חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:35 זריחה: 6:30 כ"ג באלול התשע"ט, 23/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 621 - כל המדורים ברצף

נושאים נוספים
התקשרות 621 - כל המדורים ברצף
קריאת-שמע והנחת תפילין – השפעה על הזולת ועבודה עצמית
תיכף ומיד ממש נכנסים לארץ!
כוהנים בעבודתם
פרשת שלח
"חלק לעולם-הבא"
כריכת פתילי הציצית

 

גיליון 621, ערב שבת פרשת שלח, כ' בסיוון ה'תשס"ו (16.6.2006) 

 דבר מלכות

קריאת-שמע והנחת תפילין – השפעה על הזולת ועבודה עצמית

אל יאמר אדם שאין רצונו לרדת במדרגה ולעסוק בעניינים גשמיים וחומריים, שכן "דיו לעבד להיות כרבו" * כשם שהקב"ה נתאווה להיות לו 'דירה בתחתונים', כך גם לו צריך להיות 'מתאים' לעסוק עם הזולת שנמצא במצב ירוד * ועל-ידי זה שעבודתו תהיה "להיות כרבו", נעשה "עבד נאמן" שכל מציאותו אינה אלא מציאות רבו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהמשך להמבואר לעיל (בהמאמר ד"ה "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם") על-דבר עניין הנסכים בעבודת האדם שזהו עניין ההמשכה למטה יש להוסיף:

בליקוטי- תורה פרשתנו1 איתא ש"צריך האדם להשפיל עצמו ולומר, דיו לעבד להיות כרבו ולעשות מכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים".

כלומר: אל יאמר האדם שאין רצונו לירד ממדריגתו כדי לעסוק בעניינים גשמיים וחומריים, שכן, "דיו לעבד להיות כרבו"2, וכשם שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים3, כך צריך להיות מתאים לו ("עס זאל אים אנשטיין") לירד ולעסוק בעניינים גשמיים וחומריים לעשותם דירה לו יתברך.

וכיוון שצדיקים דומין לבוראן4, הרי, גם ביחס אליהם צריך לומר "דיו לעבד להיות כרבו", ובנידון דידן, שיש ללמוד מהנהגתו של הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, כדלקמן.

ב. ובהקדמה שיום השבת-קודש זה הוא שבת מברכים חודש תמוז, אשר, בו ישנו היום המיוחד די"ב תמוז, יום ההולדת ויום הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ולכן, הזמן המתאים להתבונן בהנהגתו של הרבי בעת המאסר והגאולה:

גם במשך הזמן שבין היציאה מבית-האסורים להגאולה בי"ב תמוז – היותו בעיר מקלטו (קאסטראמא), פינה נידחת המשיך הרבי לעסוק בהרבצת התורה והפצת היהדות, כמו ייסוד חדר, מקווה וכיוצא-בזה5.

ביום השבת-קודש האריך הרבי בתפילתו בבית-הכנסת דבר שעורר רושם רב ופלא גדול: יהודי מתפלל עד השעה שלוש-ארבע אחר הצהרים! כולם כבר סיימו מזמן את התפילה, סעדו סעודת שבת וגם הספיקו לישון ("מ'האט שוין אפגעגעסן און זיך אויסגעשלאפן"), וכאן עומד לו "ראבין" (רב) ומתפלל עדיין!  ועד כדי כך נעשה רעש בעיירה, שאפילו הכומר של העיירה בא בעצמו לבית-הכנסת לראות את הפלא הגדול!

ולמרות כל זה, הרי העובדה שבימים אלה לא היה הרבי יכול לכתוב מכתב ליהודי בנוגע לעניינים פשוטים, הכאיבה לו וציערה אותו, עד כדי כך, שהתבטא בפני אחד מהחסידים המקורבים ששהו עמו [החסיד ר' אליהו-חיים6 או החסיד ר' מיכאל דווארקין7], שאם כן הוא המצב, לשם מה צריכים את היד?! מוטב שהיתה היד נעשית רזה ומצומקת ("עס וואלט זיין בעסער די האנט זאל חס ושלום אפדארן")!

הגע עצמך:

למרות שמדובר אודות ידו הקדושה של הרבי, שעליה הניח תפילין, ועשה בה כמה וכמה עניינים של קדושה וכו' אומר הרבי, שכיוון שעברו ימים ספורים שבהם לא הייתה יכולה יד זו לכתוב מכתב ליהודי [אף שבאותם ימים עצמם עשה כמה וכמה פעולות גם בהפצת התורה והיהדות, נוסף לכך ששהותו בעיר מקלטו הייתה חלק מכללות המאסר בשביל עבודתו בהפצת התורה והיהדות], מוטב לה שתיעשה רזה ומצומקת ("זי זאל אפדארן")

ג. הנהגה זו מהווה לימוד והוראה לכל אחד ואחד בנוגע להתעסקות עם הזולת:

ישנם כאלה הטוענים מדוע צריכים הם לירד ממדריגתם כדי להתעסק עם זולת שנמצא במעמד ומצב ירוד, הרי מוטב יותר אם היו מנצלים זמן זה בשביל ההתעסקות בעניינים נעלים בעבודה עם עצמם ("טאן מיט זיך").

הם יודעים אמנם שיש צורך לעולם בהתעסקות עם דברים תחתונים, ובלשון חז"ל8 "אי אפשר לעולם בלא בורסקי", אבל, כל אחד מהם טוען מדוע צריך הוא להיות ה"בורסקי"!

ומה גם מוסיפים לטעון שהם אינם פועלים מאומה בהדברים התחתונים, שהרי הם אינם רואים שפעלו משהו ולאידך, רואים הם היטב שהירידה לעסוק בעניינים תחתונים מפריעה להם ומבלבלת אותם בעבודתם הם, ואם כן, טוענים הם, מה רוצה הקב"ה מהם ("וואס וויל דער אויבערשטער פון זיי  האבן"), למה להם לירד לעסוק בעניינים תחתונים ("נאך וואס דארף מען קריכן אין נידעריקע עניינים"), ולהסתכן בכך שעלולים לבוא חס-ושלום למצב ד"יפתה לבבכם", ועד לההמשך "וסרתם ועבדתם גו'9 על-כל-פנים בדקות דדקות, על-דרך מאמר רז"ל10 "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה-זרה בטהרה הן".

והמענה לכל זה "דיו לעבד להיות כרבו":

למרות הפלאת מעלתו של הרבי, היה לו מתאים ("אים איז אנגעשטאנען") להתעסק בעניינים פשוטים, ולא עוד אלא שהתמסר להתעסקות זו עד כדי כך שאמר שלולי זאת מוטב שידו תהיה רזה ומצומקת ואם כן, אם לרבי היה מתאים להתעסק בעניינים פשוטים, הרי בוודאי שההתעסקות בעניינים פשוטים יכולה להיות מתאימה לאנשים כערכנו, אשר, לאחרי כל המעלות הן המעלות האמיתיות ואפילו המעלות המדומות, "וויפל ער זאל ניט האלטן פון זיך" (ככל שרק שיחזיק מעצמו), מבין הוא שאין לו ערך כלל אל הרבי!

