חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:11 זריחה: 6:37 ב' בשבט התש"פ, 28/1/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1004 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1004 - כל המדורים ברצף
גאולה בלתי-שגרתית
יש חדש
למה ציווה הקב"ה להקריב קרבנות
קרבנות
כשקשה – זה מחזיק
מה מציק לחסיד
לחפש פנימיות
בציפייה לגאולה
מחיפוש עצמי לפטנט ייחודי
כולנו מסובין

 

הגיליון השבועי לכל יהודי
מס' 1004, ערב שבת פרשת ויקרא, ב' בניסן ה'תשס"ו (31.3.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

גאולה בלתי-שגרתית

היו שסברו בעבר כי אפשר לפתור את סבלות העם היהודי בדרך הטבע. כיום ברור לכול שאין לאיש פתרון אמיתי. זה הזמן לבקש את הגאולה האמיתית

השורות האלה נכתבות לפני הבחירות, ולכן אין טעם לנסות להתנבא על תוצאותיהן. יהיו התוצאות אשר יהיו, האדישות הכללית מעידה שהציבור חש כי הישועה לא תבוא לנו ממערכת בחירות כזאת או אחרת, ומאישים פוליטיים כאלה או אחרים. אדישות זו אינה מוצדקת, מכיוון שמחובתנו לפעול בדרך הטבע, באמצעים הקיימים, כדי לשפר את מצבו של עם-ישראל, בגשמיות וברוחניות, אולם בסופו של דבר לעולם לא נוכל לדעת כיצד יתפתחו העניינים בפועל.

עם-ישראל נולד בנס וכל קיומו מבוסס על ניסים. ברור שחייבים לפעול בדרכי הטבע, אך התהליכים שקובעים את גורלו של העם היהודי מתנהלים לא רק במישורים הטבעיים והארציים, אלא גם במישורים אחרים.

ההפתעה הצפויה

האמונה היהודית קובעת כי גאולתו של עם-ישראל לא תהיה שגרתית וטבעית. הגלות הארוכה והקשה תגיע לקיצה רק על-ידי משיח-צדקנו, שיהיה נביא ובעל כוחות רוחניים כבירים. אנו בהחלט נדרשים לעשות ככל התלוי בנו, באמצעים ארציים וטבעיים, להביא שקט ושגשוג לעם-ישראל, אבל ברור לנו שהגאולה האמיתית והשלמה תהיה מפתיעה, בלתי-צפויה, גאולה ניסית.

היו שסברו בעבר כי אפשר לפתור את סבלות העם היהודי בדרך הטבע. אנחנו נגאל את ארץ-ישראל, אנחנו נקבץ את הגלויות, אנחנו נביא את הגאולה. גם יהודים מאמינים נתפסו, מקצתם, לאשליה שאפשר לחולל את גאולת עם-ישראל בכוחות אנושיים רגילים, ולהשאיר את בואו של המשיח 'לעתיד לבוא'.

מאז עשינו דרך ארוכה. משנה לשנה התבררה מהותה של ה'גאולה' שאליה הגענו בכוחות עצמנו. כיום ברור לכול שאין לאיש פתרון אמיתי. כל הניסיונות לפתור את סבך הבעיות, מולידים בעיות קשות וחמורות פי כמה וכמה. כיום כולנו נושאים עיניים למרומים בתפילה לישועה ניסית.

יותר ויותר אנשים מדברים בדאגה על הצפוי לנו אם לא יתחולל כאן מהפך דרמטי כלשהו, אך לא רואים את הכוחות שיהיו מסוגלים לבצע מהפך כזה. הבעיות הגשמיות הקשות הן השתקפות של הבעיות הרוחניות, אבדן זהות, תהייה על עצם משמעות הקיום היהודי, בעיות שמסתבכות ומחמירות, בלי שייראה להן מוצא.

חודש הגאולה

זו הנקודה שבה צריכה להתפרץ מלב כולנו זעקה לגאולה השלמה, שרק היא תביא את הפתרון והישועה האמיתית לכל הבעיות המציקות לנו, הבעיות הגשמיות והרוחניות גם יחד. מכיוון שבסופו של דבר קורים דווקא הדברים הבלתי-צפויים, הבה נתפלל שיקרה דווקא ה'בלתי-צפוי', שבעצם כולנו מצפים ומייחלים לו. חז"ל אומרים שהמשיח בא בהיסח-הדעת. אף-על-פי שהכול מצפים לו ומתפללים לבואו, הופעתו תהיה בכל-זאת בבחינת הפתעה גמורה.

