חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:27 זריחה: 6:04 כ"א באב התש"פ, 11/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

"הרואה את הנולד"
דבר מלכות

מדוע יש למלא את גרונו של התלמיד-חכם ב"יין" דווקא, ולמה בכלל נקרא שמו "תלמיד-חכם"? * החכם מסוגל לראות בעיני-שכלו את המציאות האמיתית של כל דבר, איך נולד ונתהווה מאין ליש בדבר ה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. איתא בגמרא1 "כל המביא דורון לתלמיד-חכם כאילו מקריב ביכורים", ובזה גופא יש מעלה מיוחדת בהבאת יין, כלשון הגמרא2 "ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין"3.

ועל-פי הידוע שכל ענייני התורה הם בדיוק, אפילו עניינים שהובאו בתורה בתור משל בלבד, ועל-אחת-כמה-וכמה ענייני התורה כשלעצמם (לא בתור משל) יש לבאר הדיוק בפרטי העניינים במאמר הנ"ל.

ובהקדמה:

השייכות של נתינת דורון לתלמיד-חכם לכללות העניין דמתנות כהונה מובנת על-פי מה שכתב הרמב"ם4 "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש ... אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו כו'", היינו, שעניין הכהונה שייך גם ל"תלמיד-חכם", "שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים", ולכן נותנים לו מתנות כהונה;

אבל השאלה היא הרי ישנן כ"ד מתנות כהונה, ומהו הטעם שמכל כ"ד מתנות כהונה נקט "ביכורים" דווקא?

ולכאורה אדרבה: הקרבת ביכורים קשורה עם כמה וכמה תנאים וגדרים מיוחדים, וכיוון שכן, היה מתאים יותר להזכיר אחת ממתנות כהונה שאין בהן תנאים וגדרים אלו?

גם צריך להבין מהו הדיוק דהבאת יין דווקא, ובזה גופא באופן ד"ימלא גרונם... יין" דווקא.

ב. ויובן בהקדם מה שכתוב בהקדמת החוות-דעת5 (והובא בתורת החסידות6) בביאור הטעם ש"מרגלא בפומייהו דרבנן לקרות החכם בשם תלמיד-חכם", כיוון שהוא תלמיד שמקבל מהחכם.

והעניין בזה:

בנוגע להתואר חכם אמרו חז"ל7 "איזהו חכם הרואה את הנולד".

הפירוש הפשוט בזה הוא שהחכם "צופה ומביט במה שעתיד להיות, ומתוך כך נמצא מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה"8.

ולדוגמה: כתיב9 "נופת תטופנה שפתי זרה גו' ואחריתה מרה כלענה", והיינו, שהסיבה לכך שהאדם יכול להיכשל לא רק בחטא שהוא בשוגג, אלא גם בפשע שהוא במזיד ("פושעים אלו המורדים"10) הרי זה לפי שרואה את הדבר רק כפי שהוא בראשיתו, ש"נופת תטופנה שפתי זרה", ואינו רואה מה יהיה באחריתו; ואילו החכם כיוון ש"רואה את הנולד", הרי הוא רואה ש"אחריתה מרה כלענה", ובמילא לא ייכשל מצד הפיתוי ד"נופת תטופנה גו'".

ונוסף לזה ישנו גם פירוש החסידות "איזהו חכם הרואה את הנולד, פירוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהווה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך"11:

מבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה12 בפירוש הכתוב13 "לעולם הוי' דברך ניצב בשמים", שדבר הוי' ניצב ועומד לעולם בכל נברא להחיותו ולקיימו.

אמנם, עניין זה אינו באופן הנראה לעיני בשר, והיינו, שישנם עניינים חיצוניים שהם כמו קליפה שמכסה על אמיתית המציאות ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"14.

ובזה היא מעלתו של החכם שרואה בעיני השכל את המציאות האמיתית של כל דבר, איך שנולד ונתהווה מאין ליש בדבר ה', וכיוון שכך, הרי מובן וגם פשוט שלא יעשה דבר שהוא היפך דבר ה'.

וזהו פירוש התואר "תלמיד-חכם – תלמיד שמקבל מה"חכם" "הרואה את הנולד", שלכן מתנהג גם הוא כפי הוראת "רבו", על-דרך "באתרא דרב הלכתא כרב"15, ובמילא אינו נכשל בעניין של חטא כו'.

