מחיר יקר וכואב. למעשה, גם עמדה זו נובעת מ"ונהי בעינינו כחגבים". וכי למה אנחנו צריכים לשלם בעד השלום? האם השלום נחוץ לנו יותר משהוא נחוץ לצד השני? אולם גאון יהודי מעולם לא היה מאפיין של המדיניות הישראלית, וכך השתרשה אותה ססמה של 'שטחים תמורת שלום'. אלא שגם אז לפחות הייתה מראית-עין של עסקה שבה כל צד נותן משהו לצד השני.

עכשיו הגיע ה"ונהי בעינינו כחגבים" לשיאים חדשים של השפלה עצמית – איננו דורשים תמורה, אנו מוכנים למסור את ליבה של ארץ-ישראל לידי אוייבינו המרים, בלי שום הסכם ובלי תמורה כלשהי. "מהלך חד-צדדי" מכנה זאת מכבסת המילים שלנו. ההגדרה המתאימה יותר היא: כניעה חד-צדדית, ללא תנאים מוקדמים.

הדבר המדהים ביותר, שההיגיון אינו ממלא שום תפקיד במסע המשפיל הזה. שום עובדה ושום מציאות לא תזיז את חסידי הנסיגות מדעתם. הם רואים שהנסיגה מרצועת עזה ממררת את חיי כל הנגב המערבי, ועתה הם מוכנים להכניס למציאות דומה את כל גוש דן, השרון וירושלים, שיהיו מאויימים על-ידי הטרור שיֵצא משטחי יהודה ושומרון שיימסרו חלילה לידי המחבלים. כי כשהחגבים נהפכים לקובעי המדיניות, אין להיגיון האנושי הרבה לומר.

 ספרים

ראה מעשה ונזכר תלמוד

מאת הרב שלום שמואל שבתי לאופר

בהוצאת המחבר

כרך שני של הספר שמביא סיפורים חסידיים וחושף עומקים מתוך התלמוד וספרי הפוסקים העומדים מאחוריהם. הסיפורים

ישראל נח הגדול

מאת שניאור זלמן ברגר

בהוצאת משפחת גנזבורג

סיפור חייו של החסיד האגדי ישראל-נח בליניצקי, שאדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש אמר לו: "לעיתים אתה בינוני" (הכוונה ל'בינוני' של ה'תניא'). סיפור של מסירות-נפש בלתי-רגילה. 337 עמ'. טל' 1-700-704120.

מנחם ציון

מאת הרב נפתלי ועקנין

בהוצאת המחבר

הלכות ומנהגי אבלות וימי זיכרון, ובכלל זה פרקי הלימוד והתפילות לבית-העלמין וליום השנה. המחבר, רב שכונה בלוד, כבר התמחה בפרסומים הלכתיים המוגשים בשפה שווה לכל נפש. 102 עמ'. טל' 050-8751725.

על מישהו אחר

מאת ג' שפר

בהוצאת פלדהיים

המחברת מגדירה את הסיפורים בספר: "סיפורים שיפגישו אותך עם עצמך". סיפורים אנושיים, שכל אחד ואחד מהם מלמד משהו וחושף עומקים בנפש האדם. רוב הסיפורים התפרסמו ב'המודיע הצעיר'. 244 עמ'. טל' 02-6513947.

 שולחן שבת

קביעת גבולות כבסיס לאחדות

עניינה של מצוות חלה, המנויה בפרשתנו בתוך מתנות הכהונה, הוא להפריש חתיכת בצק מהעיסה ולתיתה לכוהן. עיסת הבצק כולה נשארת חולין, ואילו אותה חתיכה נעשית קודש. רק לכוהנים מותר לאוכלה, ובטהרה דווקא.

הפרשה זו דורשת הסבר. הלוא התורה נועדה להשכין שלום בעולם, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; מדוע כאן גורמת התורה פירוד? מדוע מפרידים בין כל הבצק לאותה חתיכה, ורק היא בלבד נעשית קודש?!

לא להוסיף

המדרש אומר, שמצוות חלה ניתנה לנשים, כדי לתקן את חטא עץ הדעת. חווה קלקלה את "חלתו של עולם", ומצוות חלה מתקנת  את החטא. חטא עץ הדעת נגרם על-ידי שהוסיפו דבר שהקב"ה לא ציווה: הקב"ה ציווה לא לאכול מעץ הדעת, ועל-ידי שהוסיפו איסור – לא לנגוע בעץ – נגררו לחטוא באכילת הפרי.

