חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:50 זריחה: 5:35 ט"ז בסיון התשע"ט, 19/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 997 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 997 - כל המדורים ברצף
לעורר מחדש את אהבת הארץ
יש חדש
ה'כשר' שבשונאים
ניגון
לא להוציא דיבה
תשלום יקר
שתיל של הקב"ה
בציפייה לגאולה
הבניין נחרב, המכון קיים
ה' מלך

הגיליון השבועי לכל יהודי
מס' 997, ערב שבת פרשת בשלח, י"ב בשבט ה'תשס"ו (10.2.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

לעורר מחדש את אהבת הארץ

אילו היה הכאב משותף לכולנו, וגם מי שתומכים במסירת חבלי ארץ לנכרים היו מדברים על כך במונחים של גדיעת איבר חי – הייתה לכולנו תחושה שאנחנו מבינים איש את רעהו, על-אף חילוקי הדעות

ההרס רווי הדם והאלימות של היישוב עמונה העלה עוד יותר את מפלס המתח בין חלקי העם. ציבור אוהבי ארץ-ישראל, שהוכה קשה כל-כך בחורבן גוש קטיף, ואשר כעשרת-אלפים מבניו עדיין מתגלגלים בין בתי-מלון וקרוונים, בתחושה נוראה שפשוט זרקו אותם לכלבים – חש שוב כי רומסים אותו ואת ערכיו, בלי מידה מזערית של הבנה ורגישות.

מנגד באים וטוענים, שהציבור הזה הוא כיום מיעוט בעם, וכי עליו לקבל את הכרעת הרוב. הטענה הזאת יכולה להיות לגיטימית בעניינים שגרתיים של ניהול מדינה. היא אינה לגיטימית בדברים הנוגעים בעצם נפשם של רבים ובערכי-יסוד שטופחו בעם-ישראל דורות רבים.

הכרעה לא-לגיטימית

לו הייתה השאלה העומדת על הפרק טכנית במהותה – איך ליישב את הסכסוך עם מדינות ערב, ואיך לנהל את מערכת היחסים מול העולם – היה לגיטימי לטעון שעל המיעוט לכבד את הכרעת הרוב. אולם כאן מדובר בשאלה ערכית, הנוגעת ליחסנו לארץ-ישראל – האם הארץ היא 'שטחים' נדל"ניים, בלא ערך רגשי, שאפשר לסחור בהם, לוותר עליהם ולמסרם לאחרים, או שהיא ארץ-ישראל על כל המשתמע מכך.

למרבה הצער, ציבור גדול איבד את הזיקה לארץ-ישראל. הארץ אינה מפעימה את ליבו. קדושת הארץ היא ממנו והלאה. כשיהודים מתבטאים על חלקי ארץ-ישראל במונחים כמו "אין לנו מה לחפש שם", יש כאן תחושת ניכור וניתוק מערכי-יסוד בסיסיים של קשר לארץ-ישראל.

אילו היו הערכים הללו משותפים לכל חלקי הציבור, וכל יהודי החי בארץ היה חש את הכאב הנורא שבקריעת חלק מארץ-ישראל ומסירתו לזרים – היה הדיון מתנהל בדרך שונה לגמרי. אילו היה הכאב משותף לכולנו, וגם מי שתומכים במסירת חבלי ארץ לנכרים היו מדברים על כך במונחים של גדיעת איבר חי מגוף האדם – הייתה לכולנו תחושה שאנחנו מבינים איש את רעהו, אף שיש בינינו חילוקי דעות. אולם אופיו של הוויכוח אצלנו דומה יותר לדו-שיח בין חירשים, כאשר אין בכלל בסיס משותף לדיון.

מכאן נובעת התחושה שגם אם הרוב מחליט לקרוע חלקים מארץ-ישראל ולמסרם לאויבינו, זו הכרעה בלתי-לגיטימית. משל למה הדבר דומה, לעיוורים שיכריעו ברוב שאלות הנוגעות לצבעים, ואנשים נטולי חוש מוזיקלי יחליטו בענייני שירה ונגינה. מי שאינו חש את קדושת הארץ ואת האהבה אליה, מה הפלא שהוא מסכים בקלות רבה כל-כך למסור את ליבה לידי מרצחים?