ג. ובפרטיות יותר כולל גם בנוגע ללימוד התורה:

פעולת הראייה ("איזהו חכם הרואה את הנולד") היא שמושלת על השכל ומכוונת אותו בכיוון הרצוי, שהרי מצד ההבנה וההשגה כשלעצמה יכול לילך בדרך עקלתון ("קרומע וועגן"), ועד שיכול להיות מעמד ומצב ד"חכמים המה להרע"16, ובזה היא מעלתו האמיתית של החכם ש"רואה את הנולד" שחכמתו היא באופן המתאים לחכמתו של הקב"ה.

וזהו גם כללות העניין דהקדמת נעשה לנשמע שבמתן-תורה, שכן, ללא הקדמת נעשה לנשמע יכול להיות הלימוד שלא כדבעי, וכדאיתא בגמרא17 שכאשר "ההוא צדוקי" אמר לרבא "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו", השיב לו רבא "אנן דסגינן בשלימותא (התהלכנו עמו בתום לב) כתיב בן18 תומת ישרים תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו18 וסלף בוגדים ישדם".

וכללות העניין בזה שאף שלימוד התורה עיקרו הוא עניין של הבנה והשגה, מכל-מקום, צריך להיות גם העניין ד"ברכו בתורה תחילה" "נותן התורה", היינו, שיהיה נרגש אצלו שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שזהו העניין למעלה מטעם ודעת, והוא מקבל את התורה מהקב"ה באופן של מתנה, על-דרך שמצינו במשה רבינו ש"בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה"19, ועל-דרך זה בנוגע לכל אחד ואחד שלומד תורה על-ידי זה ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'"20, שהלימוד הוא לאחרי הקדמת הברכה "נותן התורה", ואז נעשה הלימוד באופן ד"תומת ישרים תנחם".

ובעניין זה ניכר החילוק בין "תלמידיו של אברהם אבינו" ל"תלמידיו של בלעם הרשע"21:

ובהקדם מה שכתוב בספרי על הפסוק12 "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", "אבל באומות קם ואיזה זה בלעם", הינו שבלעם הוא הלעומת-זה דמשה, וכיוון שעניינו של משה הוא חכמה דקדושה, הרי מובן שגם אצל בלעם ישנו עניין החכמה, ובמילא יש לו גם "תלמידים".

והיכן ניכר החילוק בין "תלמידיו של אברהם אבינו" ל"תלמידיו של בלעם הרשע" לא בעניין השכל, הבנה והשגה, כי אם בהעניינים שנמנו במשנה: "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה", שעל-ידי זה נעשה גם עניין ההבנה וההשגה באופן המתאים לחכמתו של הקב"ה, ואז נקרא בשם "תלמיד חכם".

ד. ועוד עניין עיקרי ב"תלמיד חכם" שלימודו הוא על-מנת "לשמור ולעשות ולקיים כו'"23, היינו, שההבנה וההשגה שבשכל (לאחרי הקדמת נעשה לנשמע) צריכה לבוא ברגש הלב, וליבא פליג לכל שייפין24, לכל אברי הגוף, שעל-ידם באה ההבנה וההשגה שבשכל לידי מעשה בפועל.

אמנם, כדי שיומשך מהשכל עד למעשה בפועל, צריך להיות עניין של צמצום:

רואים במוחש שבשעה שאדם מונח ושקוע בעניין שכלי, אזי אינו שייך לעניינים של מעשה בפועל, ויתירה מזה, שיכול להיות שמצד גודל ההעמקה בהשכל לא ירגיש כלל שהוא רעב, ועד כדי כך, שייתכן שלמשך זמן יהיה מופשט לגמרי מהעולם, למרות היותו נשמה בגוף.

וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר25 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שבהיותם בווינה, בחדרים סמוכים זה לזה ודלת פתוחה ביניהם, הנה לאחרי שובם מהטיול שבמהלכו דיבר אדמו"ר נ"ע בענייני חסידות, התיישב אדמו"ר נ"ע על הספה, ראשו נשען על ידו, שקוע במחשבותיו, בלי נוע. כעבור משך זמן שישב אדמו"ר נ"ע בתנועה כזו, יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר ונכנס לחדרו, בסומכו על כך שכיוון שהדלת פתוחה, הרי כשיצטרך אדמו"ר נ"ע דבר-מה, יקראנו. לאחרי שעברו כמה וכמה שעות, עד שהגיע אור הבוקר, נכנס כ"ק מו"ח אדמו"ר לחדרו של אדמו"ר נ"ע, וראה שיושב באותה תנועה... ואז התנער אדמו"ר נ"ע ("זיך א טרייסל געטאן"), ועמד ממקומו, והתחיל לשאול שאלות שמהן היה ניכר שאינו יודע באיזה יום בשבוע עומדים...