לכאורה, הוספת איסורים וסייגים היא דבר חיובי. התורה עצמה מצווה "עשו משמרת למשמרתי", "עשו סייג לתורה". מובא בספרי מוסר שמוטב לאדם להפריש עצמו ממאה שערים של היתר, כדי שלא ליפול בשער אחד של איסור. מה היה אפוא החיסרון הגדול בתוספת איסור הנגיעה בעץ הדעת?

סייגים במקומם

אלא הכול תלוי מיהו המוסיף סייגים והיכן הוא עושה זאת. אדם שעלול להיכשל בחטא, והנמצא במקום שבו יכולה לחול הידרדרות במצבו הרוחני – ראוי לו שיעמיד לעצמו סייגים, כדי להישמר מהחטא. אולם אדם הראשון, כשהוא נמצא בגן-עדן, במקום שאין בו רע כלל – אין לו צורך בגדרים ובסייגים, ולהפך, תוספת סייגים עלולה לגרום נזק.

חטא עץ הדעת נבע אפוא משימוש בדבר שלא במקומו. גדרים וסייגים יש להם מקום, אולם רק במסגרת המתאימה, ואילו כשמשתמשים בהם שלא במקום הנכון, הם גורמים נזק.

פירוד נכון

התיקון לזה הוא מצוות הפרשת חלה. מצווה זו מלמדת, שכל דבר צריך לעמוד במקומו. אמנם החלק שהופרש לחלה דומה לחלוטין לכלל העיסה, ובכל-זאת הוא קדוש ואילו העיסה עצמה היא חולין. לכאורה זה פירוד, אבל הפירוד הזה קובע את הגבולות בין דברים, והוא המביא את האחדות האמיתית.

פירוד כשהוא לעצמו הוא המקור לכל המידות הרעות, אבל פירוד שעניינו לשמור את הגבולות שקבע הקב"ה – הוא הבסיס לאחדות אמיתית, שבה כל דבר נמצא במקומו. החלה ניתנת לכוהנים, ובכך באים לידי ביטוי הגבולות שקבע הקב"ה בין כוהנים, לוויים וישראלים. ודווקא על-ידי מצוות חלה מתקיים הכתוב "להניח ברכה אל ביתך", ברכה בין בגשמיות ובין ברוחניות.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 584)

 מן המעיין

שליחות

יציאה מד' האמות

"שלח לך אנשים" (במדבר יג,ד). שליחות פירושה, ששולחים אדם מד' אמותיו למקום שחוץ ממנו, חוץ לד' אמותיו הרוחניות, כדי לעשות שם 'ארץ-ישראל'. יש לצאת למקום שהוא עדיין רחוק מיהדות ומתורה, ולהביא לשם נר מצווה ותורה אור.

(שיחות קודש)

להשתמש בשכל ובדעת

על "שלח לך" מפרש רש"י: "לדעתך". לכל יהודי יש השליחות שלו, לעשות ממקום מסויים 'ארץ-ישראל'. שליחות זו צריכה להיות "לדעתך" – השליח חייב להשתמש בשכלו ולחפש ולמצוא את הדרכים הטובות ביותר להצליח בשליחות.

(הרבי מליובאוויטש)

לחשוב לבד

הרבי הריי"צ מליובאוויטש הטיל פעם אחת על אחד החסידים שליחות מסויימת. הלה התחיל לשאול פרטים ופרטי-פרטים איך לקיים את השליחות. הגיב הרבי ואמר, שהלה מתנהג כמו בן יחיד מפונק שאומר "שאוני והטילוני אל הים".

סוד הבירורים

מאז אמר הקב"ה לאברהם אבינו "לך לך מארצך", ונאמר "וייסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", החל סוד הבירורים. על-פי גזֵרת ההשגחה העליונה הולך האדם למסעיו, במקום שהניצוצות האלוקיים הצריכים 'להתברר' על-ידו מחכים לגאולתם.

(היום-יום)

ההשגחה מכוונת

השגחה פרטית היא שהקב"ה מסדר סיבות שיהודי יגיע למקום מסויים בזמן מסויים, כדי לעורר חיות בתורה, עבודה ואהבת-ישראל.