יום לאהבת הארץ

כדי שהוויכוח יהיה לגיטימי, חובה על כולנו לחזור לבסיס הערכים שבשמו ערגנו לארץ-ישראל והגענו לכאן מכל קצווי תבל. אין יום מתאים לזה מט"ו בשבט. לאורך ההיסטוריה היהודית ריכז יום זה מגוון פעילויות לביטויה של אהבת ארץ-ישראל. אכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, דיון במצוות התלויות בארץ, סיפורים וגעגועים לארץ-ישראל ולאתריה. פרי מארץ-ישראל עורר התרגשות עצומה ואכלו אותו בחרדת-קודש. זה היה תמיד התוכן האמיתי של ט"ו בשבט.

ט"ו בשבט הוא זמן ראוי לעורר מחדש את אהבת ארץ-ישראל. זה הזמן להתעמק בקדושתה ובסגולותיה המיוחדות. להבין שארץ-ישראל אינה ככל הארצות. אפילו אומות-העולם מכנות אותה 'ארץ-הקודש'. היא נחשבת 'פלטרין של מלך' – היכל ארמונו של הקב"ה. לא לשווא נקרא המעבר לארץ-ישראל – עלייה; כי זו אכן עלייה רוחנית. יהודי שעולה לארץ מתעלה לדרגה גבוהה יותר של קדושה, ונדרשת ממנו התעלות רוחנית נוספת.

נהרהר אפוא בזכות המיוחדת שזכינו לה בדורנו – לחיות בארץ-ישראל – ובגודל האחריות המוטלת עלינו. ונקווה שבקרוב ממש נזכה לקבל את הארץ בשלמותה, בגאולה האמיתית והשלמה.

יש חדש

כינוס השלוחות

בשבוע הבא ייפתח אי"ה  הכינוס העולמי של 'השלוחות' — נשות השלוחים מכל קצווי תבל. הכינוס יהיה במרכז חסידות חב"ד בברוקלין, ניו-יורק. הוא נערך מדי שנה סמוך לכ"ב בשבט, יום-השנה להסתלקות הרבנית חיה-מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי מליובאוויטש. מאות נשים, מכל קצוות תבל, יבואו לכינוס וידונו בבעיות המיוחדות שעמן מתמודדת שליחת חב"ד, מחינוך הילדים במקומות נידחים ועד פעילות ציבורית בקרב נשים ובנות.

מתקרבים ל-1000

מערכת 'שיחת השבוע' מודה לקוראים שטרחו וכתבו לנו את המקום שתופס גיליון 'שיחת השבוע' בחייהם, לקראת הגיליון החגיגי והמהודר שיופיע בעוד כשלושה שבועות, גיליון ה-1000.  אנו מבקשים במיוחד לכתוב לנו על מקומו של הגיליון בביתכם ועל השימוש שאתם עושים בחומר המופיע בגיליון. נשמח במיוחד לקבל את סיפוריהם של מי ש'שיחת השבוע' חולל שינוי בחייהם. אנא כתבו לנו ושלחו בדואר, בפקס או בדואר האלקטרוני (הפקס והדוא"ל מצויינים בתחתית טור זה).

גיטרה יהודית

המעבד מאיר אשל מגיש את גיטרה יהודית 1 – תקליט נעימות נשמה בביצוע גיטרות אקוסטיות. בתקליט שתים-עשר נעימות מוכרות, המנוגנות על-ידי טובי אמני הגיטרה. טל' 9606120-3-972.

שבת במודז'יץ

נועם הפקות מגישה ארבעה תקליטים שבהם מיטב שירי השבת של בית מודז'יץ, מושרים בפי ר' בן-ציון שנקר. ניחוח של פעם. טל' 5374144-02.

שלחן שבת

ה'כשר' שבשונאים

לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים, רדפו המצרים אחריהם, עד שטובעו בים-סוף. התורה מספרת שפרעה לקח לצורך המרדף את "כל רכב מצרים". כלומר, המצרים השתמשו במרכבות רתומות לסוסים (או לבהמות אחרות), ובאמצעותן רדפו אחרי בני-ישראל. נשאלת השאלה, מהיכן היו למצרים בעלי-חיים, והלוא בהמותיהם מתו במכת דבר?

