חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 י"ז בתשרי התש"פ, 16/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 870 - כל המדורים ברצף

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 870, ערב שבת פרשת תצא, ח' באלול תשס"ג (5.9.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

היה יכול להיגמר אחרת

הייתה יכולה לקום ועדת חקירה אחרת, שהייתה מאשימה את הממשלה ואת צמרת המשטרה באי-הבנת משמעותו של המרד ובנקיטת יד רכה שגרמה לקרבנות רבים

מסקנות הוועדה היו חמורות וקשות. היא הטילה את האחריות על צמרת המשטרה, על השר לביטחון הפנים, על חברי הממשלה ואף על ראש-הממשלה עצמו. הם הואשמו שלא השכילו להבין את חומרתו ואת היקפו של המרד הערבי, והתייחסו אליו כאל הפגנה אזרחית רגילה. היד הרכה שנהגה המשטרה כלפי המורדים היא שגרמה להתפשטות המרד ולקרבנות הרבים שגבה.

אלה היו ימים נוראים, לא רק בגלל ראש-השנה ויום-הכיפורים, אלא בשל הפרעות שעשו רבבות ערבים מוסתים ביהודים תמימים. צירי-תנועה מרכזיים בצפון הארץ ובדרומה - נחסמו. נוסעים יהודים הוכו באכזריות, לעיתים עד מוות. הפורעים פשטו על חנויות, בנקים ומוסדות ציבור, רצחו אזרחים תמימים ובזזו מכל הבא ליד. שוטרים כותרו על-ידי המון מוסת ונעשה בהם לינץ'.

גל הפרעות נמשך חודשים, והקיף את המגזר הערבי כולו. העם בישראל מצא את עצמו במלחמה בשתי חזיתות - עימות דמים עם ארגוני הטרור בשטחי יש"ע, ובה-בעת התמרדות מבית של אזרחי ישראל הערבים. רק לאחר גיוס מילואים והכנסת כוחות גדולים של צה"ל למלחמה בפורעים דוכא המרד, אבל הוא גבה מחיר נורא של עשרות הרוגים, מאות פצועים ונזק כבד לרכוש.

אקמול לגידול ממאיר

משפחות הקרבנות תבעו להקים ועדת חקירה שתבדוק את אוזלת-היד שהפגינה המשטרה נוכח המרד הגדול. הלחץ הציבורי עשה את שלו והוקמה ועדת חקירה ממלכתית, שמסקנותיה, כאמור, היו חמורות וקשות.

"ליקוי מאורות", הגדירה הוועדה את התנהגות הממשלה והמשטרה. הן "כשלו בקריאת המפה ולא קלטו את חומרת ההתמרדות. גם לאחר שההתפרעויות גבו קרבנות בנפש של יהודים תמימים, עדיין הוסיפו להתייחס אליהן כאל הפגנה אזרחית. לא הכניסו את הכוחות הדרושים ולא השתמשו באמצעים המתאימים". הוועדה קבעה כי "מאמצי המשטרה לבלום את ההתפרעויות באמצעות אלות וזרנוקי מים כמוהם כמתן אקמול לגידול ממאיר". על-פי הוועדה, "גילויי החולשה הללו גרמו להתפשטות הפרעות לכל רחבי המגזר הערבי ולאבדן השליטה על המורדים".

הוועדה קבעה כי ראש-הממשלה, השר לביטחון הפנים, חברי הקבינט הביטחוני וצמרת המשטרה נושאים באחריות אישית למחדל החמור ולשפך הדם הנורא, והמליצה לסלקם מכל תפקיד ציבורי בהווה ובעתיד: "אנשים הלוקים בעיוורון חמור כל-כך, שלא היו מסוגלים להבין את חומרת המרד ומשמעותו, ושנמנעו מנקיטת האמצעים המתחייבים - אינם יכולים למלא תפקידים הדורשים אחריות וכושר שיפוט ראוי".