ואם כן, אם אינו יכול לפעול על עצמו להתעסק עם הזולת על-ידי התבוננות אחרת יפעול זה בעצמו על-ידי זה שיתבונן ש"דיו לעבד להיות כרבו".

ולא עוד אלא שעל-ידי זה שיפעל על עצמו "להיות כרבו" אזי "יהיה כרבו", ובזה גופא תחילה "כרבו", בכ"ף הדמיון, ולאחרי זה גם ללא כ"ף הדמיון, כיוון שכל מציאותו נעשית מציאותו של רבו, בדוגמת שליח שכל מציאותו נעשית מציאות המשלח11.

ד. בהמשך להאמור על-דבר עניין הנסכים, ההמשכה למטה שבההתעסקות עם הזולת יש להוסיף ולהבהיר גם לאידך גיסא על-דבר הצורך וההכרח בעבודה עם עצמו, אשר, בעניין זה יש לימוד והוראה מההנהגה בנוגע לקריאת-שמע ותפילין, שהם בדוגמת זבח ונסכים, כמובן ממאמר רז"ל12 "כל הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (כנ"ל בהמאמר).

ויש להקדים ולבאר תחילה ההנהגה שמצינו אצל חסידים ואנשי מעשה לקרות קריאת-שמע קטנה ללא תפילין.

– ברשימותיי13 ציינתי מה ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאביו כ"ק אדנ"ע, היה קורא את קריאת-שמע קטנה בתפילין. אבל אף-על-פי-כן, רואים בפועל שעמא-דבר דהחסידים נוהגים לקרות קריאת-שמע קטנה בלא תפילין

דלכאורה, כיוון שקריאת-שמע קטנה היא מפני שחוששים שמא יאחרו זמן קריאת-שמע, היינו, שאין זה "כאדם הקורא בתורה"14, אלא כדי לצאת ידי חובת מצוות קריאת-שמע מדאורייתא כיצד קורין קריאת-שמע בלא תפילין, היפך מאמר רז"ל12 "כל הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו"?

וכבר שקלו וטרו בזה כמה וכמה15, ומסקנת דבריהם שהפירוש ד"הקורא קריאת-שמע בלא תפילין" (שחשיב כעדות שקר) הוא לפי שאינו מניח תפילין כלל, אבל הא שאינו מניח תפילין בשעת קריאת-שמע (אלא לאחרי זה) ודאי לא חשיב עדות שקר ח"ו.

ה. ובפרטיות יותר:

מהביאורים הידועים בזה בשם החוזה מלובלין16 שכיוון שאמרו שקריאת-שמע בלא תפילין הווי כזבח בלא נסכים, הרי כשם שיכולים להביא הנסכים לאחרי הזבח, דקיימא לן שאדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר (עד עשרה ימים)17, כך יכולים להניח תפילין לאחרי קריאת-שמע, ולא הווי עדות שקר.

אמנם, ביאור זה אינו מחוור לגמרי, כי, קריאת-שמע ותפילין אינם דומים לגמרי לזבח ונסכים, שהרי בזבח ונסכים יכול להביא הנסכים גם למחר, מה-שאין-כן בקריאת-שמע ותפילין אינו יכול לדחות הנחת תפילין למחר, ואם לא יניח תפילין בו ביום בוודאי ייחשב לעדות שקר?

ואין לתרץ שבתפילין יש סיבה צדדית שמונעת צירוף הנחת תפילין דמחר לקריאת-שמע דיום שלפניו (שלא תחשב לעדת שקר), בגלל הפסק הלילה שלאו זמן תפילין הוא18, כי:

גם נסכים זמנם ביום דווקא ולא בלילה19, כמו קרבנות שאין מקריבים אותם אלא ביום, שנאמר "ביום צוותו"20, ואף-על-פי-כן, אין הלילה מפסיק צירוף הנסכים לזבח דיום שלפניו, ומאי שנא תפילין.

ויתירה מזה: בנסכים, חיוב הבאתם ביום ולא בלילה הוא מדאורייתא, ואף-על-פי-כן אין הלילה חשיב הפסק לצירוף הנסכים לזבח, ועל-אחת-כמה-וכמה בתפילין, שמדאורייתא זמנם גם בלילה, אלא שחכמים גזרו שלא להניח תפילין בלילה (שמא יישן בהם)21, ודאי שאין הלילה חשיב הפסק לצירוף התפילין לקריאת-שמע.

ו. ויש לומר הביאור בזה:

הגדר דעדות שקר בקריאת-שמע בלא תפילין אינו אלא כשמבטל מצוות תפילין (שאינו מניחם כלל), אבל זה שבשעת קריאת-שמע אינו מקיים מצוות תפילין (אלא מניחם לאחר זמן), לא חשיב עדות שקר, כיוון שאינו מבטל המצווה דתפילין, שהרי מקיימה לאחר זמן22.

ועל-פי זה אתי שפיר שהנחת תפילין דמחר לא מהני לקריאת-שמע דיום שלפניו שלא תחשב לעדות שקר דכיוון שעבר כל היום ולא הניח תפילין הרי ביטל המצווה דתפילין [ופשיטא שלא מהני הא שמדאורייתא הווי לילה זמן תפילין, דכיוון שבנוגע לפועל אינו יכול להניח תפילין בלילה, הרי ביטל מצוות תפילין מדאורייתא, גם אם הסיבה שלא הניחם בלילה היא גזירת חכמים23], ובמילא הווי הקריאת-שמע עדות שקר.

ז. ועניין נוסף בטעם המנהג דקריאת-שמע קטנה בלא תפילין דווקא (נוסף על האמור שאפשר לקרות קריאת-שמע בלא תפילין דלא חשיב עדות שקר) כפי שמבאר הרה"צ ממונקאטש24 שיש מעלה בקודש לתפילין שהם בעשייה לגבי קריאת-שמע שהיא (במחשבה ו)בדיבור (כמוזכר בהמאמר), ולכן צריך לקרות קריאת-שמע תחילה ולאחרי זה להניח תפילין, משום "מעלין בקודש"25.

ובהקדם שמצינו כן לעניין ציצית ותפילין, שכיוון שקדושת התפילין גדולה מקדושת הציצית [שהרי תפילין הם "תשמישי קדושה"26, מה-שאין-כן ציצית שאינם אלא "תשמישי מצווה"26 בלבד, וגם: תפילין היא מצווה ש"אדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה"27, מה-שאין-כן ציצית, "אין אדם מחוייב לקנות לו טלית (שחייבת בציצית) ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית"28, אלא יכול לילך בבגד שאינו חייב בציצית], לכן הסדר הוא ש"אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין, שמעלין בקודש"29.