זאת ועוד:

גם כאשר התבוננות וההעמקה בהשכל היא כדי לבוא אל מסקנת העניין, הנה כל זמן שעוסק בשקלא וטריא באופן של פלפול וחריפות, יתעוררו אצלו סברות חדשות, כך, שבנוגע לכל סברה שתיפול במוחו, תתעורר מיד סברה הפכית, ולא יוכל לבוא למסקנת הדברים בנוגע לפועל (שלכן יש מעלה בלימוד תלמוד ירושלמי לגבי לימוד תלמוד בבלי שיש בו ריבוי שקלא וטריא כו'26).

ועל-דרך שמצינו אודות ר' מאיר, "שלא קבעו הלכה כמותו" מפני "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו"27.

ולהעיר גם מסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר28 אודות אדמו"ר האמצעי שאצלו היתה אמירת תורת החסידות באופן של התפשטות והרחבה שבאמצע המאמר היה אומר לפעמים "שא שא", אף שבעת אמירת המאמר היה שורר שקט מוחלט.

– פעם ביקר בליובאוויטש אחד מגדולי הרופאים, ובעוברו סמוך לחצרו של אדמו"ר האמצעי בשעה שאמר מאמר חסידות, התפעל ביותר בראותו מאות אנשים עומדים ומקשיבים ללא תנועה... –

והסביר כ"ק אדמו"ר נ"ע, שהסיבה לאמירת "שא שא" באמצע המאמר היתה כדי להשקיט את נביעת המוחין.

וכפי שמצינו בעמק-המלך29 שהאריז"ל לא היה יכול לצמצם את עצמו בכתיבה מפני ריבוי הנביעה מכוח המשכיל, ואף בדיבור היה קשה לו להביא את האור בגילוי כו'.

ומכל זה מובן שכדי שיומשך מהשכל עד למעשה בפועל, צריך לצמצם את השכל, היינו, את כל עומק וחריפות הפלפול והשקלא וטריא, עד שתישאר רק מסקנת השכל בנוגע למעשה בפועל.

ועניין זה מתבטא גם בציור אברי הגוף בה"תלת שליטין" שבו שהם המוח (מוחין), הלב (מידות) והכבד (מעשה בפועל)30 שבין המוח ללב וכבד ישנו מקום צר הנקרא מיצר הגרון.

וזהו עניין "גרונם של תלמידי-חכמים" מיצר הגרון שעניינו לצמצם את השכל שבמוח שיוכל להיות נמשך בהרגש הלב עד שיבוא למעשה בפועל.

ה. אמנם, כאשר נעשה צמצום השכל על-ידי מיצר הגרון, הרי אף שהכוונה בזה היא רצויה, שעל-ידי זה יבוא השכל לידי מעשה בפועל, מכל-מקום, כיוון שסוף-כל-סוף מתעלם השכל ונשאר רק החלק הנוגע לפועל, יש צורך בזהירות ושמירה מיוחדת שלא תהיה ירידה במעמדו ומצבו, עד כדי כך, שיבוא לידי מסקנה מעוותת שהיא היפך השכל שבראש.

ובלשון הקבלה והחסידות31 שמצד מיצר הגרון יכולה להיות יניקה לחיצונים, וזהו שבגרון ישנם קנה ושט וורידין, שהם ג' שרי פרעה (אותיות הערף), שעל-ידי זה נעשה כללות העניין דגדלות מצרים שהוא היפך הקדושה.

והעצה לזה היא ש"ימלא גרונם של תלמידי-חכמים יין":

בנוגע ליין מצינו בגמרא32 ש"אגברו חמרא אדרדקי... כיוון דאיבסום פתחו ואמרו כו'", והיינו, שהיין פועל הוספה בעניין ההבנה וההשגה אפילו אצל "דרדקי", שהוא-עניין צמצום דשכל.

והעניין בזה33 שתכונת היין היא גילוי ההעלם, שהרי היין היה תחילה טמון בענבים, ועל-ידי סחיטת הענבים בא היין מן ההעלם אל הגילוי. וזהו הטעם לכך ש"נכנס יין יצא סוד"32, דכיוון שהיין עצמו עניינו גילוי ההעלם, לכן גם פעולת היין על האדם היא גילוי ההעלם, "יצא סוד".

וזוהי העצה ש"ימלא גרונם של תלמידי-חכמים יין" ש"גרונם של תלמידי-חכמים", היינו המקום שדרכו עובר השכל שבראש כדי לבוא עד למעשה בפועל, יהיה מלא יין, שעניינו גילוי ההעלם, שעל-ידי זה הנה גם בהשכל המצומצם הנוגע אל הפועל יומשך ויאיר מעומק השכל כפי שהוא במוח שבראש, ובמילא תהיה המשכת השכל אל המעשה בפועל באופן הרצוי.