צל"ש לקציני המשטרה

אלה היו יכולות להיות מסקנותיה של ועדת החקירה, אבל לשמחתנו פורסמו השבוע מסקנות אחרות. התסריט שתואר לעיל היה קרוב מאוד להתממש. עדיין אנו זוכרים את צירי-התנועה הראשיים בצפון שנחסמו מחשש לפגיעה בחיי הנוסעים, ואת הסלקצייה שעשו הפורעים - ערבים הורשו להמשיך בדרכם ואילו יהודים הוכו מכות-צח, ורק בנס ניצלו חייהם. לא שכחנו את היהודי שנרצח בכביש החוף, ליד ג'יסר-אזרקה. לנגד עינינו עומדים המראות של המון פרוע המעלה באש תחנות דלק, בנקים, משרדי ממשלה וחנויות. זכורים לנו הניסיונות לפרוץ לשכונות יהודיות בנצרת-עילית ובראש-העין.

זה היה מרד לכל דבר, 'אינתיפאדה' של ממש, שלמרבה המזל דוכא ביד תקיפה ובנחישות. ייתכן שהיו כשלים נקודתיים, ואולי פה ושם היה אפשר להימנע מירי באש חיה, אבל המדיניות הכללית הייתה נכונה. רק בזכותה נבלם המרד ונמנעו ההתפתחויות המסוכנות שתוארו לעיל. ועדת החקירה בחרה לרצות את הציבור הערבי והתעלמה כמעט לגמרי מהנסיבות החמורות של הפרעות. היא מתחה ביקורת על קציני המשטרה, אולם הציבור היהודי בארץ אומר להם מילה אחת: תודה.

בציפייה לגאולה

"ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" — העזבון שעזבתיך לא היה אלא רגע קטן מול הקיבוץ שאקבצך, כי ברחמים גדולים תהיה, ותתמיד לאורך ימים

(מצודת דוד, ישעיה נד,ז)

יש חדש

לעזור! חגים בפתח!

הכול מכירים את מנהג 'קמחא דפסחא', שמטרתו לסייע לנזקקים לקראת חג-הפסח. הרבי מליובאוויטש עורר על הצורך לדאוג למשפחות נזקקות גם לקראת חגי תשרי. בתי-חב"ד ברחבי הארץ נערכים למבצעים מיוחדים של חלוקת מצרכי מזון למשפחות נזקקות, כדי לאפשר להן לחגוג את חודש החגים  כראוי. השנה, לנוכח המצוקה הגוברת, חשוב לתרום בעין יפה ולחשוב על המשפחות שבלא עזרתנו יתקשו לחגוג את החגים כראוי.

"דבר בעתו" תשס"ד

לוח-השנה הפופולרי של הרב מרדכי גנוט, 'דבר בעתו', מופיע זו השנה ה-19. בלוח כל המידע הדרוש לכל יום: השיעורים היומיים, הלכות, מנהגים, זמנים, קורות העיתים, מידע אסטרונומי ועוד. השנה מופיעים בלוח זמנים לעשרות ערים בארץ ובחו"ל. 1376 עמ'. להזמנות: 9998415-02.

ספר-תורה בחברון

בית-חב"ד בחברון מבקש את עזרת הציבור לסיוע בכתיבת ספר-תורה לעילוי-נשמת הרבנית הצדקת מנוחה-רחל ע"ה, הטמונה בבית-העלמין העתיק. ספר-התורה יוכנס לכולל ללימוד החסידות הסמוך לציון הרבנית. שמות התורמים יוזכרו לברכה במערת המכפלה. הכתובת לתרומות: אברהם אבינו 770, חברון 90100. טל' 317299-064.

סגולת הזוהר

ספר הזוהר השלם הופיע עתה על-גבי מיקרופילם, בנרתיק אישי מהודר - סגולה לשמירה ולהצלחה. הפיק שלום מישראל, יודאיקה. להשיג בישיבת המקובלים נהר שלום ירושלים, טל' 6241622-02.

שולחן שבת

שכר המצוות - עכשיו או לעתיד?

בפרשתנו כתובה מצוות שילוח הקן, שעליה מבטיחה התורה שכר נפלא: "למען ייטב לך והארכת ימים". שכר זה מובא גם על מצוות כיבוד הורים: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".