והא דהקשו האחרונים30 שהכלל ד"מעלין בקודש" הוא רק במצווה אחת [כמו בנר חנוכה, ש"ביום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך דמעלין בקודש ואין מורידין"31, ועל-דרך זה בלחם-הפנים, ש"על של כסף נותן לחם-הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין"32], מה-שאין-כן בכגון דא שישנן ב' מצוות, לא אמרינן "מעלין בקודש", אלא להיפך, ש"כל המקודש מחבירו קודם את חבירו"33 כבר תירצו על זה34 שכיוון ששניהם (הטלית והתפילין) על גופו של האדם שמתקדש בהם, שייך בזה שפיר מעלין בקודש, שתחילה לובש על גופו הטלית, ואחר-כך מוסיף ומניח על גופו התפילין, שעל-ידי זה ניתוסף בקדושת האדם.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לקריאת-שמע ותפילין, שעם היותם ב' מצוות, שייך בהם שפיר מעלין בקודש, כיוון שעל-ידם נמשכת קדושה על האדם, ולכן צריך להיות הסדר דקריאת-שמע ואחר-כך תפילין, שמתחיל בהקדושה דקריאת-שמע, ואחר-כך מוסיף בהקדושה היותר נעלית דתפילין.

ח. והנה, כל השקלא וטריא הנ"ל היא בנוגע לקריאת-שמע קודם הנחת תפילין, אבל לאחרי שכבר הניח תפילין, בוודאי יוכל לקרות קריאת-שמע במשך כל היום גם בלא תפילין, ואין בזה חשש דמעיד עדות שקר.

אמנם, מצינו35 במנהג הגאונים שהיו קורין גם קריאת-שמע דערבית בתפילין, ובסיום פרשה שנייה (לאחרי הפסוק "וקשרתם גו'") היו חולצין התפילין [כלומר, אף שמנהגם היה להתפלל ערבית מבעוד יום (כדאיתא בתוספות36), מכל-מקום, לא רצו שיהיו התפילין עליהם במשך כל תפילת ערבית כיוון ששייכת ללילה שאינו זמן תפילין], ועל כן צריך לומר שגם בקריאת-שמע דערבית (לאחרי שכבר קיימו מצוות תפילין) היו חוששין להעניין דעדות שקר בקריאת-שמע ללא תפילין, עד כדי-כך, שהעדיפו להפסיק באמצע קריאת-שמע (בין פרק לפרק) לצורך חליצת התפילין מאשר לקרות קריאת-שמע ללא תפילין!

ועל-דרך זה מצינו37 שהחתם-סופר נהג שלא לקרות קריאת-שמע בתפילין דרבנו תם, משום שאם ההלכה כרש"י (כמנהג העולם) נמצא שלדינא אין תפילין דרבנו תם חשובים תפילין38, ואם יאמר בהם שמע הווי קריאת-שמע בלא תפילין. ומזה מוכח שהחשש דעדות שקר בקריאת-שמע בלא תפילין הוא גם לאחרי קיום מצוות תפילין.

וההסברה בזה39 שהחשש דעדות שקר ללא תפילין גם לאחרי הנחת תפילין אינו אלא להדעה שמצוות תפילין היא (לא רק להניח התפילין, וברגע שהניחם, כבר קיים המצווה, אלא) "להיות תפילין על הראש"40, ובכל רגע ורגע שהתפילין עליו הרי הוא מקיים מצוות תפילין, ולכן, גם לאחרי שכבר הניח תפילין, יש חשש דעדות שקר אם יקרא קריאת-שמע בלא תפילין, מצד ביטול המצווה תפילין, ולכן, גם לאחרי שכבר הניח תפילין, יש חשש דעדות שקר אם יקרא קריאת-שמע בלא תפילין, מצד ביטול המצווה ברגע זה.

מזה מובן שכל זה אינו אלא בדורות שלפנינו כשהיו נוהגים לישב בתפילין כל היום, מה-שאין-כן בימינו שנהגו שלא להניחם כל היום (מפני שצריכים גוף נקי ואין כל אדם יכול להיזהר שלא יפיח בהם כו')41, הנה לאחר הנחת תפילין, שוב אין חשש דעדות שקר בקריאת-שמע בלא תפילין, ולכן, גם כשמתפללין ערבית מבעוד יום, אין אנו קורין קריאת-שמע של ערבית בתפילין (דלא בזמן הגאונים), וכן נוהגים אנו לקרות קריאת-שמע גם בתפילין דרבינו תם (ועל-דרך זה בתפילין דראב"ד ושימושא-רבה אלה שנוהגים להניחם), כהוראת רבותינו נשיאינו בזה42 (דלא כהחתם-סופר).

ט. ויש להוסיף בזה על-פי פנימיות העניינים:

הטעם שבימינו אין מניחים תפילין כל היום, הוא, מצד ירידת הדורות "אכשור דרא" בתמיהה)43 שאין בכוחנו לפעול המשכה יתירה על ההמשכה שכבר נפעלה על-ידי הפעולה דהנחת תפילין, דלא כבזמן הגאונים שבכל רגע ורגע היו פועלים המשכה חדשה.

ואף שהטעם על-פי נגלה הוא מצד הזהירות דגוף נקי (כנ"ל), הרי, הא גופא שבגלל חשש זה נמנעים מהנחת תפילין כל היום, הוא, משום שבלאו הכי אין אנו יכולים להוסיף ולפעול המשכה חדשה על-ידי זה שיהיו התפילין מונחים עלינו במשך כל היום.

י. ומכל הנ"ל יש לימוד והוראה בנוגע לסדר העבודה עם עצמו ועם הזולת שהם בדוגמת ב' העניינים דקריאת-שמע (עולה, העלאה, עבודה עם עצמו) ותפילין (נסכים, המשכה, עבודה עם הזולת).

ובהקדמה:

ישנם כאלה שנתמנו על עניינים של עסקנות ציבורית, ובמהלך עסקנותם התחילו להרגיש תענוג גדול ("א גרויסן געשמאק") בעסקנות, וכל-כך נשתקעו בזה ("זיי האבן זיך אויף אזוי פיל אריינגעלאזט אין דעם") עד ששכחו לגמרי על עצמם

– ה"געשמאק" שבעסקנות ציבורית הוא בעצם העובדה שבהיותו "עסקן ציבורי" פטור הוא מלחשוב על עצמו, מעמדו ומצבו כו', ובוודאי שאינו צריך לחשוב אודות ביטול עצמו (וגם לא אודות ביטול זולתו, כיוון שיש לו "משמשים" ו"משמשי משמשים" שיעשו זאת עבורו)

ועל זה באה ההוראה מסדר ההנהגה דקריאת-שמע ותפילין שלמרות גודל המעלה שבתפילין ועד שגדלה מעלתם גם לגבי קריאת-שמע, אין מניחים תפילין כל היום, ולא עוד אלא שמקדימים קריאת-שמע לתפילין:

א) למרות גודל המעלה שבעסקנות ציבורית, יש להגביל את הזמן המוקדש לעסקנות שיהיה בהתאם למה שנצטווה (שעה אחת, ב', ג' או ד' שעות, וכיוצא בזה), שכן, במשך זמן זה פועל הוא כל מה שביכולתו לפעול, ובמילא אין לו להשקיע בזה זמן נוסף, כיוון שעל-ידי זה לא יתוסף בפעולתו (כשם שהנחת תפילין היא במשך בזמן מוגבל, כיוון שאי-אפשר להוסיף בהמשכה דתפילין על-ידי הנחתם במשך כל היום).

