פרשת שלח
ההוראה משם פרשתנו – "שלח" – בעבודת-ה':
"שלח" הוא מלשון שליחות. כלומר, שולחים אותו מד' אמותיו למקום שחוץ ממנו, חוץ מד' אמותיו הרוחניות, כדי לעשות שם "ארץ-ישראל", כפתגמו הידוע של הרבי ה'צמח-צדק': "עשה כאן ארץ-ישראל". הווי אומר: יש לצאת ל'מקום רחוק' מיהדות ומהתורה, ולהביא לשם נר מצווה ותורה אור.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשמ"ו)
ויהס כלב את העם (יג,ל)
מה ראה כלב שהשתיק את המרגלים כבר בשלב זה, והלוא לכאורה לא היה כל דופי בדבריהם עד כאן, שכן הם רק השיבו על השאלות שמשה רבנו ביקשם לברר על הארץ ויושביה ותו לא?!
אלא כלב מיהר להסותם משום שראה שהפכו את סדר הדברים: משה שאל תחילה על חוזק העם ("החזק הוא הרפה"), דבר שהיה חשוב לסדר המלחמה, ורק לאחר מכן על טיב הארץ ("השמנה היא אם רזה"), שזהו הרווח והשכר של המלחמה. אולם המרגלים שינו את הסדר והשיבו תחילה על הארץ ("זבת חלב ודבש היא"), ואחר-כך על גבורתם של יושבי הארץ ("עז העם היושב בארץ"). כאשר שמע כלב שהקדימו והדגישו את השכר, עבודה על מנת לקבל פרס - מיד השתיקם.
(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1313)
* * *
דווקא כלב, ולא יהושע, הצליח להשתיק את כל העם, כולל את המרגלים.
טעם הדבר: כלב ניצל מעצת המרגלים על-ידי תפילתו שלו (רש"י פסוק כב), היינו בדרך "העלאה מלמטה למעלה", ואילו יהושע ניצל על-ידי תפילת משה (רש"י ריש פרשתנו), בדרך "המשכה מלמעלה למטה". משום כך פעל דווקא כלב את ההתבטלות וההתעלות של המטה ביותר (המרגלים), שכן דווקא על-ידי 'העלאה' אפשר לחדור גם אל המטה-מטה ביותר.
(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 90)
ושם ראינו את הנפילים בני ענק (יג,לג)
מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בדור אנוש (רש"י)
מלאכים אלו ירדו לעולם ובעת ירידתם נתגשמו והייתה להם נפילה עצומה, כמסופר בסוף פרשת בראשית. המרגלים הזכירו אותם כדי לרמז שירידה דומה צפויה לבני-ישראל לאחר שייצאו מהמדבר. שהרי במדבר הם מנותקים מהעולם, ועל-ידי כניסתם לארץ-ישראל, יצטרכו לעסוק בענייני העולם.
אך באמת אין הנידון דומה לראיה. שהרי ליהודי ניתנו כוחות נעלים, שלא בערך למלאכים. הנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ו"ישראל וקוב"ה כולא חד", ולכן לא זו בלבד שהעסק בענייני העולם אינו מוריד את הנשמה מדרגתה, אלא אדרבה – בכוחה להפוך את ענייני העולם ולעשות מהם 'דירה' לו יתברך.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשמ"ו)
ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת... נשינו וטפנו יהיו לבז (יד,ג)
טפנו – רמז לאדם שהוא 'קטן' ודל בידיעת התורה. אצל אדם כזה מושקע חלק חשוב מכוחותיו במילי דעלמא, ולא עוד, אלא שגם כשהוא עוסק בתורה ובעבודה, מעורבות בזה לפעמים פניות אישיות, והלימוד הוא ללא שימת לב והיגיעה הדרושה. זהו שאמרו (ליקוטי-תורה בראשית מז,ב) שהתינוק מפרר יותר ממה שאוכל, כלומר: תורתו 'מתפררת' ונשכחת יותר ממה ש'נאכל' ונקלט.
"טפנו יהיו לבז": המרגלים חששו שאם ייכנסו בני-ישראל לארץ, תהיה מלאכתם קבע ותורתם עראי, בחינת 'טף', ותורתם תהיה לבז.
על זה השיב להם הקב"ה (פסוק לא): "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ" – כשאדם עסוק בענייני העולם במשך חלק חשוב של היום, ובכל-זאת הוא קובע עיתים לתורה – הדבר יקר בעיני ה' יותר מעסק התורה של אדם שאין לו מניעות וניסיונות כלל.
(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 196)
אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם (יד,ט)
"אל תיראו את עם הארץ" – ליהודי אין מה לפחד מהארציות ומהחומריות של העולם, "ארץ כנען", ועליו לכבשה ולעשות ממנה 'ארץ-ישראל', שכן "לחמנו הם" – כשם שלחם נועד למאכל אדם, כן מטרת בריאת העולם אינה אלא "בשביל ישראל" (רש"י ריש בראשית), כדי שיהודי יכבוש את העולם ויעשה ממנו 'דירה' לו יתברך.
(משיחת כ"ב בסיוון ה'תשמ"ה)
פרשת נסכים
למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?
נסכים דומים לתפילין, שלכן "הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (ברכות יד). מכאן סמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בגלל הפחד מגבורת יושביה; ואילו קיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האויב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).
(תורת לוי-יצחק עמ' קיט)
סלחתי כדבריך (יד,כ)
"סלחתי" – הסליחה והמחילה באה מלמעלה, "כדבריך" – על-פי אופן התשובה, כפי שהכין האדם את ליבו בתשובה ובחרטה מעומק הלב.
זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "חנון המרבה לסלוח" – שיש דרגות רבות בסליחה, ולכל אחד ואחד הקב"ה סולח על-פי מדרגת התשובה שעשה.
(ליקוטי-תורה, דברים, עמ' עב)
במדבר הזה יתמו ושם ימותו (יד,לה)
המילה "זה" רומזת לצד הקדושה ("זה א-לי") שעליו אפשר להצביע ולומר ("אשר יאמר עליו") – "כי הוא זה". זאת אי-אפשר לומר אלא על הקב"ה בלבד. לעומת זאת, המילה "שם" רומזת למשכן ה'קליפות'.
"במדבר הזה" – על-ידי דיבורים קדושים, אותיות התורה והתפילה,
"יתמו" – מגיעים לבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך",
"ושם ימותו" – וכן מעלים את ניצוצות הקדושה שנפלו למקום ה"מוות" וה"קליפות" – "שם".
(ליקוטי-תורה, דברים, עמ' לב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