לצערנו, הזעקה הזאת נשחקת על-ידי השגרה. אף-על-פי שכולנו מאמינים בביאת המשיח, מצפים לגאולה ומתפללים לבואה, אנו מבקשים אותה לא-אחת כמצוות אנשים מלומדה. כשיש למישהו בעיה אישית המציקה לו - הוא יודע לזעוק באמת ולהתפלל בכוונה כנה, אבל התפילה לגאולה, שתביא את הפתרון האמיתי והשלם לכל בעיותינו ומצוקותינו, נעשית כדבר שבשגרה.

ראוי לזכור, כי כל עניין הגאולה אפוף סוד ומסתורין. חוץ מקווים כלליים סתמו נביאינו וחכמינו את פרטי הדברים, וכדברי הרמב"ם - "דברים סתומים הם אצל הנביאים". דבר אחד אנו יודעים - השעה היא ערב הגאולה ואנו נדרשים להאמין בה בכל ליבנו ונפשנו, שכן עצם האמונה בגאולה מזרזת את בואה.

נכנסנו השבוע לחודש ניסן, חודש הגאולה. הבה נבקש ונתחנן לקב"ה כי ימהר לשלוח לנו את משיחו, ונשמח יחדיו עוד בחודש זה בשמחת הגאולה השלמה.

יש חדש

מאות סדרים

בעקבות ההצלחה הגדולה של הסדרים הציבוריים שערכו צעירי-חב"ד בשנים שעברו, ייערכו גם השנה כמאתיים סדרים ציבוריים, ל'כל דיכפין', בכל עיר ועיירה ברחבי הארץ. הסדרים מיועדים לכל שכבות הציבור, לכל מי שמעוניין לחגוג את הסדר כהלכתו, באווירה חסידית שמחה ומאחדת. לפרטים יש לפנות לבית-חב"ד המקומי.

קמחא דפסחא

בתי-חב"ד ברחבי הארץ מנהלים בימים האלה במלוא התנופה את מגבית 'קמחא דפסחא' המסורתית. השנה, לנוכח המצוקה הקשה, הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, בכסף, במזון, בבגדים וכדומה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לערוך את החג כראוי. פרטים בבתי-חב"ד.

לבנות בית יהודי

קבוצת פעילים למען בעלי-תשובה יוצאי רוסיה מפעילה מוקד שידוכים, לשם מצווה וללא תשלום, כדי לסייע לבעלי-תשובה באוכלוסייה זו למצוא את זיווגם ולהקים בית בישראל. המעוניינים יפנו לטל' 050-6857697 או 04-9587619.

אוצר מסיני

המפיק החסידי יהודה גרובייס מגיש הפקה חדשה – האוצר מסיני. סיפור עלילתי על יהודי אמריקני שבא לסיני כדי למצוא את האוצר האבוד של משפחתו. חברת גל-דיסק מגישה את קלף מיקוח – סרט עלילתי בשני חלקים. טל' 972-3-9606120.

שלחן שבת

למה ציווה הקב"ה להקריב קרבנות

הקרבנות, שבהם דנה פרשתנו, מכונים בתורה 'לחם' ו'ריח ניחוח' – "את קרבני לחמי לְאִשַי, ריח ניחוחי". הדבר דורש ביאור: הלוא ברור שאין מושג של 'אכילה' אצל הקב"ה, ומדוע אפוא נקרא הקרבן 'לחם'?

אומר על כך רבי שמעון בן-עזאי: "שמא תאמר לאכילה הוא צריך? תלמוד-לומר 'אם ארעב, לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה'... לא לרצוני אתם זובחים, אלא לרצונכם, שנאמר 'לרצונכם תזבחוהו'".

משל למלך

את עניין הקרבנות נבין על-פי דברי חז"ל בספרי. כאשר משה רבנו, לפני מותו, ביקש מהקב"ה שימנה "איש על העדה", אמר לו הקב"ה: "עד שאתה מפקידני על בניי, פקוד את בניי עליי, שלא ינהגו בי מנהג ביזיון". בספרי מובא על כך משל: "למה הדבר דומה, למלך שהייתה אשתו נפטרת מן העולם והייתה מפקדתו על בניה. אמר לה, עד שאת מפקדתני על בניי, פקדי בניי עליי שלא ימרדו בי".