ב) בד בבד עם פעילותו בעסקנות ציבורית, צריך לחשוב גם אודות עצמו, כמו שכתוב44 "ומבשרך לא תתעלם", היינו, לעסוק בבירור עצמו, לטבול במקווה ("גיין אין וואסער"), ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות וכו', ובכללות, כפתגם החסיד ר' גרשון-דוב שה"מחר" צריך להיות באופן אחר לגמרי45. ולא עוד אלא שהמחשבה אודות עצמו היא ההקדמה (בדוגמת ההקדמה דקריאת-שמע לתפילין) שעל-ידה תהיה העסקנות כדבעי, שלא יבוא למצב שישתקע בהעסקנות עד שישכח לגמרי על עצמו ("ער וועט ניט וויסן פון זיין לייב און לעבן").

יא. ועל-ידי זה שעבודתו תהיה "להיות כרבו", הנה סוף סוף "יהיה כרבו", ולא רק "כרבו", בכ"ף הדמיון, אלא יתירה מזה, שכל מציאותו היא מציאות הרב, היינו, שתמורת היותו תחילה בבחינת "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (שזהו עניין דעבד כנעני46), נעשה עבד שכל מציאותו אינה אלא מציאות האדון (הרב), שזהו עניין ד"עבד נאמן"47, על-דרך ובדוגמת הרב שנקרא "עבד נאמן", ועליו נאמר48 "בכל ביתי נאמן הוא".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, כ"ח בסיוון, מברכים החודש תמוז ה'תשי"ב. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב, חלק שלישי (י), עמ' 22-12 – בלתי מוגה)

_____________

1)    מ,ד.

2)    ברכות נח,ב. ועוד.

3)    ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

4)    ב"ר פס"ז, ח. רות רבה פ"ד, ג. ועוד.

5)    ראה סה"ש תש"א עמ' 139. לקו"ש ח"ד עמ' 1063.

6)    אלטהויז ראה אודותיו סה"ש תרפ"ב עמ' 30 הערה 17. וש"נ.

7)    ראה אודותו סה"ש תרצ"ט ע' 302. וש"נ.

8)    פסחים סה, רע"א. וש"נ.

9)    עקב יא,טז.

10)  ע"ז ח,א. וראה תו"א בראשית כ,ב. ובכ"מ.

11)  ראה לקח-טוב (להר"י ענגל) בתחילתו. וראה גם לקמן סוסי"א.

12)  ברכות יד, סע"ב. וש"נ.

13)  נדפס ב"רשימות" חוברת קנו עמ’ 11.

14)  ברכות ט,ב (במשנה).

15)  ראה שו"ת בית-יצחק או"ח סי"ז. 'אות חיים ושלום' (לבעל מנח"א) סכ"ה סק"ו. ועוד.

16)  הובא בבית-יצחק ו'באות חיים ושלום' שם.

17)  מנחות טו,ב. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ב הי"ב.

18)  זבחים יט,א. וש"נ.

19)  תמורה יד, סע"א. רמב"ם שם פ"ד ה"ה.

20)  צו ז,לח. מגילה כ,ב. רמב"ם שם ה"א.

21)  טושו"ע ואדה"ז או"ח רס"ל.

22)  אא"כ נאמר שיש מצווה במשך כל היום, כדלקמן ס"ח.

23)  דוגמא לדבר: קניין דרבנן מהני לדאורייתא (ראה הדעות בזה: פס"ד להצ"צ חאו"ח סתמ"ח ס"ג; ספרים שנסמנו בשד"ח כללים מערכת הקו"ף כלל ח"י. ועוד). פסולי עדות דרבנן פטורים משבועת העדות דאורייתא (ראה שבועות לא,א. רמב"ם הל' שבועות רפ"י. אנציק' תלמודית ערך 'דברי סופרים' ס"ו (עמ’ קא ואילך). וש"נ).

24)  'אות חיים ושלום שם'. וראה בית-יצחק שם.

25)  ברכות כח,א. וש"נ.

26)  מגילה כו,ב.

27)  רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ב.

28)  שם הל' ציצית פ"ג הי"א.

29)  שו"ע או"ח ר"ס כה.

30)  ראה שאגת-אריה סכ"ח. נו"כ השו"ע שם (דגול מרבבה. יד-אפרים). ועוד.

31)  שבת כא,ב.

32)  מנחות צט,א.

33)  זבחים פט,א (במשנה). וש"נ. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ט ה"ב.

34)  ראה יד-אפרים שם. שבילי-דוד או"ח שם. 'אות חיים ושלום' שם.

35)  הגה"מ (להרמב"ם הל' תפילין ספ"ד) בשם בעל-העיטור (הל' תפילין שער ראשון חלק השישי) הובא בב"י טואו"ח שם (ד"ה כתבו).

36)  ריש מס' ברכות.

37)  בס' ליקוטי חבר בן חיים מהג' תלמיד החת"ס זצ"ל הובא ב'אות חיים ושלום' שם.

38)  אף ששניהם (גם דר"ת) אמת בנוגע לרוחניות העניינים למעלה, או לעתיד-לבוא (ראה פע"ח שער התפילין פ"ט).

39)  'אות חיים ושלום' שם.

40)  ראה לקו"ש ואתחנן תנש"א ס"ג. וש"נ.

41)  טושו"ע ואדה"ז או"ח סל"ז ס"ב.

42)  'היום יום' יט מנחם-אב (מ'ילקוט רשימותי' נדפס ב'רשימות' חוברת ט עמ’ 7 ואילך. וש"נ).

43)  יבמות לט,ב (ובפרש"י). וש"נ.

44)  ישעיה נח,ז. וראה סה"מ קונטרסים ח"ב שז, סע"ב.

45)  ראה 'תורת-מנחם התוועדויות' ח"א ריש ע'  65. וש"נ.

46)  ראה סה"מ מלוקט שם, ובהנסמן שם הערה 21.

47)  ראה המשך תרס"ו עמ’ שיח. ובכ"מ.

48)  בהעלותך יב,ז.

 

 משיח וגאולה בפרשה

תיכף ומיד ממש נכנסים לארץ!

לכן יש להוסיף במעשינו ועבודתינו מתוך שמחה

...בפרט לאחרי מעשינו ועבודתינו בהפצת המעיינות חוצה – שזהו תוכן עניין הנסכים, סולת, יין ושמן, בעבודה הרוחנית: "שמן" הוא עניין החכמה, ו"יין" הוא עניין הבינה, ו"סולת" הוא עניין הדעת ("אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן"), כמבואר בדרושי חסידות, היינו, שהגילוי דתורת חסידות חב"ד ("מעיינותיך") נמשך וחודר בכל העולם כולו, "חוצה" (דוגמת היין דנסכים שיורד על-ידי השיתין עד לתהום), שעל-ידי-זה פועלים את ביאת דוד מלכא משיחא.

ולכן, כשנמצאים יום נוסף בגלות, הרי עם היות שאפילו יום אחד נוסף בגלות הוא עניין רע ומר כו', שלכן צועקים "עד מתי" וכו' וכו', יש להוסיף במעשינו ועבודתינו מתוך שמחה וטוב לבב, מכיוון שיודעים שתיכף ומיד ממש נכנסים לארץ (ובלשון ההפטרה "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו"), ולא נותר אלא "לצחצח את הכפתורים", כדי שהכניסה לארץ תיכף ומיד תהיה באופן הכי נעלה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשמ"ז, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 544)

לא תהיה הבדלה בין שבט לוי לכלל ישראל

מבואר במדרשי חז"ל ש"שניים אנשים" ששלח יהושע הם כלב ופינחס:

כלב – הוא היחידי (נוסף על יהושע) שנשאר מהמרגלים דמשה, כיוון ש"היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי גו'". אבל פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, משבט לוי – למה שלחו יהושע לראות את הארץ לצורך כיבושה, הרי שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל"?

