חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:25 זריחה: 6:05 כ"ג באב התש"פ, 13/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

"סימן מן השמים"
ניצוצי רבי

חיפוש סימנים בתורה בנוגע להנהגה בפועל אינו אלא בעניינים שבהם "יש מקום לספק", אך לא בדברים שכבר נפסקה בהם הלכה * הרבי מסייע למורה בקולג' להפיק הוראה בעבודת ה' מפסוקים בספר משלי שנפתחו לו ב'אקראי' * על עניין ה'גורל' ברוחניות, על ההבדל בעניין זה בין גדולי ישראל לסתם בני-אדם ועוד * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר

ברשימתנו הקודמת (גיליון תרי"ט) דובר על יהודים יראים ושלמים – שלא לומר צדיקים וגדולי ישראל – שנעזרו בפתיחת ספר קודש, כדי לדעת את רצון ההשגחה העליונה. הנה איגרת מפתיעה משנת תשל"ח (שבמקור נכתבה באנגלית), ששיגר הרבי ליהודי שבאותה עת, לפחות, לא ראה עצמו כ'דתי' ('מורה לדור נבוך', כרך ב, עמ' 249 ואילך), וביקש מהרבי להבהיר לו את הפסוקים שנפתחו לו "באקראי":

ב"ה

כ"ד ניסן, תשל"ח

ברוקלין נ.י.

 

מר...

ברוקלין, נ.י.

שלום וברכה:

מכתבך הגיע אלי באיחור ניכר, ולמרבה הצער, תגובתי התעכבה עוד יותר באופן בלתי נמנע.

נהניתי לקרוא על ההתקדמות שלך ביהדות, ויהי-רצון שהשם ימשיך לעזור לך ללכת מחיל אל חיל בכיוון זה.

במכתבך אתה שואל איזו משמעות עשויה להיות עבורך בשני פסוקים בספר משלי (ח,ו-ז) ["שמעוני נגידים אדבר, ומפתח שפתי מישרים, כי אמת יהגה חכי, ותועבת שפתי רשע"] אשר תפסו את תשומת ליבך כאשר פתחת את התנ"ך "באקראי".

אתה כמובן צודק בהנחתך שיש מסר מיוחד עבורך בקטע זה. למעשה, כפי שאתה בוודאי יודע, 'תורה' בכלל פירושה 'הוראה', והיא ניתנה ככזאת לא רק לעמנו ככלל, אלא לכל יהודי בפרט. זוהי אחת הסיבות לכך שבמתן-תורה, הקב"ה פתח בכך שדיבר בעצמו בגוף ראשון – יחיד – "אנוכי ה' אלוקיך", וכפי שחז"ל מספרים לנו, הנשמות של כל בני ישראל, כולל אלא של כל הדורות בעתיד, היו נוכחות במתן-תורה.

בוודאי, כשחושבים על כך שהפסוקים הנ"ל מציגים עצמם בפניך באופן כה משמעותי ובזמן סגולה, כפי שאתה מתאר במכתבך – ברור שזה מציין מסר ברור, משום שכל דבר הוא בהשגחה פרטית. יתירה מזו, הבעל-שם-טוב מזכיר לנו ש"כל דבר שיהודי רואה או שומע מכיל מסר עבורו בעבודת השם".

לאור הרקע והמצב הנוכחי שלך כפי שמתואר במכתבך, יכולות להיות בפסוקים הנ"ל כמה הוראות שנוגעות לעניין. אחת מהן, שעולה ראשונה במחשבה, יכולה להיות קשורה להשלמת ספר של שירים שאתה מצפה להוציאו לאור. את השייכות לעניין, באופן מובן מאליו, ניתן למצוא במילים "ומפתח שפתי מישרים וכו'". המלה הנאמרת – ועוד יותר ביחס למילה המודפסת והמתפרסמת – צריכה להעביר רק את מה שהוא נכון ואמיתי.

בנוגע למה שאתה מזכיר שהשירים שלך, בחלקם על-כל-פנים, הינם "חילוניים", ישנו הכלל המפורסם "בכל דרכיך דעהו", שפירושו שאפילו בעניינים של "דרכיך" – ולא משנה מהו עיסוקך – יהודי חייב לדעת את ה' ולהפיץ אלוקות. בעצם, זה גם עניין של היגיון פשוט שמאחר שהקב"ה הוא הבורא של כל הדברים, כולל ענייני החולין, אסור לסלק אותו יתברך מהם. חייבים לעבוד את ה' גם בתחום של חולין ובכך החולין מתעלה ונהיה קדוש לאלוקות. ביסודו של דבר, השוני – מבחינה זאת – בין החולין והקדושה הוא שבאחרון האלוקות ברורה וגלויה יותר, בעוד שבראשון נדרשת התבוננות עמוקה יותר כדי לגלות את המארג האלוקי המסתתר מאחורי כל הדברים ולהביא אותם לידי הרמוניה עם האלוקות.