(אגרות קודש)

שלוחי ההשגחה

"מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" (תהילים לז,כג). כל אדם הוא שליח ההשגחה העליונה, להאיר אור תורה ועבודה דווקא באותו המקום ובאותה הסביבה שבה הוא נמצא, על-פי גזֵרת ההשגחה העליונה. אך הבחירה היא ביד האדם, ועליו לבחור בטוב, ב"דרכו" של הקב"ה וב"חפצו".

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

הצדיקים רואים

הצדיקים, שהם בעלי ראייה זכה, רואים באיזה מקום נמצאים ה'בירורים' שלהם, והם הולכים לשם בעצמם; ואילו המון העם, הקב"ה מסבב כמה עילות וסיבות שיבואו למקום שבו הוטלה עליהם העבודה לברר ולזכך מקום זה.

(היום-יום)

זמן לצאת

מסיפור קורותיו של יעקב אבינו, שיצא מבאר-שבע לחרן, אנו למדים כי גם אדם שזכה להימצא בארבע אמות של תורה, צריך לדעת שיש זמנים שעליו לצאת מ'ארץ-ישראל' ל'חרן' – למקום שהוא חרון-אף של מקום. עליו לצאת ממקום התורה אל הרחוב, השכונה והעיירה, ולהתעסק שם עם 'לבן הארמי', כדי להציל את בני-ישראל הנמצאים במקומות הללו ולעשות מהם שבטי י-ה.

(לקוטי שיחות)

 אימרת השבוע

כיצד מושיעים יהודי

באחת מנסיעותיו של רבי נחום-ישראל מליפנה אל ה'חידושי הרי"מ', שאלו הרי"מ: "מה דעתך על הנסיעות שחסידים נוסעים אליי?". השיב רבי נחום-ישראל: "באתי לשמוע ולא להשמיע". אמר הצדיק: "בכל-זאת".

ניאות רבי נחום-ישראל ואמר: "תמהתי, מה עניינו של הרבי לבעיותיהם של חסידים, שרובן בענייני פרנסה ודאגות גשמיות אחרות. אלא, אמרתי בליבי, הרבי מחזיר בתשובה את הבאים אליו, וממילא הם זכאים להיוושע".

נענה הצדיק ואמר: "זו דעת החסידים, ולא כן הוא. כשבאים אליי יהודים ושופכים את צרותיהם, אני חושב בליבי: מי אני ומה אני שאושיעם? מתוך כך אני מתחיל להרהר בתשובה, וכשאני מתעלה, אני יכול להעלות עמי גם את המבקש, ואז באה לו הישועה".

 מעשה שהיה

זכות הצדקה

איש אמיד היה ר' סנדר וגם בעל צדקה. את כספו הרוויח במסחר. קונה היה סחורות בסיטונות ומוכרן בשוק הקמעונאי. לשם כך היה מרבה לנדוד בערים ובעיירות, לפקוד ירידים ולעשות עסקות עם סוחרים גדולים.

בתקופות ששהה בביתו ידעו כל עניי העיר והסביבה כי אצל ר' סנדר ימצאו אוזן קשבת. ידו הייתה פתוחה לכל חתן וכלה עניים, לכל אלמנה ויתום מסכנים, ולשאר קשי-יום ונזקקים.

לעגלונו של ר' סנדר קראו סרגיי. ר' סנדר רחש אמון מלא לעגלונו. אם בתחילה הקפיד להסתיר ממנו מידע על עסקאותיו, הרי עם הזמן חדל לחשוש מפניו וסרגיי היה עד לכל פעולותיו הקשורות לעסקיו.

פעם אחת התכונן ר' סנדר ליריד גדול, שהיה עתיד להתקיים שבוע שלם, באחת הערים הסמוכות. בהתקרב היריד השתדל למכור את הסחורות שבמחסניו, כדי לאסוף סכום רב ככל האפשר של כסף מזומן.

לקראת סוף השבוע השלים ר' סנדר את הכנותיו לנסיעה. בארנקו היו אלפיים וחמש-מאות רובלים – סכום גדול מאוד. היריד היה אמור להיפתח בבוקר יום ראשון, ור' סנדר הודיע לסרגיי כי יֵצאו לדרך במוצאי שבת.

עם צאת השבת, לאחר תפילת ערבית, התיישב ר' סנדר לסעודת מלווה-מלכה. לאחר מכן בירך ברכת-המזון, והחל להכין את עצמו לנסיעה. הוא ניגש לארון שבחדרו ופתח את המגירה האחרונה, שבה נהג לשמור את כספו.