ויש לומר הביאור בזה – על-פי דברי הגמרא "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלושה-עשר שבטים", שגם שבט לוי יקבל חלק בארץ, כמו שכתוב "שער לוי אחד":

"למה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל ובביזתה עם אחיו – מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין... אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך".

אבל לעתיד לבוא, כיוון ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'", ועד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – לא יהיה צורך בהבדלה דשבט לוי מדרכי העולם שיהיה אז בתכלית השלימות, ולכן יקבל גם שבט לוי חלק ונחלה בארץ.

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תנש"א – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תנש"א, כרך ג, עמ' 363-362)

קיום השליחות מגלה את בחינת "משיח" שבכל אחד ואחד

ויש להוסיף בהשייכות ד"שלח לך" למשיח – ש"שליח" בתוספת יו"ד בגימטריה "משיח", שבזה מרומז שעל-ידי עבודת השליחות בכל עשר כוחות נפשו, ובפרט על-ידי השליחות דהפצת התורה באופן ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", מתגלה ה"משיח" שבכל אחד ואחד מישראל, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח צדקנו, בחינה היחידה הכללית, ועד לביאת משיח צדקנו בפועל ממש.

 (מהתועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תש"נ – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"נ, כרך ג, עמ' 360-359)

 ניצוצי רבי

כוהנים בעבודתם

הרבי תבע מכהנים תביעות מיוחדות בתחום הפצת היהדות ומציאת זיווג הגון * חוקר בגדר "כהנים זריזים הם" ובאישיותם של תנאים כהנים * "ובפרט שהוא מזרעו של אהרן הכהן, אשר על כל השבט נאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'"

מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר

חז"ל קבעו (שבת כ,א) ש"כוהנים זריזין הן". בטעמה של הגדרה זו חוקר הרבי, שכן אפשר לפרשה בשני אופנים (ליקוטי-שיחות, כרך לד, עמ' 65-64):

א) עבודת הכהונה, התעסקותם (או הימצאותם) בעבודת הקודש (והמקדש) מביאה אותם לידי זריזות זו.

ב) מדובר בתכונת נפש של הכוהן, שבאה מצד עצם עניין הכהונה (כלשון רש"י שבת, שם: "שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים").

הנפקא-מינא בין שני אופנים אלו:

בדבר שאינו שייך לעבודת הכהונה, האם גם אז אומרים שה"כוהנים זריזים הם". לדוגמה, בנושא הפרישות מטומאה (ואיסורי חיתון כו') שבפרשת אמור, שזהירות זו צריכה להיות בכל מקום (אפילו בחוץ-לארץ) ובכל זמן (גם כשאין בית-המקדש קיים). לאופן הראשון – לא שייך כל זה.

לעומת זאת לאופן השני, הדברים שרירין וקיימים.

ובכך מסביר הרבי את העובדה שמשה רבנו הזהיר (פרשת אמור, פרק כא, פסוק כד) את הבית-דין (של ישראל) על הכוהנים (גם בדיני מום) מדעת עצמו, על-אף שלא נצטווה על כך מפי הקב"ה. כי מצד תכונת נפשם של הכוהנים, ראוי להם להיות זריזים בכל השייך לעניני כהונה. לכן מצד (ציווי) הקב"ה אין צורך להזהיר בית-דין עליו, אבל משה הוסיף מדעתו ("סייג לתורה"), שכן אף-על-פי שבהיות הכוהן עסוק בעבודתו – עבודת הכהונה – זריז הוא, שכן יראת עבודת הקודש עליו, אך כשאינו עסוק בעבודתו אפשר שתהיה חלישות בזריזותו, ועל-כן זירזם משה רבנו.

עבודת הכוהנים גם כלפי חוץ

במכתב כללי-פרטי משנת תשל"ב (איגרות-קודש, כרך זך, עמ' תלט) מתעכב הרבי על הביטוי שמופיע בגוף האיגרת "ממלכת כוהנים" וכותב:

ואף שעבודת הכהנים היא בעיקרה בבית-המקדש הרי שיש גם-כן עבודה בגבולין [והרבי מציין: "(פסחים עב, סוף-עמוד-ב. וברמב"ם הלכות נשיאת-כפיים (פרק ט"ו הלכות ד-ה) דהוקשה ברכת כהנים לעבודה... ונטילת-ידיים שלפניה צריכה להיות "כדרך שמקדשין לעבודה")"] ועוד שבבית-המקדש היו חלונות שקופים כו' וכדרשת חז"ל (מנחות פו,ב ובפירוש רש"י שם), אלא שבזמן הגלות צריך לילך למקום המתברר כמבואר במקום אחר [תורה-אור בראשית ה, סוף עמ' ובכמה מקומות] וכברמב"ם דלהלן (הלכות שמיטה ויובל בסופן) דכל איש יכול להיות על-דרך דכוהן ולוי.

"מזרעו של אהרן הכוהן"

אחד האישים הדומיננטיים שפעלו בעיר אשדוד היה הרב משה כוהן שאולי, איש חינוך שהקים מרכז חינוכי (ושימש כרב ליוצאי אירן באה"ק) ואשר פרסם עשרות ספרים בסגנון עממי לציבור הרחב.

לאחרונה נחשפה האיגרת ששיגר לו הרבי בשנת תשל"ג וניתנה כאן בשלמותה (האיגרת עומדת להתפרסם בקרוב באיגרות-קודש, כרך כח):

ב"ה, כ' אייר ה'תשל"ג

ברוקלין, נ.י.

הוו"ח אי"א נו"נ מלאכתו מלאכת שמים

הרב משה כוהן שי' שאולי

אשדוד

שלום וברכה!

בעתו ובנועם קבלתי מכתבו עם המצורף אליו, חוברת 'צרור הבושם' (מס' 3) בצירוף הידיעות על-דבר פעולותיו בחינוך על טהרת הקודש, לבני עם קדוש בארץ הקודש ברוח תורתנו הקדושה, תורת אמת ותורת חיים ומצוותיה עליהן נאמר וחי בהם.

ויהי-רצון אשר יוסיף בזה ככל האפשרי שהרי מעלין בקודש וזכות הרבים מסייעתו.

ובפרט שהוא מזרעו של אהרן הכהן, אשר על כל השבט נאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

בכבוד ובברכה.

נ.ב. בטח על-ידי עושי רצונו ישלח גם החוברות הקודמות, וכן ינהג בעתיד, ות"ח למפרע.

בת זוג הראויה לכוהן

המכתב הבא יש בו חידוש עצום: הרבי מבאר לכוהן כי תפקידו כ"כוהן" מחייב בת-זוג מתאימה מבחינה רוחנית (פרסום ראשון):

ב"ה. י"ב אדר...