הוראה נוספת עבורך בפסוקים הנ"ל – וגם היא חשובה מאוד – נוגעת לעובדה ש"במקרה" אתה מורה בקולג', כפי שאתה מביע זאת. גם דבר זה הוא לא סתם צירוף מקרים, כמובן. ההשגחה העליונה הציבה אותך בתפקיד שבו אתה בא במגע ישיר עם צעירים בשנים שמעצבות את אישיותם. זוהי הזדמנות וזכות גדולה להחיל את הכלל "בכל דרכיך דעהו" במצב זה.

ויובהר בזאת: התחום שאתה מלמד הוא ספרות, אבל הוא יכול לשמש כלי להחדיר בתלמידים – אלה שהם לא-יהודיים – מודעות לישות עליונה ולטפח בקרבם מחוייבות חזקה יותר לדינים הבסיסיים של מוסריות, צדק ואנושיות – מה – שמכונה 'שבע מצוות בני נח' עם כל סעיפיהן, שניתנו על-ידי הקב"ה לכל המין האנושי, כדי להבטיח חברה אנושית באמת. ובמקרה של תלמידים יהודים – לעודדם למחוייבות גדולה יותר כלפי מורשתם היהודית, התורה והמצוות, בחיי היום-יום. ועל-אף שאינך מזכיר איזה סוג של ספרות אתה מלמד, זה בעצם לא משנה, משום שניתן לשלב השפעה חיובית בכל נושא שמלמדים, מבלי לגרוע ממילוי התפקיד ביושר.

מבחינה אחת לפחות, הנסיבות של היותך מורה בקולג' מספקות אמצעי טוב יותר של השפעה מאשר הכישרונות הפיוטיים שלך, מכיוון שהוראה כרוכה בקשר אישי בין אנשים חיים, עם הזדמנויות לשאלות ותשובות וכו', וזה לא כך כאשר אדם צריך לשאוב השראה מתוך ספר...

ואולם אפשר שיש לסייג את הדברים ולומר כי במקרה הנזכר סייע הרבי לשואל להפיק הוראה בעבודת ה' מהפסוקים שנפתחו לו 'באקראי' רק בדיעבד, לאחר שפתח את הספר ופנה אל הרבי בשאלה, אך אין לראות בזה עידוד לנהוג כך לכתחילה ואין ללמוד מכך בניין אב למקרים אחרים.

"אף-על-פי שזה הפך טבעו"

בהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים, כ"ז באלול תשמ"א (הנחה בלה"ק סכ"ט; שיחות-קודש תשמ"א, כרך ד, עמ' 735) נאמר:

כאשר יש לו איזה רמז שעבודתו צריכה להיות בעניין מסויים, או שזהו על-פי הגורל וכו' [כידוע המנהג לפתוח חומש או תהילים ועל-פי הפסוק שנפתח יודעים כיצד להתנהג כו'] הרי בעניין זה צריכה להיות עבודתו, אף-על-פי שזהו הפך טבעו ורגילותו כו'.

ההבדל בין צדיקים לסתם בני אדם

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בהעלותך תשכ"ז (שיחות-קודש תשכ"ז, כרך ב, עמ' 180), הצביע הרבי על מקור מעניין להנהגת אותם מבין "גדולי ישראל (ראשונים ואחרונים) שכאשר היו שרויים במצב של התלבטות כיצד לנהוג, היו נוהגים לפתוח חומש או אחד משאר כ"ד ספרי תנ"ך, והיו פועלים כפי שנאמר בפסוק הראשון שבראש העמוד", באומרו "כל דבר צריך שיהיה לו מקור בש"ס":

איתא בגמרא (ברכות נה,ב): "השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה".

ומכאן ש(פסוק ב)תורה עניינה (גם) עניין הנבואה!

אלא שאצל יהודי סתם, הרי זה דווקא בשעה שהנהו משכים ("השכים"), אך צדיקים בכוחם להיות מציאות חדשה בכל רגע ורגע (בדוגמת "השכים") אפילו באמצע היום!

מברר רצונו של הקב"ה

ושוב, מזכיר הרבי מנהג ישראל זה אגב ביאור המושג "גורל" (בשבת-קודש פרשת במדבר תשמ"ט – 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 224-223), אחרי קביעתו ש"גורל" הוא עניין נעלה ביותר, כמו שנאמר (משלי טז,לג) "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", וכתבו הגאונים "אין הגורל אלא מפי שמים", ועד כדי כך ש"העובר על הגורל כעובר על עשרת הדיברות"!

[הרבי מציין לדברי שו"ת חוות-יאיר (סימן סא) "שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידבק בו השגחה עליונה כו'"].

