חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:51 זריחה: 5:36 כ"א בסיון התשע"ט, 24/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1010 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1010 - כל המדורים ברצף
יהדות מנחילים באהבה
יש חדש
כוחו של דיבור חיובי
קידוש השם
מהו "ה' אחד"
לילה בציוּן
לעשות טובה ליהודי
בציפייה לגאולה
כל מה שצריך לדעת על 'תחנון'
תספורת כהלכה

 

הגיליון השבועי לכל יהודי
מס' 1010, ערב שבת פרשת אמור, י"ד באייר ה'תשס"ו (12.5.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

יהדות מנחילים באהבה

אין צורך לערוך סקר מקצועי כדי לדעת שהציבור אינו רווה נחת ממערכת החינוך הכללית. כמעט כל הורה יאמר שהוא מתגעגע לחינוך של פעם, לימים שמוסדות החינוך העניקו ערכים, השרישו אהבה לעם ולארץ, הנחילו ידע בתנ"ך ובמורשת ישראל.

מדברים הרבה על רפורמות במערכת החינוך, אבל אם תבחנו את כל התכניות תגלו שהכול עוסק בחומר ולא ברוח, בגוף ולא בנשמה. מדברים על מקצועות ועל ציונים, על שכר ועל תנאים. אין איש מציב כיעד את החזרת הגלגל לאחור, לימים שבית-הספר חינך ולא הסתפק בהקניית ידע.

שורש הבעיה

במסורת ישראל מאופיין ל"ג בעומר כיום של תגבור החינוך היהודי. במזרח אירופה נהגו ה'מלמדים' לצאת ביום זה עם תלמידיהם אל השדות, לשחק בחץ וקשת ולהשריש בליבם את ערכי היהדות. המסורת החסידית מספרת על תהלוכת ילדים שקיים הבעל-שם-טוב בל"ג בעומר, מסורת שמתקיימת כיום בהיקף רחב בתהלוכות הילדים הרבות שמתקיימות ברחבי הארץ והעולם. זה אפוא הזמן לדון מעט במשמעות החינוך.

השאלה הגדולה היא – מה קרה? הדור שהקים את המדינה הביא עמו את האהבה לתנ"ך. הילדים נקראו בשמות תנ"כיים. שמות הערים והיישובים נשאבו מהתנ"ך. הייתה אפילו מגמה להתחבר ישירות אל ימי התנ"ך, תוך דילוג על התקופה שבתווך. והנה כל זה נגוז ונעלם, והדור הצעיר אינו מרגיש שום קִרבה ואהבה לתנ"ך.

התלמידים אדישים גם לתולדות עמנו. לכאורה אך טבעי הוא שהצעירים ירצו לדעת מי הם ומאין באו. במדינות אחרות יש התעניינות רבה בהיסטוריה של העם ובתולדות האומה. ואילו אנו, בני העם העתיק ביותר בעולם, שההיסטוריה שלו היא העשירה והמרתקת ביותר – פתאום אין ילדינו מוצאים בה עניין?!

ה'מומחים' למיניהם ודאי יציעו תאוריות שונות ומשונות וימליצו על 'דרכי הוראה' מקוריות וחדשניות. הם כמובן לא ישימו את האצבע על שורש הבעיה. נראה שאת האמת הזאת אין אוהבים לשמוע.

מי יכול לחנך

הבעיה היא, שהוציאו מהתנ"ך ומדברי ימי ישראל את הנשמה והחיוּת. נשאר רק הגוף, וגוף בלא נשמה הוא חסר-חיים ומשעמם. כל עם מתעניין בשורשיו משום שהוא סופג עם לֵדתו אהבת מולדת, גאוות-עם וזיקה למסורת האומה. כאן עושים בדיוק ההפך – את אהבת המולדת מכנים בלעג 'לאומנות', לאהבת-העם קוראים 'גזענות', ואת המסורת גודעים בסכין חד. מנסים לגדל דור צעיר בלא שורשים, ואחר-כך תמהים שהוא אינו מחובר אליהם.

