חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

בל"ג בעומר מקבלים נתינת-כוח ללימוד התורה כדבעי
דבר מלכות

מדורים נוספים
התקשרות 616 - כל המדורים ברצף
בל"ג בעומר מקבלים נתינת-כוח ללימוד התורה כדבעי
הקב"ה נמצא תמיד עם כל יהודי
"דיוק לסיים בדבר טוב"
פרשת אמור
"איזהו חכם – הלומד מכל אדם"
נשיאת כפיים בארץ-ישראל – כל יום!
הלכות ומנהגי חב"ד

בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י, שפתח את הצינור להתגלות פנימיות התורה, משחקים בקשת, לרמז על הקשת "בגוונין נהירין", שראייתה היא סימן לרגלי משיח * בהכרח לקבוע את לימוד התורה באופן כזה שמלכתחילה לא תהיה אפשרות למצב של העדר מנהג כבוד זה בזה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע מנהג ישראל (ש"תורה היא"1) שבל"ג בעומר יוצאים ילדי ישראל תלמידי החדרים אל השדה ומשחקים בקשת.

ובביאור טעם המנהג – יש להקדים:

איתא בספרים2 שכיוון ש"כל ימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בענן", לפי ש"היה זכותו מגין על הדור ולא היה צריך להראות הקשת בענן"3, לכן, ביום הסתלקותו של רשב"י, ל"ג בעומר, משחקים בקשת, כדי להראות שמאז הסתלקותו של רשב"י יש צורך בקשת.

אבל, לפי טעם זה נמצא שהמשחק בקשת בל"ג בעומר הוא סימן למוטב (כיוון שהצורך בקשת מורה על מעמד ומצב בלתי-רצוי).

ויש לבאר הסימן דקשת למעליותא4 – על-פי מה שכתוב בזוהר5 (ובתיקוני-זוהר6) "לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דיתחזי האי קשת... בגווני נהירין... וכדין צפי ליה למשיח", היינו, שראיית הקשת בגוונין נהירין היא סימן שהגיע הזמן דביאת המשיח, רגלי משיחא ("ס'איז שוין דא אפילו די 'רגלים' פון משיח'ן").

וכיוון של"ג בעומר הוא יום ההילולא דרשב"י, שעל-ידו היתה פתיחת הצינור להתגלות פנימיות התורה (כנ"ל ס"ד-ו בגוף השיחה), ועד לאופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שזוהי ההכנה וההקדמה והכלי לביאת המשיח7 – לכן נוהגים לשחק ביום זה בקשת, לרמז על הקשת בגוונין נהירין שראייתה היא הסימן לרגלי משיח.

ב. ויש להוסיף ולבאר שייכות המנהג דמשחק הקשת בל"ג בעומר לתלמידי החדרים דווקא:

ויובן בהקדם עניין נוסף בל"ג בעומר בקשר לתלמידים – שבל"ג בעומר פסקו למות תלמידי רבי עקיבא (רבו של רשב"י) שלא נהגו כבוד זה בזה8, ולכן נקבע יום זה לשמחה ולזיכרון לכל התלמידים, בני תורה, לומדי תורה, לידע ולזכור שצריכים לנהוג כבוד זה בזה (ההנהגה המתאימה שעל-ידה נפסק הקטרוג על תלמידי רבי עקיבא).

ג. והעניין בזה – שב' אופני ההנהגה הנ"ל (נהגו כבוד זה בזה או הפכו) באים כתוצאה מב' אופנים בלימוד התורה9, שיש אופן לימוד שמביא לכך שיהיו נוהגים כבוד זה בזה, ויש אופן לימוד שמביא לכך שלא ינהגו כבוד זה בזה:

