חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:21 ט' בכסליו התשפ"א, 25/11/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 620 - כל המדורים ברצף

 

 גיליון 620, ערב שבת פרשת בהעלותך, י"ג בסיוון ה'תשס"ו (9.6.2006)

 דבר מלכות

כשמדליק את "נר ה'" שבבני-ישראל – נפעלת עלייה בכל מציאותן!

ההשפעה על הזולת, להדליק את "נר ה'" שבו, צריכה להיות באופן שהזולת לא יזדקק עוד לפעולת המשפיע, אלא יעבוד בכוח עצמו – "שתהא שלהבת עולה מאליה" * על-ידי שעוסקים בכך זוכים לעלות ב"מעלה" ש"לפני המנורה", ולא עוד אלא שההתעלות האישית קודמת להדלקת הנר! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת הפרשה מעתיק רש"י תיבת "בהעלותך", ומפרש1: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה, חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

ומעניין זה – "חלשה דעתו" (של אהרון) – למדים הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו. ובהקדמה:

עניינו של אהרון שייך גם לעבודת כל אחד ואחד מישראל, שהרי, במתן-תורה (בחודש זה, "ירחא תליתאי") נעשו ישראל "ממלכת כהנים"2, "כהנים גדולים"3 דרגתו של אהרון. וכפסק-דין הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל4 "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש... אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד ה' לשרתו ולעובדו... הרי זה נתקדש קודש קודשים" – דרגתו של אהרון, כמו שנאמר5 "ויבדל אהרון להקדישו קודש קודשים".

ובפרטיות יותר:

עבודתו של כל אחד ואחד מישראל היא בעניין המשכן (דוגמת עבודת הכהנים), כמו שכתוב6 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד7, המשכן והמקדש הרוחני שבלבו פנימה, בביתו וד' אמותיו.

ובזה נכלל גם העניין ד"בהעלותך את הנרות" – כי "הנשמה קרויה נר כמו שכתוב8 נר ה' נשמת אדם"9, ועבודת האדם היא – "בהעלותך את הנרות" – להדליק את "נר ה' נשמת אדם" שתאיר על-ידי "נר10 מצווה ותורה אור"11, הן בנוגע לעצמו, "נר ה'" שבו, והן בנוגע לפעולה על הזולת, "נר ה'" שבכל אחד ואחד מישראל עד לכללות בני ישראל12, ש"כללות נשמות ישראל נקרא מנורה ויש בה ז' נרות שהם ז' סוגי בני ישראל בעבודת ה', יש עובד מאהבה משוך כמים ויש מאהבה כרשפי אש כו'"9 (והולך ומפרט בכל ז' המידות13), היינו, לפעול בעבודתו ש"אל מול פני המנורה יאירו14 שבעת הנרות" (דוגמת פעולתו של אהרון ש"היה מעלה הנרות נשמות ישראל שיהיה לבם מכוון לאין-סוף ברוך-הוא שהוא בחינת מול פני המנורה"15), עד שיהיה ניכר בגלוי לעין כל16 שכל ישראל הם בבחינת "מנורת זהב כולה"17.

ב. על פי זה יש לבאר הלימוד וההוראה מהסמיכות דפרשת המנורה לפרשת הנשיאים – ש"כשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא היה עימהם בחנוכה":

כאשר יהודי רואה או שומע שכמה וכמה מישראל עסקו בעניין שהוא בבחינת חנוכת המשכן, ולדוגמא: פעולת החינוך (חנוכה) של יהודי (קטן בשנים או קטן בידיעות) בענייני התורה ומצוות, וכן הדלקת המנורה [שגם זה עניין של חינוך18, ואדרבה, "שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות"] להדליק "נר ה' נשמת אדם", כל ז' הסוגים דבני ישראל, ב"נר מצווה ותורה אור", על-ידי הפצת התורה והיהדות – הרי, בראותו שהוא "לא היה עימהם בחנוכה", צריך להיות אצלו חלישות הדעת, "חלשה אז דעתו כשלא היה עימהם בחנוכה"!

בסגנון אחר: "הבינו מדעו (לשון דעת) להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו" – צריך להיות באופן שכל המציאות ד"מדעו" אינה אלא בעניין ד"לעמוד לפני ה' לשרתו", על-ידי העבודה במשכן, עד כדי כך, שכאשר נעשה דבר מסויים בעבודת המשכן על-ידי אחרים והוא לא היה עימהם, "חלשה אז דעתו", שנעשה אצלו חלישות בכל מציאות הדעת, מכיוון שאינה אלא בשביל עבודת המשכן, "לעמוד לפני ה' לשרתו"; ואם לא חלשה דעתו מזה שלא היה עימהם – הרי זו הוכחה שעדיין לא הגיע לדרגה ש"הבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו" (על-כל-פנים בשלימות), שזוהי כל מציאות דעתו.

ליתר ביאור:

מכיוון שאמרו חז"ל19 "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"20, הרי, המחשבה שהוא צריך להשתתף בכל פעולה ועבודה בענייני המשכן, עד כדי חלישות הדעת כשנעשה דבר מסוים ללא השתתפותו – אין בה משום גאווה.

אבל אף-על-פי-כן, אין הכרח שהוא בעצמו ישתתף בכל פעולה ועבודה בענייני המשכן, שהרי, מכיוון ש"כל ישראל ערבים זה בזה"21, יכול להעשות על-ידי אחר וכיוצא בזה.

ואף-על-פי-כן, כשרואה או שומע שכמה וכמה מישראל עסקו בעניין (של חנוכת המשכן) והוא לא היה עימהם בחנוכה – הרי, אף-על-פי שהדבר לא היה באשמתו, מכיוון שהיה אנוס וכיוצא בזה, ויתירה מזה, שבשעה זו היה עסוק בעבודה אחרת בענייני המשכן22, מכל-מקום, כאשר כל מציאות הדעת שלו אינה אלא בשביל עבודת המשכן, "הבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו" – לא יועילו כל ההסברים להרגיעו, שכן, ביודעו שמציאות הדעת היא בשביל עבודת משכן, הרי, העובדה שנעשה דבר מסויים בעבודת המשכן ללא השתתפותו (תהיה הסיבה אשר תהיה) פועלת חלישות הדעת!

ג. אמנם, בעניין זה יש חילוק בין עבודת אהרון לעבודת כל אחד ואחד בענייני המשכן (הרוחני):

ובהקדים – דיוק הלשון "חלשה אז דעתו", שחלישות דעתו של אהרון לא היתה אלא לאחרי שנסתיימו י"ב ימים דחנוכת המשכן, כי, כל זמן שלא נסתיימה חנוכת המשכן הרי ייתכן שסוף-כל-סוף יצטווה גם הוא להשתתף בחנוכה, ורק לאחרי שנסתיימה חנוכת המשכן, ונוכח לדעת בוודאות "שלא היה עימהם בחנוכה" – "חלשה אז דעתו".

אבל בנוגע לעבודת כל אחד ואחד בענייני המשכן (הרוחני) – הרי, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא, לא נסתיימה חנוכה זו, ולכן, בראותו שכמה וכמה מישראל עוסקים בעניין של חנוכת המשכן ללא השתתפותו – הרי, במקום שתהיה לו חלישות הדעת "כשלא היה עימהם בחנוכה", עליו לנצל את חוזק הדעת לחפש דרכים כו' להשתתף עימהם בחנוכה, וכשיתקע מחשבתו ודעתו בחוזק (היפך העניין דחלישות הדעת לגריעותא) בוודאי ימצא הדרך הנכונה להשתתף עימהם בחנוכה!

בסגנון אחר קצת: הסיבה לכך שבהשגחה-פרטית ראה או שמע פעולתם של כמה וכמה מישראל בעניין של חנוכת המשכן, היא – לא כדי שתהיה אצלו חלישות הדעת "שלא היה עימהם בחנוכה", אלא אדרבה – כדי שילמד הוראה בעבודה לקונו, על-ידי התבוננות בדעתו (בחוזק הדעת) כיצד יוכל אף הוא להשתתף עמהם בחנוכה.