וכאן ממשיך הרבי:

וביאור העניין:

הצורך ב"גורל" כפשוטו, בהנהגת בני-אדם, הוא, כשאין יכולים להחליט על-פי שכל (כיצד לחלק נכסים, וכיו"ב), שאז, עושים גורל, ומתנהגים בפועל על-פי הוראת הגורל, שהוא "מפי שמים", ונמצא ש"גורל" הוא עניין שלמעלה מטעם ודעת.

וכידוע מנהג ישראל מקדמת-דנא שכשהיו רוצים לברר איך להתנהג בענייני הרשות (בעניין שלא נתפרשה הוראה  בתורה לעשות כך או כך) היו מבררים על-פי גורל וכיוצא בזה, כמו, לפתוח ספר קודש (חומש וכיו"ב) ובמקום שנפתח הספר – שזהו בהשגחה פרטית מוציאים סימן כו', ועל-פי זה מחליטים כיצד לנהוג בפועל, ומפרשים שכיוון שנפתח הספר בפסוק פלוני, הרי זה סימן מן השמים שרצונו של הקב"ה שיעשו באופן כך.

וביאור העניין בעבודת האדם:

ידועה תורת הבעש"ט בפירוש "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", ש"שיוויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל שווה אצלו, בין עניין שמשבחין [אותו] בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים... וכל דבר שיארע לו יאמר הלא זה הוא מאתו יתברך, ואם בעיניו הגון וכו', וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק".

כלומר, כיון ש"שיוויתי ה' לנגדי תמיד", שמשים ה' לנגדו תמיד ("שיוויתי" כפשוטו), אזי "הכל שווה אצלו" ("שיוויתי" מלשון השתוות), ש"מצד עצמו אין חילוק" אם יהיה באופן כך או באופן כך, כי, כל מה שנוגע לו אינו אלא – רצונו עניין מסויים ואינו יודע אם רצונו של הקב"ה שיעשה באופן כך או באופן כך, אזי מברר רצונו של הקב"ה על-ידי ה"גורל" שהוא "מפי שמים".

היינו, שעניין ה"גורל" בעבודת האדם מורה על מעמד ומצב ד"שיוויתי לשון השתוות", שמצדו אין חילוק אם יהיה כך או כך, כיוון שלא נוגע לו איזה אופן מתאים להרגילות שלו, כל מה שנוגע לו הוא רצונו של הקב"ה, ומתברר על-ידי ה"גורל".

בשולי הדברים הנ"ל, מציין הרבי (הערה 98):

ולהעיר, שמצד גודל הזהירות שצריכה-להיות בספרי קודש – אולי כדאי להימנע מלהשתמש בספרי קודש, ופשיטא שלא בשביל בירור בענייני חול, ויעשו "גורל" בשאר אופנים – ולהעיר ש"גורל" בכלל הוא "מפי שמים".

אנו מוצאים כאן שתי הסתייגויות של הרבי בעניין: א) אפשר לברר את "רצונו של הקב"ה" על-ידי גורל ובאופן של פתיחת ספר, אך ורק בענייני הרשות שבהם לא נפסקה הלכה מפורשת בשולחן-ערוך. ב) להימנע משימוש בספרי קודש בענייני חולין סתם.

לא בכל תחום ועניין!

ובאמת, הדברים מפורשים עוד יותר בדברי הרבי, בהתוועדות שבת-קודש פרשת נח, ד' במרחשוון תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך א, עמ' 311-310):

חיפוש סימנים בתורה בנוגע להנהגה בפועל – אינו אלא בעניינים שבהם יש מקום לספק כו', ובכללות יותר. בענייני הרשות, "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היינו, שאינם "שמים" ממש. כי אם "לשם שמים", בהם יש צורך לחפש ב"שמים" (בתורה) "סימן" איך צריכה להיות ההנהגה ב"מעשיך". אבל בעניין שיודע בוודאות שצריך לעשותו על-פי תורה, עניין של שמים ממש – אין צורך לחפש סימנים כו', ופשיטא שאין לדחות עשיית הדבר בגלל איזה סימן כו'.

ולכן, כשישנה שליחות מסויימת מנשיא דורנו לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, הדפסת ספר חסידות, וכיוצא בזה בשאר עניינים דוגמתם – בוודאי שאין להתעכב ולחפש סימנים בדבר. כי אם למלא את השליחות בפועל ממש, ללא חשבונות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מלגלג על מי שחיפש סימנים כו' בנוגע לשליחות שהוטלה עליו – כפי שסיפר אודות השליחות בנוגע להדפסת מאמרי הצמח-צדק עם הגהות והערות-הארות של אדמו"ר מהר"ש (לקו"ת לג"פ) שמצד מניעות... נשתהו ההגהות, והשלוחים מצידם לא התמסרו לדבר כדבעי, בהסתמכם על "סימנים" כו'.