בשנים האחרונות נידון הנושא בכמה וכמה פורומים, ולא-אחת עלתה הטענה, שאין צורך במרצים בעלי רקע דתי, משום שהמורים יכולים ללמד בעצמם את החומר. המציאות אינה כזאת. קודם-כול, לרוב המורים אין הידע הדרוש להנחלת המורשת, והעיקר – אין בכוחם לחבב את הנושא על התלמידים.

מורה מוצלח אינו מי שיודע לדקלם חומר, אלא מי שיודע להקנותו בחיוּת ובהתלהבות ולסחוף את התלמידים. מי שאינו חי על-פי מסורת ישראל, מתקשה להתרגש ממנה ולאהבה, וממילא אין בכוחו להעבירה לדור הבא. רק מורים שהמסורת היא להם חוויה אישית, מסוגלים להקנותה כחוויה לבני הדור הצעיר.

הביטו וראו איך חיים ילדים רכים עם פרשת-השבוע. הם מספרים עליה בהתלהבות בשולחן השבת ונהנים לשמוע אמרה טובה או פירוש נאה. מדוע? משום שהם אינם לומדים אותה כטקסט ארכאי שצריך 'לנתח' אותו בהשוואה לתרבויות אחרות, אלא כחוויה אמיתית שאיתה חיים יום-יום.

כדי לחנך לערכים, צריך לחיות על-פיהם, לנשום אותם ולאהבם. מורים כאלה יחוללו את המפנה.

יש חדש

כל הארץ תהלוכות

ביום שלישי, ל"ג בעומר, יהיו אי"ה בכל עיר ויישוב בארץ תהלוכות וכינוסי ילדים, בססמה "יחד כל ילדי ישראל". התהלוכות מבטאות את אחדות העם ואת הזיקה העמוקה שחשים כולנו לערכי-היסוד של העם היהודי. בתהלוכות ישתתפו מאות-אלפי ילדים, מכל גוני הציבור בארץ. במרכז ירושלים מתוכננת התהלוכה הגדולה והמרכזית, ובה אמורים להשתתף יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-תורה מכל רחבי העיר.

ספרון חדש

כמסורת השנים האחרונות, זוכה כל ילד שמשתתף בתהלוכות בשי מיוחד – ספרון חדש וצבעוני. הספרון, לעזור ליהודים שמו, מגיש סיפור מרתק, שיש בו מסר של אהבת-ישראל ואמונת צדיקים. זה הספרון העשרים ושניים בסדרת הספרונים החינוכיים שיצאו-לאור על-ידי צעירי-חב"ד. את מרבית הספרונים שהופיעו בעבר אפשר להשיג ביודאיקה, טל' 03-9606120 .

זכות המשקה

נמשך המבצע שמאפשר לתרום שתייה עבור ילדי ישראל המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר. תמורת 80 ש"ח יחולקו לילדים שקיות שתייה (בכמות של 'ח"י רוטל'). שמות התורמים יועברו לברכה לציון רשב"י והרבי מליובאוויטש. מוקד התרומות 1-700-700952, או בדואר לת"ד 600 כפר-חב"ד 72915.

אוהל במירון

צעירי-חב"ד מפעילים אוהל מרכזי לפעילות ליד ציון רשב"י במירון. באוהל זה, המאוייש בתלמידי ישיבות חב"ד מכפר-חב"ד ומ'צעירי השלוחים' בצפת, מתקיימת פעילות ענפה לזיכוי המוני בית-ישראל בהנחת תפילין, לצד מכירת ספרי חסידות במחירים מוזלים ביותר. כמו-כן מוצב במקום מרקע ענק, שעליו מוקרנים לאורך כל היממה התוועדויות ומראות-קודש מהרבי מליובאוויטש. שלחן שבת

שלחן שבת

כוחו של דיבור חיובי

שמה של פרשתנו – אמור. מילה זו, בהקשרה הכתוב בתורה, אמורה על הכוהנים – "אמור אל הכוהנים", אולם מנהג ישראל לקרוא לפרשה אמור, בלי ההמשך ("אל הכוהנים"). על-כן יש לראות בזה הוראה לכל יהודי, שהתורה אומרת לו: "אמור!".