ד. ועניין זה הוא בהדגשה יתירה בדורנו זה:

דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות שיזכה להיות דור הראשון של הגאולה. וכמובן מההכרזה הידועה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – לפני עשרות שנים – "לאלתר לתשובה23 לאלתר לגאולה"24, מכיוון שכבר עומדים בסיומה של העבודה, ולא נשאר אלא "לצחצח את הכפתורים"25, ובימינו אלו – הצחצוח האחרון של הכפתור האחרון!

ומזה מובן, שבימינו אלו, כל פעולה ופעולה בענייני התורה ומצוות, ועל-אחת-כמה-וכמה הפעולה ד"בהעלותך את הנרות" על-ידי הפצת נר מצווה ותורה אור, התורה והיהדות, שתוכנה חנוכת המשכן באופן ד"שלך גדול משלהם" (כנ"ל סעיף ב') – מודגש בה ביותר וביותר העניין דחנוכת (חינוך והכנה) בניין בית-המקדש השלישי26.

ולכן, הייתכן שכאשר כמה וכמה מישראל עוסקים בחנוכת והכנת בית-המקדש השלישי, יעמוד מישהו מן הצד ולא יהיה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו (בני ביתו, תלמידיו וכו')?! – אלא ודאי ישתדל גם הוא להשתתף עימהם בחנוכה, לקרב ולזרז את חנוכת בית-המקדש השלישי שייבנה במהרה בימיו ובימינו.

וכאמור, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא, אין מקום לחלישות, חס ושלום, בהדעת בחנוכה זו, אלא אדרבה – לחזק ולהוסיף ביתר-שאת וביתר-עוז, ומתוך זריזות הכי גדולה, על-דרך מה שכתוב בנדבת המשכן, "הם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר27, "לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן"28, ולא פסקו מלהביא עד ש"ויצו משה... איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה גו'"29, ואילו בנידון דידן, לא רק שאין רשיון ממשה רבינו שבדורנו, נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, להפסיק חס ושלום בעשיית המלאכה, אלא אדרבה, ישנו ציווי מפורש להוסיף בה ביתר-שאת וביתר-עוז, עד שמשלימים מלאכת החנוכה דבית-המקדש השלישי.

ה. ויש להוסיף, שהצורך בהשתתפותו של כל אחד ואחד מישראל בחנוכת המשכן הרוחני על-ידי הפעולה ד"בהעלותך את הנרות" (חנוכה באופן ד"שלך גדולה משלהם"), מודגש (לא רק בפירוש רש"י "חלשה אז דעתו כשלא היה עימהם בחנוכה", כנ"ל בארוכה, אלא) גם בפירוש רש"י בד"ה בהעלותך הב' – "בהעלותך, על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה30 היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב"31.

ובהקדים – הביאור בפירוש רש"י, דלכאורה אינו מובן:

א) מדוע לא מסתפק רש"י בפירוש הראשון, וצריך להביא פירוש נוסף, ובפרט שמדגיש "ועוד דרשו רבותינו", היינו, שפירוש זה אינו פשוטו של מקרא, אלא על-דרך הדרש?

ב) מדוע כותב רש"י32 (בפירוש הב') "שעליה הכהן עומד ומטיב"33, ולא "מדליק ומטיב" כמו שכתוב בד"ה שלפני זה "שאתה מדליק ומטיב34 את הנרות"?

ויש לומר הביאור בזה35:

רש"י אינו מסתפק בפירוש הראשון ש"בהעלותך" (ולא "בהדליקך" וכיוצא בזה) הוא "על שם שהלהב עולה כו'", כי, עליית הלהב אינה פעולת המדליק ("בהעלותך")36, אלא, כהמשך לשון רש"י "שלהבת עולה מאליה" (אלא ש"צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה").

ולכן מוסיף רש"י פירוד שני, "ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב" – שלפירוש זה ישנה פעולה של עלייה אצל הכהן המדליק, שעולה על גבי מעלה.

אלא, שפירוש זה רחוק מפשוטו של מקרא יותר מפירוש הראשון (ואינו אלא על-דרך הדרש, "דרשו רבותינו") – כי, בפסוק לא נאמר "בעלותך (עליית הכהן) אל הנרות", אלא, "בהעלותך את הנרות", היינו, ש(פעולת) העלייה היא ב"הנרות", כפירוש הראשון, "על שם שהלהב עולה".

ומה שכתב רש"י (בסיום פירוש הב') "שעליה הכהן עומד ומטיב" – יש לומר, שכוונתו לרמז תירוץ (בדוחק על-כל-פנים) לשאלה על פירוש הראשון, שעליית הלהב אינה פעולת הכהן המדליק (אלא שה"שלהבת עולה מאליה") – ש"עליה הכהן עומד ומטיב", ומכיוון שפעולת ההטבה מסייעת לעליית הלהב, יש לומר שגם עליית הלהב ("שלהבת עולה מאליה") מתייחסת לפעולת הכהן, "בהעלותך את הנרות".

וביאור העניין בעבודת האדם – ועד להדלקת שבעת הנרות, דכללות ישראל, כל הסוגים דנשמות ישראל:

הדלקת "נר ה' נשמת אדם" במנורה דכללות נשמות ישראל היא באופן ד"בהעלותך" – שבזה ב' עניינים כלליים":

א) "צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה – שפעולתו על הזולת להדליק "נר ה'" שבו (על-ידי "נר מצווה ותורה אור") צריכה להיות באופן "שתהא שלהבת עולה מאליה", היינו, ששוב אינו זקוק לפעולת המשפיע, מכיוון ש"שלהבת עולה מאליה", על-ידי עבודתו בכוח עצמו.

ב) "מעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב" – שכאשר יהודי עוסק בהדלקת "נר ה'" שבבני ישראל (ועל-אחת-כמה-וכמה שבציבור, או בקהילה, או בהמנורה דכללות ישראל), אזי עולה במעלה, שעל-ידי זה נעשה עלייה בכל מציאותו, מהראש עד לעקב שברגל. ולא עוד, אלא, שהעלייה במעלה קודמת לפעולת ההדלקה, היינו, שעולה במעלה בשביל להדליק המנורה, ויתירה מזה – שקודמת אפילו להטבת הנרות ("עליה הכהן עומד ומטיב"), היינו, גם כשמחליט לעסוק בהכנות להדלקת המנורה נעשה אצלו עלייה.

ובזה מודגש הצורך בהשתתפותו של כל אחד ואחד מישראל בחנוכת המשכן הרוחני על-ידי הפעולה ד"בהעלותך את הנרות" (חנוכה באופן ד"שלך גדולה משלהם") – שעניין זה נוגע לא רק לשלימות הדעת (היפך העניין ד"חלשה אז דעתו כשלא היה עימהם בחנוכה"), אל גם לכל מציאותו, כאמור, שעל-ידי העלייה במעלה מתעלית כל מציאותו, לא רק הראש (דעת), אלא גם כל הגוף, עד לעקב שברגל37.

ויש לומר יתירה מזה – שעניין זה נוגע לעלייה ("בהעלותך"38) שהיא תכלית ומטרת ירידת הנשמה למטה, מאיגרא39 רמא לבירא עמיקתא40, שירידה זו היא צורך עלייה, היינו, שעל-ידי העבודה דהדלקת הנר (שבפרט ושבכלל, ועד להמנורה דכללות נשמות ישראל) ב"נר מצווה ותורה אור", נעשה "בהעלותך את הנרות", העלייה ד"נר ה' נשמת אדם" למקום עליון41 מכמו שהיתה באיגרא רמא, קודם הירידה.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ט בסיוון ה'תשמ"ח. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ח, כרך ג, עמ' 496-487)

_________

1)   ראה לקו"ש חי"ח עמ' 92 הערה 1 – הדפוסים והמפרשים כו' שבהם הובא פירוש רש"י זה.

2)   יתרו יט,ו.

3)   בעה"ט עה"פ.

4)   להעיר, שהתחלת הלימוד דהלכות אלו (בשיעורי הרמב"ם דג"פ ליום) – ביום ראשון, מוצאי שבת זו (בקביעות אותה שנה).