לכן מיד אחרי בקשה זו של משה רבנו נאמרה לו פרשת קרבן התמיד, שעניינה להחדיר את ההכרה שיש בורא לעולם, ולשלול את הטעות ש"אין רועה" בעולם וש"עולם כמנהגו נוהג".  על-ידי הקרבן מתגלה בעולם שהקב"ה הוא "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, שכל ענייני העולם כולו מתנהגים על-פי השגחתו הפרטית של הקב"ה".

חיבור הנפש והגוף

האכילה יוצרת את חיבור הנפש עם הגוף, באופן שכוחותיה של הנשמה מתגלים בגוף ומנהיגים אותו בכל ענייניו. הנפש והגוף הם משל לקב"ה ולעולם – "הנפש הזו ממלאה את הגוף, והקב"ה ממלא את העולם".

כשם שהאכילה מגלה בגוף את כוחותיה של הנשמה, כך הקרבנות מגלים בעולם שהקב"ה הוא בעל-הבית על העולם. כאשר האדם מקריב קרבן לקב"ה, הוא מבטא בכך את הכרתו בהנהגתו של הקב"ה בעולם, ולכן הקרבן נקרא 'לחם', כי הוא כמו הלחם שמחבר את הנשמה והגוף.

לטובת האדם

כך יובנו ביתר עומק דבריו של רבי שמעון בן-עזאי. אם החיבור בין הקב"ה לבין העולם נקרא אכילה, נמצא שכביכול הקב"ה זקוק ל'אכילה' זו, כדי שיתמלא רצונו בבריאת העולם, "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". אומר רבי שמעון: "שמא תאמר לאכילה הוא צריך?", וכי הקב"ה זקוק דווקא לקרבנות, והרי הוא יכול לפעול שיתמלא רצונו גם בדרכים אחרות. אלא שעניין ה'אכילה' שעל-ידי הקרבנות הוא לטובת האדם ולתועלתו.

אולם אף-על-פי שאין הקב"ה 'זקוק' ל'אכילה' זו, לאחר שציווה את בני-ישראל להקריב קרבנות, הרי "למעשה ידיך תכסוף", שהקב"ה מבקש שבני-ישראל יקיימו את התורה והמצוות, שכללותן היא עניין הקרבנות, לעשות מכל ענייני העולם קרבן לו יתברך, שעל-ידי זה נעשה העולם דירה לו יתברך.

(לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 18)

מן המעיין

קרבנות

מהבהמה הפנימית

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א,ב). "אדם כי יקריב" – כאשר האדם רוצה להתקרב אל ה', "מכם קרבן לה'" – צריך הקרבן להיות לא בהמה גשמית בלבד, אלא הקרבן צריך להיות גם "מן הבהמה" שבו, מהנפש הבהמית שבקרבו.

(לקוטי תורה)

איש החסד

את הקרבנות מקריבים הכוהנים דווקא. רק הכוהן, איש החסד, ביכולתו לפעול את העלייה ואת ההמשכה הנפעלות על-ידי הקרבן.

(ספר המאמרים קונטרסים)

שלושה סוגים

הפסוק מונה שלושה סוגי עולות: מן הבקר, מן הצאן ומן העוף. העשיר, שהוא מלא ביטחון עצמי וגאווה, נוטה לחטוא יותר, ולכן עליו להביא קרבן מן הבקר. הבינוני, החוטא פחות, יוצא ידי חובתו בעולה מן הצאן. ואילו העני, שפל-הרוח, החוטא פחות מכולם, דיי לו בקרבן הקטן ביותר – מן העוף.

(זוהר)

הדרך האמצעית

"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה'" (ויקרא ב,יא). "שאור ודבש" הם שני קצוות – זה חמוץ וזה מתוק. ללמדנו, שהקצוות מזיקים וראוי לאדם שיתרחק משניהם. על האדם ללכת בשביל הזהב, בדרך הממוצעת.

