חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:05 זריחה: 6:47 י"ז בתשרי התש"פ, 16/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

"מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד"
דבר מלכות

מדורים נוספים
התקשרות 604 - כל המדורים ברצף
"מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד"
רצונו של הקב"ה שהגאולה תבוא תיכף ומיד!
חינוך הילדים, הקדמה ללימוד תורה
פרשת יתרו
"ועל פרי-הגפן והפירות"
הלכות ומנהגי חב"ד - כ'-כ"ו בשבט

עשרת הדיברות נאמרו תחילה "בדיבור אחד" ואחר-כך כפרטים, "כל דיבור ודיבור בפני עצמו" * בוודאי צריכים להיות כל הפרטים, אבל ההתחלה והיסוד של כל הפרטים הוא ה"דיבור אחד" * גם עניין הכי פשוט כ"לא תחמוד" צריך להיות חדור ב"אנכי הוי' אלוקיך" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו עניין בפרשת השבוע הדורש ביאור – אשר למרות שקושיה זו הובאה ונתבארה בדרושי חסידות, הרי זו גם שאלה שמתעוררת בלימוד פשטות הכתובים, פשוטו של מקרא:

על הפסוק1 "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה" – מפרש רש"י: "מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד, מה שאי-אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו.

וכאן מתעוררת שאלה (שהובאה בדרושי חסידות2, אבל זוהי שאלה) פשוטה: מהי התועלת באמירת עשרת הדיברות "בדיבור אחד" – הרי הכוונה דעשרת הדיברות היא כדי שיהיה עניין המעשה, ובשביל העשייה צריך פרטים דווקא?

ונקודת הביאור – שבזה מדגישים את הקשר של הפרטים עם שורשם, איך שהם כלולים "בדיבור אחד". כלומר: אף-על-פי שהשורש הוא "דיבור אחד", למעלה מהתחלקות דפרטים – מכל-מקום, שורש זה ("דיבור אחד") הוא אמיתת מציאותם של הפרטים.

ועל-דרך כמו שהוא בישראל – שהם בדוגמת התורה, כידוע3 ש"ישראל" ראשי-תיבות יש שישים ריבוא אותיות לתורה – שהטעם על העניין דאהבת-ישראל (כאשר נמצאים למטה) הוא מפני ש"מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה" [כמבואר בארוכה בתניא פרק ל"ב, וכדאיתא גם בירושלמי4 שזהו בדוגמת ב' ידיים דגוף אחד], היינו, שמעמדם ומצבם בשורשן ("אב אחד") הוא טעם על האחדות שלהם בהיותם למטה במצב של התחלקות, מכיוון ש"שורש" זה ("אב אחד") הוא אמיתית המציאות שלהם.

וכמובן גם מתורת המגיד הידועה5 בעניין "ישראל עלו במחשבה"6, ש"אף קודם שנבראו ישראל היה נחקק צורתם במחשבה... כי אצלו יתברך העבר והעתיד אחד", היינו, שגם כאשר הבן נמצא במחשבת האב (קודם שנולד), שאז לא שייך כל עניין ההתחלקות, ישנה שם מציאותו של הבן הנולד בכל פרטיו, שזהו העניין דעבר ועתיד אחד כו'"7. וכן הוא גם לאחרי שנולד הבן בפועל, שגם אז חקוקה צורתו במחשבת האב (כמו שנתבאר בהתוועדות שלפני זה8), היינו, שגם כאשר ישנה מציאותו של הבן באופן של התחלקות דפרטים, הרי אמיתת מציאותו היא – כפי שהוא בשורשו, במחשבת האב.

וכמו שהוא בנשמות ישראל – כן הוא גם בתורה (שהרי תורה וישראל קשורים זה בזה), שמציאותם האמיתית של כל הפרטים היא – כפי שהם בשורשם, "דיבור אחד".

ומישראל ותורה נמשך כן גם בכללות סדר ההשתלשלות, כדלקמן.

ב. ובהקדים:

הוזכר בהמאמר דיום ההילולא9 שאיתא בקבלה, והוא גם במקומות נדירים בחסידות, שיש צמצומים גם לפני צמצום הראשון.