5)   דה"א כג,יג.

6)   תרומה כה,ח.

7)   ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט,א. ועוד. לקו"ת פרשתנו לד,ד. ובכ"מ.

8)   משלי כ,כז.

9)   לקו"ת ריש פרשתנו.

10)  משלי ו,כג.

11)  ובפרטיות יותר: נש"י נקראו נר ע"ש הכלי שבו השמן והפתילה, והמצוות נקראו נר מצווה ע"ש השמן והפתילה, ותורה היא האור הנתלה ונאחז בשמן ופתילה (ראה בארוכה – לקו"ת שם לג,ג ואילך).

12)  ועל-ידם – בכל העולם, דוגמת המנורה שממנה אורה יוצאה לכל העולם (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה).

13)  להעיר שבלקו"ת שם לא ביאר מידת היסוד (וכן לא בהעתקות שבאוה"ת פרשתנו עמ' שלז), אבל נמצא הוא בד"ה שבאוה"ת עמ' של. ועוד.

14)  ועד לשלימות האור – אור השמש, שדוגמתו בעבודה – אור המשפיע (בניגוד ללבנה, אור המקבל). ולהעיר מזוהר ריש פרשתנו: "רבי יהודה פתח והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'... שמשא דנהיר לכלא כו'", וראה לקוטי לוי"צ לשם (עמ' שעג-ד) – נתבאר בארוכה בהתוועדות.

15)  לקו"ת שם ל, סע"ד.

16)  גם לאוה"ע, ע"ד מארז"ל (תנחומא פרשתנו ד – הובא בדפוס ראשון דפרש"י): "בהעלותך, לעלות אתכם בפני האומות שהיו אומרים היאך מאירים ישראל למי שמאיר לכל". ולהעיר מפרש"י אמור כד,ג: "עדות הוא (נר מערבי) לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל". וראה גם פי' האוה"ח ריש פרשתנו: "בדרך רמז ירמוז בז' נרות לאומות העולם שהם ע' אומות כ"א ירמוז לכלל העשירי, ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן".

17)  זכריה ד,ב.

18)  להעיר מפי' האוה"ח שם שבהדלקת המנורה "כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה".

19)  סנהדרין לז, סע"א – במשנה. וראה רמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ג.

20)  שעי"ז נעשה מעין נדו"ד אף שהוא במשכן הכללי דכל העולם.

21)  שבועות לט, סע"א. וש"נ. רמב"ם הל' שבועות פי"א הט"ז. פרש"י בחוקותי כו,לז.

22)  ולא עוד, אלא, שייתכן שבסופו-של-דבר (אף שלע"ע אינו יכול לידע זה) יתברר ש"שלך גדולה משלהם כו'".

23)  כולל גם הפירוש הפנימי דתשובה – "שאין הפי' תשובה גשמיות מעבירות דהיינו עזיבת החטא בלבד... אלא תשובה ומעשים טובים, דהיינו שלהיות המעשים טובים ומאירים באור ה' א"ס ב"ה צריך להיות בחי' תשובה שהוא להשיב את הנפש למקורה ושורשה כו'" (לקו"ת דרושי שמע"צ פה,א. ובכ"מ).

24)  "קול קורא" ב"הקריאה והקדושה" דשנת תש"א-ג. ועוד.

25)  ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט.

26)  ראה גם קונטרס משיחות ש"פ ויגש תשמ"ז.

27)  ויקהל לו,ג.

28)  שמו"ר פמ"א, ב. תנחומא תרומה ג. ועוד.

29)  שם,ו.

30)  בדפוס ראשון: מעלות. ובספרי (פרשתנו), ובתמיד פ"ג מ"ט: אבן היתה לפני המזבח ובה שלוש מעלות כו' (וראה רע"ב תמיד שם: כנגד ג' העלאות שכתובות במנורה, בהעלותך את הנרות, והעלה את נרותיה, להעלות נר תמיד).

31)  בדפוס ראשון – מסיים: את הנרות.

32)  אף שכן הוא לשון רבותינו (ראה לעיל הערה 21 במקור).

33)  ובפרט שרש"י אינו סובר כהרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב) ש"הדלקת הנרות היא הטבתם" (ומצווה להדליק גם בבוקר*, שנאמר (תצווה ל,ז) "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות"), אלא, ההטבה היא רק ההכנה להדלקה, ניקוי הבזיכין וכו' (וההדלקה אינה אלא בין הערביים), כפשטות הכתובים ופרש"י תצווה שם. ועוד (וכ"ה שיטתו בש"ס – שבת כב,ב. חגיגה כו,ב).

34)  ראה לקו"ש חי"ח עמ' 95, שרש"י מפרש כאן גם הטבת הנרות – להדגיש שגם ההטבה היא חלק מפעולת החנוכה, עיי"ש.

35)  ראה גם מפרש"י רש"י על אתר.

36)  ומטעם זה מסתבר לומר שנוסח הברכה על הדלקת נרות המנורה (ראה מל"מ ריש הל' מעשה הקרבנות. שם רפ"י) הוא: אקב"ו להדליק כו' (כמו בנר שבת), אע"פ שבכתוב נאמר בלשון עלייה.

37)  ואדרבה – העלייה במעלה היא ע"י ה(עקב שב)רגל, ועי"ז מתעלה כל מציאותו, עד וכולל הראש.

38)  ועפ"ז יומתק (ע"ד הרמז) שכללות הפירוש "למה נסמכה פרשת המנורה כו' חלשה אז דעתו וכו'" קאי על תיבת "בהעלותך", ולא על התחלת פרשת המנורה, "דבר אל אהרון וגו'" – לרמז שעניין זה נוגע לכללות עליית הנשמה כו', כבפנים. ולהעיר גם מלקו"ת פרשתנו לא,ב – בהפירוש ד"בהעלותך", עיי"ש.

39)  ע"פ ל' חז"ל – חגיגה ה,ב.

40)  כלומר, ירידה ממקום הכי עליון – "איגרא" שלמעלה מכללות הבית, ובזה גופא "איגרא רמא", עד למקום הכי תחתון – "בירא" שלמטה משטח הארץ, ובזה גופא "בירא עמיקתא".

41)  ובפרטיות יותר: "שלוש מעלות, די"ל, שרומז לכללות סדר ההשתלשלות שנחלק לג' דרגות, היינו, שהעלייה היא למעלה (על גבי) מכל סדר ההשתלשלות.

      ומ"ש רש"י "מעלה" (או "מעלות") סתם – י"ל הרמז ב"יינה של תורה" (מלבד הפירוש הפשוט שבפשש"מ אין הכרח שהיו ג' מעלות), שהעלייה אינה מוגבלת רק ביחס לסדר ההשתלשלות, אלא עצם עניין העלייה (אפילו לא "מעלות" לשון רבים, כברוב הדפוסים), למעלה מכל מדידה והגבלה.

להערה 33

*) ולשיטתיה צ"ע הטעם שמדליקין נר חנוכה (זכר לנרות המקדש – ראה בארוכה רמב"ן ריש פרשתנו) רק בלילה, ואין מדליקין גם ביום (עכ"פ בלא ברכה), כשמנ"ת במ"א. ואכ"מ.

 משיח וגאולה בפרשה

בכל אחד ואחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח

גילוי ה'יחידה' הפרטית ממהרת את גילוי ה'יחידה' הכללית

ידוע שבכל אחד ואחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, כמרומז בפסוק "דרך כוכב מיעקב", שקאי על דוד מלכא משיחא, וקאי גם על כל אחד ואחד מישראל, כיוון שבכל אחד ואחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח – בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת היחידה הכללית, נשמתו של משיח צדקנו.

ולכן, על-ידי גילוי בחינת היחידה שבכל אחד ואחד מישראל מזרזים וממהרים ופועלים הגילוי דבחינת יחידה הכללית בביאת משיח צדקנו, שאז יהיה הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא", פנימיות התורה, בחינת היחידה שבתורה, ועל-ידי זה גם "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", גילוי בחינת היחידה בכל העולם כולו, "יחידו של עולם".