מה יהודי צריך לומר? אי-אפשר לומר שהכוונה לדברי תורה, כי על זה נאמר ציווי מפורש "ודיברת בם" (בדברי תורה). אלא האמירה שעליה מצוּוה כל יהודי היא – לומר דברים בשבחו של חברו.

האמירה יוצרת

על הפסוק "אמור אל  הכוהנים" נאמר במדרש: "אמרות ה' אמרות טהורות. אמרות בשר-ודם אינן אמרות טהורות". המדרש מביא דוגמה ממלך בשר-ודם, שמבטיח לבני עמו לבנות בניין, ולמחר הוא שוכב לישון ולא קם, "היכן הוא והיכן אמרותיו?!". אבל הקב"ה – מה שהוא אומר, הוא עושה.

בני-ישראל דבוקים בקב"ה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", ולכן כשם שאמרותיו של הקב"ה הן אמת והאמירה עצמה פועלת ויוצרת, כך גם ליהודי יש הכוח לומר דברי אמת, שגם יכולים לפעול וליצור על-ידי עצם האמירה.

הוצאת ההעלם

איזו אמירה פועלת על-ידי עצם האמירה? זו אמירת דברי זכות על הזולת. עניינו של דיבור הוא להוציא דברים מן ההעלם אל הגילוי. דברים שהיו בהעלם במחשבה מתגלים ויוצאים החוצה על-ידי הדיבור. הכוח הזה פועל גם על יהודי שני.

כאשר מדברים על הרע של הזולת, מוציאים בכך לידי גילוי את הרע הקיים בתוכו, והדבר עלול לגרום לו נזק. אילו לא היו מדברים על כך, ייתכן שהרע היה נותר כשהוא חבוי בתוכו, ולא היה מביא את התוצאות השליליות.

זכות וזיכוך

אם כך באמירת דברים על הרע של הזולת, הרי מכיוון ש"מידה טובה מרובה ממידת פורענות", קל-וחומר שאמירת דברי שבח על יהודי מוציאה לידי גילוי את המעלות החבויות בו, והדבר מעניק לו כוח וסיוע בעבודתו לקב"ה. כשמלמדים זכות על יהודי ומדברים על מעלותיו, הדיבור עצמו גורם שמעלות אלה יבואו לידי ביטוי בפועל.

זו ההוראה שנלמדת מהציווי 'אמור': יש לדבר בשבחו של יהודי, לדון כל יהודי לכף זכות ולדבר על מעלותיו. כשעושים כך, יתקיים גם הפירוש הפנימי ב"הווי דן את כל האדם לכף זכות" – 'זכות', מלשון זיכוך; כלומר, הדבר יביא לידי כך שכל יהודי יהיה זך וטהור, עד שהקב"ה יאמר עליו "ישראל אשר בך אתפאר".

(לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 158)

מן המעיין

קידוש השם

על תנאי

"ונקדשתי בתוך בני-ישראל אני ה' מקדישכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים" (ויקרא כב,לב-לג). על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתמסרו עצמכם לקדש שמי.

(תורת כוהנים)

לקדש ולא לחלל

כל בית-ישראל מצוּוים על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני-ישראל", ומוזהרים שלא לחללו, שנאמר: "ולא תחללו את שם קָדשי".

(רמב"ם)

מסירת הרצון

תכלית העבודה היא לקדש את שמו יתברך. קידוש השם נעשה על-ידי מסירות נפש דווקא, שעניינה מסירת הרצון, ובאופן כזה שאין לו רצון אחר כלל, אלא כל רצונו מסור לעניין זה בלבד.

(ספר המאמרים תש"ד)

תנועה אחת

על "ונקדשתי בתוך בני-ישראל" מפרש רש"י: "מסור עצמך וקדש שמי" – אפילו תנועה אחת של אדם אינה יכולה להיות אמיתית ללא מסירות-נפש.

(רבי אהרן מקרלין)

תמיד לקדש

לא יהא אדם מחלל את השם ועובר עבֵרות באמתלה שבסופו של דבר יביאו מעשים אלו לידי קידוש השם ולידי ריבוי כבוד שמים. זהו שאומרת התורה "ולא תחללו את שם קָדשי" גם באמתלה של "ונקדשתי בתוך בני-ישראל".