מסביר רש"י, בשם המדרש, שהבהמות הללו היו של אותם מצרים יראי-ה', שהניסו את מקניהם אל הבתים. מי שהאמין באזהרת ה' והכניס את מקנהו לתוך הבתים, הציל את בהמותיו. עכשיו גם אותם 'יראי שמים' הצטרפו למרדף אחרי עם-ישראל. מוסיף רש"י: "מכאן היה רבי שמעון אומר – כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

אמירה גורפת

מאמר זה מעורר תמיהה רבה: איך ייתכן שהתורה תקבע שיש להרוג "כשר שבמצרים", והלוא דבר כזה הוא הפך הצדק והיושר? קושיה זו גם עלתה במשך הדורות בוויכוחים שגדולי-ישראל ניהלו מול שונאי-ישראל.

הפלא הגדול הוא שרש"י מביא את מאמרו זה של רבי שמעון בפירושו לתורה. פירוש זה נועד גם בעבור 'בן חמש למקרא'. מדוע אין רש"י רואה לנכון להסביר את התמיהה המתעוררת בליבו של הילד לנוכח אמירה גורפת כזאת – "כשר שבמצרים הרוג"?!

מדוע טבעו?

אולם לאמיתו של דבר אין כאן שום תמיהה. להפך, כאשר אנו לומדים שבין המצרים שטבעו בים היו גם 'יראי-שמים', שבמכת דבר נענו לאזהרת הקב"ה והכניסו את בהמותיהם אל הבתים, מתעוררת שאלה - מדוע מצרים אלה טבעו בים-סוף?

שאלה זו מתרץ רש"י בהביאו את דברי רבי שמעון. מתברר, שאפילו אותם 'יראי שמים' היו מלאים שנאת-ישראל, עד שהצטרפו למרדף אחרי בני-ישראל. אמנם הם האמינו בקב"ה, וכאשר משה הודיע שהצאן והבקר שיישארו בחוץ, ימותו – מיהרו להכניס את בהמותיהם אל הבתים. ובכל-זאת, גם הם היו שונאי-ישראל ורדפו אחרי היהודים. לכן היו ראויים לעונש שבו נענשו כל המצרים.

איבה עולמית

על כך מביא רש"י את דברי רבי שמעון: "כשר שבמצרים הרוג". אפילו ה'כשר' שבמצרים היה שונא-ישראל, ולכן היה ראוי לעונש מוות. הדוגמה לזה היא הנחש. הקב"ה קבע שתהיה איבה עולמית בין האדם לבין הנחש, ולכן גם 'טוב שבנחשים' הוא שונא מושבע של האדם, ואין צורך להמתין שיתקוף את האדם, אלא יש לקיים בו "רצוץ את מוחו".

מכאן גם עולה, שמאמר זה אינו חל על סתם גויים, וכפי שמצאנו בתורה שהיו גויים שעשו חסד עם אבותינו, ואפילו המצרים קיבלו את בני-ישראל בסבר פנים יפות בבואם למצרים, עד שפרעה עצמו הציע להם להתגורר "במיטב הארץ". אלא שבאותו דור, ששעבד את ישראל במצרים, היו המצרים שטופים כל-כך בשנאת-ישראל, עד שאפילו ה'כשר' שבהם היה שונא-ישראל, ולכן נגזר העונש על כולם - "לא נשאר בהם עד אחד".

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 148)

מן המעיין

ניגון

בזכות השירה

"אז ישיר משה ובני-ישראל את השירה הזאת לה'" (שמות טו,א). קריעת ים-סוף קיימת בזכר האומה בזכות שירת הים. קריעת הירדן לא הונצחה, כי שם לא הייתה שירה.

(עיטורי תורה)

לנגן בדיוק

מה שאמרו חז"ל: "חייב אדם לומר בלשון רבו", הוא לאו-דווקא בעניינים של תורה או מנהג ישראל, אלא אפילו בתנועה של ניגון. צריכים למסור כל ניגון בטהרתו ובדיוקו המקורי, וכיצד ומתי שרו אותו.

(אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש)

גילוי הרצון והעונג

המחשבה משרתת את המוח. הדיבור משרת ומגלה את המחשבה והרגש הלב. הניגון משרת ומגלה את הכוחות של רצון ועונג – שהם כוחות מקיפים, שלמעלה מהכוחות הפנימיים של המוח והלב, עד מהות הנפש עצמה.