[...] ויש להוסיף, שעניין זה מרומז גם בהתחלת פרשת בהעלותך שקורין במנחת שבת זו:

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות גו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" – שאף שבני-ישראל נחלקים (בכללות) לז' סוגים, ז' מדרגות בעבודת ה', שבעת קני המנורה - מכל מקום, מתאחדים כולם בהארתם "אל מול פני המנורה", ובהיותם "מקשה זהב" ("מנורת זהב כולה"), וכאמור, ההתאחדות האמיתית דכל בני-ישראל היא מצד עצם הנשמה, בחינת היחידה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא, י"ב בסיוון ה'תנש"א; 'תורת-מנחם – התוועדויות' תנש"א, כרך ג, עמ' 317-316)

"בהעלותך את הנרות" – כהרף עין!

ויהי-רצון שעל-ידי העבודה ד"בהעלותך את הנרות" נזכה בקרוב ממש לקיום הייעוד בהפטרה דפרשת בהעלותך: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה גו' ויאמר אלי זה דבר ה' אל זרובבל גו'"...

ואז גם רואים הדלקת המנורה על-ידי אהרון – "בהעלותך את הנרות" כפשוטו (של מקרא) – בבית-המקדש השלישי, יראה כהן בציון (ש"הוא יכוננה עליון"), אהרון הכהן עולה ועומד על שלוש מעלות, בבית-המקדש השלישי, בגאולה השלישית.

וכל זה – במהרה בימינו ממש, "לא עיכבן המקום כהרף עין", מכיוון שגם העבודה ד"בהעלותך את הנרות" תהיה ללא כל עיכוב, אפילו כ"הרף עין" – יהיה ותחזינה עינינו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ט בסיוון ה'תשמ"ח. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ח, כרך ג, עמ' 498)

 ניצוצי רבי

"סימן מן השמים"

חיפוש סימנים בתורה בנוגע להנהגה בפועל אינו אלא בעניינים שבהם "יש מקום לספק", אך לא בדברים שכבר נפסקה בהם הלכה * הרבי מסייע למורה בקולג' להפיק הוראה בעבודת ה' מפסוקים בספר משלי שנפתחו לו ב'אקראי' * על עניין ה'גורל' ברוחניות, על ההבדל בעניין זה בין גדולי ישראל לסתם בני-אדם ועוד * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר

ברשימתנו הקודמת (גיליון תרי"ט) דובר על יהודים יראים ושלמים – שלא לומר צדיקים וגדולי ישראל – שנעזרו בפתיחת ספר קודש, כדי לדעת את רצון ההשגחה העליונה. הנה איגרת מפתיעה משנת תשל"ח (שבמקור נכתבה באנגלית), ששיגר הרבי ליהודי שבאותה עת, לפחות, לא ראה עצמו כ'דתי' ('מורה לדור נבוך', כרך ב, עמ' 249 ואילך), וביקש מהרבי להבהיר לו את הפסוקים שנפתחו לו "באקראי":

ב"ה

כ"ד ניסן, תשל"ח

ברוקלין נ.י.

 

מר...

ברוקלין, נ.י.

שלום וברכה:

מכתבך הגיע אלי באיחור ניכר, ולמרבה הצער, תגובתי התעכבה עוד יותר באופן בלתי נמנע.

נהניתי לקרוא על ההתקדמות שלך ביהדות, ויהי-רצון שהשם ימשיך לעזור לך ללכת מחיל אל חיל בכיוון זה.

במכתבך אתה שואל איזו משמעות עשויה להיות עבורך בשני פסוקים בספר משלי (ח,ו-ז) ["שמעוני נגידים אדבר, ומפתח שפתי מישרים, כי אמת יהגה חכי, ותועבת שפתי רשע"] אשר תפסו את תשומת ליבך כאשר פתחת את התנ"ך "באקראי".

אתה כמובן צודק בהנחתך שיש מסר מיוחד עבורך בקטע זה. למעשה, כפי שאתה בוודאי יודע, 'תורה' בכלל פירושה 'הוראה', והיא ניתנה ככזאת לא רק לעמנו ככלל, אלא לכל יהודי בפרט. זוהי אחת הסיבות לכך שבמתן-תורה, הקב"ה פתח בכך שדיבר בעצמו בגוף ראשון – יחיד – "אנוכי ה' אלוקיך", וכפי שחז"ל מספרים לנו, הנשמות של כל בני ישראל, כולל אלא של כל הדורות בעתיד, היו נוכחות במתן-תורה.

בוודאי, כשחושבים על כך שהפסוקים הנ"ל מציגים עצמם בפניך באופן כה משמעותי ובזמן סגולה, כפי שאתה מתאר במכתבך – ברור שזה מציין מסר ברור, משום שכל דבר הוא בהשגחה פרטית. יתירה מזו, הבעל-שם-טוב מזכיר לנו ש"כל דבר שיהודי רואה או שומע מכיל מסר עבורו בעבודת השם".

לאור הרקע והמצב הנוכחי שלך כפי שמתואר במכתבך, יכולות להיות בפסוקים הנ"ל כמה הוראות שנוגעות לעניין. אחת מהן, שעולה ראשונה במחשבה, יכולה להיות קשורה להשלמת ספר של שירים שאתה מצפה להוציאו לאור. את השייכות לעניין, באופן מובן מאליו, ניתן למצוא במילים "ומפתח שפתי מישרים וכו'". המלה הנאמרת – ועוד יותר ביחס למילה המודפסת והמתפרסמת – צריכה להעביר רק את מה שהוא נכון ואמיתי.

בנוגע למה שאתה מזכיר שהשירים שלך, בחלקם על-כל-פנים, הינם "חילוניים", ישנו הכלל המפורסם "בכל דרכיך דעהו", שפירושו שאפילו בעניינים של "דרכיך" – ולא משנה מהו עיסוקך – יהודי חייב לדעת את ה' ולהפיץ אלוקות. בעצם, זה גם עניין של היגיון פשוט שמאחר שהקב"ה הוא הבורא של כל הדברים, כולל ענייני החולין, אסור לסלק אותו יתברך מהם. חייבים לעבוד את ה' גם בתחום של חולין ובכך החולין מתעלה ונהיה קדוש לאלוקות. ביסודו של דבר, השוני – מבחינה זאת – בין החולין והקדושה הוא שבאחרון האלוקות ברורה וגלויה יותר, בעוד שבראשון נדרשת התבוננות עמוקה יותר כדי לגלות את המארג האלוקי המסתתר מאחורי כל הדברים ולהביא אותם לידי הרמוניה עם האלוקות.

הוראה נוספת עבורך בפסוקים הנ"ל – וגם היא חשובה מאוד – נוגעת לעובדה ש"במקרה" אתה מורה בקולג', כפי שאתה מביע זאת. גם דבר זה הוא לא סתם צירוף מקרים, כמובן. ההשגחה העליונה הציבה אותך בתפקיד שבו אתה בא במגע ישיר עם צעירים בשנים שמעצבות את אישיותם. זוהי הזדמנות וזכות גדולה להחיל את הכלל "בכל דרכיך דעהו" במצב זה.

ויובהר בזאת: התחום שאתה מלמד הוא ספרות, אבל הוא יכול לשמש כלי להחדיר בתלמידים – אלה שהם לא-יהודיים – מודעות לישות עליונה ולטפח בקרבם מחוייבות חזקה יותר לדינים הבסיסיים של מוסריות, צדק ואנושיות – מה – שמכונה 'שבע מצוות בני נח' עם כל סעיפיהן, שניתנו על-ידי הקב"ה לכל המין האנושי, כדי להבטיח חברה אנושית באמת. ובמקרה של תלמידים יהודים – לעודדם למחוייבות גדולה יותר כלפי מורשתם היהודית, התורה והמצוות, בחיי היום-יום. ועל-אף שאינך מזכיר איזה סוג של ספרות אתה מלמד, זה בעצם לא משנה, משום שניתן לשלב השפעה חיובית בכל נושא שמלמדים, מבלי לגרוע ממילוי התפקיד ביושר.