(עיטורי תורה)

החסד אינו מחפה

יש העוסקים בדברים נעלים, כמו ענייני צדקה וחסד, אך אינם נזהרים בדברים הגורמים חילול שם שמים. באה התורה ומזהירה, שגם כאשר עוסקים בעשיית חסד, לא יהיו מחללים את השם.

(שארית מנחם)

בכל עת פנויה

בכל עת פנויה, כשאינו עוסק בתורה או כשהוא שוכב על מיטתו ואינו יכול לישון, ידמה בנפשו שהוא מוכן גם להפיל את עצמו לכבשן האש למען קידוש שמו הגדול. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ובכך מקיים הוא את המצווה "ונקדשתי בתוך בני-ישראל".

(רבי אלימלך מליזנסק)

אין מציאות עצמאית

אדם צריך להרגיש שבמקום שיש בו קידוש השם אין לו מציאות עצמאית כלל. כשם שמותרת שחיטת בעלי-חיים לצורך האדם, כל-שכן שאין מציאות האדם נחשבת כלל במקום שיש בו קידוש השם.

(רבי אברהם מסוכוצ'וב)

 

אמרת השבוע

מהו "ה' אחד"

אחד ה'משפיעים' המפורסמים בישיבת תומכי-תמימים בליובאוויטש היה ר' מיכאל בלינֶר. הוא היה יהודי עובד ה', שתפילתו הייתה יכולה לארוך שעות רבות. פעם אחת, כשעמד באמצע ברכות קריאת-שמע, נכנס לבית-הכנסת סנדלר, ור' מיכאל שמע את קולו. מיד הפסיק את תפילתו וסימן לסנדלר על נעליו הקרועות של אחד התלמידים, כאומר לו לתקנן.

לאחר התפילה שאלו את ר' מיכאל, איך הפסיק באמצע ברכות קריאת-שמע כדי לעסוק בתיקון נעליים. השיב ר' מיכאל: "וכי מה אתם חושבים, 'ה' אחד' פירושו שהאדם יכול להיות שקוע בעולמות העליונים ובה-בעת להיות אדיש לסבלו של השני? המבחן ש'ה' אחד' חדר בך הוא, כשאינך יכול לנוח ולשקוט עד שנעליו של הזולת יתוקנו".

מעשה שהיה

לילה בציוּן

זה היה בערב ראש-חודש תמוז האחרון לחייו של החסיד ר' נפתלי-צבי גולדברג, שעלה מרייצפרט שבהונגריה והתיישב בארץ-ישראל. ר' נפתלי-צבי חש כי נותרו לו ימים לא-רבים בעולם הזה, והוא קרא לנכדו, שלמה-זלמן גולדברג, שהיה אז בחור צעיר.

"האם ידוע לך, נכדי היקר, מהו 'תמוז'?", שאל את שלמה-זלמן. הנכד שתק והסבא המשיך מיד ואמר: "תמוז הוא ראשי תיבות זמני תשובה ממשמשים ובאים. צריכים אפוא לעשות תשובה. ומכיוון שאני מרגיש שקיצי קרב ובא, רצוני לספר לך סיפור שאירע לפני שנים רבות ושעד היום שמרתי אותו בסוד. אך עתה, קודם לכתי לעולם שכולו טוב, אני רוצה לספרו לך, כדי שתעבירהו הלאה, לדורות הבאים:

"שנים נהגתי להקדיש את החודשים אלול ותשרי לעבודת הבורא. בתקופה זו הייתי עוזב את ביתי, מתנתק מכל הבלי העולם, ויושב בציון רבי שמעון בר-יוחאי במירון. שם הייתי עוסק בתורה ובתפילה.

"שנה אחת ישבתי במירון, עטוף טלית ומעוטר בתפילין, ולמדתי תורה בחברותא, באולם הגדול שבין קבר רשב"י לקבר בנו, רבי אלעזר. מכיוון שבאותה שעה היינו שם לבדנו, נעלנו את הדלתות, כדי להימנע מביקורים של טיפוסים מפוקפקים ששוטטו באזור.