על זה מביא ר' יעקב בגמרא מעשה שהיה: אדם ביקש מבנו לעלות לעץ ולהביא לו את הגוזלים שבקן. עלה הבן, שילח את האם ולקח את הגוזלים, אולם ברדתו נפל ומת. שואל ר' יעקב: "היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה?", אחרי שקיים את שתי המצוות שעליהן התורה מבטיחה אריכות ימים וטוב? והוא משיב: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" [=שכר מצווה אין בעולם הזה], אלא הברכה לאריכות ימים תהיה "בעולם שכולו ארוך" והברכה "למען ייטב לך" תהיה "בעולם שכולו טוב".

למה שתי מצוות?

לשם-מה נזקק ר' יעקב לדוגמה שיש בה קיום שתי מצוות שהשכר עליהן הוא אריכות ימים; וכי השאלה אינה עומדת במלוא תוקפה גם לו היה כאן קיום של מצווה אחת? הלוא התורה מבטיחה את השכר על כל אחת ואחת מן המצוות הללו, ולכאורה נדרש הסבר כאשר בפועל קורה ההפך, ומי שקיים מצווה כזאת מת ולא זכה לאריכות ימים.

יש להסביר זאת, שבמצוות שילוח הקן כשהיא לעצמה היה מקום לומר שאולי המחזה שראינו עדיין אינו מבטיח שאכן היה כאן קיום נכון של המצווה. מכיוון שזו מצווה שבין אדם למקום, ייתכן שלאדם הייתה כוונה שלילית (שלא לקיים את המצווה), וכוונה זו פגמה בקיום המצווה, וממילא לא מגיע לו השכר "למען ייטב לך והארכת ימים".

המעשה עצמו קובע

אולם בכיבוד אב, הואיל וזו מצווה שבין אדם לחברו, חשובה כאן התועלת שהמעשה הזה מסב לזולת ולא הכוונה. כאשר הבן עוסק בהבאת הגוזלים לאביו, אין כאן דבר שיכול לפגום במצווה, מכיוון שבכך הוא מכבד את אביו וממלא את רצונו. הכוונות שיש לבן אינן חשובות כל-כך, כי עצם המעשה שמביא תועלת לאב - הוא העיקר.

ואם בכל-זאת אנו רואים שבעת קיום המצווה נופל הבן ומת, מכאן ראיה ששכר המצווה אינו ניתן בעולם הזה, וההבטחה על אריכות ימים תהיה "בעולם שכולו ארוך".

תנאי עבודה

דבריו אלה של ר' יעקב מכוונים לשכר המצוות, אולם יש בתורה הבטחות גשמיות שאינן בגדר שכר, אלא משמעותן יצירת תנאים מתאימים לקיום התורה והמצוות - ואלה ניתנים כאן ועכשיו בעולם הזה. הקב"ה מבטיח ליהודי, שכאשר הוא עוסק בתורה ובמצוות, יסיר ממנו את כל הדאגות הגשמיות, כדי שיוכל לעבוד את ה' ללא הפרעה. ההבטחות האלה מתקיימות בפועל בעולם הזה הגשמי.

אין זה שכר אלא בבחינת 'תנאי עבודה', וכדברי הרמב"ם, שהקב"ה הבטיח לנו שאם נקיים את התורה והמצוות בשמחה - "יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בזה, וישפיע לנו כל הטובות".

 (לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1114)

אמרת השבוע

להפחית מכה

שאלו את רבי יחיאל-מאיר מאוסטרובצה: "כתוב בגמרא, שמי שקמים לכבוד ספר-תורה ואינם קמים לכבודו של 'גברא רבה' [=אדם גדול], טיפשים הם; שכן בתורה כתוב 'ארבעים יכנו', ובאו חכמים ופירשו שהכוונה שלושים ותשע ולא ארבעים, ומזה רואים את כוחם של החכמים. שאלתנו היא, כלום בזה גדולתם של חכמי ישראל, שהפחיתו מכה אחת מארבעים המכות?".

השיב להם:

"גברא רבה הוא מי שמצליח להפחית מכה מיהודי ולהמתיק את דינו".

מן המעיין

קבלת ייסורים

טובה לנפש

טעם השמחה בייסורי הגוף, לפי שהוא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת, למרקה בעולם הזה ולהצילה מהמירוק בגיהינום. בייסורים קלים בעולם הזה ניצל האדם מדינים קשים בעולם הבא.