מבחינה אחת לפחות, הנסיבות של היותך מורה בקולג' מספקות אמצעי טוב יותר של השפעה מאשר הכישרונות הפיוטיים שלך, מכיוון שהוראה כרוכה בקשר אישי בין אנשים חיים, עם הזדמנויות לשאלות ותשובות וכו', וזה לא כך כאשר אדם צריך לשאוב השראה מתוך ספר...

ואולם אפשר שיש לסייג את הדברים ולומר כי במקרה הנזכר סייע הרבי לשואל להפיק הוראה בעבודת ה' מהפסוקים שנפתחו לו 'באקראי' רק בדיעבד, לאחר שפתח את הספר ופנה אל הרבי בשאלה, אך אין לראות בזה עידוד לנהוג כך לכתחילה ואין ללמוד מכך בניין אב למקרים אחרים.

"אף-על-פי שזה הפך טבעו"

בהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים, כ"ז באלול תשמ"א (הנחה בלה"ק סכ"ט; שיחות-קודש תשמ"א, כרך ד, עמ' 735) נאמר:

כאשר יש לו איזה רמז שעבודתו צריכה להיות בעניין מסויים, או שזהו על-פי הגורל וכו' [כידוע המנהג לפתוח חומש או תהילים ועל-פי הפסוק שנפתח יודעים כיצד להתנהג כו'] הרי בעניין זה צריכה להיות עבודתו, אף-על-פי שזהו הפך טבעו ורגילותו כו'.

ההבדל בין צדיקים לסתם בני אדם

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בהעלותך תשכ"ז (שיחות-קודש תשכ"ז, כרך ב, עמ' 180), הצביע הרבי על מקור מעניין להנהגת אותם מבין "גדולי ישראל (ראשונים ואחרונים) שכאשר היו שרויים במצב של התלבטות כיצד לנהוג, היו נוהגים לפתוח חומש או אחד משאר כ"ד ספרי תנ"ך, והיו פועלים כפי שנאמר בפסוק הראשון שבראש העמוד", באומרו "כל דבר צריך שיהיה לו מקור בש"ס":

איתא בגמרא (ברכות נה,ב): "השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה".

ומכאן ש(פסוק ב)תורה עניינה (גם) עניין הנבואה!

אלא שאצל יהודי סתם, הרי זה דווקא בשעה שהנהו משכים ("השכים"), אך צדיקים בכוחם להיות מציאות חדשה בכל רגע ורגע (בדוגמת "השכים") אפילו באמצע היום!

מברר רצונו של הקב"ה

ושוב, מזכיר הרבי מנהג ישראל זה אגב ביאור המושג "גורל" (בשבת-קודש פרשת במדבר תשמ"ט – 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 224-223), אחרי קביעתו ש"גורל" הוא עניין נעלה ביותר, כמו שנאמר (משלי טז,לג) "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", וכתבו הגאונים "אין הגורל אלא מפי שמים", ועד כדי כך ש"העובר על הגורל כעובר על עשרת הדיברות"!

[הרבי מציין לדברי שו"ת חוות-יאיר (סימן סא) "שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידבק בו השגחה עליונה כו'"].

וכאן ממשיך הרבי:

וביאור העניין:

הצורך ב"גורל" כפשוטו, בהנהגת בני-אדם, הוא, כשאין יכולים להחליט על-פי שכל (כיצד לחלק נכסים, וכיו"ב), שאז, עושים גורל, ומתנהגים בפועל על-פי הוראת הגורל, שהוא "מפי שמים", ונמצא ש"גורל" הוא עניין שלמעלה מטעם ודעת.

וכידוע מנהג ישראל מקדמת-דנא שכשהיו רוצים לברר איך להתנהג בענייני הרשות (בעניין שלא נתפרשה הוראה  בתורה לעשות כך או כך) היו מבררים על-פי גורל וכיוצא בזה, כמו, לפתוח ספר קודש (חומש וכיו"ב) ובמקום שנפתח הספר – שזהו בהשגחה פרטית מוציאים סימן כו', ועל-פי זה מחליטים כיצד לנהוג בפועל, ומפרשים שכיוון שנפתח הספר בפסוק פלוני, הרי זה סימן מן השמים שרצונו של הקב"ה שיעשו באופן כך.

וביאור העניין בעבודת האדם:

ידועה תורת הבעש"ט בפירוש "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", ש"שיוויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל שווה אצלו, בין עניין שמשבחין [אותו] בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים... וכל דבר שיארע לו יאמר הלא זה הוא מאתו יתברך, ואם בעיניו הגון וכו', וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק".

כלומר, כיון ש"שיוויתי ה' לנגדי תמיד", שמשים ה' לנגדו תמיד ("שיוויתי" כפשוטו), אזי "הכל שווה אצלו" ("שיוויתי" מלשון השתוות), ש"מצד עצמו אין חילוק" אם יהיה באופן כך או באופן כך, כי, כל מה שנוגע לו אינו אלא – רצונו עניין מסויים ואינו יודע אם רצונו של הקב"ה שיעשה באופן כך או באופן כך, אזי מברר רצונו של הקב"ה על-ידי ה"גורל" שהוא "מפי שמים".

היינו, שעניין ה"גורל" בעבודת האדם מורה על מעמד ומצב ד"שיוויתי לשון השתוות", שמצדו אין חילוק אם יהיה כך או כך, כיוון שלא נוגע לו איזה אופן מתאים להרגילות שלו, כל מה שנוגע לו הוא רצונו של הקב"ה, ומתברר על-ידי ה"גורל".

בשולי הדברים הנ"ל, מציין הרבי (הערה 98):

ולהעיר, שמצד גודל הזהירות שצריכה-להיות בספרי קודש – אולי כדאי להימנע מלהשתמש בספרי קודש, ופשיטא שלא בשביל בירור בענייני חול, ויעשו "גורל" בשאר אופנים – ולהעיר ש"גורל" בכלל הוא "מפי שמים".

אנו מוצאים כאן שתי הסתייגויות של הרבי בעניין: א) אפשר לברר את "רצונו של הקב"ה" על-ידי גורל ובאופן של פתיחת ספר, אך ורק בענייני הרשות שבהם לא נפסקה הלכה מפורשת בשולחן-ערוך. ב) להימנע משימוש בספרי קודש בענייני חולין סתם.

לא בכל תחום ועניין!

ובאמת, הדברים מפורשים עוד יותר בדברי הרבי, בהתוועדות שבת-קודש פרשת נח, ד' במרחשוון תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך א, עמ' 311-310):

חיפוש סימנים בתורה בנוגע להנהגה בפועל – אינו אלא בעניינים שבהם יש מקום לספק כו', ובכללות יותר. בענייני הרשות, "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היינו, שאינם "שמים" ממש. כי אם "לשם שמים", בהם יש צורך לחפש ב"שמים" (בתורה) "סימן" איך צריכה להיות ההנהגה ב"מעשיך". אבל בעניין שיודע בוודאות שצריך לעשותו על-פי תורה, עניין של שמים ממש – אין צורך לחפש סימנים כו', ופשיטא שאין לדחות עשיית הדבר בגלל איזה סימן כו'.

ולכן, כשישנה שליחות מסויימת מנשיא דורנו לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, הדפסת ספר חסידות, וכיוצא בזה בשאר עניינים דוגמתם – בוודאי שאין להתעכב ולחפש סימנים בדבר. כי אם למלא את השליחות בפועל ממש, ללא חשבונות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מלגלג על מי שחיפש סימנים כו' בנוגע לשליחות שהוטלה עליו – כפי שסיפר אודות השליחות בנוגע להדפסת מאמרי הצמח-צדק עם הגהות והערות-הארות של אדמו"ר מהר"ש (לקו"ת לג"פ) שמצד מניעות... נשתהו ההגהות, והשלוחים מצידם לא התמסרו לדבר כדבעי, בהסתמכם על "סימנים" כו'.