"בישבנו כך, שקועים עמוק בלימוד, קלטו אוזנינו רחש מלמעלה. הגבהנו את עינינו ולתדהמתנו ראינו שני בדואים משתלשלים פנימה מבעד האשנב שבתקרת הציון. השניים היו חמושים בחרבות ונעלו מגפיים בעלי סוליות ברזל מחודדות. דיי היה להביט בהם כדי לחוש פחד-מוות.

"הבנו מיד את הסכנה האורבת לנו. חזותם של הבדואים והדרך שבה חדרו לתוך הציון הקדוש לא הותירו ספק בדבר כוונותיהם הרעות. לברוח לא יכולנו, כי הם היו משיגים אותנו. לצעוק היה גם-כן מעשה חסר תועלת, כי איש לא היה שומע אותנו. זה היה עניין של דקה או שתיים עד שיגיעו אלינו. ראשנו קדח בחיפוש אחר מוצא הצלה.

"לאחר ששקלתי את הדברים פניתי לחברי ואמרתי: 'מה שיהיה איתנו, יהיה. אנחנו נתונים בידיו של הקב"ה והוא שיגזור את גורלנו. אך לכל-הפחות נציל את התפילין שלנו מידיהם הטמאות של השניים'.

"באחת הפינות היו גחלים כבויות, שעליהן נהגנו לבשל את ארוחותינו. הסרנו מיד את התפילין מעלינו וטמנו אותן בין הגחלים.

"מיד לאחר מכן הצטנפנו לנו כל אחד בפינה אחרת, והתחלנו לומר וידוי ולקרוא קריאת-שמע, מתוך כוונה גדולה. מבלי משים נפלטה מפי אנחה כבדה, כשחשבתי על מה שצפוי לנו בעוד זמן קצר. קשה היה לי להשלים עם העובדה שאסון כזה יפקוד אותנו דווקא בהיותנו במקום הקדוש הזה, בצל התנא האלוקי רשב"י.

"בעודי חושב את מחשבותיי ושפתיי מוסיפות לשאת תפילה נרגשת, חשתי כאילו שתי ידיים איתנות אוחזות במותניי ומרימות אותי ממקומי. את השניות הבאות לא אזכור, אך כעבור רגע מצאתי את עצמי עומד על גבעה שהשקיפה אל קבר רשב"י. לצידי עמד גם חברי.

"דקות אחדות עמדנו שם שותקים ומביטים איש ברעהו, נתונים לרושם הפחד העמוק מהסכנה שנשקפה לנו, מתקשים לעכל את הנס שהתחולל. ידענו שניצלנו בזכות רשב"י, שפעל ישועות בחייו ולא-פחות מכך – לאחר הסתלקותו.

"כעבור כמה רגעים, כשהתאוששנו מעט, מיהרנו אל הכפר הסמוך, שליד קבר רבי יוחנן הסנדלר. בכפר התגוררו ערבים שהתיידדו איתנו, כשהיינו קונים אצלם מצרכי מזון. סיפרנו להם את שאירע לנו.

"הערבים מיהרו להתאסף לחבורה, ויצאו לעבר הקבר, כדי לנסות ללכוד את שני הבדואים, שפרצו כך לתוך מקום קדוש וביקשו להתנכל לנו. אך עד שהגיעו אל הקבר נעלמו עקבות השניים".

ר' נפתלי-צבי סיים את סיפורו לנכדו והוסיף:

"מיד לאחר המעשה החלטנו, אני וחברי, לשמור עליו בסוד, כדי ששמנו לא ייקשר בסיפורי אותות ומופתים וכדי שלא ייזקפו לזכותנו כוחות וסגולות שאין בנו. ואולם כעת אני חש חובה לספר את הסיפור הזה, כדי שהכול יידעו את קדושתו של ציון רשב"י".

פחות משבוע לאחר מכן, בו' בתמוז, נפטר ר' נפתלי-צבי בירושלים ונקבר בהר הזיתים. על מצבתו חרותות השורות הבאות: "פה נטמן הרב החסיד המופלג, שקדן על התורה והעבודה וירא אלוקים, ר' נפתלי-צבי בן הגאון החסיד המפורסם איש אלוקים קדוש, מורנו הרב ר' זאב-וולף, אב בית-דין קהילת רייצפרט באונגרין ותלמיד הרב הקדוש רבי יצחק-אייזיק מקאליב, ומנוחתו-כבוד בצפת".