מר.. שי' הכהן

שלום וברכה!

במענה על מכתבו ששלח לי בהיותו ב..., ובתקוותי שלעת עתה כבר נמצא חזרה ב..., לכן באתי במענה בזה.

ושאלתו – כיוון שישנה סברא אודות נישואין עם בחורה שהכיר אותה מזמן, אבל כו'.

הנה תורתנו נקראת תורת חיים גם כפשוטה, והיינו שהאושר של האיש והאישה הישראליים בחייהם בעולם הזה תלוי בהנהגתם מתאים להוראות התורה, המתאימות לכל אחד ואחת כפי הצורך שלהם וכפי תכונותיהם, ומכלל הן אתה שומע לאו, היינו שבהנהגה הפך הוראות הנ"ל – לא זו הדרך לאושר, אלא אדרבה, להפכו של זה המתנהג באופן כזה.

ובהנוגע לשאלתו בפרט, הרי כיוון שהוא כהן ובנישואי כהן ישנם בתורתנו הקדושה הגדרות מיוחדות, חוששני שאין ההצעה אודותיה כותב משביעת רצון וממלאת דרישת הגדרות אלו. ואם כן הוא, הרי אין ההצעה מתאמת – לא בשבילו ולא בשביל הבחורה ולא רק ברוח אלא גם בגשמיות.

וה' יתברך ינחה אותו וינחה אותה בדרך הטוב לפני כל אחד ואחת מהם.

"קודש-קדשים שבישראל"

בהתייחסו לשורת מחלוקות שבהן נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אומר הרבי (הדרן י"א ניסן תשל"ב סט"ז):

רבי ישמעאל היה כהן קודש-קדשים שבישראל, ונצטוו "לברך את עמו ישראל באהבה" – היה מחבב את ישראל ביותר, וכמו שאמר "בני-ישראל, אני כפרתן". ולכן, בכל עניין בתורה שאפשר לומר שה"בעלות" הוא לישראל – מפרש כן, ובדוגמת "כהנא מסייע כהני".

מה-שאין-כן רבי עקיבא ... אף שהיה "רגיל לזכות את ישראל... אבל רבי ישמעאל הגדול...

ובמקום אחר (ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 43-42) בעניין ברכת כוהנים:

לדעת רבי עקיבא, ברכת כהנים מצד עצמה הוא ברכת בשר ודם , ולכן נדרש פסוק מיוחד שהקב"ה מסכים על ידם – היינו שישנו כוח מיוחד מהקב"ה שהברכות תהיינה ברכות הקב"ה, מלמעלה מהשתלשלות, שזהו הפירוש "הקב"ה מסכים על ידם".

מה-שאין-כן רבי ישמעאל (כהנא – מסייע (ומגדיל כוח) כהניו) לדעתו שיש בברכת הכוהנים מצד עצמה כוח זה ואין צורך לזה קרא מיוחד.

בסגנון אחר קצת:

עניין ברכת-כהנים כמו שהוא במקום (למעלה מסדר השתלשלות) – ניתן כולו ל"בעלות" של כהנים ואין צריכים הסכמה נוספת...

הכנה במקצת – צריכה להיות

ומעניין לעניין – באיגרת לרגל סיום מסכת ראש-השנה בשנת תשט"ו כתב הרבי (איגרות-קודש, כרך יא, עמ' מד-מה):

ובהקדם החילוק דברכת כהנים ותפילה, שהתפילה תלויה באדם, שהרי היא שהוא מתחנן ומבקש, ומובן שכפי שמכין את עצמו לזה – יהיה גם כן מילוי שאלתו, מה-שאין-כן ברכת כהנים שהכהנים מברכים בשליחותו של מקום ובציוויו, וכמו שכתוב "כה תברכו וגו'", וכתפילת כהנים לאחר נשיאת-כפיים, "עשינו מה שגזרת עלינו". ומזה מובן שהכנת האדם אינו נוגע בזה, כי היד ד' תקצר, גם מבלי שיכין האדם את-עצמו לכך, ואף-על-פי-כן הנה תני דעם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, זאת אומרת – שאף-על-פי שהברכה באה מהקב"ה, הכנה במקצת צריכה להיות גם מצד המתברך, לכל הפחות שיעמוד פנים כנגד פנים, שזהו מורה על הקירוב הדעת להעניין, ולא באופן אחר, ואם בברכה הבאה מלמעלה כך, ואין הכהנים יכולים לזכות אותם העומדים מאחוריהם כיוון דלא אניסי בזה, הרי על-אחת-כמה-וכמה שהדין כן הוא בתפילה שעיקרה הכנת האדם לעבודתו...

"וקידשתו"

ל' בשבט תש"מ: לפני תפילת מנחה יצא הרבי מחדרו חגור אבנט, לבוש סירטוק משי, ובירך ב'גן עדן התחתון' את השלוחים לאוסטרליה. [נוסח הברכה הוגה לאחר-מכן על-ידי הרבי ונדפס בליקוטי-שיחות (צילום ההגהות בספר 'איי המלך' (אוסטרליה תשנ"ב) עמ' צ-צא)].

עם סיום הברכה שאל הרבי אם נמצא במקום [=בין השלוחים] כוהן. ניגש כוהן והרבי נתן לו שקית צהובה ובתוכה ליקוטי-שיחות, כרך טו; לקו"ש השבועי פרשת משפטים; 3 שטרות בני 10 לירות ישראליות לתיתם לצדקה באה"ק ו-3 שטרות בני 10$ אוסטרלי לתיתם לצדקה באוסטרליה. אחר-כך הוציא מסידורו שלושה שטרות של דולר ארה"ב לתיתם לצדקה לפני הנסיעה. גם הבא בתור נשאל על-ידי הרבי אם הוא כוהן או לוי... ואחר-כך כשחילק הרבי לאבות שלושה דולרים, שוב שאל:

"נוגע לכשרות כמה וכמה בתים"

בשולי רשימה זו הנה השלמה קטנה וחשובה לרשימתנו שבגיליון תרי"ח בנושא כשרות:

תשובת כ"ק  אדמו"ר מחודש כסלו תשל"ד:

ולהעיר כיוון שצריך להתחרות עם ס' כיו"ב [=ספרים כיוצא בזה] סתמיים (לאו דוקא – כשר) ולנצחם (שהרי זה נוגע לכשרות כו"כ [=כמה וכמה]  בתים דבנ"י [=דבני ישראל]) צ"ל [=צריך להיות] גם בענינים חיצוניים מהודר ונאה, אפילו באם עי"ז [=על-ידי-זה] יתוסף בהוצאות. ועוד ועיקר חלק הדינים צ"ל [=צריך להיות] מוגה עכ"פ [=על כל פנים] ע"י [=על ידי] שניים.

 ממעייני החסידות

פרשת שלח

פרשת שלח

ההוראה משם פרשתנו – "שלח" – בעבודת-ה':

"שלח" הוא מלשון שליחות. כלומר, שולחים אותו מד' אמותיו למקום שחוץ ממנו, חוץ מד' אמותיו הרוחניות, כדי לעשות שם "ארץ-ישראל", כפתגמו הידוע של הרבי ה'צמח-צדק': "עשה כאן ארץ-ישראל". הווי אומר: יש לצאת ל'מקום רחוק' מיהדות ומהתורה, ולהביא לשם נר מצווה ותורה אור.