ומזה מובן גם בנוגע לכל העניינים שנעשים בשליחותו של נשיא הדור – שאין לחפש סימנים, ואין להתפעל מסימנים כו', וגם לא להתפעל ממניעות ועיכובים כו' (ועל-אחת-כמה-וכמה מ"קול עלה נידף" בלבד), כי אם, לילך ולמלא השליחות בתוקף המתאים, בכוחו של המשלח, מתוך ידיעה ברורה שיצליחו במילוי השליחות, ואז, יתקטנו המניעות והעיכובים, ועד שיבטלו לגמרי.

ונקודת העניין – שהשימוש ב"סימנים" אינו אלא במקום שמביא תועלת בענייני יהדות, יראת-שמים וכו'.

ומזה מובן גם בעניין דוגמתו – ההנהגה דכמה מוסדות לקבוע עניינים מסויימים על-פי גורל (מצד ההשגחה העליונה). אף-על-פי שלולי הגורל היו מחלקים לכמה וכמה אנשים, ועל-ידי הגורל ניתן כולו לאיש אחד – שהבחינה בזה היא, התועלת שמפיק המוסד בענייני יהדות ויראת-שמים.

כאשר יש "ספק השקול"

גם בהתוועדות שבת הגדול תשכ"ט (שיחות-קודש תשכ"ט, כרך ב, עמ' 7) הזכיר הרבי את מנהג הקיים אצל כמה וכמה מבני ישראל כאשר יש להם ספק השקול, ואינם יודעים כיצד להכריע, פותחים הם בחומש ולפי הפסוק הנפתח, מחליטים כיצד לנהוג.

הוראה מעשית בנידון הורה הרבי בחודש תשרי תשמ"א ('היכל מנחם', כרך ב, עמ' ריז-ריח):

שאלה: הוצעו בפנינו הצעות [=שידוכין] שונות עבור...שי' ואין אנו יכולים להחליט לאיזה מהן לגשת – מה עלינו לעשות?

מענה: 1) ישנם כאלה שנוהגים לפתוח חומש או תהילים והפסוק הראשון שמזדמן לפניהם – על-פיו למדים מה לעשות.

2) נוסף לזה כדאי שכל אחד [=מההורים] יבהיר לזולתו את דעתו, ואחר-כך מזה – מההבהרה ההדדית יגיעו לההחלטה.

[הערה: ה'יחידות' האמורה פורסמה לראשונה על-ידי כותב רשימה זו (וכן רוב השיחות שצויינו לעיל, ובתוספת מקורות בהלכה, ב'היכל מנחם' שם ובקונטרס 'שמחת עולם' (קה"ת תשנ"ד)].

גורל ופתיחת ספר בענייני שידוכין?

בגיליון 'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. גיליון תתקט, כתבתי לתרץ את הערתו של מי שהעיר על מה שכתב רבינו במכתב מיום ח' באייר תשי"ח (נעתק ב'שערי הלכה ומנהג', כרך ד, עמ' עה): "הנה בכלל בענייני שידוכין... לא שמעתי בעניינים כאלו על-דבר הטלת גורל", וכיצד עולים הדברים בקנה אחד עם ההוראה מתשמ"א, דלכאורה השימוש בחומש הרי הוא כגורל?!

ברם, לאמיתו של דבר המעיר לא דייק כלל ולא קרא בעיון את שתי ההוראות:

במכתב מתשי"ח מדובר בשתי הצעות כאשר למדוברת יש נטייה והמשכת הלב להצעה הראשונה, ולגבי ההצעה השנייה נאמר לה שהטילו [המיועד? השדכן? האב?] גורל והגורל הורה להצעה שנייה; ועל כך השיב כ"ק אדמו"ר שכשמדובר בשתי הצעות בהן המדובר הוא ירא-שמים, יש מקום להכרעת המשכת הלב – וכמו שכתוב "ונשאלה את פיה", ולכן אין מקום לגורל.

(ראה גם 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 233 הע' 97: "כשרוצים באופן מסוים, אין צורך בגורל, כי אם כשאין הכרעה אפילו מצד הרצון (גם) אז סומך על הגורל").

מה-שאין-כן במקרה משנת תשמ"א, ההתלבטות של ההורים הייתה לאור הצעות שונות שקיבלו, כאשר לא נטו לאף אחת מהן והתקשו להכריע ביניהן. במצב זה הורה הרבי על שתי פעולות: א) פתיחת חומש, ב) "ובנוסף לזה" בירור הדדי בין שני ההורים.

והדגיש הרבי כי "מזה – מההבהרה ההדדית – יגיעו להחלטה".

 ממעייני החסידות

פרשת בהעלותך

וזה מעשה המנורה מקשה זהב (ח,ד)

עם-ישראל נמשל למנורה שנעשתה – כלשון הכתוב – "מקשה". למילה "מקשה" שלוש משמעויות והן רומזות לכמה סגולות של בני-ישראל:

א) מלשון קשה. בני-ישראל נקראו "עם קשה עורף" למעליותא, בזכות כוח המסירות-נפש שיש לכל יהודי; ביטול על-שכלי להקב"ה. בחינה זו מצויה בכל יהודי, מ"ירכה" – הנשמות הנמוכות ביותר, ועד "פרחה" – הנשמות הגבוהות.

ב) מלשון היקש. נשמות ישראל דומות (כביכול) לבוראן, כמאמר רז"ל (זוהר ח"ג רצו), "אל תקרי תמתי אלא תאומתי".

ג) מלשון אסיפה, כמו "התקוששו וקושו" (צפניה ב) (התלקטו ואספו יחד... השוו מעשיכם לדעת קונכם, רש"י).

כדי לעורר ולגלות את שתי הסגולות הראשונות (מלשון "קשה" ומלשון "היקש") – יש לאסוף את כל המחשבות והרצונות הפזורים במילי דעלמא ולהתאימם לרצון הבורא (מלשון "אסיפה").

(אור-התורה – במדבר, עמ' שנד,שסב)

וזה מעשה המנרה מקשה זהב (ח,ד)

עשת של כיכר זהב היתה ומקיש בקורנס... לפשט איבריה (רש"י)

"וזה מעשה המנורה" – מי שרוצה לעשות מעצמו 'מנורה', צריך לפעול שיהיה "מקשה" – עליו לשבור ולבטל ("מקיש בקורנס") את מידותיו הטבעיות.

(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' לב)

עד ירכה עד פרחה מקשה היא (ח,ד)

הן "ירכה", הרומז לדרגות הפחותות בישראל, והן "פרחה", שרומז לבחינות העליונות, כולם "מקשה אחת" – קומה אחת שלמה. כשם שבגוף האדם הרגל זקוקה לראש והראש זקוק לרגל, כך יהודי לעולם אינו שלם בלי זולתו.

(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' לג)

איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם, ועשה פסח לה' (ט,י)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

"איש איש כי יהיה טמא לנפש" – אם יש יהודי שנכשל בחטא וטימא את נפשו,

"או בדרך רחוקה" – שהתרחק מדרך הישר,

"לכם" – הסיבה היא ההתמסרות לתענוגי העולם. או: הוא עובד את ה' מחמת דאגתו לעצמו בלבד ("לכם") דהיינו מתוך יראת-העונש.

"או לדורותיכם" – עיסוקו בתורה ובמצוות אינו לשם שמים אלא כדי שיחיו בניו ויעמיד דורות אחריו.

"ועשה פסח לה'" – עליו להתוודות לפני הקב"ה על חטאיו (פסח – פה סח) ולחזור בתשובה שלמה.

(אור-תורה עמ' מה)

או בדרך רחוקה (ט,י)

פסח שני – חמץ ומצה עמו בבית (רש"י)

פסח שני, שנועד לתקן ולמלא חיסרון, רומז לעבודת התשובה. לכן "חמץ ומצה עמו בבית", שכן בכוחו של בעל-תשובה להפוך גם את החמץ – המסמל את הרע – לטוב, עד ש"זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו). לעומת זאת, בפסח ראשון (הרומז לעבודת הצדיקים) החמץ הוא בבל-יראה ובל-ימצא, שכן הצדיק אינו מתעסק כלל עם הרע אלא דוחה אותו ומרחיקו.