ידו נשלחה בטבעיות לעומק המגירה. פעימה נחסרה מליבו כאשר נעה ידו מצד לצד, בחופשיות גמורה, בלי להיתקל בדבר. בבהלה התכופף מלוא קומתו וסרק את המגירה. היא הייתה ריקה לגמרי. בתנועות חפוזות משך אליו את כל שאר המגירות בארון, שמא בטעות הניח את כספו באחת מהן. אך גם בהן לא נמצא הארנק.

"אוי וויי! געוואלד!", התחיל לצעוק ולהתרוצץ בבית. רק אדם זר אחד ידע על תכניתו לצאת בו-בערב ליריד, כשברשותו ארנק מלא כסף – סרגיי העגלון. ר' סנדר יצא בריצה מהבית והחל לקרוא בשמו של סרגיי. אולם הקול היחיד שענה לקריאתו היה הד קולו החוזר.

"סרגיי המנוול... החזר לי את כספי, או ש...", סינן בחמת-זעם בעודו מתרוצץ מצד לצד כארי בסוגר. מה יעשה עכשיו? "לא ייתכן, לא אחיה כעני ואביון", הוסיף לרוץ ולמלמל. "ומה על כל הצדקה שעשיתי? ריבונו של עולם, על מה ולמה נענשתי?!".

"אפנה למשטרה", הבזיק במוחו רעיון. הוא פתח בריצה לעבר תחנת המשטרה. "מה כבר יֵצא לי מהם", חשב לעצמו כעבור רגע, "מתי לאחרונה הצליחו לפענח מעשה פשע כלשהו?". אף על-פי-כן הוסיף לרוץ.

עודו רץ חלף ליד בית הרב. בהחלטה של שבריר-שנייה בלם את ריצתו והתפרץ לביתו של הרב. בעיניים דומעות סיפר לרב את שאירע לו.

"מה אירע לך, ר' סנדר!", נחרד הרב מאובדן העשתונות של הסוחר, "כלום איבדת כליל את אמונתך בה'?! האם אינך יודע ש'כל דעביד רחמנא לטב עביד'?! חזור לביתך, הירגע ולך לישון. מחר בבוקר תשוב אליי ונראה מה בידינו לעשות".

כשחזר ר' סנדר לביתו כבר ציפתה לו שם אשתו וחיוך גדול על פניה. "האבדה נמצאה", בישרה לו; ידה האחת מניפה את מעילו העליון בעוד השנייה מצביעה לעבר אחד מכיסיו. רק אז נזכר ר' סנדר כי ביום שישי הוא אמנם התכוון להטמין את הארנק במגירה, אך בפועל לא הספיק לעשות זאת והארנק נשאר במעילו.

החידה היחידה שנותרה בלתי-פתורה הייתה היעלמותו הפתאומית של סרגיי. בתחושת מבוכה אך בלב צוהל עלה ר' סנדר על יצועו, מתוך כוונה לצאת למחרת עם שחר ליריד.

לא חלפה שעה ארוכה ושוטר נקש על דלת ביתו של ר' סנדר. ר' סנדר, שקורי-שינה החלו לאפוף אותו, נחרד. מה כבר עשה? במה הוא מואשם?...

השוטר התנצל על השעה המאוחרת ונכנס פנימה. "אני מבין שכסף רב נגנב ממך הערב", פתח ואמר. ר' סנדר ביקש להגיב על כך, אך השוטר היה נחוש להשלים את דבריו ללא הפרעות. "לפני שעה קלה נמצא כספך... הוזעקנו לבית בקצה העיר, לאחר שנודע לנו כי סרגיי העגלון שלך נדקר בידי אלמונים. מצאנו את סרגיי מוטל על הארץ, שותת דם. הוא לא הצליח לדבר הרבה, אך המעט שאמר הבהיר את התמונה.

"ובכן, סרגיי עשה יד אחת עם שני שודדים שאינם מבני העיר. הוא דיווח להם על נסיעתך הצפויה ליריד ועל אלפיים וחמש-מאות הרובלים שבארנקך. השודדים זממו לתקוף אותך ולשדוד את כספך בצאתך מהעיר, ולאחר מכן להתחלק בכסף עם סרגיי. הערב המתינו לכם השודדים מחוץ לעיר. כשבוששתם להגיע, הסיקו השניים כי סרגיי שדד אותך לבדו ולקח את כל הכסף לעצמו. סרגיי לא הצליח להשלים את הסיפור, קודם שנפח את נשמתו, אך הספיק לנקוב בשמם".