(תורגם ועובד מתוך 'די ברכה אין שטוב', היוצא-לאור על-ידי מוסדות סטולין-קרלין)

אהבת-ישראל

לעשות טובה ליהודי

ידוע הפתגם של הבעל-שם-טוב: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות" (היום-יום ה' באייר). משמעות הדברים היא, שלעיתים תכלית הירידה של נשמה לעולם הזה היא רק כדי לעשות טובה ליהודי.

הרבי מליובאוויטש מגדיר אמרה זו (לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 389) "מאמר נפלא", ומסביר: "מדובר ביהודי הלומד תורה ומקיים מצוות בכל יום ויום במשך שבעים-שמונים שנות חייו... ואף-על-פי-כן אומר הבעש"ט, שירידת הנשמה בגוף יכולה להיות לא בשביל קיום כל התורה והמצוות... אלא כדי לעשות טובה – פעם אחת ויחידה – ליהודי שני! ועד כדי כך, שאפילו אם האדם חי לא רק 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', אלא 'אם בגבורות שמונים שנה' – כל זה הוא כדי לעשות טובה אחת ויחידה ליהודי שני".

והרבי מסיים: "אפילו אם יש על כך קושיות ולא מבינים זאת בשלמות – היהדות כולה מושתתת על הקדמת 'נעשה' ל'נשמע'".

גשמיות שהיא רוחניות

בפתגם של הבעש"ט נאמר שתכליתה של ירידת הנשמה יכולה להיות עשיית טובה "בגשמיות ובפרט ברוחניות". כ"ק אדמו"ר הריי"צ אמר בשם החסידים הראשונים (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך יב, עמ' קיב), שההבדל בין גשמיות לרוחניות אינו אלא בגשמיות האישית, שאז ההתעסקות בגשמיות היא מצד הנאת הגוף, ואילו ההתעסקות ברוחניות היא מצד הנשמה; אולם כשמדובר בגשמיות של הזולת (שבזה אין לעושה הטובה הנאת הגוף) – אין הבדל בין גשמיות לרוחניות.

אומר הרבי (תורת מנחם כרך ו, עמ' 147): "מזה מובן, שכאשר יהודי מתעסק בגשמיות של הזולת מתוך חיות, ובאותה חיות שהוא מתעסק בגשמיות (או הרוחניות) שלו – הרי זו הוכחה שגם הגשמיות שלו היא אלוקית, היינו שאין אצלו הבדל בין גשמיות לרוחניות, מכיוון שגם הגשמיות שלו אינה מצד הנאת הגוף, כמו הגשמיות של הזולת, שבוודאי אינה מצד הנאת הגוף (שהרי הגוף שלו אינו נהנה מהגשמיות של הזולת), מאחר שנרגש אצלו שגם הגשמיות היא אלוקות.

"וזהו הטעם שמצאנו אצל רבותינו נשיאינו שהשתדלו בנוגע לעשיית טובה ליהודי בגשמיות, ותבעו מהמקושרים ומהשייכים אליהם שיתעסקו בגשמיות של זולתם באותה חיות שמתעסקים בגשמיות שלהם – כי ככל שהזמן נמשך והולך, מתקרבים והולכים יותר לביאת המשיח, שאז לא יהיה הבדל בין גשמיות לרוחניות, מכיוון שיראו בגלוי שגם המציאות הגשמית היא אלוקות, כמו שכתוב 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר', היינו שגם הבשר הגשמי יראה אלוקות.

"ולכן בתור הכנה לימות המשיח השתדלו רבותינו נשיאינו בעניין ההתעסקות בגשמיות של הזולת, כאמור, שבעניין זה מתבטאת שלילת ההבדל שבין גשמיות לרוחניות".

מחשבות פסולות

בעניין זה יש עוד הדגשה: כשעוסקים בעשיית טובה ליהודי שני, אין לחשוב כלל וכלל על תועלת אישית שיכולה להיות מופקת מכך. ייתכן שהמחשבה על התועלת האישית אינה פוגעת כלל וכלל בעשיית הטובה ליהודי השני, אבל עצם העובדה שהאדם חושב על עצמו, בשעה שהוא עוסק בעשיית טובה לזולת, היא דבר בלתי-ראוי.