ועניין זה מובן גם בפשטות:

בספר התניא מבאר אדמו"ר הזקן בנוגע לאור השמש, ש"פשוט שאור וזיו הזה ישנו גם כן בגוף וחומר כדור השמש... שאם מתפשט ומאיר למרחוק כל  כך, כל-שכן שיוכלו להאיר במקומו"10, ולא עוד, אלא ש"שם מאיר ומתפשט... זיוו ואור (ו)ביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם"11.

ומזה מובן גם בנמשל, בנוגע לעניין האור למעלה (שהרי "מבשרי אחזה אלוקה"12) – שעוד לפני שמתפשט ונמשך האור (גם כמו שנמשך קודם הצמצום, ובזה גופא בדרגה הכי עליונה), הרי הוא כלול תחילה בעצמות, בדוגמת אור הכלול בשמש.

והכוונה בזה (בתואר ד"שמש"13) – לעצמות ממש, ולא לעניין ה"מאור".

דהנה, "מאור" – הוא תואר, ועד שהוא תואר פרטי, למטה גם מהתואר ד"יכולת", כי: פירוש עניין "מאור" הוא – מה שביכולתו להאיר, מה-שאין-כן כשאומרים "יכולת" סתם – הרי לא מפרשים מה הוא יכול, מכיוון ש"יכולת" זו קאי על הכל, ולאו דווקא יכולת להאיר, ובלשון הידוע בדרושי חסידות14 – שביכולתו להאיר וביכולתו שלא להאיר בשווה.

ומכיוון שאפילו "יכולת" אינה עצמות (כדאיתא להדיא בכמה מקומות) – הרי בוודאי ובוודאי שכן הוא בנוגע ל"מאור", שאינו עצמות.

ועניין ה"שמש" בנמשל הוא – העצמות, שמציאותו מעצמותו שאין לו שום עילה וסיבה ח"ו, ושם כלול האור, ובהיותו שם – הרי הוא עצמות, כי שם, הנה הכל – ה"יכולת", ה"מאור" ו"האור" – הוא חד ממש.

והרי מובן בפשטות, שבכדי שיומשך דרגה הכי ראשונה שבאור מהאור הכלול בשמש (בעצמות) – הרי זה צמצום מבהיל!

ועל-דרך זה בנוגע לאור שבבחינת המשכה גופא – שכדי שיומשך מדרגה הכי ראשונה שבו עד לבחינת אור שהיה ממלא מקום החלל, הרי זה על-ידי כמה וכמה צמצומים (כמו שנתבאר במאמר בארוכה).

ורק לאחרי זה בא הצמצום בהאור שהיה ממלא החלל בכדי שיהיה מקום לעמידת העולמות – שהוא "צמצום הראשון" הידוע ומבואר ברוב המקומות בדא"ח.

ג. ובנוגע להשאלה מדוע לא מדובר אודות צמצומים אלו, ומתחילים מיד עם צמצום הראשון –  הרי זה מפני ש"כבוד אלוקים הסתר דבר"15, ואמרו חז"ל16 "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור", ולא עוד, אלא שאפילו בנוגע לדרגות תחתונות יותר איתא הלשון "שאין אנו רשאים לדבר", ומכל-שכן בדרגות אלו.

ואם ב"קבלה" (בלי הסבר וביאור) אין רשות לדבר – הרי ב"חסידות", באופן של ביאור בהבנה והשגה, "יתפרנסון מיניה"17 – על-אחת-כמה-וכמה שאין אנו רשאים לדבר.

ומה שבמקומות מועטים כן מדברים בזה – הרי זה לפי שסוף כל סוף צריך לדעת איך שכל ההשתלשלות, מתחיל מהאור [שעל-ידו היא ההתהוות – כמבואר באיגרת-הקודש18 ש"האור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ברוך-הוא שמציאותו הוא מעצמותו כו' ולכן הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט"], התחלתו היא – מזה שכלול בעצמותו יתברך, שהוא "נושא הכל".

ועל-דרך לשון הרמב"ם בהתחלת ספרו: "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", ד"אמיתת המצאו" – הוא העצמות.