השוטר עשה אתנחתה קצר ומיד הוסיף בטון גאה: "לאחר מצוד קצר הצלחנו לשים את ידינו על השניים. כרגע הם מבלים בתא המעצר. בכיסם מצאנו אלפי רובלים, ובהם אלפיים וחמש-מאות הרובלים שנשדדו ממך. אנו מחזירים לך אפוא את כספך".

באמרו זאת הוציא השוטר שקית מלאה כסף והניחה על השולחן. ר' סנדר הביט בשוטר כלא-מאמין. "בסך-הכול מילאנו את תפקידנו", הוסיף השוטר בארשת חשיבות ויצא מהבית...

 אהבת ישראל

כיצד להוכיח

מעיקרי החסידות שאדם לא יחיה לבדו, בפרישות מהעולם ומהזולת. דווקא החיים בצוותא עם אנשים אחרים עשויים להועיל מאוד לאדם, שכן תוכחת החברים מסייעת לו ליישר את דרכיו. חסידים אומרים: מדוע עץ הגדל לבדו בשדה נוטה להיות עקום, ואילו עצי היער ישרים וזקופים? כי העץ הבודד אין מי שיישר את עקמימותו, ואילו עצי היער, הגדלים בצוותא, מיישרים זה את זה.

המסגרת הנאותה לתוכחה היא בהתוועדות. וכך כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (היום יום כד בתשרי): "בדרך-כלל, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם, שיקבעו עתים ללימוד חסידות ושישמרו הקביעות, ואשר הלימוד יהיה על-מנת ללמוד ולקיים". אולם הרבי ממהר להבהיר: "הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים שאין בהם משום הלבנת פנים ולא-כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, אשר איש את רעהו הוכיח באהבה ובחיבה גדולה".

להקדים תוכחה עצמית

באחת מאיגרותיו הוא מסביר (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ב, עמ' תעה): "קודם לציווי 'הוכח תוכיח' (ויקרא יט,יז) נאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך', שכן זהו תנאי מוקדם לתוכחה. ולאחר מכן נאמר 'ולא תשא עליו חטא', היינו, שאם לא פעלה התוכחה, ודאי אתה אשם ולא הוא, שלא היו הדברים יוצאים מן הלב".

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' אמר (ליקוטי-דיבורים חלק א עמ' צב): "'הוכח תוכיח' הוא כמו 'המול יימול' (בראשית יז,יג). כשם שבמצוות מילה דרשו רז"ל (מנחות מב,א) 'המל – יימול' (מי שמהול יימול אחרים), כן בתוכחה, תחילה 'הוכח' את עצמך ולאחר מכן 'תוכיח' את עמיתך". אמר על כך אחד החסידים הראשונים: מתי מועילה התוכחה? כשקדמה לה תוכחה עצמית. חסידים אומרים: "אדם צריך להוכיח את עצמו עד שגם השני ישמע" (ספר המאמרים תש"ח עמ' 252).

ידועה דרכם של האחים הצדיקים, רבי זושא ורבי אלימלך, שכשהיו רוצים להוכיח מישהו, היו יושבים לידו ומוכיחים זה את זה על עבֵרות שחטאו כביכול, וכך היה השומע יכול להתעורר בתשובה, בלי שיתבייש. המגיד ממזריטש אומר: כשיש צורך להוכיח אדם על עבֵרה שבידו, אין להוכיחו על פניו (שלא יתבייש). יש להפנות את דברי התוכחה לאדם שאין בו עבֵרה זו (בנוכחותו של בעל העבֵרה). או-אז, ירגיש בעל העבֵרה שהדברים מכוּונים אליו וייכנסו ללבו (אור תורה עמ' מא).

הוראה מזריקה

אדמו"ר הריי"צ מורה כיצד להוכיח: בכל תוכחה צריך להסיר ממנה כל דיבור העוקץ, או רמז לעקיצה, שגורם כאב למקבל התוכחה. קודם לעשיית ניתוח (לא עלינו) באיזה איבר – מקררים את מקום הניתוח כדי למעט בצער ובכאב. כן הוא בתוכחה, שהכוונה בה להבריא הנפש, צריכים למנוע ככל שאפשר צער מן השומע (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ב, עמ' תעו).