בדרך זו מפרש הרבי את הציווי "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", שעל זה מפרש רש"י: "לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו". הרבי דן בכך באריכות (לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 141) ומוכיח שאין מדובר בעצה שעלולה לגרום נזק לזולת, אלא שכאשר האדם חשב על העצה, חשב על תועלתו האישית, ולכן היא מוגדרת "עצה שאינה הוגנת לו". התורה מלמדת אותנו, שכאשר עוסקים בטובתו של הזולת, יש לחשוב עליו בלבד ועל טובתו שלו.

בציפייה לגאולה

"רבי שמעון זקף ידיו ובכה:... אשרי חלקו של מי שיזדמן ויימצא בזמן הגאולה, שמי שיתקיים באותו זמן באמונה, יזכה לאותה הארה של שמחת המלך" (תרגום מהזוהר, שמות ז,ב)

חיים יהודיים

 

הרב שטיין ויצירתו. אנציקלופדיה ל'תחנון'

כל מה שצריך לדעת על 'תחנון'

מסופר על רבי אברהם הלוי, אחד מתלמידי האר"י, שנהג לומר בכל יום ב'שמונה-עשרה' את תפילת 'נחם'. כשעשה כך גם בל"ג בעומר, נגלָה רבי שמעון בר-יוחאי אל האר"י והקפיד על אמירת 'נחם' של תלמידו "ביום שמחתו". כעבור זמן-מה אירע לרבי אברהם אסון כבד, והוא תלה זאת בקפֵדתו של רשב"י. סיפור זה משמש חיזוק נוסף למנהגנו שלא לומר 'תחנון' בל"ג בעומר.

'תחנון' הוא גם פרוייקט-החיים של הרב אפרים-פישל שטיין, חסיד ויז'ניץ מבני-ברק. בביתו שני ארונות גדושי אוגדנים, ובהם תצלומים מתוך כאלפיים וחמש-מאות ספרים וקונטרסים העוסקים ב'תחנון', להיבטיו הרבים.

חברותא עם האדמו"ר

בארון אחד מרוכזים התצלומים כפי שהם מחולקים לחמש קטגוריות: הלכה, מנהגים, שאלות ותשובות, הרמב"ם ומפרשיו ועוד. לצד כל מובאה מוצמד תצלום עמוד השער של ספר המקור. בארון נוסף מחולק החומר לפי פרקים (כחמישים במספר), המשמשים בסיס לסדרת הספרים 'עבודת אפרים', ששניים מחלקיה כבר ראו אור. 'תחנון ביום ל"ג בעומר' הוא שמו של אחד הפרקים.

הרב שטיין (70) נולד בעיר אראד שברומניה. בילדותו עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בבני-ברק. הוא למד בישיבת ויז'ניץ, כשהאדמו"ר הנוכחי (יחזק ה' את בריאותו) עדיין שימש ראש-הישיבה ורב שיכון ויז'ניץ בבני-ברק. יום אחד הציע לו ראש-הישיבה ללמוד עמו בחברותא בכל יום שישי בצהריים. הלימוד הזה, שהחל בשעה שתיים בקירוב והסתיים סמוך להדלקת הנרות, נמשך כמה שנים.

לעיין במקור

"אלה היו שעות מופלאות של לימוד מבורך", מתרפק הרב שטיין. "מלבד זאת, למדתי מהרבי שלי עוד שני דברים חשובים: ראשית, בכל פעם שנתקלים בהפניה למקור כלשהו, ברש"י, ב'תוספות' או בכל מפרש אחר – יש לעיין בגוף המקור. שנית – סֵדר. הרבי הוא האדם הכי מסודר שפגשתי מעודי. בגמר הלימוד היה השולחן שלנו מלא ספרים, שהרי, כאמור, הקפדנו לעיין בכל מקור. הרבי דאג לסיים את הלימוד כמה דקות קודם הזמן, ולהחזיר כל ספר למקומו. 'הסדר הוא חלק מהלימוד', אמר".