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשמ"ו)

ויהס כלב את העם (יג,ל)

מה ראה כלב שהשתיק את המרגלים כבר בשלב זה, והלוא לכאורה לא היה כל דופי בדבריהם עד כאן, שכן הם רק השיבו על השאלות שמשה רבנו ביקשם לברר על הארץ ויושביה ותו לא?!

אלא כלב מיהר להסותם משום שראה שהפכו את סדר הדברים: משה שאל תחילה על חוזק העם ("החזק הוא הרפה"), דבר שהיה חשוב לסדר המלחמה, ורק לאחר מכן על טיב הארץ ("השמנה היא אם רזה"), שזהו הרווח והשכר של המלחמה. אולם המרגלים שינו את הסדר והשיבו תחילה על הארץ ("זבת חלב ודבש היא"), ואחר-כך על גבורתם של יושבי הארץ ("עז העם היושב בארץ"). כאשר שמע כלב שהקדימו והדגישו את השכר, עבודה על מנת לקבל פרס - מיד השתיקם.

 (ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1313)

* * *

דווקא כלב, ולא יהושע, הצליח להשתיק את כל העם, כולל את המרגלים.

טעם הדבר: כלב ניצל מעצת המרגלים על-ידי תפילתו שלו (רש"י פסוק כב), היינו בדרך "העלאה מלמטה למעלה", ואילו יהושע ניצל על-ידי תפילת משה (רש"י ריש פרשתנו), בדרך "המשכה מלמעלה למטה". משום כך פעל דווקא כלב את ההתבטלות וההתעלות של המטה ביותר (המרגלים), שכן דווקא על-ידי 'העלאה' אפשר לחדור גם אל המטה-מטה ביותר.

 (ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 90)

ושם ראינו את הנפילים בני ענק (יג,לג)

מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בדור אנוש (רש"י)

מלאכים אלו ירדו לעולם ובעת ירידתם נתגשמו והייתה להם נפילה עצומה, כמסופר בסוף פרשת בראשית. המרגלים הזכירו אותם כדי לרמז שירידה דומה צפויה לבני-ישראל לאחר שייצאו מהמדבר. שהרי במדבר הם מנותקים מהעולם, ועל-ידי כניסתם לארץ-ישראל, יצטרכו לעסוק בענייני העולם.

אך באמת אין הנידון דומה לראיה. שהרי ליהודי ניתנו כוחות נעלים, שלא בערך למלאכים. הנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ו"ישראל וקוב"ה כולא חד", ולכן לא זו בלבד שהעסק בענייני העולם אינו מוריד את הנשמה מדרגתה, אלא אדרבה – בכוחה להפוך את ענייני העולם ולעשות מהם 'דירה' לו יתברך.

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשמ"ו)

ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת... נשינו וטפנו יהיו לבז (יד,ג)

טפנו – רמז לאדם שהוא 'קטן' ודל בידיעת התורה. אצל אדם כזה מושקע חלק חשוב מכוחותיו במילי דעלמא, ולא עוד, אלא שגם כשהוא עוסק בתורה ובעבודה, מעורבות בזה לפעמים פניות אישיות, והלימוד הוא ללא שימת לב והיגיעה הדרושה. זהו שאמרו (ליקוטי-תורה בראשית מז,ב) שהתינוק מפרר יותר ממה שאוכל, כלומר: תורתו 'מתפררת' ונשכחת יותר ממה ש'נאכל' ונקלט.

"טפנו יהיו לבז": המרגלים חששו שאם ייכנסו בני-ישראל לארץ, תהיה מלאכתם קבע ותורתם עראי, בחינת 'טף', ותורתם תהיה לבז.

על זה השיב להם הקב"ה (פסוק לא): "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ" – כשאדם עסוק בענייני העולם במשך חלק חשוב של היום, ובכל-זאת הוא קובע עיתים לתורה – הדבר יקר בעיני ה' יותר מעסק התורה של אדם שאין לו מניעות וניסיונות כלל.

 (ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 196)

 

אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם (יד,ט)

"אל תיראו את עם הארץ" – ליהודי אין מה לפחד מהארציות ומהחומריות של העולם, "ארץ כנען", ועליו לכבשה ולעשות ממנה 'ארץ-ישראל', שכן "לחמנו הם" – כשם שלחם נועד למאכל אדם, כן מטרת בריאת העולם אינה אלא "בשביל ישראל" (רש"י ריש בראשית), כדי שיהודי יכבוש את העולם ויעשה ממנו 'דירה' לו יתברך.

 (משיחת כ"ב בסיוון ה'תשמ"ה)

פרשת נסכים

למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

נסכים דומים לתפילין, שלכן "הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (ברכות יד). מכאן סמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בגלל הפחד מגבורת יושביה; ואילו קיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האויב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).

 (תורת לוי-יצחק עמ' קיט)

סלחתי כדבריך (יד,כ)

"סלחתי" – הסליחה והמחילה באה מלמעלה, "כדבריך" – על-פי אופן התשובה, כפי שהכין האדם את ליבו בתשובה ובחרטה מעומק הלב.

זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "חנון המרבה לסלוח" – שיש דרגות רבות בסליחה, ולכל אחד ואחד הקב"ה סולח על-פי מדרגת התשובה שעשה.

 (ליקוטי-תורה, דברים, עמ' עב)

 

במדבר הזה יתמו ושם ימותו (יד,לה)

המילה "זה" רומזת לצד הקדושה ("זה א-לי") שעליו אפשר להצביע ולומר ("אשר יאמר עליו") – "כי הוא זה". זאת אי-אפשר לומר אלא על הקב"ה בלבד. לעומת זאת, המילה "שם" רומזת למשכן ה'קליפות'.

"במדבר הזה" – על-ידי דיבורים קדושים, אותיות התורה והתפילה,

"יתמו" – מגיעים לבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך",

"ושם ימותו" – וכן מעלים את ניצוצות הקדושה שנפלו למקום ה"מוות" וה"קליפות" – "שם".

 (ליקוטי-תורה, דברים, עמ' לב)

 פרקי אבות

"חלק לעולם-הבא"

רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חבירו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה –

 אף-על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם-הבא (פרק ג משנה יא)

פירש רבנו עובדיה מברטנורא:

ולא חזר בתשובה מאחת מעבירות הללו שבידו, אף-על-פי שבאו עליו ייסורים ומת בייסורים, אין לו חלק לעולם-הבא. אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

פירש כ"ק אדמו"ר:

הנקודה המשותפת לחמש העניינים המנויים במשנתנו היא, שבכולם מתכוון האדם לבטל דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. משום כך אין לו חלק לעולם-הבא, כי בזה הוא מהרס ופוגע בעניין כללי ועיקרי שקבע הקב"ה בעולמו: לכל אחד ואחד מישראל ניתן הכוח והיכולת להפך קודש לחול; ולא זו בלבד שאינו מנצל כוח זה, אלא עושה היפוכו:

המחלל את הקודשים – רוב ענייני קודשים אינם קודש בידי שמים (כקדושת בכור), אלא חולין שנתקדשו על-ידי מעשה בני-אדם (כמו בהמה שהקדישה בעלה לקורבן; תרומה ומעשר; וכיו"ב). וה"מחלל את הקודשים" מתכוון לחלל קדושה זו ולעשות חולין ("מחלל" מלשון חולין), היפך עניין הקדושה.