וזהו גם הדיוק "ימלא גרונם ... יין", היינו, שהגרון כולו צריך להיות מלא יין, מבלי שישאר חלק מסויים ללא יין כי, כדי להבטיח שהמשכת השכל אל המעשה בפועל תהיה באופן הרצוי, יש צורך שעומק השכל יומשך ויאיר לא רק בכללות השכל אלא גם בכל פרט ופרט שבו.

ו. וכאשר ישנו העניין ד"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין", שעל-ידי-זה תהיה המשכת השכל אל המעשה בפועל הרצוי הרי זה "כאילו מקריב ביכורים":

המעלה של ביכורים שצריכים להיות "מן המובחר" דווקא34, ועוד זאת, שצריכים להביא אותם באופן של כבוד והידור, שכן, נוסף לכך שהכהן אינו צריך לחזר אחר הביכורים (כמו בתרומות ומעשרות שצריך לחזר על הגרנות35), אלא צריכים להביא את הביכורים אליו36, הנה עוד זאת, שהיו מעטרין את הביכורים37, ו"העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף וזהב"38 (אף שלאחרי זה "חוזר הכלי לבעליו"39) שכל זה מורה על גודל השמחה שבהבאת הביכורים (כמודגש גם במקרא ביכורים, שאין קורין אלא בזמן שמחה40) שלכן משתדלים שיהיו הביכורים באופן הטוב ביותר.

ועניינו בכללות העבודה שכאשר נשמתו נמצאת בעולם-הזה הגשמי ומלובשת בגוף גשמי שיש לו צרכים ותאוות גשמיים (החל מאכילה ושתייה, שבזה תלוי חיבור הנשמה בגוף, שבאופן כזה דווקא יכול להיות קיום התורה ומצוות, כמו שכתוב41 "וחי בהם") , אזי ההתעסקות בעניינים הגשמיים צריכה להיות באופן שלכל לראש צריך ליתן את הטוב והמשובח לה', כמו שכתב הרמב"ם 42: "והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב... וכן הוא אומר43 כל חלב לה' וגו'", ועל-ידי-זה מובטח הוא שהתעסקותו בעניינים הגשמיים תהיה באופן הרצוי.

וזהו קשר העניינים ד"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" ו"כאילו מקריב ביכורים" שכאשר נמצאים במעמד ומצב של "תלמידי חכמים", "איזהו חכם הרואה את הנולד", "שרואה כל דבר איך נולד ונתהווה מאין ליש כו'", ומראיית השכל נמשך הדבר למידות שבלב עד למעשה בפועל, על-ידי הצמצום דמיצר הגרון, אבל באופן שמאיר בזה כל עומק השכל כמו שהוא במוח שבראש אזי נעשית ההנהגה בפועל באופן של "ביכורים", היינו, ששולט על יצרו ליתן לכהן את הטוב והמובחר, "כל חלב לה'", ואז יכול גם הוא להשתמש עם הטוב והמובחר והשמנונית שבענייני העולם.

ז. אמנם, כיוון שבזמן שאין בית-המקדש קיים לא נוהגת מצוות ביכורים (שהרי, "אינם נוהגים אלא בפני הבית"44), לכן הרי זה רק "כאילו מקריב ביכורים":

בנוגע לזמן החורבן והגלות אמרו חז"ל "אין בידינו לא משלוות הרשעים וכו'45, וכן אמרו "מיום שחרב בית המקדש... ניטל טעם הפירות"46.

והעניין בזה47 שבזמן הגלות אי-אפשר להשתמש עם הטוב והמובחר שבענייני העולם כמו בזמן הבית, והיינו, שבזמן הבית היתה ההנהגה על-פי דברי הירושלמי48 "דייך מה שאסרה לך התורה", ואילו בנוגע לדברים המותרים יש ליהודי להשתמש בכל הטוב והמובחר שבעולם, אבל בזמן הגלות צריכה להיות ההנהגה באופן ד"קדש עצמך במותר לך"49, כיוון שיש צורך בזהירות ושמירה יתירה, שלכן ניתוספו אז גדרים וסייגים50, כמו שכתוב51 "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי"52, שעל-ידי זה נעשית השמירה מפני עניינים האסורים.

וזהו שאמרו "כאילו מקריב ביכורים" שהרי בזמן הזה אי-אפשר לקיים מצוות ביכורים בגשמיות, כי אם בעבודה הרוחנית, ובהתאם לכך הנה גם ההשתמשות בהטוב והמובחר שבענייני העולם היא בנוגע לעניינים רוחניים, אבל בנוגע לעניינים גשמיים צריכה להיות ההגבלה ד"קדש עצמך במותר לך".