(תניא, איגרת התשובה)

קרוב לנפש

שני סוגי טוב בייסורים: טוב כללי, היינו מיעוט החלב והדם, המכפר על העוון ומתקן את העבר; וטוב מוחלט, שהאדם נעשה רוחני וזך יותר, וקרוב יותר לנפשו.

(ליקוטי דיבורים)

אין לאן לברוח

לא במקרה באים על האדם סבל וייסורים, ומי שמבקש לברוח מהם, כמוהו כאותה פתיה, שכאשר אחזוה צירי לידה, מיהרה לנסוע למקום אחר; אלא שהצירים נסעו עמה.

(הבעל-שם-טוב)

ייסורים ולא עול

הגוף קרוב לעצמו, ולכן נוח לו לסבול את כל הייסורים שבעולם ולא לקבל עליו עול מלכות שמים. שכן לאחר כל הייסורים עדיין יהיה הגוף במרכז, אבל לאחר קבלת עול מלכות שמים - מי ישים ליבו לגוף?

(רבי אברהם מפוריסוב)

תרופה מרה

כאשר אדם סובל ייסורים, חלילה, אל יאמר שזה 'רע', שכן אין הבורא עושה לאדם רע. מוטב שיאמר שזה 'מר', כי יש תרופות שאמנם מרפאות אך הן מרות.

(המגיד ממזריטש)

לשאת ולהצדיק

בייסורים שבאים על האדם עצמו, קל לו יותר לשאתם מלהצדיקם. לעומת זאת, בייסורים הבאים על הזולת, קל לו יותר להשתתף בצערו מאשר להימנע מלהצדיק את ייסוריו.

(רבי יצחק-זליג מסוקולוב)

השומן מתמוסס

מיעוט השומן והדם על-ידי ייסורים הוא קרבן טוב. השומן הרע - מצטמק. ה"שמנת, עבית, כשית" שבכל אחד לפי ערכו - מתמסמס. החמימות והרתיחה של הדמים הרעים - מצטננת. כל אחד ואחד לעצמו יודע כמה שומן ודמים רעים יש בו, ועד כמה הוא זקוק לניקוי.

(ליקוטי דיבורים)

לעבור לקו הימין

כאשר הקב"ה רואה כי ההנהגה עם בני-ישראל ב'קו השמאל' ובייסורים אינה פועלת את פעולתה, ודאי יעבור ל'קו הימין', לקו הקירוב בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה. על זה נאמר (ישעיה א,ה): "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה". "על מה תוכו" - לשם-מה להכות ולהעניש, והרי הדבר אינו מועיל, שהרי "עוד תוסיפו סרה".

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 160)

מעשה שהיה

נדיבות שלמה

אחד מתלמידיו הקרובים של הגאון רבי יואל סירקיש (הב"ח) היה עשיר גדול מאוד ובעל-צדקה. כל מעשי התלמיד - הגלויים והנסתרים - נעשו בעצה אחת עם רבו ועל דעתו.

יום אחד בא אל הרב מוזג באחד הכפרים ושטח לפניו את צרתו: שנים הוא חוכר בית-מזיגה מיד הפריץ המקומי ומתפרנס בכבוד. והנה בא אדם אחר המבקש לחכור במקומו את המקום ולנשלו מפרנסתו. הפריץ נוטה לקבל את הרעיון והמוזג אינו יודע את נפשו מרוב דאגה.

"גש אל תלמידי הגביר", יעץ הרב לאיש, "ובקש ממנו בשמי כי ידבר למענך על לב הפריץ. משוכנע אני כי בזכות עושרו ועסקיו המסועפים יתחשב הפריץ בדבריו וישאיר ברשותך את בית-המזיגה".

עשה המוזג כעצת הרב ופנה אל בית התלמיד העשיר. באותה שעה נערך הלה לנסיעה ליריד השנתי הגדול, שעמד להיפתח למחרת היום, וכל עיכוב בנסיעה היה עלול להסב לו נזק כספי כבד. ניחמו העשיר בדברים והבטיח לו כי מיד עם שובו מהיריד ישוחח בעניינו עם הפריץ.

לא הניחו דברי העשיר את דעתו של המוזג. "עד אשר תיסע ותחזור אני עלול לאבד את מקור פרנסתי; מה יהיה עליי ועל אשתי וילדיי?!", הביע את חרדתו ונשא אל הגביר מבט מתחנן.