(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 118)

עשה לך שתי חצוצרות כסף (י,ב)

"שתי חצוצרות" – שתי חצאי צורה. האדם אינו אלא חצי צורה, ואף הקב"ה אינו צורה שלמה (כביכול); ורק בהתחברותם יחד נוצרת צורה שלמה.

(הדבר נרמז במילת "אדם": האדם עצמו אינו אלא "דם", ורק בצירוף האות א' מ'אלופו של עולם', הוא נעשה דבר שלם – "אדם").

"כסף" – מכיוון שהקב"ה וישראל הם "שתי חצאי צורה" חייבת לשרור ביניהם אהבה עזה ("כסף" מלשון "נכסוף נכספתי"). כפי שהוא באב ובן, ששניהם "עצם אחד" וכל אחד לבדו אינו אלא "חצי צורה".

(אור-תורה עמ' מה)

* * *

זה גם מה שנאמר (שופטים יח) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך": האדם אינו צורה שלמה ("תמים") אלא רק כאשר הוא מתייחד עם הקב"ה ("עם ה' אלוקיך").

(יהל-אור, עמ' שס)

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות (י,ט)

"הצר הצורר" – כשמגיעה לאדם איזו צרה ופורענות,

"והרעותם בחצוצרות" – עליו לקבלה באהבה ובשמחה (קול החצוצרות מעורר שמחה, בניגוד לקול השופר המעורר חרדה).

וקבלת יסורים באהבה הופכת את "הצר" ו"צרה" ל"רצה".

(כתר-שם-טוב, עמ' יב)

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם (יא,ה)

חינם מן המצוות (רש"י)

תלונת בני-ישראל היתה על שמקליפת מצרים ניתן לקבל השפעה ב'חינם', ללא יגיעה, בעוד שבעולם הקדושה אי-אפשר לקבל השפעה אלא על-ידי עבודה ויגיעה. וכמבואר בזוהר (ח"ב קכח) ש"רוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא, ואזדבן בלא אגרא... ורוח קודשא לאו הכי, אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב סגי" (=רוח הטומאה מזדמנת תמיד בחינם ובריקות, ונמכרת בלי מחיר... ורוח הקודש אינה כן, אלא במחיר מלא ובהשתדלות רבה).

(סידור עם דא"ח, עמ' נו)

בלתי אל המן עינינו (יא,ו)

"עינינו" – רומז לחכמי הדור, שנקראו "עיני העדה".

"אל המן עינינו" – המן, שהוא אוכל רוחני, אינו מתאים אלא ליחידי סגולה בלבד, אך לא לעם כולו.

(מגיד דבריו ליעקב (הוספות), סימן סג)

 פרקי אבות

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים"

רבי יוסי אומר: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה – שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים (פרק ב, משנה יב).

פירש רבנו עובדיה מברטנורא:

התקן עצמך ללמוד תורה – שלא תאמר, הואיל ואבי חכם ואבי-אבי חכם, תורה חוזרת לאכסניה שלה, ואיני צריך לבקש אחריה. וכל מעשיך יהיו לשם שמים – אף בשעה שאתה עוסק באכילה ושתייה ובדרך-ארץ, לא תכוון להנות גופך, אלא שתהיה בריא לעשות רצון קונך.

פירש כ"ק אדמו"ר:

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים" – ישנם ענייני העולם שמשורת-הדין אין האדם חייב לברך עליהם (ואסור לברך עליהם, משום ברכה לבטלה). והתנא מלמדנו, שמצד מידת חסידות חייב אדם להזכיר "שם שמים" בכל מעשיך", גם אלו שאינם חייבים בברכה, על-ידי זה שאומר "ברוך ה'", "תודה לא-ל", וכיוצא בזה.

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תש"מ – בלתי מוגה; ביאורים לפרקי-אבות, כרך א, עמ' 119)

 

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים" – המפרשים כתבו שזו העבודה ד"בכל דרכיך דעהו". אמנם בפרטיות יותר הם שני אופני עבודה:

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים" הוא שאכילת האדם (על-דרך משל) היא לשם שמים, והוא גם עובד את ה' בכוח האכילה, אך האכילה עצמה היא דבר חול, לא מצווה. ואילו "בכל דרכיך דעהו" הוא – שידיעתו את ה' היא באכילה עצמה, והיא נעשית בדוגמת אכילת שבת, סעודת מצווה, אכילת קודשים וכיוצא בזה, שהם עצמם מצווה.

[...] ושני אופני עבודה אלו תלויים במידת הכרת האדם באחדותו של הקב"ה. בשעה שאדם בא לידי הכרה שכל מציאות העולם היא אמנם הארה בלבד מהכוח האלוקי, אבל בכל זאת היא בבחינת "טפל" על-כל-פנים – אז כל מעשיו הם "לשם שמים" בלבד (בדוגמת דבר טפל שכל מציאותו היא בשביל העיקר, אבל הוא טפל על-כל-פנים). ואילו כשמכיר ומרגיש שאין עוד מלבדו", שהעולם הוא אין ואפס לגבי הקב"ה ואינו נקרא אפילו בשם "עוד" שהוא לשון טפל, הנה גם דברי הרשות נעשים בקדושה.

 (ליקוטי-שיחות, כרך ג', עמ' 931,907; ביאורים לפרקי-אבות, כרך א, עמ' 120)

 

וכל מעשיך יהיו לשם שמים – יש לפרש הדיוק "כל מעשיך", שהכוונה לא רק כל המעשים שלך, אלא גם, שכל מעשה עצמו יהיה כל-כולו לשם שמים. שכן אם יש חלק קטן במעשה שאינו לשם-שמים – הרי זו "עבודה שזרה לו", היות שהוא ההפך של "אני נבראתי לשמש את קוני".

(ספר-השיחות תשנ"ב, כרך א, עמד 220; ביאורים לפרקי-אבות, כרך א, עמ' 120)

 בירורי הלכה ומנהג

מנהגנו במים אחרונים

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שאלה: מדוע מנהג חב"ד הוא ליטול מים אחרונים רק על קצה האצבעות, ולא ככתוב בשולחן-ערוך, על שני פרקים של האצבעות?1

תשובה:

א. ההסבר הפנימי לעניין זה ידוע, כי על-פי הזוהר2 הפירוש במאמר רז"ל3 "מים אחרונים – חובה" הוא, שמים אחרונים הם החלק שצריך לתת בסוף הסעודה לחיצונים הנקראים "חובה", והלכלוך הוא מזון הסטרא-אחרא, ואם יברכו בידיים מזוהמות – תידבק בהן הקליפה, ובנטילת מים אחרונים אנו מעבירים אותה מהאדם וגם נותנים לחיצונים את חלקם ודוחים אותם.

לכן אמרו חז"ל4 על הפסוק5 "והתקדשתם והייתם קדושים": "והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים...", וביארו בשם הרמ"ק שהכוונה לקדשם מלמעלה כדי להעביר החיצונים מהם, ועל-ידי שנותן להם מתנה זו בכוונה, מסתלקים והולכים משם6, ואינם מקטרגים. וכיוון ש"זה חלק אדם רשע"7 אין רוצים לתת לו אלא מעט, על קצה האצבעות, ולא על ב' פרקים או על כל היד.

ב. ולכאורה הסבר העניין על-פי הלכה, מה שבספר המנהגים ההוראה היא "נוטלין קצה האצבעות"8, בניגוד לנפסק "עד פרק שני של אצבעות"9, הוא מפני שבזה סומכים על הדעה שמן-הדין אין-צריך כיום כלל מים אחרונים, שכן נהגו מדורי-דורות אצל האשכנזים, על-פי דברי התוספות.

דעה זו הובאה גם בסוף הסימן הנ"ל בשולחן-ערוך רבנו הזקן. ואסב תשומת-לב לשני מקורות שלה: שיבלי-הלקט10 ומטה-משה11, ובכל אחד מהם מובאים שני טעמים, שניהם בשם רבנו קלונימוס12, למה ביטלו מים אחרונים: האחד – כמו שכתבו התוס' שהיום אין מלח סדומית מצוי, והשני – משום שצריך להיזהר במים [שנותרו מן הנטילה] משום רוח רעה, "על כן מניחים אותם בני אדם, לפי שאינם יכולים להיזהר בהם".