כוחו של ניגון

על-ידי אותיות הנגינה מתעלה האדם. הוא נמשך ברום המעלות של היכלי האור וגילוי נשמתו. קווי-אור אלו דוחים, על-כל-פנים לשעה, את כל הלא-טוב הצרוב בנפשו. אותיות הנגינה מעוררות באדם את הטוב הפנימי והנעלם שבו, אשר פועל התגברות הצורה על החומר.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

לנקות על-ידי ניגון

אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש אמר: אבא – כ"ק אדמו"ר הזקן – היה יכול להיכנס בקרבו של חסיד ולשרש ממנו את החלק הלא-טוב שבו, על-ידי אמירת חסידות או על-ידי ניגון.

מהו ניגון

כאשר רבנו הזקן חזר בפעם הראשונה ממזריטש לוויטבסק, מקום מגוריו, שאלוהו מה קיבל במזריטש. ענה להם: במזריטש נודעו לי שלושה דברים: מהו הקב"ה, מה הם יהודים (ישראל התורה והקב"ה חד הם), ומהו ניגון.

לטבול ולנגן

חסיד שגר בכפר קטן התאונן פעם לפני אדמו"ר ה'צמח-צדק' שאין הוא פוגש חסידים בכפרו, ואין הוא יכול לשלוח 'פדיון' לרבי. ענה לו ה'צמח-צדק': הלוא יש בכפר נהר, טבול עצמך בנהר ונגן את ניגונו של אדמו"ר הזקן.

ללמוד לשיר

צריך ללמוד לשיר ניגון בלי הסלסולים של החזנים. צריך ללמוד את חכמת הסיפור. לא לקשטו בביאורים סתם, אלא לספר דבר דבור על אופניו. הניגונים והסיפורים החסידיים העמידו ברוך-השם דורות של חסידים בעלי עבודה.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

אמרת השבוע

לא להוציא דיבה

רבי יצחק מסקווירה הסב פעם אחת על שולחנו של אחיו, רבי יוחנן מרחמיסטריווקה. רבי יוחנן הגיש לפניו יין, באמרו: "זה יין מארץ-ישראל". למרבה הפתעתו סירב רבי יצחק לשתות מהיין.

שאל רבי יוחנן את אחיו לפשר סירובו. השיב רבי יצחק: "בטוח אני שיין מארץ-ישראל הוא משובח ביותר, אבל אני איני מבין בטיבם של יינות, וייתכן שהיין לא ימצא-חן בעיניי, ונמצאתי מוציא דיבה על הארץ ועל פירותיה".

נענה רבי יוחנן: "ידעתי שאחי יצחק נושא בקרבו אוצר של יראת שמים, אך לא ידעתי עד היכן היא מגעת".

מעשה שהיה

תשלום יקר

הצדיק רבי יצחק-מאיר, בעל 'חידושי הרי"ם' ומייסד שושלת גור, היה בנו של רבי ישראל רוטנברג, רבן של מגנישוב וגור. אביו נמנה עם תלמידי רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, והיה ממקורבי המגיד מקוזניץ. בבואו לקוזניץ נוהג היה רבי ישראל להביא עמו את בנו. המגיד אהב להשתעשע עם הנער החריף בדברי תורה.

כשגדל והיה לאיש, נשא לאישה את בת הגביר ר' משה חלפן-ליפשיץ מוורשה, ועד מהרה התפרסם שמו כ'עילוי מוורשה'. כעבור שנים אחדות הקים ישיבה לתלמידים עילויים. שיעוריו נודעו ככאלה שרק בעלי מוח חריף ותפיסה מהירה במיוחד היו מסוגלים להבין.

עם הזמן קיבל רבי יצחק-מאיר הצעות לכהן כרב בקהילות חשובות, אך את כולן דחה. גם לאחר שחותנו ירד מנכסיו וימים קשים באו על המשפחה, התעקש רבי יצחק-מאיר שלא לקבל עליו את עול הרבנות. הוא הוסיף ללמוד וללמד תורה, ועם זה שלח יד במסחר בספרים והתפרנס בדוחק.