ועניין זה נעשה הכנה וכלי למעמד ומצב דלעתיד-לבוא, שאז ישתמשו בהטוב והמובחר שבעולם ("ביכורים") גם בעניינים גשמיים, כמאמר רז"ל53 "עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות כו'" לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, היינו, שהלחם הגשמי יהיה (לא "לחם עוני", אלא) לחם של הרחבה ותענוג, וללא צורך בעבודה ויגיעה בל"ט המלאכות, כי אם באופן של מנוחה ותענוג.

ובלשון הרמב"ם54: "שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר".

אבל לאידך גיסא לא בגלל הטובה הגשמית "נתאוו... ימות המשיח", כיוון שלא זה הוא עיקר ותכלית התענוג, אלא כפי שממשיך הרמב"ם "לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת", "יהיו כל ישראל חכמים גדולים... וישיגו דעת בוראם", "שנאמר55 ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"56.

(קטעים מהתוועדות יום ב' דחג-השבועות, ה'תשי"ז – בלתי מוגה; 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ז חלק שלישי (כ) עמ' 49-57)

----------------

1) כתובות קה,ב.

2) יומא עא,א.

3) ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשי"ג סי"ב ואילך (תו"מ ח"ח עמוד 213 ואילך).

4) סוף הלכות שמיטה ויובל.

5) בחידושים וביאורים ליו"ד.

6) תו"א מג"א (בהוספות) קיט,ג. ובכ"מ.

7) תמיד לב,א.

8) פי' הרע"ב אבות פ"ב מ"י.

9) משלי ה,ג-ד.

10) יומא לו,ב. וש"נ.

11) תניא פמ"ג.

12) בתחילתו.

13) תהילים קיט,פט.

14) רמב"ם ריש הל' יסוה"ת.

15) ראה שבת יט,ב.

16) ירמיה ד,כב.

17) שבת פח, סע"א ואילך (ובפרש"י).

18) משלי יא,ג.

19) נדרים לח, סע"א. וראה תו"מ חי"א ס"ע 282. וש"נ.

20) אבות רפ"א.

21) שם פ"ה מי"ט.

22) ברכה לד,י.

23) נוסח ברכות ק"ש.

24) ראה זוהר ח"ב קנג,א. ח"ג קסא, רע"ב. רכא,ב. רלב,א.

25) ראה "רשימות" חוברת ח' ס"ע 19 ואילך. וש"נ.

26) ראה שערי-אורה שער-החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. המשך תרס"ו עמוד צ ואילך. ועוד.

27) עירובין יג,ב.

28) סה"ש תרצ"ז עמוד 163. וש"נ (נעתק ב"היום יום" ד אדר שני). וראה גם תו"מ ח"ב עמוד 178.

29) הקדמה ג ספ"ב. הובא בסה"מ תרנ"א ריש עמוד טו. ה'ש"ת עמוד 108.

30) ראה זח"ב שם.

31) ראה ל"ת להאריז"ל פ' וישב. תו"א וארא נח,ב. יתרו עא,ד. ויחי (בהוספות) קב,ג. ובכ"מ.

32) סנהדרין לח,א.

33) ראה לקו"ת שה"ש ב, סע"א ואילך. ובכ"מ.

34) ראה בכורים פ"א מ"ג. רמב"ם הל' ביכורים פ"ב ה"ג.

35) אף שגם בזה מצינו עניין של כבוד כמ"ש (ויחי מט, ז ובפרש"י) "אפיצם בישראל", "שבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד".

36) פרש"י נשא ה,ט.

37) ראה ביכורים פ"ג מ"ט.

38) שם מ"ח.

39) רמב"ם הל' ביכורים פ"ג ה"ח.

40) ראה פסחים לו,ב.

41) אחרי יח,ה.

42) הל' איסורי-מזבח בסופן.

43) ויקרא ג,טז.

44) שקלים פ"ח מ"ח.

45) אבות פ"ד מט"ו.

46) סוטה מח,א (במשנה).

47) ראה גם "רשימות" חוברת לח עמוד 28 ואילך.

48) נדרים פ"ט ה"א.

49) יבמות כ,א. ספרי ופרש"י ראה יד,כא.

50) ראה תו"מ ח"ד ס"ע 31. וש"נ.

51) ס"פ אחרי.

52) מו"ק ה, סע"א. וש"נ.

53) שבת ל, סע"ב. וש"נ.

54) הל' תשובה ספ"ט. הל' מלכים בסופן.

55) ירמיה לא,לג.

56) ישעיה יא,ט.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)