כאשר הגישה ללימוד התורה היא מתוך ידיעה והכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ובמילא, החיות וההתלהבות ("דער קאך") בהלימוד היא (לא מצד הרגש עצמו, ישות וגאווה חס-ושלום, אלא) מזה שלומד ומבין ומחדש בחכמתו של הקב"ה – בוודאי לא יתרעם על כך שחבירו מצליח בלימוד התורה לא פחות ואולי אפילו יותר טוב ממנו, ולא עוד אלא שאפילו אם יפריך חבירו את דבריו ויוכיח לו שטעה בדבריו, הרי, לא זו בלבד שלא יקפיד ויכעס עליו, אלא אדרבה, יתן לו תודה על כך שהצילו מטעות, שקר וכזב (בגלל שהיצר-הרע הטעהו לדרך עקומה, וחבירו מחזירו לדרך הישר), והעמידו על האמת בתורת ה';

וכשלימוד התורה הוא באופן כזה – אזי ההנהגה בין התלמידים היא באופן (שלא זו בלבד שאין נתינת מקום לקנאה ושנאה, אלא אדרבה) שמפרכסין זה את זה10, ונוהגין כבוד זה בזה.

מה-שאין-כן כאשר הגישה ללימוד התורה היא מתוך מחשבה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"11, הרגש עצמו, ("ער טוט אויף"), הוא שואל קושיא, מתרץ תירוץ, ומקשה על דברי פלוני, וכתוצאה מזה נעשה אצלו רגש של ישות, ולפעמים גם גאווה – אזי כשיבוא חבירו ויעמידנו על טעותו, או אפילו רק יוכיח שביכלתו לומר תירוץ טוב יותר, שעל-ידי זה ממעט בדמותו, בוודאי יקפיד ויכעס עליו, שכן, עד עתה היה סבור שבכוחו ועוצם ידו פעל גדולות ועשה חיל בתורה, והיה הולך ומכריז "שישו בני מעי", וכיוון שבא פלוני ומראה שהיתה לו טעות מעיקרו, שהעשירות שלו בתורה אינה אלא עשירות המדומה, סברא מדומה, סברת שקר, הרי הוא מקפיד וכועס עליו;

וכשלימוד התורה הוא באופן כזה – אזי ההנהגה בין התלמידים היא באופן של העדר נתינת כבוד (לא נהגו כבוד) זה לזה.

– ולהעיר12, שהאמור לעיל בוודאי לא שייך אצל תלמידי רבי עקיבא, שאצלם היתה ההנהגה של העדר נתינת כבוד זה לזה מצד שורש הגבורות ודינים דקטנות כפי שהם למעלה13, אלא שלאחרי השתלשלות המדרגות למטה מטה הרי זה בא באופן של קפידא כפשוטה.

ד. ומזה מובן גם בנוגע להלימוד מל"ג בעומר – הזיכרון אודות תלמידי רבי עקיבא שצריך לעורר התלמידים לנהוג כבוד זה בזה:

כשאומרים שישנו כלל בתורה שלימוד התורה צריך להיות באופן שנוהגים כבוד זה בזה – אין הפירוש בזה שלימוד התורה יכול להישאר באותו אופן כמקודם והשינוי יהיה רק בהפרט של מנהג כבוד זה בזה, כי, העדר מנהג כבוד זה בזה הוא מסובב מאופן בלתי-רצוי בלימוד התורה; אלא, בהכרח לקבוע ("אוועקשטעלן") את לימוד התורה באופן כזה שמלכתחילה לא תהיה אפשרות למעמד ומצב של העדר מנהג כבוד זה בזה, כאמור, עי"ז שהגישה ללימוד התורה היא מתוך ידיעה והכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה.

ה. והעצה לזה – עניין ה"קשת":

מבואר בחסידות14 שכלי-זיין נחלקים בכללות לשני סוגים – כלשון הכתוב15 בדברי יעקב אבינו: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" – חרב וקשת. והחילוק ביניהם – שעל-ידי "חרב" יכולים לפגוע רק באוייב הנמצא בקירוב מקום (ורואים אותו בעיני בשר), ואילו על-ידי "קשת" יכולים לפגוע גם באוייב הנסתר שנמצא בריחוק מקום.