החדר שבו פעלה ישיבתו של רבי יצחק-מאיר נעשה עם הזמן צר מהכיל. נוצר צורך להרחיב את החדר, כדי שהלימוד במקום יהיה נסבל וכדי לאפשר את הצטרפותם של תלמידים חדשים שהתדפקו על דלת הישיבה. אולם רבי יצחק-מאיר חשש כי המעבר מהמקום הקבוע למקום ארעי, לשם ביצוע עבודת ההרחבה, יפגע בלימוד ויגרום ביטול תורה. משום כך סירב בתוקף לכל תכנית של בנייה והרחבה.

כך הוסיפו עוד ועוד תלמידים – כולם חריפי מוח – להידחק אל תוך החדר הצר. כשלא היה אפשר עוד לדחוס במקום אפילו סיכה, החלו לצבוא על החלונות. יום אחד, כאשר כבר באו מים עד נפש, אמר רבי יצחק מאיר: "לו היה מישהו מצליח להתחיל ולהשלים את עבודת הבנייה בתוך יום אחד, היה מסב לי קורת-רוח מרובה". משאלה זו נראתה בלתי-ניתנת להגשמה.

הדבר נודע לחסיד ר' יעקל. הוגיע הלה את מוחו בניסיון למצוא פתרון לבעיה. לפתע הבריק במוחו רעיון.

בוורשה התגורר קבלן גדול ועשיר, שלא נמנה עם החסידים ואף לא עם עדת היראים לדבר ה'. הלך ר' יעקל לאותו קבלן וסיפר לו על הצפיפות הקשה בישיבתו של רבי יצחק-מאיר.

הקבלן, שאמנם שמו של 'העילוי מוורשה' הגיע גם לאוזניו, לא התרשם במיוחד ממצוקת ישיבתו ותלמידיה. נקב אפוא הקבלן בסכום נכבד שאותו דרש כשכר, קצב זמן כמקובל לעבודה, והמתין לתשובתו של ר' יעקל. "על הכסף עוד נדבר", השיב לו ר' יעקל, "אך הזמן שקצבת לא בא בחשבון!".

"כלומר?", תמה הקבלן. "כלומר", השיב ר' יעקל, "העבודה צריכה להתחיל ולהסתיים בתוך יממה אחת בלבד".

הביט בו הקבלן כעל מי שדעתו נשתבשה עליו. "איש לא יעשה לך עבודה זו בפחות מהזמן שאמרתי!", פסק.

ר' יעקל לא מיהר להשפיל עיניים נבוכות. להפך, הוא נתן בקבלן מבט חד וחודר. "יורשה לי להציג לך שאלה אישית – כמה שנים נשואים אתה ורעייתך?". על-אף תדהמתו מן השאלה האישית הלא-צפויה, ואף כי לא הצליח לרדת לסוף דעתו של ר' יעקל, נקב הקבלן במספר שנות נישואיהם.

"וילדים?", הוסיף ר' יעקל לחטט במצבו האישי של הקבלן. "למרבה הצער, עדיין אין", ענה הקבלן בעצב.

"ובכן", נענה ר' יעקל בהתלהבות, "זאת העסקה המוצעת – אתה תבנה את המקום בתוך יממה אחת, ובתמורה יברכך הרבי בילדים!". מיותר לציין כי ר' יעקל לא תיאם מראש עם רבי יצחק-מאיר את ההתחייבות שמסר לקבלן בשמו. ניצוץ של תקווה ניצת בעיני הקבלן. שקל את דבריו של ר' יעקל ולבסוף הסכים.

בימים הבאים הושלמה תכנית ההרחבה של הישיבה, וכל חומרי הבנייה הובאו למקום. הקבלן הגדול, שהעסיק תחתיו פועלי-בנייה רבים, הכין ליום המיועד קבוצה גדולה של פועלים. כשהכול היה ערוך ומוכן, הודיע ר' יעקל לרבי יצחק-מאיר כי למחרת תתבצע העבודה, בדיוק כפי שרצה – בתוך יום אחד.

למחרת התקיים שיעורו של רבי יצחק-מאיר במקום אחר, ובין כותלי ישיבתו ומחוצה לה, המולה רבה. ברזילים, לבנים, חומרי יציקה ופועלים רבים, ועל כולם מנצח מיודענו הקבלן.