ומזה מובן גם בנוגע לכל העניינים שנעשים בשליחותו של נשיא הדור – שאין לחפש סימנים, ואין להתפעל מסימנים כו', וגם לא להתפעל ממניעות ועיכובים כו' (ועל-אחת-כמה-וכמה מ"קול עלה נידף" בלבד), כי אם, לילך ולמלא השליחות בתוקף המתאים, בכוחו של המשלח, מתוך ידיעה ברורה שיצליחו במילוי השליחות, ואז, יתקטנו המניעות והעיכובים, ועד שיבטלו לגמרי.

ונקודת העניין – שהשימוש ב"סימנים" אינו אלא במקום שמביא תועלת בענייני יהדות, יראת-שמים וכו'.

ומזה מובן גם בעניין דוגמתו – ההנהגה דכמה מוסדות לקבוע עניינים מסויימים על-פי גורל (מצד ההשגחה העליונה). אף-על-פי שלולי הגורל היו מחלקים לכמה וכמה אנשים, ועל-ידי הגורל ניתן כולו לאיש אחד – שהבחינה בזה היא, התועלת שמפיק המוסד בענייני יהדות ויראת-שמים.

כאשר יש "ספק השקול"

גם בהתוועדות שבת הגדול תשכ"ט (שיחות-קודש תשכ"ט, כרך ב, עמ' 7) הזכיר הרבי את מנהג הקיים אצל כמה וכמה מבני ישראל כאשר יש להם ספק השקול, ואינם יודעים כיצד להכריע, פותחים הם בחומש ולפי הפסוק הנפתח, מחליטים כיצד לנהוג.

הוראה מעשית בנידון הורה הרבי בחודש תשרי תשמ"א ('היכל מנחם', כרך ב, עמ' ריז-ריח):

שאלה: הוצעו בפנינו הצעות [=שידוכין] שונות עבור...שי' ואין אנו יכולים להחליט לאיזה מהן לגשת – מה עלינו לעשות?

מענה: 1) ישנם כאלה שנוהגים לפתוח חומש או תהילים והפסוק הראשון שמזדמן לפניהם – על-פיו למדים מה לעשות.

2) נוסף לזה כדאי שכל אחד [=מההורים] יבהיר לזולתו את דעתו, ואחר-כך מזה – מההבהרה ההדדית יגיעו לההחלטה.

[הערה: ה'יחידות' האמורה פורסמה לראשונה על-ידי כותב רשימה זו (וכן רוב השיחות שצויינו לעיל, ובתוספת מקורות בהלכה, ב'היכל מנחם' שם ובקונטרס 'שמחת עולם' (קה"ת תשנ"ד)].

גורל ופתיחת ספר בענייני שידוכין?

בגיליון 'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. גיליון תתקט, כתבתי לתרץ את הערתו של מי שהעיר על מה שכתב רבינו במכתב מיום ח' באייר תשי"ח (נעתק ב'שערי הלכה ומנהג', כרך ד, עמ' עה): "הנה בכלל בענייני שידוכין... לא שמעתי בעניינים כאלו על-דבר הטלת גורל", וכיצד עולים הדברים בקנה אחד עם ההוראה מתשמ"א, דלכאורה השימוש בחומש הרי הוא כגורל?!

ברם, לאמיתו של דבר המעיר לא דייק כלל ולא קרא בעיון את שתי ההוראות:

במכתב מתשי"ח מדובר בשתי הצעות כאשר למדוברת יש נטייה והמשכת הלב להצעה הראשונה, ולגבי ההצעה השנייה נאמר לה שהטילו [המיועד? השדכן? האב?] גורל והגורל הורה להצעה שנייה; ועל כך השיב כ"ק אדמו"ר שכשמדובר בשתי הצעות בהן המדובר הוא ירא-שמים, יש מקום להכרעת המשכת הלב – וכמו שכתוב "ונשאלה את פיה", ולכן אין מקום לגורל.

(ראה גם 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 233 הע' 97: "כשרוצים באופן מסוים, אין צורך בגורל, כי אם כשאין הכרעה אפילו מצד הרצון (גם) אז סומך על הגורל").

מה-שאין-כן במקרה משנת תשמ"א, ההתלבטות של ההורים הייתה לאור הצעות שונות שקיבלו, כאשר לא נטו לאף אחת מהן והתקשו להכריע ביניהן. במצב זה הורה הרבי על שתי פעולות: א) פתיחת חומש, ב) "ובנוסף לזה" בירור הדדי בין שני ההורים.

והדגיש הרבי כי "מזה – מההבהרה ההדדית – יגיעו להחלטה".


   

 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)