ועניינו בעבודת ה' – שלא מספיק להיזהר, ללחום ולנצח האוייב שנמצא בקירוב מקום, שקאי על עניינים כאלה שהכל יודעים בבירור ללא כל ספק שהם עצת היצר-הרע, מסטרא דשמאלא, אלא צריכים להיזהר גם מאוייב הנסתר בריחוק מקום, ובשביל זה יש צורך ב"קשת", שעל-ידה יכולים לזרוק חץ על האוייב שנמצא בריחוק מקום.

ובנוגע לענייננו:

כדי להבטיח ("באווארענען") שלימוד התורה יהיה כדבעי – לימוד התורה מתוך יראת-שמים דווקא (כמבואר במסכת שבת16) – יש צורך להיזהר ולהקפיד גם בנוגע לעניינים הנמצאים בריחוק מקום, כלומר, עניינים כאלה שלכאורה אינם שייכים ללימוד התורה,

– כפי שאומר הרבי שכדי שלימוד התורה יהיה מתוך יראת-שמים יש צורך בכמה הכנות, כמו, טהרה במקווה, נתינת צדקה, תפלה באריכות, אמירת תהילים, לימוד חומש עם פרש"י (שלימוד זה פותח את הלב, ועל-דרך זה בנוגע ללימוד הפותח את המוח17) –

דלכאורה אינו מובן: מהי השייכות דכל עניינים הנ"ל ללימוד התורה?! אדרבה: אם תמורת עניינים אלה יוסיף עוד חצי שעה בלימוד הגמרא בוודאי יפעל יותר!

והמענה לזה – שדווקא על-ידי עניינים הנ"ל, שפעולתם רחוקה לכאורה מלימוד התורה, יכולים להבטיח שלימוד התורה יהיה כדבעי למהוי, כמשל הקשת, שפעולתה (לא רק על אוייב העומד מקרוב, אלא גם) על אוייב העומד מרחוק.

ו. ועוד עניין במשל ה"קשת":

רואים במוחש – כפי שמובא בתורת החסידות14 – שכדי שזריקת החץ על-ידי הקשת תהיה בריחוק מקום יותר, צריכים למשוך את היתר [=המיתר של הקשת] למטה יותר, קרוב לעצמו יותר, וככל שתהיה משיכת היתר למטה מטה יותר, וקרוב לעצמו יותר, יגיע החץ רחוק יותר.

– הסיבה לכך שמדגישים שעניין זה מובא בתורת החסידות, נוסף על כך שרואים במוחש, היא, משום שבדברים שרואים במוחש לא יודעים אם הם עניינים אמיתיים או בלתי אמיתיים, ורק כשהדבר מובא בתורה (ובנדון דידן, בתורת החסידות), הרי זה סימן שכן הוא האמת, או שזהו עניין שיכולים ללמוד ממנו כו'. –

ועניינו בעבודת ה' – שמשיכת יתר הקשת למטה יותר וקרוב ללבו יותר, מורה על ביטול ושפלות עצמו, ועל-ידי זה מגיע החץ רחוק יותר, לבטל ולהכניע גם את האוייב הנמצא בריחוק מקום.

ודוגמתו בנוגע ללימוד התורה – שההכנה ללימוד התורה היא הביטול ושפלות עצמו, לידע שאין זה "כוחי ועוצם ידי", אלא בכוחו של הקב"ה, ועל-ידי זה נעשה לימוד התורה כדבעי למהווי, כמו שכתוב18 "ונפשי כעפר לכל תהיה (ועל-ידי זה) פתח לבי בתורתך", ובמילא, ככל שיתוסף בקיום העניין ד"נפשי כעפר לכל תהיה", יתוסף בקיום הבקשה שלאחרי זה "פתח לבי בתורתך" באופן טוב ומהיר יותר ("בעסער און שנעלער").

ז. על-פי זה יש לבאר תוכן המנהג שתלמידי החדרים משחקים בקשת בל"ג בעומר:

בהמשחק של תלמידי החדרים בקשת, מרומז, שצריך להיות עניין הקשת כדי להבטיח שלימוד התורה יהיה כדבעי למהווי, כנ"ל בארוכה.