(רבי יוסף-שאול נתנזון)

הספק חמור יותר

בקרבן 'חטאת' יוצאים ידי-חובה גם אם ערך הקרבן הוא 'דנקא' (מטבע קטן), ואילו בקרבן 'אשם תלוי', הבא על הספק, צריכים להביא קרבן שערכו לפחות שני סלעים. משום שבעבֵרה ודאית האדם יודע שעליו לשוב בתשובה, ולכן דיי לו בקרבן זול יותר, ואילו בספק עבֵרה אין הוא מתאמץ לשוב בתשובה – ולכן עליו להביא קרבן יקר יותר.

(רבנו יונה)

לרחוץ את הקרב

"וקרבו וכרעיו ירחץ במים" (ויקרא א,ט). הקרבנות אינם מועילים כל עוד לא רחץ האדם את קרבו וכרעיו מן החטא.

(רבנו אפרים)

תענוג לה'

"כל חלב לה'" (ויקרא ג,טז). החלב והשומן באים מהתענוג. מציווי התורה "כל חלב לה'" אנו למדים שהתענוג של האדם צריך להיות בענייני קדושה. אמנם האדם זקוק לאכילה, לשתייה ולעוד עניינים גשמיים, אבל החפץ והרצון הפנימי צריכים להתבטא בעניינים הרוחניים.

(ספר המאמרים תרצ"ו)

שלוש עליות

"אִשֶה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א,ט). הקרבנות גורמים עלייה לכל העולמות. הפסוק רומז לשלוש העליות: "אִשֶה" – העלייה מעולם העשייה, "ריח" – העלייה מעולם היצירה, "ניחוח" – העלייה מעולם הבריאה לעולם האצילות.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

אמרת השבוע

כשקשה – זה מחזיק

הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש נזקק לנסוע מפעם לפעם לאזורי מרפא. לקראת נסיעה כזאת היה לוקח עמו את כתבי-היד של מאמרי החסידות, שהצטברו לשני ארגזים כבדים. כשהעגלון היה מעמיס אותם על העגלה, היה הרבי עומד ומשגיח.

פעם אחת עמד הרבי עם כמה חסידים והשגיח על העגלון המעמיס את הארגזים. בשלב מסויים ניגש אל העגלון ושוחח עמו רגע. לאחר מכן חזר אל החסידים ואמר: "נתחדש לי עכשיו עניין. הבחנתי שאחרי שהעגלון העמיס על העגלה את הארגזים, שלף גלגל אחד כדי למרוח שם חומרי-סיכה, ונאלץ לשאת אז את העגלה על כתפו. שאלתיו למה לא עשה זאת לפני העמסת המטען. השיב העגלון: 'כשזה קשה יותר, זה מחזיק יותר'. מזה למדתי הוראה בעבודת ה'".

 מעשה שהיה

מה מציק לחסיד

את הסיפור המיוחד הזה סיפר תלמיד ישיבת תומכי-תמימים ברוסטוב, בימים שבהם התגורר בעיר מייסד הישיבה, האדמו"ר רבי שלום-דובער (הרש"ב) מליובאוויטש:

זה היה בקיץ תרע"ז, כאשר נסעתי מהישיבה לביקור בבית הוריי שבחרסון. ביום שישי בא לחרסון החסיד הנודע, עובד ה', הרב יצחק הורוביץ, הידוע בכינויו 'ר' יצחק מתמיד'. הוא היה מתמיד עצום בתורה, מהדר גדול במצוות ומחמיר מאין כמותו בכל הקשור לקיום הלכה בשולחן-ערוך.

ר' יצחק היה שליח נודד של הרבי. בכל עיר ויישוב שאליהם בא, ערך התוועדויות ובהן חזר ברבים מאמרי חסידות ששמע מהרבי, וגייס מהתושבים כסף לטובת רשת המוסדות שהפעיל הרבי ברחבי רוסיה.

בבואו לחרסון התארח ר' יצחק בבית הוריי. הוא שיער שלקראת שבת ישחטו הוריי עוף, ועל-כן הטיל עליי שליחות. הוא הקפיד שהשוחט יבדוק את סכינו לפני שחיטת העוף וגם אחריה. כעת ביקשני לעשות זאת בשליחותו – לגשת ולוודא שהשוחט (ר' משה חריטונוב) אכן יעשה כן. וכך עשיתי.