העבודה נמשכה כל היום, הלילה ואפילו בשעות הבוקר המוקדמות. רק שעה קלה לפני מועד השיעור הקבוע בישיבה הותקנו החלונות. מה שהיה עד לפני יממה אחת בלבד חדר צר ועלוב נהפך עתה לאולם מרווח. כמה פועלים עדיין שקדו על השלמת הדברים הקטנים והאחרונים.

כשהגיע רבי יצחק-מאיר לישיבתו, התקשה להאמין למראה עיניו. יממה אחת והמקום השתנה לבלי הכר! עיניו זהרו וכל-כולו אמר שמחה וקורת-רוח. "פלאי-פלאים! פלאי-פלאים!", מלמל.

באותו רגע ניגש אליו ר' יעקל, שהבין כי זו שעת הכושר. "הכול טוב ויפה", אמר, "אבל התשלום הוא יקר מאוד. הבטחנו בשמכם לקבלן - בן!".

בבת-אחת התחלף החיוך על פניו של רבי יצחק-מאיר בארשת רצינית. למשך כדקה שקע בשרעפיו. "יעזרהו ה' יתברך", פלט לבסוף ונכנס פנימה להתחיל בשיעורו היומי.

לתקופת השנה הוזמן רבי יצחק-מאיר לשמש סנדק בברית של בן הקבלן.

קירוב לבבות

שתיל של הקב"ה

ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, מדגיש את חשיבותה של הפעילות לקירוב יהודים נוספים לאביהם שבשמים. עיקר עניינו של אילן הוא הפירות, שבאמצעותם אפשר להצמיח אילנות חדשים. מכאן יכולים אנו ללמוד, כי יהודי צריך לשאוף שיהיו עוד יהודים שלומדים תורה ומקיימים מצוות.

כך אמר הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 882): "מהותו של אילן היא – היות בתנועה של צמיחה וגידול. תכליתו ותפקידו – להניב פירות, ופירות כאלה שבהם טמון הזרע והגרעין, שממנו יצמחו אילנות ופירות כמותם. וזו שלמותו של אילן – שהוא עושה פירות ופירי-פירות עד עולם.

"ומזה מובן הנמשל בנוגע לכל אחד ואחת מישראל: כל יהודי הוא 'נצר מטעיי' – נטיעתו של הקב"ה... ועד שפירותיו הם באופן שגם בהם יש זרע וגרעין שמהם יצמחו אילנות ופירות כמותם, היינו שהוא משפיע על כל הנמצאים בסביבתו שיתנהגו באופן המתאים, על-פי התורה ומצוותיה, ועד שגם הם יהיו אילנות עושי פירות, בעלי זרע וגרעין, שמהם יצמחו אילנות ופירות עד סוף כל הדורות".

לצמוח ולהצמיח

בהזדמנות אחרת הוסיף הרבי: "אנו רואים בעצים, שככל שהעץ גדול יותר, הוא מצמיח יותר פירות. כך צריך כל יהודי להתאמץ ולגדול מעלה-מעלה בענייני יהדות, כדי שיוכל להפיץ עוד יותר תורה ומצוות בכל מקום שהוא יכול להגיע אליו, ולהכניס עוד יותר יהודים תחת כנפי השכינה, שיקיימו את התורה והמצוות בשמחה ובטוב לבב" (י"א בשבט תשכ"ז).

תכונת הצמיחה והגידול של האילנות מחייבת כל יהודי להוסיף עוד ועוד גם בפעולות של הפצת אור התורה והמצוות בסביבתו. אין הוא רשאי להסתפק בפעולות שעשה עד כה, אלא עליו להימצא ללא הרף בתנועה של צמיחה והתחדשות.

וכך אומר הרבי (התוועדויות תשמ"ב שם עמ' 784): "חיים אמיתיים הראויים לשמם הם – כאשר נמצאים בתמידות בתנועה של צמיחה ושגשוג, ולא נשארים כבמעמד ומצב הקודם.