והנתינת-כוח לזה היא בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י, שעיקר עניינו הוא פנימיות התורה – כי, על-ידי פנימיות התורה נעשית הגישה ("דער צוגאנג") ללימוד נגלה דתורה מתוך ידיעה והכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה (ופשיטא – שלילת העניין ד"כוחי ועוצם ידי", על-ידי הביטול ושפלות עצמו), ומתוך יראת-שמים, שאז הלימוד הוא כדבעי למהוי.

ח. ויש להוסיף, שכאשר לימוד התורה הוא כדבעי למהווי (על-ידי פנימיות התורה), הרי זה נמשך ופועל בכל העניינים – שהרי אצל איש ישראל נמשכות כל ההשפעות על-ידי התורה – שכל ענייניו נעשים בהצלחה, וללא העלמות והסתרים, ולא עוד אלא שגם העניינים הבלתי-רצויים מתהפכים לטוב.

ומרומז בסיפור הגמרא (במסכת מועד-קטן19) אודות רשב"י:

"אמר ליה (רשב"י) לבריה (רבי אלעזר)... זיל גביהון (אצל שנים מתלמידיו) דליברכוך... אמרו ליה וכו'. כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה, לא מבעיא דברוכי לא בירכן אבל צעורי צעורן (כיוון שאמרו לו דברים שמשמעותם היא היפך הברכה); אמר ליה, מאי אמרו לך; אמר ליה, הכי והכי אמרו לי; אמר ליה, הנך כולהו ברכתא נינהו וכו'".

וצריך להבין:

א) מהו הצורך במעלתו של רשב"י דווקא בשביל לפרש דברי התלמידים שכוונתם היא לברכה, ולמה לא היה יכול ר' אלעזר בעצמו (אפילו אם היה קטן עדיין) לפרש את הדברים לטובה?

ב) ועיקר הפליאה היא על תלמידי רשב"י: למה הוצרכו לברכו בלשון כזה שיכול להביא לפחד ובהלה, עד שישמע מאביו את פירוש הדברים?

והתירוץ לזה – כמבואר בליקוטי-תורה20 ש"הברכה באופן זה היא מבחינת סתום", שהיא ברכה נעלית ביותר, ולכן יש צורך בזהירות מפני עינא בישא, על-ידי זה שמסתירים אותה בלשון כזה שאינו מובן גם למקבל הברכה עצמו (מחשש עינא בישא דמקבל הברכה עצמו);

ורק מצד גודל מעלתו של רשב"י – שעניינו פנימיות התורה, וכמדובר לעיל (ס"ה בגוף השיחה) שעניינו לקשר עומק רום עם עומק תחת, שגם בעומק תחת מתגלה עומק רום – אין מקום וצורך לחשוש ולהיזהר מעניין בלתי-רצוי, שכן, בדרגתו של רשב"י הכל טוב,

– בנוגע לנגלה דתורה, אמרו חז"ל21 "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה וכו'", היינו, שיש גם אפשרות למעמד ומצב ד"לא זכה", שאז הרי זה היפך דסם חיים חס-ושלום, אבל בנוגע לפנימיות התורה, "אילנא דחיי"22, לא שייך כלל העניין של היפך סם חיים (כמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים23) –

ולכן בכוחו וביכולתו של רשב"י דווקא להמשיך עניין הברכה אפילו בלשון תרגום ובלשון שנראה בגלוי כהיפך הברכה – לגלות שזהו"ע של ברכה, וברכה נעלית ביותר.