ובפרט שעניין זה נוגע גם לעבודתם של ישראל (שהם מגלים זאת בעולם, כדלקמן) – שיהודי צריך לדעת את התוקף שלו שהוא חד ממש עם העצמות [וכידוע19 פתגם בעל ההילולא שצריכים לדעת גם מעלות עצמו], וזאת – כדי שלא יבוא ה"קלוגינקער", "מלך זקן וכסיל"20, וירצה "אפרייסן אים" [=לנתקו] ממציאותו האמיתית על-ידי זה שיטעהו ששייך רק לדרגות שלמטה מזה כו', אלא עליו לדעת שהוא חד ממש עם העצמות, שהרי "ישראל (אורייתא) וקוב"ה [לא פרטי הדרגות ד"קדוש" (ז"א) ו"ברוך" (מלכות)21, כי אם עצמותו יתברך, "אליו ולא למידותיו", כפירוש אדמו"ר הזקן22 דקאי על עצמותו יתברך] כולא חד", כמבואר בדרושי חסידות בעשרות מקומות – הרבה יותר מהמקומות שבהם הוזכר אודות הצמצומים שלפני צמצום הראשון!

ד. ומובן, שהכוונה בכל הנ"ל אינה לשלול את עניין הפרטים – שהרי בוודאי צריכה להיות התבוננות פרטית (כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בשער היחוד23).

דהנה, כמו שבנוגע להתבוננות בעניין התהוות העולמות והנבראים, אין מספיק ההתבוננות בעניין ההפלאה דהתהוות יש מאין בכלל, אלא צריך לידע גם פרטי העולמות והנבראים שנתהוו, ובזה גופא – לא רק "גדלו מעשיך"24 אלא גם "רבו מעשיך"25.

[ומטעם זה האריך הרמב"ם כל-כך בכל פרטי עניינים אלו, מכיוון שהציווי "לידע כו'" כולל גם כל פרטי עניינים הנ"ל26, ומה גם שעל-ידי זה דווקא באים לאהבת ה' ויראת כו'].

כמו כן הוא גם בנוגע לעניין האור (שעל-ידו היתה ההתהוות, כנ"ל) – שצריך לידע כל המדרגות שבו, לא רק עניין האור שכלול בעצמותו, אלא גם כל פרטי הדרגות  שבאור הנמשך (והצמצומים שבין אחד לשני) הן לפני הצמצום והן לאחרי הצמצום.

כוונת הדברים היא, איפוא, שביחד עם ידיעת הפרטים דרושה הידיעה וההדגשה שאמיתת מציאותם (גם לאחרי שישנה מציאות בפועל, ובאופן של התחלקות לפרטים) היא – העצמות, הן בנוגע לאור – כאמור לעיל שבהיותו כלול בשמש מציאותו היא ביתר שאת, והן בנוגע לעולמות – כהדגשת הרמב"ם ש"היסוד" ("יסוד היסודות") של כל פרטים אלו הוא "אמיתת המצאו", עצמות.

וזהו כל עניין העבודה – להמשיך ולגלות במציאות הפרטים, היסוד והשורש שלהם.

ה. והנה, מכיוון שעבודה זו נעשית על-ידי ישראל ותורה [שבשבילם נברא העולם27, היינו, שהם המשלימים את הכוונה הנ"ל בבריאת העולם] – לכן, מתחיל עניין זה מישראל ותורה.

וזהו מה ש"אמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד... (ואחר-כך) חזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו" – שבוודאי צריכים להיות כל הפרטים, אלא שההתחלה והיסוד דכל הפרטים (גם כפי שבאים באופן של התחלקות פרטים) הוא – "דיבור אחד".

[ועל-דרך פתגם בעל ההילולא שכל עשרת הדיברות כלולים בדיבור הראשון, ודיבור ראשון כלול בתיבה הראשונה – "אנכי", ותיבת "אנכי" כלולה בראש התיבה – אות אל"ף].

ועל-פי המבואר לעיל, מובן, שהפירוש ד"(דיבור) אחד" כאן – כמו "יחיד", כלומר, אין הכוונה ל"אחד" השולל עניין שני ("אחד ואין שני לו"), אלא כמו "יחיד" – שמיוחד בעצם, ומה שכתוב "דיבור אחד" – הרי זה כדי להדגיש שכולל את הפרטים. אבל לאידך, התכללות הפרטים בו היא באופן שאין שייך עניין של התחלקות – "יחיד".

ועל-פי זה מובן גם הטעם לכך שהתחלת עשרת הדיברות הוא בעניין הכי נעלה – "אנכי הוי' אלוקיך", וסיומם – בדברים הכי פשוטים, עד ל"לא תחמוד גו'", להורות שגם קיום העניינים הכי פשוטים צריך להיות חדור ב"דיבור הראשון" – "אנכי הוי' אלוקיך"28.