באחת מאיגרותיו מספר הרבי הריי"צ כי התבונן פעם במעשיו של הרופא שבא להזריק לו זריקה, ולמד מזה דרך בעבודת ה': התוכחה – כמוה כזריקת סם מרפא. כאשר צריכים לתת זריקה לחולה – בודקים תחילה את נקיות המחט; הרופא ומשרתו לובשים בגדים לבנים; רוחצים את ידיהם; בודקים את ציפורניהם – אולי נשאר שם שמץ זוהמה. אז שופכים על ראשי אצבעותיהם חומר חריף שמעביר כל חשש של זוהמה. לאחר מכן, רוחצים היטב את מקום הזריקה בסם חזק המסיר כל אבק, אפילו היותר דק ובלתי-נראה. הכנות אלה חיוניות הנה, שכן בלעדן יש חשש שתיכנס זוהמה לגוף, יחד עם החומר הנזרק, ואז לא זו בלבד שהחומר הנזרק לא יפעל פעולתו, אלא שהדבר יכול לגרום למחלות שונות ר"ל (איגרות-קודש כרך ג עמ' רצא).

 בציפייה לגאולה

"ובאותו הזמן שייפתחו היכלות הנבואה, כמה בעלי עתידות יתעוררו בעולם. אחד הוא שכתוב (יואל ג,א) 'וניבאו בניכם ובנותיכם'. וכמה בעלי אותות ובעלי עתידות, ממה שהיה וממה שיהיה" (תיקוני זוהר, תיקון מ)

 חיים יהודיים

כיצד חיו בני-ישראל במדבר?

בפרשת המרגלים ניתן ציון מיוחד לעונת השנה שבה התרחש האירוע: "והימים ימי ביכורי ענבים". פסוק כזה הוא לחם עבור עמוס רובין, שכתב מאמרים רבים על אגרונומיה, זואולוגיה ואקלים בפרשיות השבוע. המאמרים הללו רואים אור בכמה וכמה בימות, ובימים האלה נשלמת עבודת כינוסם לספר.

רובין (72), אגרונום שהתמחה בהדברה ביולוגית של חרקים (שימוש בחרקים 'טובים' כדי להדביר חרקים מזיקים), הוא איש מרתק, איש של ספר ומחקר. בבית-הכנסת שבו הוא מתפלל, בגבעת-שמואל, הוא מרצה מדי שבת בפרשת השבוע. ובכל-זאת "ההנאה הכי גדולה שלי היא, כאשר באמצע דרשתי בבית-הכנסת ניגשת אליי נכדתי הקטנה ומושכת במכנסיי!".

תמונה להסוואה

מאחורי אמירה זו מסתתר סיפור-חיים משפחתי יוצא-דופן. עמוס היה בן יחיד להוריו בעיר מונקץ' שבהונגריה. כמה ימים לאחר שכבשו הנאצים את הונגריה הפקידוהו הוריו בידי ידידים נוצרים, יוזף ומרגרטה שטראוס. ליוזף היה בוסתן עצי פרי סביב הבית, והוא גידל בחצרו גם יונים ובעלי-חיים אחרים. כשנה וחצי הוסתר עמוס בבית הידידים. שם גם פיתח חיבה מיוחדת לצמחים ולבעלי-חיים.

איש לא חשד ביוזף, שנשא תפקיד ניהולי בכיר ברכבת ושתמונה גדולה של היטלר התנוססה בחדר-המגורים בביתו, כי אצלו מסתתר נער יהודי. התמונה נתלתה להסוואה בלבד, וביום קריסת הצבא הנאצי נותצה על-ידו לעיני כל המשפחה.

קצין יהודי

אביו של עמוס, אליהו, נשלח למחנה אושוויץ ואימו, רחל – לברגן-בלזן. לאחר ששוחררה מונקץ' בידי הצבא הרוסי, המתין עמוס בן השתים-עשרה להוריו, מתוך תקווה ששרדו ויחזרו. החוק חייב אז כל משפחה להקצות בביתה חדר למגורי החיילים הרוסים. בבית משפחת שטראוס התגוררו אפוא שני קצינים, אחד מהם רב-סרן. יום אחד גילה עמוס לקצינים כי הוא יהודי. "גם אני יהודי!", קרא הרב-סרן ומיד הכריז בהתרגשות – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!".

