אחד מיסודותיה של החסידות הוא אהבת-ישראל לכל יהודי. הבעש"ט גילה אהבה גם ליהודים פשוטים, קירבם ועודדם. בתורותיו הוא מסביר את המעלה המיוחדת של האנשים הפשוטים.
פעם אחת אמר תורה על הפסוק "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", שעל זה נאמר בגמרא (ברכות ו,א) כי הקב"ה מניח תפילין, כביכול, שבהן נאמר הפסוק הזה.
הסביר הבעש"ט: "בתפילין יש תפילין-של-יד ותפילין-של-ראש. שניהם – מצווה וחייבים בברכה (ברכה אחת או שתיים, על-פי הדעות שבזה). אולם הנחת תפילין-של-יד קודמת להנחת תפילין-של-ראש. גם אצל הקב"ה באות 'תפילין-של-יד' לפני 'תפילין-של-ראש'. ה'תפילין-של-יד' של הקב"ה הם יהודים בעלי מעשים טובים (אנשים פשוטים, מקיימי מצוות). והם קודמים ל'תפילין-של-ראש' – בעלי מוחין והשגה (למדנים ויודעי תורה)".
רשע כצדיק
המגיד ממזריטש הוסיף עומק נוסף באהבת-ישראל. הנוהג היה שתלמידיו היו עושים משמרות כדי לשמשו. פעם אחת, במשמרת של הצדיק רבי אלימלך, קראו לפתע המגיד ממזריטש ואמר לו: "שומע אתה, מֵלֶך, מה שאומרים במתיבתא דרקיעא? שאהבת-ישראל פירושה: לאהוב רשע גמור כצדיק גמור" (ספר השיחות קיץ ת"ש עמ' 116).
באמרה זו של המגיד יש חידוש על תורתו של הבעש"ט: הבעש"ט דיבר על החובה לאהוב אנשים פשוטים, שהם בעלי מעשים טובים, ואילו המגיד חידש שיש לאהוב אפילו רשע גמור. ויתרה מזו, שהאהבה לרשע גמור צריכה להיות באותה מידה כלצדיק גמור.
אדמו"ר הזקן מוסיף עוד רובד באהבת-ישראל. הוא מסביר (תניא פרק לב) שאהבת-ישראל היא למגדול ועד קטן, כמו אצל אחים ממש, שהיא אהבה עצמית. כשם שאהבתו של האדם לעצמו היא אהבה הנובעת מעצם המהות, שאינה תלויה בחשבונות כלשהם (ולכן "על כל פשעים תכסה אהבה", אף שהאדם מכיר בפשעים, בכל-זאת מכסה עליהם האהבה, מכיוון שהיא נובעת מנקודה עמוקה כל-כך שאין הפשעים יכולים לפגום בה) – כך גם האהבה ל'רעך' צריכה להיות 'כמוך', בלי שום חשבונות.
החידוש בביאורו של אדמו"ר הזקן על תורתו של המגיד היא, שאמנם גם המגיד אומר שיש לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור, אבל עדיין יש כאן הבחנה בין רשע גמור לצדיק גמור (אלא שאומרים לנו כי יש לאהוב את הרשע הגמור כמו את הצדיק הגמור); ואילו אדמו"ר הזקן מדבר על אהבה שאין בה שום הבחנה, כי היא למעלה מכל חשבון ולמעלה מראיית הבדלים בין יהודי ליהודי. יש כאן 'אחים ממש', ותו לא.
איך מגיעים
איך אפשר להגיע לאהבה כזאת? על כך יש שני ביאורים:
א) אהבת-ישראל, אהבת התורה ואהבת ה' – כולא חד. אהבת ה' אצל יהודי היא אהבת עצמית, שהרי "בנים אתם לה' אלוקיכם", ובן ואביו הם עצם אחד. גם אהבת-ישראל, הנובעת מאהבת ה', היא אהבת עצמית, כי כשאוהבים מישהו – אוהבים את מה שהוא אוהב; ומכיוון שהקב"ה אוהב כל יהודי באהבה עצמית, גם היהודי אוהב את היהודי השני באהבה עצמית.
ב) הואיל וכל ישראל הם בבחינת גוף אחד, עצם אחד שממנו באים הפרטים, נמצא שאין זו אהבה לזולת אלא לו-עצמו. כשיהודי אוהב את חברו, הוא אינו אוהב מישהו אחר, אלא חלק ממנו, כי הוא וחברו הם עצם אחד. (ראה לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 299). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