[וכפי שראו במוחש בדורנו זה – כיצד היתה ההנהגה בעניינים המחוייבים על-פי שכל אנושי ("לא תרצח" וכיוצא בזה) כאשר נפרדו מהיסוד ד"אנכי הוי' אלוקיך"!...

ומפורש הדבר בתורה – "רק29 אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי"! והגע עצמך: מדובר אודות גוי צדיק, שלא יהין להתקרב ל"אשת איש" מפני הציווי ד"לא תנאף" (שאינו אלא באשת איש30), ואף-על-פי-כן, "והרגוני על דבר אשתי", כדי... שלא תהיה "אשת איש"!].

וכאמור, שעניין זה מודגש גם במציאותם של ישראל – הקשורה עם התורה (כנ"ל), שגם בהיותם באופן של התחלקות לפרטים, מציאותם האמיתית היא – כפי שהם בשורשם, "אב אחד לכולנה".

ולכן, על-ידי עבודתם של ישראל בתורה ומצוותיה – פועלים כן גם במציאות העולם, שב"כל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם" יורגש היסוד והשורש – "אמיתת המצאו", שזהו העניין ד"אנכי", וכפי שמסיים הרמב"ם31: "וידיעת דבר זה (ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו") מצוות עשה, שנאמר אנכי הוי' אלוקיך". ובלשון הזוהר32: פקודא דא קדמאה דכל פקודין... למנדע ליה לקב"ה... דאיהו ריבון עלמא וברא עלמין כולהו שמיא וארעא וכל חיליהון כו'"26.

ו. ויש לקשר כל זה עם העניין דחמשה-עשר בשבט (שהרי בשבת זו נפעל העניין ד"ויכולו" בנוגע לכל ימי השבוע, כולל חמשה-עשר בשבט) – "ראש-השנה לאילן"33:

הוזכר לעיל34 שלשון המשנה הוא "ראש השנה לאילן", לשון יחיד דווקא [ומודגש יותר על-פי ביאור אאמו"ר35 אודות הגימטריא ד"אילן", "אילן" דייקא, ולא "אילנות"], ואף-על-פי-כן, "פוק חזי מאי עמא דבר"36, שרגיל לומר "ראש-השנה לאילנות", לשון רבים.

ומזה מובן, שישנם ב' העניינים גם יחד: "(ראש-השנה ל)אילנות" – לשון רבים, וביחד עם זה – "(ראש-השנה ל)אילן" – לשון יחיד.

והעניין בזה:

"אילן" – קאי על כללות בני ישראל, "נצר מטעי"37, וב"אילן" זה – ריבוי פרטים, כדברי הגמרא38: "אומה זו כגפן נמשלה", בדוגמת ה"גפן" שיש בה ריבוי פרטים – "זמורות, אשכולות (פירות), עלין וקנוקנות", ודוגמתם בבני ישראל – "בעל-בתים, תלמידי-חכמים, עמי-הארץ", עד ל"ריקנין שבישראל", ובלשון הכתוב39: "ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך". וביחד עם זה, כל ריבוי הפרטים ד"אילן" קשורים עם שורש האילן, ועל-ידי זה נעשים כולם מציאות אחת – "אילן" לשון יחיד, אילן גדול, "נצר מטעי".

וכאמור לעיל, שגם לאחרי שישנה המציאות באופן של התחלקות לפרטים – הרי מציאותם האמיתית היא כפי שהם בשורשם למעלה, ובמשל – שורש האילן [כדאיתא בפרדס40 ש"הרוחני הוא היפך הגשמי כי הגשמי יסודו למטה, והרוחני יסודו למעלה"], ששם הם מציאות אחת, ולכן, גם לאחרי שבאים באופן של התחלקות לפרטים – הרי הם מציאות אחת, אילן אחד. ועניין זה מודגש ביותר כאשר כמה וכמה מישראל מתאספים יחדיו בהתוועדות, מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל – שאז רואים את עניין הריבוי מחד גיסא, כמה וכמה מישראל, ממקומות שונים ורחוקים זה מזה, אפילו "מעבר לים" ("אילנות" לשון רבים), ולאידך גיסא  – מתאספים כולם יחדיו למטרה ותכלית אחת, שבזה מודגש שמציאותם האמיתית היא – אילן אחד.