הסדר המופתי הוא שסייע לרב שטיין בהקמת פרוייקט ה'תחנון'. מדובר במלאכת איסוף חרוצה ויסודית, הנמשכת זה כעשרים שנה. ראשיתה בעת שהרב שטיין היה איש-עסקים שנסע בעולם. בכל מקום שאליו בא, פנה מיד לספריות ותר אחר חומר חדש בעניין 'תחנון'. כיום הוא בקשר עם כמה ספרנים, הטורחים ליידע אותו על כל ספר או חיבור העוסקים ב'תחנון'.

מיון ופענוח

לאחר איסוף ומיון החומר, הוא נערך לפי פרקים. ראשי-תיבות, ובהם הקשים לפענוח, נפתחים. למשל, מי יודע מהו 'זב"ש'? התשובה: זרע-ברך (חלק) שני. כל ציטוט עובר בדיקה ובמידת הצורך – מתוקן. במלאכה הרבה מסייעים גם ילדיו ונכדיו של הרב שטיין.

הנה כי-כן, כל המבקש לברר עניין כלשהו הקשור ב'תחנון', מובטח לו כי ימצאהו בספרי הרב שטיין. תחנון בתפילת ערבית, תחנון בהולך רגל, תחנון בבית כלה, תחנון בימי הילולא של צדיקים ועוד ועוד – הכול ב'עבודת אפרים'.

פינת ההלכה ומנהג

תספורת כהלכה

שאלה: למה נוהגים שלא לספר בנים עד גיל שלוש?

תשובה: נאמר בתורה (ויקרא יט,כז): "לא תקיפו פאת ראשכם". זו מצוות לא-תעשה, שאסור לגלח את השֵער שבצדעיים, מימין או משמאל. הדבר נקרא 'הקפה', מכיוון שכאשר מגלחים שֵער זה, מקבל שער הראש צורת עיגול. איסור גילוח הפאות הוא איסור נפרד – ואף חמור – מאיסור השחתת הזקן.

המקום הנקרא 'פאה' הוא המשולש שקצהו האחד בקצה המצח (העליון), קצהו השני בנקודה העליונה ביותר שאליה אפשר למתוח את האוזן, וקצהו התחתון מתחת לאוזן, במקום שמתחילה הלחי התחתונה (יש מקילים להסתפק בפאות עד אמצע האוזן).

את השֵער הגדל באזור זה (ואפילו מקצתו) אסור לספר לגמרי. יש להשאיר שערות באורך שמאפשר לכופף את קצה השערה לשורשה. ויש מקילים לקצץ יותר, כל עוד אין מגלחים סמוך לבשר ממש (מס' 1 במכונה כשר, ועדיף מס' 2). מי שמגלח לגמרי את שער הראש, צריך זהירות יתרה בנידון, וצריך להזהיר את הספר על כך.

אין מצווה להשאיר פאות ארוכות (ואדרבה, האר"י ז"ל היה מקצצן במספריים כשהגיעו למקום הזקן), אף כי יש שנהגו להשאירן גדלות עד מתחת האוזן. ויש שאינם קוצצים את הפאות כלל; ויש בזה משום 'גאון יעקב'.

גם את פאת ראשו של ילד אסור לגלח, וזה איסור מן התורה. בהרבה מתפוצות ישראל נהוג שלא לספר כלל את הבן עד מלאות לו שלוש שנים. בגיל זה מתחיל החינוך למצוות (וגם ההכנסה ל'חדר'), והדבר בא לידי ביטוי ראשון בכך שאז מספרים לילד את שער הראש, ברוב עם ובחגיגיות, ב'תספורת מצווה', ומניחים לו פאות. וכן מנהג חב"ד.

מקורות: שו"ע יו"ד סימן קפא ונו"כ. משנ"ב בביה"ל רנא,ב. שערי הלכה ומנהג יו"ד סי' לה. שו"ת מגדל צופים ח"א סי' כז. אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הקפת הראש". ספר המנהגים-חב"ד עמ' 78. סקירה בעניין 'חלאקה' בקובץ 'זכור לאברהם' תשנ"ג עמ' תקב. תודה לרב שמעון שטרן מהמכון המדעי-טכנולוגי להלכה.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)