אולם הגביר לא נדבק בתחושת החרדה והבהילות של המוזג. "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה", ביקש הגביר לחזקו בדברי אמונה וביטחון.

כשנוכח המוזג כי אין בכוונת הגביר לשנות את תכניותיו, הודה לו על נכונותו לסייע לו לאחר שובו מהיריד ופנה לביתו בלב כבד. בבית ציפתה לו אשתו, שהייתה חרדה לשלום פרנסתם לא פחות ממנו. הוא סיפר לה על עצת הרב ועל הבטחת הגביר לדבר עם הפריץ בתום היריד. גם האישה - כבעלה - מיאנה להירגע. בעומס רגשותיה פרצה בבכי והקימה על בעלה קול צעקה: "בטלן שכמותך! כיצד הנחת לעשיר לדחותך בקש?! מדוע לא דרשת ממנו בתוקף לגשת אל הפריץ מיד!"...

הימים הבאים היו ימים של מתח ומדון בבית המוזג. אך גם הם חלפו-עברו, וסוף טוב - הכול טוב. הגביר שב מהיריד ולאחר שיחה קצרה עם הפריץ נשאר בית-המזיגה בידי המוזג הוותיק.

חלפו שנים והעשיר שבק חיים לכל חי. כל בני העיר ליווהו למנוחות וביכו את איש החסד, שמעולם לא דחה אדם במצוקה ועזר לכול ביד נדיבה ובפנים מאירות. גם הגאון רבי יואל סירקיש עצמו נשא דברי הספד מרגשים על תלמידו הקרוב והחביב.

כעבור כשבוע הופיע התלמיד אצל רבו בחלום. סיפורו - עדות מעולם האמת - היה מסעיר:

"בבואי לפני בית-דין של מעלה פגשתי כמה נשמות שריחפו בחוסר מנוחה, ממתינות לגזר-דינן. ביניהן היו נשמות של אנשים שהכרתי בעודי חי. אחד מהם, למשל, היה קצב פלוני שהתרשל בתפקידו והכשיל את הרבים.

"בשלב מסויים החל משפטו. המחזה עורר אימה. כלבים וחיות שונות הגיחו מכל עבר וטענו כנגדו שגזל מהם את מזונם ומכרו ליהודים. פתאום נשמעה בת-קול קוראת לעברו בקול גדול - 'כיצד העזת להאכיל את בניי נבלות וטרפות!'.

"אלא שאז הופיע מלאך מליץ-יושר וסיפר כי הקצב כבר הודה והתוודה על חטאיו בעודו בחיים, ואף קיבל עליו דרך תשובה. את כל רכושו תרם לצדקה ועד יום מותו צם והתענה עד שזיכך את נפשו וזכה להגיע לדרגת בעל-תשובה. בית-דין של מעלה זיכה את הקצב ושלחו להיכל בעלי-התשובה.

"בבוא תורי התייצבתי בפיק-ברכיים לפני בית-הדין. הדיון בענייני היה קצר ובסופו יצאתי זכאי. מיד הובלתי על-ידי שיירת מלאכים לעבר גן-העדן.

"בהגיעי אל שעריו, התייצב בדרכי מלאך שחסם את דרכי. 'מי אתה ומדוע תחסום את דרכי?!', תמהתי. 'אני המלאך שנברא מהחסד שגמלת עם המוזג הכפרי בשעה שהלכת לדבר למענו עם הפריץ', ענה המלאך. לשמע התשובה גברה פליאתי שבעתיים. 'הייתכן שמלאך של גמילות-חסד יתייצב לי לשטן?!'.

"בתשובה נאנח המלאך. אמנם גמלת טוב עם יהודי זה, אך האם אתה יודע כמה צער הסבת לו ולבני-משפחתו בימים שבילית ביריד? האם חשבת על הדמעות הרבות שנשפכו בגללך? על הצעקות והמריבות שיכולות היו להיחסך לו פעלת מיד ולא דחית את שיחתך עם הפריץ?'.