ט. (וסיים כ"ק אדמו"ר:)

יום זה, יומו של רשב"י ("רשב"י'ס טאג"), "יום שמחתו"24,

– מסופר בפרי-עץ-חיים13 (והובא באחרונים25) אודות ר' אברהם הלוי (תלמידו של האריז"ל) שהיה נוהג לומר בכל יום תפלת נחם26, וכשנהג כן בל"ג בעומר, אמר לו האר"י ז"ל משמו של רשב"י: "אמר לי (רשב"י – כמה וכמה שנים אחר הסתלקותו! שהרי מאורע זה היה בזמנו של האריז"ל, ואילו רשב"י היה בזמן התנאים) אמור לאיש הזה למה הוא אומר נחם ביום שמחתי", היינו, שרשב"י אינו סובל עניינים של היפך (או אפילו העדר) השמחה, בל"ג בעומר, יום שמחתו –

הוא יום המסוגל להתנהג בסדר ההנהגה של רשב"י (כיוון שאז יכולים להאחז ("אנהאלטן זיך") בו) – שאפילו עניין כזה שבגלוי ובלשון תרגום יכולים לטעות ולחשוב שהוא היפך הברכה, מהפכו רשב"י ומפרשו – למטה מעשרה טפחים, וגם בלשון תרגום – באופן דתכלית הטוב.

ולכן: אפילו אם פעם היתה אצל מישהו נתינת-מקום לטעות או חשש על עניין מסויים "אז עס איז עפעס ניט אזוי"... – אזי ממשיכים לו פירוש הדברים באופן דתכלית הטוב!

ותוכן הפירוש – שעכשיו הוא הזמן ד"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"27, שזהו עניין שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ולכן, הרי זה נמשך ומתגלה גם בעומק תחת, שאפילו עניין שנראה כהיפך הברכה, הרי הוא מתהפך לברכה, כמו שכתוב28 "ויהפוך גו' לברכה", ורואים בגלוי שזהו תכלית הברכה ותכלית הטוב.

(קטעים משיחת ל"ג בעומר ה'תשי"א. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א, חלק שני (ג), עמ' 83-77 – בלתי מוגה)

----------

1) ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ,ב. שו"ע אדמוה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.

2) בני-ישכר מאמרי חודש אייר מאמר ג' (עניין ל"ג בעומר) אות ד'.

3) ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב ובפ"מ שם.

4) ראה גם בני-ישכר שם.

5) ח"א עב,ב.

6) תי"ח (לו, רע"ב).

7) אגה"ק דהבעש"ט (כש"ט בתחילתו. ובכ"מ).

8) יבמות סב,ב ובמאירי שם.

9) כידוע שכל העניינים ישנם לא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות, ואדרבה, הסיבה לכך שישנם בגשמיות היא בגלל שישנם ברוחניות.

10) ראה שבת לד,א.

11) עקב ח,יז.

12) ראה גם לקו"ש חל"ב עמ' 149 ואילך. וש"נ.

13) ראה פע"ח שער ספיה"ע פ"ז. שער הכוונות עניין ספיה"ע דרוש יב.

14) ראה תו"א (בהוספות) ויחי קג,א. ד"ה לא יצא איש לאדמו"ר מהר"ש (קה"ת תשט"ז) ס"ע 6 ואילך. סה"מ תרנ"ט עמ' קנז. תש"ד עמ' 98. תשט"ז ס"ע 540 ואילך.

15) ויחי מח,כב.

16) לא,א-ב.

17) ראה סה"ש תרצ"ז ס"ע 197 (נעתק ב"היום יום" כט שבט).

18) נוסח תפלת אלוקי נצור כו' (ברכות יז,א). וראה לקו"ת במדבר טו, סע"ב ואילך.

19) ט, סע"א ואילך.

20) בחוקותי מח,ב.

21) יומא עב,ב.

22) זח"ג קכד,ב (ברע"מ). הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.

23) פי"ג ואילך.

24) ראה משנת חסידים מס' אייר וסיון פ"א מ"ו. פע"ח שער ספיה"ע פ"ו. שער הכוונות ענין ספיה"ע דרוש יב.

25) עט"ז לשו"ע או"ח סתצ"ג.

26) ראה לקו"ש חכ"ב עמ' 330 ואילך. וש"נ.

27) תהילים קיט,יח. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' רעא. וש"נ.

28) תצא כג,ו.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)