ג. בנוסף לזה, בטור בסוף הסימן נכתב: "והתוספות13 כתבו: מה שלא נהגו בהן האידנא... לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו... ולא מיקרי לדידן ידים מזוהמות, כיוון שאין אנו רגילין ליטול ואין אנו מקפידין בכך. ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה, לדידיה הוו ידים מזוהמות, וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון...". כל זה כתב היעב"ץ בספרו 'מור וקציעה':

"ודאי אין כל זה כדאי לחלק. אבל טעם אחר יש לי לחלק בין זמנם לזמננו, כי הם היו נוהגים לאכול באצבעותיהם בלי כף ומזלג, כדאיתא בנדרים14... כהאי גוונא הוא דחובה היא, משום דנפיש זוהמא, משום הכי אחמירו בה, מה-שאין-כן אנו במדינה זו, שדרכנו לאכול בכפות ומזלגות ואין אנו אוחזין התבשיל בידים על-פי הרוב, מסתברא דלא צריך נטילה... מיהו אם אינו נזהר שלא ליגע בתבשיל אלא על-ידי דבר אחר, ודאי צריך ליטול לעולם, אבל מי שברי לו שלא נגע, פשיטא לי שאין מקום לנטילה זו כל עיקר. ואפשר מפני כך נשים שלנו האיסטניסות אין נוהגות במים אחרונים...".

אך לדעתו, כפי שהדגשתי בדבריו, כל מי שאכל פרי או כל דבר אחר והתלכלך ממנו, או אפילו אם יש לו ספק בנדון – חייב במים אחרונים מן הדין, כולל נשים.

ד. אמנם בכלל אין דעת הפוסקים נוחה מכך שמקילים בזה, וכלשון ה'קיצור שולחן-ערוך'15 (ר"ס מד): "בדין מים אחרונים, הרבה מקילים, אבל נכון לכל ירא-שמים להיזהר בהם". וכב' הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א בהערותיו שם כתב: "לדעת הרמב"ם והגר"א אין שום מקום להקל במים אחרונים, ובפרט בארץ ישראל [כנראה מכיוון שמלח סדומית מצוי כאן]. ולפי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל אין להקל בזה כלל".

ואם-כן, כיוון דלדידן הטעם הוא רק על-פי הסוד, ולפי סודם של דברים צריך דווקא ליטול מעט, כדי שלא לתת הרבה חיות לחיצונים, על-כן נוטלים רק את קצות האצבעות.

ה. המראי-מקומות שציין לזה בספר 'היום-יום עם הערות וציונים'16, לספרים: משנת-חסידים17 ומורה-באצבע18 – בשניהם כתוב רק "ישפיל ראשי אצבעותיו" (כפי הלשון בגמרא19 ובטושו"ע על אופני הנטילה דמים ראשונים ומים אחרונים), ואדרבה מזה משמע קצת שנוטל כרגיל (כדעת הבן-איש-חי20).

מאידך הביא בשו"ע הקצר21 יסוד מתאים יותר להנהגה זו, מכמה מקורות22 שהקפידו, מהסיבה האמורה, על "מעט מים" דווקא.

גם בס' 'דרכי חיים ושלום'23 כתב "רק מעט". ובהערות שם ציין לספר שמחת-הרגל להחיד"א24 שהזהיר מאד שלא ליטול בשפע, אלא רק "מים מועטים על ראשי אצבעותיו, שלא יהיה יניקה לסטרא-אחרא"25 – אבל בשניהם צריך עיון אם כוונתם כמנהגנו26.

ואגב, בכף-החיים27 ציין למה שהביא לעיל28 "כוונה" בנטילה על י"ד פרקי היד, בשם האר"י29, ומזה הוכיח שצריך ליטול את כל האצבעות. מאידך, בשו"ע הקצר שם הביא שייתכן שרק הכוונה היא על כל הפרקים, אבל לא הנטילה בפועל.

__________

1)   וראה במשנה-ברורה סוף ס"ק י שכתב נגד הנוטלים רק על קצה האצבעות, וגם בס' פסקי-תשובות (שדרכו להביא מנהגי חסידים ומקובלים) לא הביא מנהג זה כלל.

2)   ח"ב קנד,ב. ח"ג קנו,ב, הובא בשו"ע הזוהר  סי' קפא ובביאורו 'אבן יקרה', עיי"ש

3)   חולין קה,ב.

4)   ברכות נג,ב.

5)   ויקרא יא,מד.

6)   ראה גם בשער המצוות ובטעמי המצוות פ' עקב, הובאו בס' אבן-השהם שו"ע מכתבי האר"י, סי' קפא.

7)   כלשון הפסוק (איוב כ,כט) שאומרים ע"פ האריז"ל לפני נטילת מים אחרונים.

8)   'היום יום' ד' כסלו. ספר-המנהגים עמ' 22.

9)   שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קפא ס"ד, טושו"ע שם מהראב"ד והרשב"א.

10)  סי' קמט.

11)  סי' שו.

12)  הזקן – ראה בערכו ב'אנציקלופדיה לגדולי ישראל' של מ. מרגליות.

13)  ברכות נג,ב. חולין קה,א.

14)  מט,ב.

15)  מד,א.

16)  לרמ"א שי' זליגסון (ח"ב) ד כסלו

17)  מסכת מוצאי-שבת פ"ח מ"ד.

18)  להחיד"א, סי' קיד.

19)  סוטה ד,ב.

20)  שנה א, פרשת שלח.

21)  פרק עו ס"ד.

22)  כף-החיים למוהר"ח פאלאג'י סי' כה ס"ב. בן-איש חי הנ"ל ס"ח. שלחן-הטהור סי' קפא ס"א. דרכי-חיים (צאנז) ואוצר-החיים סי' קו, עיי"ש.

23)  הנהגות הרה"צ וכו' ממונקאטש, בעל שו"ת מנחת אלעזר (שהרבי העריכו ביותר והסתמך עליו, וציין לו בכמה עניינים), סי' שג.

24)  על הגדה-של-פסח, לפני ברכת המזון.

25)  ולא כפי שהביא בשו"ע הקצר בשמו.

26)  וראה גם בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' קפא ס"ק ג.

27)  למוהרי"ח סופר, סי' קפא ס"ק טז.

28)  סי' קנז ס"ק כא.

29)  בשער המצוות – אבל בשו"ע 'אבן השהם' שם התעלם מזה, ובשו"ע-הזוהר שם (באבן-יקרה ס"ק סד) הביא זאת (רק) מסידור הרש"ש.

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בהעלותך*

י"ד בסיוון

בקריאת התורה מנמיכים מעט את הקול מ"ויהי העם כמתאוננים" עד "והמן כזרע גד הוא" ולא עד בכלל (יא,א-ו)1.

פרקי אבות – פרק ב2.**

מוצאי שבת-קודש:

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – כל הלילה.

*) בחו"ל – נשא (וראה ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, ההפסקות לעולים לתורה כמנהגנו).

**) בחו"ל – פרק א.

1)   כן נהג הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, ומקורו מפר"ח סי' תכח, כדי "להראות שהם מתחרטים". ומ"מ הזהיר שם שיקרא בקול כזה שישמע כל הציבור גם את הפסוקים הללו, כמובן. ומציינים ללקוטי מהרי"ח (ח"ב סא,א) ולפירוש 'שערי רחמים' על שערי אפרים (ג,ג).

2)   וכדאי לפרסם מנהג זה, כדי שגם אלה (שמתפללים בסידורים אחרים [כנראה הכוונה לספרדים]) שנהגו עד עתה ללמוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת בלבד, יוסיפו וילמדו זאת בכל שבתות הקיץ, ע"פ מש"כ אדמוה"ז בסידורו השווה לכל נפש – גם עבורם – ש"יש נוהגין כך בכל שבתות הקיץ" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 297). וראה בס' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סו"ס מז, הוראות כלליות באופן הפצת מנהגינו בבתי-כנסת שבנוסח אחר.


   

 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)