בסעודת ליל שבת חיכינו לר' יצחק עד אשר ישוב מבית-הכנסת. המתנו לו זמן רב, מפני שהיה מתפלל באריכות רבה. לאחר הסעודה ביקש מאבי שלמחרת, בסעודת יום השבת, לא נמתין לו.

למחרת שב ר' יצחק מהתפילה בשעת אחר-הצהריים מאוחרת מאוד, ואני שימשתיו בסעודה. כאשר הגשתי לו קוגל, הביט בו וביקש שאקרא לאימי. הוא שאל את אימי אם יש בקוגל שומן. לאחר שהשיבה בחיוב, שאלהּ באיזה שומן השתמשה. היא ענתה לו שהשתמשה בשומן מהעוף שנשחט בעבורו, על-פי ההידור שלו.

אימי יצאה אך ר' יצחק לא טעם מהקוגל. כעבור כמה רגעים חזרה אימי וביקשה את סליחתו של ר' יצחק. היא נזכרה שהיה חסר לה שומן לקוגל ועל-כן הוסיפה גם משומן של עופות אחרים.

באותה שעה הסב לשולחן גם החסיד ר' אליעזר דוואסקין (צֶ'צֶ'רסקֶר), שניהל את סניף חרסון של ישיבת תומכי-תמימים וגם היה משפיע של בית-הכנסת החב"די בעיר. כאשר ראה שר' יצחק אינו נוגע במנת הקוגל שהוגשה לו, לקחהּ ואכלהּ.

לקראת ראש-השנה (תרע"ח) חזרתי לרוסטוב. בערב קרא לי מזכירו של הרבי ואמר לי שעליו לעשות שליחות מסויימת שהוטלה עליו, ושייעדר מהמקום כשעתיים. הוא ביקשני אפוא לעמוד במקומו ליד דלת חדרו של הרבי ולנהל את רשימת הנכנסים ל'יחידות' באותו ערב, עד אשר ישוב מביצוע שליחותו.

בין הממתינים היה גם ר' יצחק, שחזר מסבב ביקורים בערים וביישובים. כעת עמד ליד הדלת והכין את עצמו בחיל וברעדה להיכנס פנימה. כל כותלי חדר ה'יחידות' היו מכוסים ארונות ספרים, חוץ מהמקום שבו ישב הרבי עצמו. בהגיע תורו של ר' יצחק, פתחתי את הדלת והוא נכנס. סגרתי אחריו את הדלת, אך לא לגמרי – השארתי סדק קטן כדי שאוכל לשמוע את הנעשה.

פתאום שמעתי את ר' יצחק בוכה. לאחר מכן שמעתיו מספר לרבי את המעשה בקוגל, שאירע באותה שבת בבית הוריי. הוא אמר לרבי שהואיל ולדעתו ר' אליעזר דוואסקין נעלה ממנו ברוחניות, ובכל-זאת אכל מהקוגל, הרי ייתכן שההחמרה שקיבל עליו, בעניין בדיקת הסכין לפני שחיטת העוף ואחריה, היא למעלה מדרגתו (בבחינת "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"), ויש לו חשש שהנהגה זו תגרום לו נפילה רוחנית.

בתגובה הרגיעו הרבי ואמר שההידור שקיבל עליו טוב מאוד וכי עליו להוסיף להחזיק בו.

אחר-כך שוב בכה ר' יצחק. "מפני מה אתה בוכה עכשיו?", שאלו הרבי.

ר' יצחק אמר לרבי כך: "אני נוסע בשליחות הרבי לכל מיני מקומות, וחוזר שם חסידות לפני הציבור. החסידים הפוגשים אותי מעבירים דרכי פתקאות של פדיון-נפש לרבי, וכשאני מגיע לכאן אני מביא אותן עמי. אך לעיתים יש שאלות ובעיות דחופות ביותר, ובידעי שיעבור זמן רב עד שאגיע אל הרבי, אני פותח את הפתקאות, קורא אותן ו'מעביר' את תוכן השאלות והבקשות, אל הרבי, באמצעות המחשבה. והנה, לא-פעם זוכים כותבי הפתקאות לישועה מהירה, שלא כדרך הטבע, ויש מהם הזוקפים את ישועתם לכך שאני קראתי את פתקותיהם. כל זאת בשעה שאין בכך אמת, שכן איני אלא שליח להעברת הדברים אל הרבי, והישועה נפעלת אך ורק מכוחו של הרבי! אך העובדה שיש הטועים בי בעניין זה – מציקה לי מאוד".