"כל טענותיי והצטדקויותיי לא הועילו לי. 'החסד שעשית עם המוזג נפגם ועליך לתקן פגם זה בטרם תזכה לבוא בשערי גן-עדן', אמר המלאך והודיע לי כי איאלץ להמתין בשערי גן-העדן כמספר הימים שעשיתי ביריד הגדול ושבהם גרמתי צער למוזג ולמשפחתו".

כעבור זמן סיפר הגאון רבי יואל סירקיש את הסיפור המופלא לבני עירו וסיים: "מכאן אנו למדים עד כמה צריך אדם להיזהר בכל מצווה שלא להחמיצה. על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר במצווה שחיי יהודי אחר תלויים בה - עליו להיות מן הזריזים המקדימים".

 דרכי החסידות

שתי הדרכים

שתי דרכים בעבודת ה' - עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-התשובה. הן אצל הצדיקים הן בקרב בעלי-התשובה זו עבודה שיש בה בחינה של יציאה מכבלי העולם המוגבל והתעלות לדרגות עליונות של אין-סוף, אולם יש הבדל בין שתי הדרכים.

אצל הצדיקים מתעוררת לעיתים אהבה עזה לקב"ה, שליבם אינו יכול להכילה. הם חשים את עוצם גדולתו של הבורא ואת היותו נשגב ונעלה כל-כך, עד שכל מה שביכולתם לתפוס ולהשיג אינו אלא הארה דלה מאורו האין-סופי. תחושה זו מעוררת בליבם צימאון עז לקב"ה, שגורם להם לפרוץ מעבר למגבלותיהם הרוחניות ומעל לסדר הדברים הצפוי.

גם אצל בעלי-תשובה קיימת מגמה זו. עבודתו הרוחנית של בעל-תשובה אינה מסודרת ומדודה. אין בכוחו לצאת ממצבו הרוחני הירוד בהליכה איטית, מסודרת, צעד אחר צעד. הוא חייב לפרוץ את מגבלותיו ולדלג מעל משוכות. כשאדם חש את גודל ריחוקו מה', את היותו שקוע עד צוואר בתוך הרע - מתעוררת בנפשו משיכה עזה לקדושה, עד שהוא מתרומם מעל כל המגבלות והסדרים ורץ בלי כל חשבון אל האמת האלוקית.

קירוב או ריחוק

אך בנקודה זו מסתיים הדמיון בין עבודתם הבלתי-מסודרת של הצדיקים לעבודתם זו של בעלי-התשובה. במהותם הפנימית, אלה תהליכים נפשיים שונים לחלוטין:

מה שמניע את הצדיק הוא תחושת הקירוב והדבקות. הוא חש את קרבת ה', את אין-סופיותו. התהליך הנפשי שמתרחש בקרבו הוא של התקרבות ושאיפה לדבקות. לעומת-זאת, בבעל-התשובה, הכוח המניע הוא הריחוק. הסיבה העיקרית שדוחפת אותו היא עובדת היותו רחוק מאור-ה' ושקוע ברע. עדיין אין הוא בשל לחוש את גדולת-ה'. הוא חש היטב, ובעוצמה רבה, את ריחוקו הגדול. גם תהליך התקרבותו הוא בריחה מהרע יותר מרצון להתקרב אל הטוב. סכנת הרע היא הדוחפת אותו להתעלות מעל כל חשבון ומגבלה.

יש יתרון בעבודתם של הצדיקים, שאין להם שום שייכות לרע, וכל מעייניהם בהתקרבות לקב"ה. אולם מנגד יש יתרון גדול לבעלי-התשובה: הדחף שלהם חזק לאין-ערוך משל הצדיקים. אדם הבורח ממוות נמלט מהר הרבה יותר ממי שרץ להשיג אוצר יקר, אף-על-פי שהאוצר יכול לתת חיים לו ולצאצאיו עד סוף כל הדורות. זה כוחה הגדול של הבריחה מהרע ומהמוות.

בעל-התשובה הוא כאדם שנמצא במדבר וצמא למים, שצימאונו עז ממי שנמצא במקום יישוב. לכן אמרו "במקום שבעלי-תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד", כי הבריחה מהרע מביאה את בעל-התשובה לדרגות עליונות משל הצדיקים, שהכוח המניע אותם הוא קרבת ה'.