וזוהי גם נתינת כוח לעבודתם ופעולתם של ישראל בעולם – לגלות בכל פרטי הבריאה שמציאותם האמיתית היא כפי שהם בשורשם, "אמיתת המצאו".

וכאשר מגלים זאת – משלימים את כוונת הבריאה, ועל-ידי זה זוכים לגילויים דלעתיד-לבוא, כולל – קיום היעוד "עתידין כל אילני סרק שבארץ-ישראל שיטענו פירות"41, שכן, בהתחלת הבריאה ("עולם על מילואו נברא"42) היו כל האילנות עושים פירות, אלא שמצד החטא נפרדו משורשם והפסיקו לעשות פירות, ולכן, לעתיד לבוא, לאחרי התיקון כו' – גם אילני סרק יעשו פירות.

ובפשטות – שבקרוב ממש זוכים לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, ובאים – כולם יחדיו – לארצנו הקדושה, ואוכלים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, הן "חיטה ושעורה", והן פירות האילן – עניינים של תענוג.

במהרה בימינו ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו תשמ"ה. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ה, כרך ב, עמ' 1226-1220 – בלתי מוגה)

----------

1) פרשתנו כ,א.

2) ראה סה"מ תרס"ה עמ' רלה.

3) מגלה-עמוקות אופן קפו.

4) נדרים פ"ט ה"ד.

5) או"ת ב, סע"ג.

6) ב"ר פ"א, ד.

7) ראה ד"ה מים רבים תשל"ח פ"ה (לקו"ש ח"כ עמ' 279).

8) שיחת ש"פ בשלח, י"א שבט סכ"ד.

9) ד"ה באתי לגני דש"פ בשלח.

10) שעהיוה"א פ"ג.

11) תניא פל"ג.

12) איוב יט,כו. וראה אגה"ק רסט"ו.

13) ראה לקו"ש חכ"א עמ' 444. לקו"ב לתניא שעהיוה"א פ"ד.

14) המשך תרס"ו עמ' קפא. סה"מ פר"ת ר"ע ה. המשך ר"ה תרצ"ה פ"ח. פל"ד (סה"מ קונטרסים ח"ב שכד,ב. שמו,א).

15) משלי כה,ב.

16) חגיגה יג, רע"א.

17) ראה תקו"ז ת"ו בסופו. מק"מ בהקדמתו לזוהר. כס"מ לתקו"ז שם. לקו"ש ח"ג עמ' 873 הע' 7. וש"נ.

18) ס"כ.

19) סה"מ תרפ"ח עמ' קצט. לקו"ד ח"ד תקפא,א. וראה "היום יום" – כ"ו חשוון. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ר"ע נא.

20) קוהלת ד,יג. ובפרש"י. קה"ר פ"ד,יג. זח"א קעט,סע"א. מדרש תהילים ט,ב.

21) ספהמ"צ להצ"צ שורש מצוות התפילה ספ"י. סה"מ תש"ח עמ' 274. וראה לקו"ת שה"ש מ,ב ואילך. ובכ"מ.

22) "היום יום" – י"א תשרי. סה"מ תש"ו עמ' 100 (הב'). אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ר"ע קמה.

23) בתחילתו (פ"ד ואילך).

24) תהילים צב,ו.

25) שם קד,כד.

26) נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ו ע' 114.

27) פרש"י ר"פ בראשית – מב"ר פ"א,ד. ויק"ר פל"ו,ד. ובכ"מ.

28) ראה לקו"ש ח"ג פרשתנו (עמ' 889 ואילך). ועוד.

29) וירא כ,יא.

30) פרש"י פרשתנו כ,יג.

31) הל' יסוה"ת פ"א ה"ה.

32) ח"ב כה,א – ברע"מ.

33) ר"ה בתחילתה.

34) שיחת ט"ו בשבט בתחילתה.

35) ליקוטי לוי"צ אגרות עמ' תיג.

36) ברכות מה, רע"א. וש"נ.

37) ישעיהו ס,כא. וראה סנהדרין רפי"א.

38) חולין צב,א.

39) ר"פ נצבים (כט,ט-י).

40) שכ"ג פ"י (ערכי הכינויים  ערך יסוד). וראה אוה"ת שמות (כרך ז) עמ' ב'תקלב.

41) סוף כתובות.

42) ראה ב"ר פי"ד, ז. פי"ג, ג.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)