הרבי הקשיב לר' יצחק רוב-קשב ולבסוף אמר: "נוהג אתה כראוי, וגם להבא קבל פדיונות-נפש מהאנשים ותעבירם אליי באותן הדרכים כפי שעשית זאת עד עתה – בגשמיות, או בכוח המחשבה".

לאחר מכן הוסיף ר' יצחק לשאול את הרבי שאלות שהטרידו אותו בתורת החסידות, והרבי השיב לו על כל שאלה ושאלה.

ככה נראתה 'יחידות' של חסיד אמיתי אצל הרבי הרש"ב! (נסתלק בב' בניסן תר"פ).

דרכי החסידות

לחפש פנימיות

ב' בניסן הוא יום ההילולא של אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש (נסתלק בשנת תר"פ, בעיר רוסטוב). הרש"ב כונה בפי זקני החסידים "הרמב"ם של תורת החסידות", שכן "כל עניין ועניין המבואר בתורותיו ובדרושיו החב"דיים הוא הלכה קבועה ומסודרה, עם כל הנימוקים וההסברים של העניין, דבר דבור על אופניו" (בנו, אדמו"ר הריי"ץ, 'התמים' חוברת ו, עמ' ד).

עוד נאמר עליו (שם): "מסר נפשו הקדושה בעבודה נמרצה להנהיג גם אצל החסידים, ובייחוד אצל הצעירים, הבחורים והאברכים, את לימוד החסידות בעיון. שכן הלימוד השטחי, בידיעות מפוזרות, בבחינת 'מקיף', אינו חודר לתוך-תוכו של האדם לשנותו לטוב, ולכל היותר פועל רק בחיצוניות, אבל החסידות החב"דית דורשת פנימיות, ולזאת מגיעים רק על-ידי לימוד עיוני בטוב טעם ודעת, שהעניינים של תורת החב"ד ייכנסו בקליטה טובה במוח ולב, ורק אז יוכל לפעול ישועות בנפש האדם, לברר ולזכך את המידות הטבעיים ולקיים התורה והמצוות לא בבחינת מצוות אנשים מלומדה, אך ורק באור וחיות פנימי".

חינוך הגוף

אביו, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, העיד עליו: "בני לא היה נער אף פעם. עוד בנעוריו היה ירא-שמים ומסודר ויגע על כך, שהנהגתו תהיה בדרכי החסידות, ולקראת הבר-מצווה שלו היה לחסיד בעל עבודה מסודרת" (ספר השיחות תש"א עמ' 27). אדמו"ר הרש"ב עצמו סיפר לבנו, הריי"צ: "כשהייתי בן שתים-עשרה, חינכתי את גופי שכל איבר יעשה את אשר מוטל עליו לעשות... היה לי זמן קבוע ללמוד שולחן-ערוך אורח-חיים, ואז עיבדתי את גופי כפי הוראות השולחן-ערוך" (ספר השיחות תש"ג, עמ' 4).

בעניין זה מסופר, שפעם אחת, בוועידת רבנים גדולה, הבחינו כמה מהרבנים בהנהגה מסויימת של הרבי, ושאלוהו למקורה. השיב הרבי: "ברגע זה אינני זוכר היכן ראיתי שיש לנהוג כך, אבל אין לי ספק שיש לזה מקור בהלכה, כי מילדותי הרגלתי את גופי שיתנהג בטבעו על-פי השולחן-ערוך".

בצעירותו הרגיל את עצמו לשעבד את מחשבתו שעות רבות בעניין אחד, בלי להסיח את הדעת ('חנוך לנער' עמ' 10). פעם אחת, בעמדו בהתבוננות בשעת התפילה, התחיל דם לזוב מאפו. הדם ניגר וניגר והוא לא הרגיש בכך כלל. איש מהחסידים לא העז להפריעו בשעת תפילתו, ולכן הלכו והודיעו על כך לאביו, המהר"ש. הרבי ניגש אליו, הרים את טליתו מעל פניו ולחץ על אפו עד שנפסק הדימום. והוא לא הרגיש בכל המאורע!