המבזה את המועדות – קביעת המועדות נמסרה לבית-דין, כמאמר רז"ל "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני", היינו שיום חול מתקדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמבזה ימים אלו מתכוון לבטל קדושה זו. ולכן נקט "מועדות" ולא שבת, כי שבת "מקדשא וקיימא" ואינה תלויה במעשה ידי אדם.

המלבין פני חבירו ברבים – ידידות ואחווה ("חבירו") הרי בא על-ידי מעשה בני-אדם – פעולותיהם של שני החברים. וכאשר במקום לכבד את חבירו במידה יתירה הוא מנצל את הידידות להיפוכה ומלבין פני חבירו (וכנראה במוחש שאינה דומה הלבנת-פנים על-ידי איש זר להלבנת פנים על-ידי חבר), "אין לו חלק לעולם הבא".

המפר בריתו של אברהם אבינו – הנתינת-כוח על המילה באה לנו בירושה מאברהם אבינו, היינו שהוא דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמפר ברית זה מתכוון לחלל ולהפקיע קדושה זו.

המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – האדם מקבל ידיעותיו בתורה מרבותיו שלמד תורה מפיהם, היינו שידיעותיו בתורה נקנו לו על-ידי מעשה בני-אדם. כוונת הלימוד היא שיתנהג האדם על-פי תורה; וזה מנצל ידיעותיו בתורה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, היינו שלא זו בלבד שאינו מקיים מצוות התורה אלא שטוען שהתורה אומרת כך.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת וישלח תשל"ח - בלתי מוגה; 'ביאורים לפרקי-אבות' כרך א (א-ה) עמ' 158-160)

 בירורי הלכה ומנהג

כריכת פתילי הציצית

מאת: הרב לוי-יצחק רסקין, דומ"צ לונדון-אנגליה

אופן כריכת הציצית לפי מנהג אשכנז הנפוץ הוא, שבין קשר כפול א' לב' כורכים ז' פעמים; בין ב' לג' – ח' פעמים; בחטיבה ג' – י"א פעמים; ובאחרונה – י"ג פעמים. בסך הכול – מסבב ל"ט סיבובים, כמניין 'הוי"ה אחד' (ראה שוע"ר סי' יא ס"ל, משנ"ב שם ס"ק ע).

עוד מובא מכתבי האריז"ל להרחיק מעט בין כל חוליה של ג' כריכות לבין חברתה, וכך נוצרות י"ג חוליות קטנות, כאשר עשו מניין זה של חוליות בזמן שהיה תכלת (שוע"ר שם סל"א). [ולהעיר מרש"י חולין מה,א, מוזכר בש"ך יו"ד סי' לד ס"ק טז – לעניין הטבעות שבהגרגרת]. ברם סלסול זה לא נתפשט בין רוב בני אשכנז, שנוהגים לכרוך ז' כריכות בזה אחר בלא הפסק, ואחר הקשר הכפול כורכים ח' פעמים וכן הלאה (ראה ציור 1 - מקיצור שו"ע הוצאת הרב דוד פלדמן, מנשסטר תשי"א).


ציור 1

אולם בחב"ד דייקו שיוכרו י"ג החוליות (איגרות-קודש כ"ק אדמו"ר זי"ע חי"א עמ' שסב). ומנהג הנפוץ בחב"ד היום הוא כפי שצייר הר' ש.י. ווינפלד שליט"א [אליו מופנית אג"ק הנ"ל] שהופיע בס' טעמי-המנהגים (עמ' תרח ואילך) – ראה ציור 2 (מתוך ס' 'ציצית – הלכה למעשה' ע' קכ, לש"ב הרא"י גוראריה שליט"א).


ציור 2

אלא נראה שבמנהג דידן חלו שינויים. כי בס' 'ציצית – הלכה למעשה' הנ"ל (ע' קיט הע' 60) כותב בשם סבי, הרה"ח ר' יעקב-יוסף ראסקין ע"ה, שהיה בידו מסורה איש מפי איש עד לר' מיכאל אפאצקער, מחסידי אדמו"ר הזקן, "שיש לקשור הציצית כך שהשמש הנכרך על החוטים עובר בין שני הצדדים בין חוליה לחוליה מצד זה לצד שכנגדו, ואז גדל המרחק בין חוליה לחוליה ונעשה שווה וקבוע. [ראה ציור 3].


ציור 3

"הרי"י רסקין כתב זאת בשעתו לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו זי"ע, ושאל הוראה למעשה באיזה אופן לעשות הציצית, אם כאופן המוזכר בטעמי-המנהגים או כאופן זה האחרון, ונענה (ז' אלול תשמ"א): שייך לרבני אנ"ש שי'."

ועיין עוד שם בשם הרב גרינגלאס שליט"א.

וכעת שמעתי תוספת דברים בנושא, ואולי בכך יובהר מה שכ"ק אדמו"ר זי"ע נמנע מלאשר אופן זה.

והיינו ששמעתי מפי הרה"ח ר' מנחם-מענדל מרוזוב שי', שבעבר בחב"ד לא כרכו הציצית כפי שעושים היום (ציור 2), ורק שבין כל ג' כריכות היו מעבירים את ה'שמש' בתוך ז' החוטין הנכרכים, אל הצד השני, וכך נוצר הפסק בין כל חוליה של ג' כריכות לבין החוליה הבאה – ראה ציור 4. [אלא שבאופן זה אינו כל-כך מדוייק, כי לפעמים עושים ההפסק רק אחרי ב' כריכות וחצי].


ציור 4

ויהי היום והרה"ח הר' אלחנן דוב מרוזב הי"ד – אביו של הנ"ל – המציא אופן של כמין קשר הנעשה לאחרי כל ג' כריכות, שנעשים חטיבה וחוליה אחת. הוא הציע אופן זה לכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, והרבי קיבל את הצעתו, ואף ביקש ממנו לעשות כן בציציות שלו. ומאז נתקבל בחב"ד אופן זה של עשיית הציצית. [ולהעיר שבאופן זה הרי על כל חוליה של ג' כריכות נעשה כעין הקשר של ציצית לדעת בעלי התוספות, ראה שיטה מקובצת מנחות לט,א סוס"ק יג, ובמרדכי שם סי' תתקמ].

וייתכן שהמנהג שהזכיר סבי כנ"ל, להעביר חוט הכורך בין שני הצדדים, היינו לפני המצאת הקשר שעל כל חוליה של ג' כריכות. אבל אחרי שהפרדת החוליות כבר נוצרה על-ידי הקשרים (על-פי חידושו של הר' אד"ם הנ"ל) שוב אין צורך בהעברת החוט מצד אל צד. ויש לומר שבגלל זה לא ניאות כ"ק אדמו"ר זי"ע לאשר אופן הכריכות שהציע סבי ע"ה.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)