כמיהה עזה

גם הגאולה יכולה לבוא, כידוע, בשתי צורות, שעליהן רמזו חז"ל במאמריהם על "זכו" ו"לא זכו", או "דור זכאי" ו"דור חייב". מכך גם נגזר אופי הגאולה, אם תבוא בזמנה הקבוע מראש ("בעתה") או תוקדם ותזורז ("אחישנה"), וכן אם תבוא בפתאומיות ובניסי-ניסים או באיטיות, מלובשת בדרכי הטבע.

שתי המעלות הנבדלות הללו קיימות גם בשתי אפשרויות הגאולה. כאשר הגאולה באה בבחינת "דור זכאי", השאיפה לגאולה נובעת מההכרה בטוב האלוקי של ימות המשיח ומהשאיפה שתימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, והיא גם באה בנעימות ובניסים גלויים. לעומת זאת, אם היא באה בבחינת "דור חייב", היא מונעת בעיקר משאיפה לצאת מהמציאות הקשה והכואבת. אך בדרך השנייה יש יתרון בדיעבד, שכאשר יורדים עד שפל המדרגה, הכמיהה לגאולה נעשית עזה ביותר והיא חודרת עד עומק הנפש.

חיים יהודיים

לקלוט את הנושרים

אחת לכמה ימים יוצא הרב נפתלי גרינבוים לסיבוב בבתי-כנסת, ובתיקו עשרות אבנים קטנות. האבנים הגיעו אליו מג'בל-מוסה שבסיני, ההר שיש הרואים בו את הר-סיני. בסיום התפילה הוא עולה אל הבימה, נושא דברים לפני המתפללים, ומציע לכל אחד ואחד לקנות אבן אחת קטנה תמורת סכום נקוב.

"מה פתאום אבן מהר-סיני?", תוהים המתפללים. והוא משיב: "משום שבהר-סיני למדנו ערבות הדדית". ההזדהות עם הנושא הכאוב, בצירוף הגימיק החביב, פותחים את הלבבות ואת הכיסים. עד כה הצליח 'למכור' אלפי אבנים כאלה, וההכנסות כולן קודש למטרה שבשמה ולמענה הוא פועל.

לא להתכחש

גרינבוים (50), חסיד ויז'ניץ, תושב ירושלים, הוא איש מיוחד במינו ודמות ציבורית מוערכת. הוא מקימו של ארגון 'הצלה' בארץ. לפני כמה שנים העתיק את פעילותו לזירת החינוך, תחום שגם קודם-לכן לא היה זר לו. אביו, הרב ישראל גרינבוים, הוא איש-חינוך ותיק, המנהל זה כארבעים שנה את סמינר בית-יעקב בעיר רחובות, ולדבריו, "זה עבר אלינו בדם".

אם החינוך בכלל הוא אתגר, הנישה המיוחדת שהרב גרינבוים בחר לעסוק בה ולטפחה, היא אתגר-האתגרים. גרינבוים הלך אל 'החצר האחורית' של עולם הישיבות, זו שהנטייה הטבעית היא להסתירה ואולי אפילו להתכחש לקיומה. אלה בני-נוער שנפלטו מהישיבות או שמלכתחילה לא התקבלו אליהן. 'נוער נושר' קוראים להם במינוח המקצועי, 'שבבניקים' בעגה החרדית.

"ילדים נהדרים"

גרינבוים מדבר עליהם בהבנה מלאה ואף באהבה. "אלה ילדים נהדרים, שהבעיה העיקרית שלהם היא שהקב"ה לא חנן אותם בראש ללימוד עיוני או בסבולת הנפשית הנדרשת מבן-ישיבה רגיל, שסדר-יומו התובעני מתחיל השכם בבוקר ומסתיים בלילה. ילדים נפלאים, שיכולים להיות שלי ושלך ושל ראש-הישיבה השכן".

כיום הרב גרינבוים קשור בניהול שלושה מוסדות המתמודדים עם הבעיה. שניים מהם - 'דרכי תורה' בגבעת-שאול בירושלים ו'בית-יצחק' בפרדס-כץ - מטפלים בבני-נוער, צעירים ומבוגרים, שמתחו את החבל עד קצהו. עוד מסגרת היא ישיבת 'דביר הקודש', בשכונת הר-נוף בירושלים, המפצלת את יומם של תלמידיה בין לימוד תורה לבין תעסוקות מועילות. בין השאר עוסקים שם בהפעלה גופנית, בטיולים ובפעילות יצרנית.