מידת האמת

לאחר הסתלקות אביו, סירב עת ארוכה לעלות על כס נשיאות חסידות חב"ד. פעם אחת התבטא בעניין זה: "ירשתי מאבי את האמת, ואינני רוצה לאבדה" (הלקח והליבוב עמ' רט).

לבנו סיפר (ספר השיחות תש"א עמ' 171), כי אביו מסר לו: "רבי, מנהיג עדת חסידים, אינו נעשה מעצמו. גם כשאדם הולך לישון כפי שחסיד צריך ללכת לישון, לאחר קריאת-שמע-שעל-המיטה חסידית עמוקה, זה עדיין סדר של חסיד. אמנם סדר בריא ואפשר לומר גם סדר חסידי נעלה, אבל לא סדר של רבי".

עבודתו המופלאה במסירות-נפש השפיעה לרעה על בריאות גופו. הרבי נאלץ לנסוע הרבה למקומות-מרפא וגדולי המומחים בדקוהו. פרופסור גדול אחד התבטא עליו: "ליבו משתוקק להרבה יותר ממה שמוחו מבין, ומוחו מבין הרבה יותר ממה שליבו מסוגל להכיל" (ספר השיחות תש"א עמ' 28).

גופו לא עמד בטלטולי הדרכים של ימי מלחמת-העולם הראשונה, כשנאלץ לעזוב את ליובאוויטש ולנדוד עד רוסטוב. שם, זמן קצר לאחר שקנה את הבית שבו ביקש למצוא שלווה, נסתלק, באמרו: "אני עולה למרומים, ואת כתביי אני משאיר לכם".

בציפייה לגאולה

"ר' יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק... בניסן נגאלו - בניסן עתידין ליגאל" (ראש-השנה יא,א)

חיים יהודיים

 

תורג'מן והערכה: קריאה בעזרת צורות וצבעים

מחיפוש עצמי לפטנט ייחודי

ציוריו המקסימים של יצחק תורג'מן מעטרים ספרים, שראו אור בהוצאות מכובדות ותורגמו לכמה שפות. אחת מעבודותיו האחרונות, על מזמור 'אשת חיל', הולידה שיתוף-פעולה מרתק בינו לבין הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ). זה ספר בפורמט אלבומי, המציג את עשרים ושניים פסוקי המזמור, וכל פסוק מעוטר בציור מרהיב של תורג'מן, ומלוּוה פירוש מקורי של הרב אבן-ישראל, המבוסס על המשנה, התלמוד, המדרש, הקבלה והחסידות.

תורג'מן (49), אמן בכל מאודו, נולד בקזבלנקה שבמרוקו. כשהיה כבן שש עלתה משפחתו לארץ. הוא גדל כאן, שירת בצבא ולאחר מכן נסע לפריז ללמוד אמנות ולחפש את עצמו. למד ציור ב'בית-הספר לאמנויות יפות – בוזר', והִרבה לקרוא ספרים של הוגי-דעות צרפתים. במפתיע – ואולי בעצם לא – החזירוהו החיפושים פנימה, אל היהדות.

חזרה לארץ

אט-אט החל לקיים מצוות. דרכו החדשה מצאה ביטוי גם בדרך האמנות והיצירה, והוא החל לצייר ציורים יהודיים. בין השאר צייר את חמש המגילות (הציורים ראו אור בספר יפהפה), וציורים מהוויי יהדות מרוקו. עבודותיו זכו לחסות המוזאון לאמנות יהודית בפריז.

הוא התחתן והקים בית בצרפת. כשנולדה לו ולחנה רעייתו בתם הרביעית, החליטו לעלות לארץ. זה כארבע-עשרה שנים הוא מתגורר עם משפחתו (שהתרחבה בינתיים ומניינה כעת שבע נפשות) בפתח-תקווה, ומוסיף לצייר וליצור מהסטודיו שבביתו.

צורה, צבע וצליל

בימים האלה תורג'מן מפיץ יצירה שונה מעט – ערְכה ייחודית ללימוד קריאה בעברית. מאחורי הערכה יש שיטה חדשנית ויוצאת-דופן שפיתח, הנקראת 'צורה, צבע וצליל'.