כעבור כמה שבועות התממשה תקוותו של עמוס. אביו הצליח לברוח מאושוויץ וניצל. גם אימו, שכבר הוכנסה לחדר המבוא לתאי הגזים, הצליחה ברגע האחרון לטפס ולקפוץ מבעד לפשפש קטן, היישר לתוך טרנספורט של אסירים לעבודה. "מעשה ניסים ממש!", אומר רובין.

חרקים מהמקורות

כמה חודשים לאחר מכן, בפסח תש"ו, עלה עמוס ארצה, לבדו, באנייה 'קאהירו סיטי'. בראשית חודש אב, ימים אחדים לפני בר-המצווה שלו, הצטרפו אליו גם הוריו.

רובין מימש את אהבתו הישנה לאגרונומיה, בלימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, ולאחר מכן בעבודה במכון וולקני ובמתן ייעוץ לחקלאים. כיום הוא עוסק בעיקר בהיבטים הנ"ל במקרא. מחקריו עוסקים בתנאי המחיה של בני-ישראל במדבר, בסוג עצי השיטה ששימשו אותם לבניית המשכן, ואפילו בזיהוי עכשווי של חרקים ששמם מופיע במקורות. אך את שיא הנחת שלו הוא שואב מילדיו ומנכדיו. "העובדה שזכיתי לעלות ארצה, לעסוק בתורה ובחקלאות, ולגדל כאן ילדים ונכדים, היא נקמתי המתוקה בהיטלר יימח-שמו", הוא מכריז.


רובין בחדר עבודתו. הנקמה המתוקה

 פינת הלכה

מהו פרי חדש?

שאלה: לעניין ברכת 'שהחיינו', מה דינם של פירות המצויים כל השנה, אך בעונות מסויימות מופיעים בשוק זנים נוספים שלהם?

תשובה: לדעת הבית-יוסף, הרמ"א ורוב הפוסקים, פרי שיש בו זנים שונים, הניכרים זה מזה בשמותיהם, בצבעיהם או בטעמיהם, מברכים על כל מין ומין. בפירות המצויים בשוק כל השנה, פוסק המגן-אברהם לברך על זן חדש אם חידושו ניכר היטב. בעל התניא מפרט, שהזן צריך להיות ניכר היטב הן באיכות טעמו הן במראהו. לעומת זה, הגר"א ואחרים סוברים בכלל, שאם אלה צורות שונות של אותו מין, אין לברך שוב שהחיינו. המשנה ברורה פוסק כדעת הגר"א רק אם ההבדל בין הזנים הוא במראה בלבד.

העניין נוגע הלכה למעשה בימים האלה:

תפוחים: כל השנה יש  אספקה סדירה של תפוחים מקירור. בשבועות האלה מגיעים לשוק תפוחים מזן 'ענה', הזן הקיצי המבשיל ראשון. הוא ניכר משאר זני התפוחים בצורתו הייחודית, בצבעו - אדום-ירקרק, מרקמו רך וטעמו מתוק-חמצמץ.

שקדים: כל השנה מצויים בשוק שקדים יבשים, שהם בדרך-כלל פריכים, מהם רכים ומהם קשים, המתייבשים לאחר גמר הבשלתם. בתקופה זו מגיעים השקדים לשוק כפרי טרי, הנקטף בראשית הבשלתו, בעל מירקם רך ו'חלבי', וקליפה ירוקה. יש אוכלוסיות (כגון עולי בבל) המעדיפות את הפרי הטרי ואוכלות אותו בקליפתו.

ברור שלהכרעת רוב הפוסקים צריך לברך שהחיינו גם על שני פירות אלה.

מקורות: עירובין מ,ב. תרומות פ"ד מ"ח-ט. ס' חסידים סי' תתמח. תה"ד סי' לג. שו"ע סי' רכה ס"ד, מג"א ס"ק י.יד, באר-היטב, ביאור הגר"א ומשנה-ברורה, וש"נ. סידור אדמו"ר הזקן (ובשו"ע שלו סוף ח"א. במהדורה החדשה עמ' תשכ"ו), סדר ברכת הנהנין פי"א הי"ד-טו. שו"ת: הלכות קטנות ח"א סי' רלא. פנים מאירות ח"א סי' ו. שבות יעקב ח"ב סי' לז. תודה למדריך החקלאי מר מאיר פרנקל.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)