הצלת הנשמה

"תחושת הדחייה, המשודרת כלפי צעיר שלא הסתגל למסגרת הישיבתית הרגילה, מדכאת אצלו כל רגש של יצירתיות חיובית ודוחפת אותו לרחוב. אנחנו חייבים להכיר במצב לאשורו, להבין שהנוער הזה הוא חלק בלתי-נפרד מאיתנו, ולזכור שבשום מקום בתורה לא כתוב שלהיות יהודי משמעותו להיות 'עילוי' או 'גדול הדור'".

להערכת הרב גרינבוים מדובר בכאלף בני-נוער שישיבות רגילות אינן מסוגלות להתמודד איתם. "בכלל, קשה כיום למצוא ישיבות לבחורים 'רגילים', שהרי כולן הפכו ל'ישיבות למצויינים'", הוא אומר בחיוך מריר. הרב גרינבוים רואה בפועלו שליחות של הצלת חיים ממש. "בעבר עסקתי בהצלת הגוף וכעת אני עוסק בהצלת הנשמה", הוא אומר.

פינת ההלכה

ידע וגישה למקורות

שאלה: מדוע ברוב ה'חדרים' ותלמודי-התורה אין לומדים כסדר האמור במשנה: "בן חמש - למקרא, בן עשר - למשנה, בן חמש-עשרה - לתלמוד"?

תשובה: חיובו הבסיסי של כל יהודי ללמוד תורה ("ולמדתם אותם") ושל האב ללמד את בנו ("ושננתם לבניך") מקיף את כל התנ"ך, את כל המשנה וגם את התלמוד והפוסקים ("טעמי ההלכות ומקורותיהן בדרך קצרה"). הקניית כל זה, בזמן הנקוב במשנה, קשה מאוד לתלמידים בדורות האחרונים.

על-כן, ועל-דעת גדולי התורה וההוראה, נהגו ברבות מקהילות ישראל מדורי-דורות ללמד 'דוגמאות' בלבד, ועל-ידן לתת לתלמיד ידיעה בסיסית, עם הקניית גישה ויכולת להתמודד בעצמו עם שאר החומר. כך למדו מן המקרא רק תורה ופירוש רש"י, נביאים ראשונים, ולפעמים גם מעט מנביאים אחרונים וכתובים עם פירוש ה'מצודות'. משנה: כמה מסכתות (בעיקר: ברכות וסדר מועד). בגיל צעיר עוברים ללימוד התלמוד ומקדישים לו את מירב הזמן והכוחות. הלימוד הפורמלי בישיבות הוא בעיקר בסדרי 'נשים' ו'נזיקין', ובסוגיות המכשירות את התלמיד להבנה טובה. ללימוד מסודר של 'פוסקים' (מלבד לימוד יומי קצר ב'הלכה למעשה') מגיעים רק אחרי כמה שנים בישיבה גבוהה.

המהר"ל מפראג ואחרים מגדולי ישראל פעלו למען חזרה למתכונת שבמשנה. גם בדורנו הוקמו כמה תלמודי-תורה הפועלים לפי שיטה זו. ככל הידוע, המוסדות הללו מצליחים יפה בהקניית ידע, אבל התוצאות טובות פחות בהקניית יכולות ללימוד עצמי. התברר שבוגרי המוסדות הללו, בהגיעם לישיבות, נתקלים בקשיים. לכן היו מראשי המוסדות הללו שהקימו מוסדות-המשך משלהם.

כיום רווחת בכמה מוסדות שיטה משולבת, שאינה מוותרת על היכולות ללימוד עצמי ועם זה דואגת להקניית ידע נרחב ככל האפשר, הן בתנ"ך הן במשנה.

מקורות: אבות ספ"ה. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' תלמוד-תורה פ"א ס"א וס"ו, ובס' 'הערות וציונים' שם, להרב מרדכי אשכנזי, כפר-חב"ד תש"ס, ח"א עמ' 387 ואילך, וש"נ. וראה 'איש וביתו', מהדורת תשס"א, עמ' תקמז ואילך.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)