"התחלתי לפתח את השיטה כאשר ילדיי הגיעו לשלב של לימוד קריאה", מספר תורג'מן. "נוכחתי בקושי הרב של הילד לזכור עשרה סימני ניקוד, נוסף על האותיות עצמן. החלטתי אפוא לרתום למשימה שני עזרים, שהם גם מושרשים אצל הילד מגיל צעיר מאוד וגם ידידותיים כלפיו – צבע וצורה. ילד מגיל רך מאוד צובע בצבעים מגוּונים, ומבחין בין אבטיח אדום לפרח צהוב ולשמים כחולים. הוא גם יודע להבדיל בין כדור עגול לקובייה מרובעת או לביצה אליפטית".

ניקוד וצורות

תורג'מן חילק את כל הנקודות לחמישה צלילי הבעה – אָ, אִי אוֹ, אֵ, אוּ, ולכל צליל הצמיד צורה הנדסית קבועה וגם צבע קבוע. כך, למשל, אות שצלילהּ אִי תופיע לעולם בתוך עיגול כחול. לעומת זה, אות שצלילה אֵ, תופיע תמיד בתוך משולש סגול. בבואו לזהות את צליל הקריאה הנכון של האות שלפניו, יסייעו אפוא לילד גירויים נוספים, מעולם הצבעים והצורות. בשלבים מתקדמים יותר ישילו אט-אט האותיות את הצורות הצבעוניות, המשמשות להן רקע, והילד יסתפק בניקוד בלבד.

הערְכה של תורג'מן רשומה כפטנט ומוּכרת על-ידי משרד החינוך (ערכה זו מתאימה לקוראים בהברה ספרדית בלבד ולא לילדי 'חדרים', המבחינים בין צירי לסגול ובין חולם לקמץ). היא כוללת שתי מערכות כרטיסים עשויי פלסטיק קשיח ('קל ניקוד' ו'קל מילים'), ספר ללימוד קריאה על-פי השיטה, עם ציוריו היפים של המחבר, וכרזה המכילה אותיות, תנועות, ציורים ומילים. טל' 03-9095070.

פינת ההלכה ומנהג

כולנו מסובין

שאלה: כיצד יש לקיים את ההסבה בליל-הסדר?

תשובה: בעריכת שולחן הסדר מכינים מושב מכובד להסבה, 'דרך חירות'. אוכלים מתוך הישענות על כרים וכסתות, כמנהג מלכים ואנשים חשובים.

מסבים על צד שמאל בלבד, מכיוון שאוכלים ביד ימין, וגם משום סכנה "שמא יקדים קנה לוושט", שכן כשאדם מטה ראשו ימינה נפתח ה'כובע' המכסה את פי הקנה, והמאכל עלול להיכנס לשם.

אלה הדברים שחייבים לעשותם בהסבה: ארבע כוסות, כזית מצה, כורך ואפיקומן, לפי שכל אלו הם זכר לגאולה ולחירות: מצה - שלא הספיק הבצק להחמיץ עד שנגאלו; ארבע כוסות - כנגד ארבע לשונות של גאולה; האפיקומן והכורך - זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל 'דרך חירות'. המסב בכל הסעודה עושה מצווה מן המובחר (אך אין נוהגים כך).

נשים מצוּות על כל דיני ליל-הסדר, לפי שאף הן היו באותו נס של יציאת מצרים. אולם מהסבה הן פטורות, שאין דרכן של נשים להסב. למנהג הספרדים, גם הנשים מסבות. גם בנים קטנים, שמסוגלים לזה, מחנכים אותם להסב, שהרי הם שואלים ב'קושיות' "כולנו מסובין".

לדעת הבית-יוסף, מי שאכל או שתה דבר הצריך הסבה ולא הסב, חייב לחזור לאכול ולשתות בהסבה. הרמ"א מקל בדיעבד, ולמעשה, למנהג האשכנזים, כתבו הפוסקים שיחזור רק בכזית ראשון של אכילת מצה, ובכוס שנייה.

מקורות: פסחים קח,א. רמב"ם פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ז-ח. שו"ע סי' תעב,ג-ז, רמ"א ונו"כ, פרמ"ג וביה"ל שם. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ז-טו.כה. הגדה 'חזון עובדיה' עמ' קכ-קכד. נטעי גבריאל ח"ב עח,כד.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)