"וזוהי התכונה המאפיינת את 'עץ השדה', שהוא נמצא תמיד בתנועה של צמיחה וגידול מקטנות לגדלות, וגם כשהוא מגיע לגדלות ראשונה אינו מסתפק בזה, אלא הוא מוסיף לצמוח ולגדול לגדלות שנייה וכו'. וכפי שרואים במוחש שיש עצים שכבר קיימים אלפי שנים, ואף-על-פי-כן נמצאים הם בתנועה של צמיחה וגידול, ומצמיחים ענפים ועלים ופירות וכיוצא-בזה.

"ומאחר שמצאנו זאת במין הצומח, על-אחת-כמה-וכמה שצריך להיות כך אצל מין האדם, ובפרט אצל בני-ישראל, 'אתם קרויים אדם', שמהם תובעים להתנהג בחיי היום-יום כמתאים וכראוי ל'עם חכם ונבון'...

"זאת אומרת: יהודי אינו יכול להסתפק בזה שהוא נמצא במעמד ומצב של 'צדיק גמור', אלא הוא צריך לפעול ולהשפיע על יהודים נוספים הנמצאים בסביבתו, עד כמה שידו מגעת. שזה כללות העניין של הפצת היהדות, הפצת התורה ומצוותיה".

הזכות הגדולה

ההשוואה בין האדם ל'עץ השדה' מודגשת גם במאמר המשנה שכל ישראל הם בבחינת 'נצר מטעיי' – מטע מיוחד של הקב"ה. על יהודי לזכור, שהיהודי השני, שהוא פוגש ברחוב, הוא 'נצר מטעיי' של הקב"ה. הוא שתיל יקר במטע של בורא העולם, והקב"ה מביט ומשגיח על גורלו של השתיל הזה.

ברור אפוא שגדולה לאין-קץ זכותו של יהודי שזוכה לטפח, להשקות ולגדל את השתיל היקר במטעו של הקב"ה, ולהפוך אותו לעץ עושה פרי, שמצמיח עוד ועוד שתילים חדשים, שמפארים את הגן היקר של הקב"ה.

בציפייה לגאולה

"עתיד הקב"ה להחיות לכל אותם המלכים שצררו לישראל ולירושלים... ויתאספו עמהם שאר עמים, ועתיד הקב"ה להיפרע מהם. זהו שכתוב וברוב גאונך תהרוס קמיך, וזה נכתב על זמן ביאת המשיח" (זוהר בשלח עמ' כח)

חיים יהודיים

 

הרב פרידמן. "עוד נקום ונעמוד על רגלינו"

הבניין נחרב, המכון קיים

כמדי שנה, לקראת ט"ו בשבט, יערוך גם השנה 'מכון התורה והארץ' יום-עיון במצוות התלויות בארץ. הכינוס ייערך אי"ה ביום ראשון הקרוב באוניברסיטת בר-אילן, בהשתתפות רבנים, צוות המכון ובוטניקאים. רגע, 'מכון התורה והארץ' זה לא המכון שפעל בגוש קטיף שנחרב? כן, לא טעיתם. גוש-קטיף אמנם הוחרב ותושביו פזורים בכל הארץ, אבל המכון מוסיף להתקיים ולפעול. זה אולי עוד ביטוי לחוסן הנפשי המרשים של מגורשי הגוש, המסרבים להישבר ולהרכין ראש.

המכון הוקם בנווה-דקלים לקראת שנת השמיטה תשמ"ז, לפני עשרים שנה כמעט. רבים מתושבי הגוש, שהתפתח אז בקצב מהיר, פנו לחקלאות, ונוצר צורך בגוף הלכתי שינחה ויפסוק בתחום זה. בהמשך עבר המכון למשכן רחב-ידיים בכפר-דרום. מאז הגירוש מחבל עזה המכון שוכן במתחם הקריה החינוכית של כפר-דרום, בשכונת-עתיקות בדרום אשקלון.

'גן המצוות' איננו

בקריה החינוכית תלמוד-תורה, בית-ספר לבנות, ישיבה, 'כולל', וכאמור גם מכון. "נכון, אין לנו שטח לעריכת ניסויים וגם 'גן המצוות' שהיה לנו איננו עוד, אבל עבודת המחקר והיצירה נמשכת בכל-זאת", אומר הרב יואל פרידמן, מראשי המכון ומארגן יום-העיון.

הרב פרידמן (49) כבר נתנסה בעבר בחוויה הקשה של הרס ועקירה. כשנה וחצי התגורר עם רעייתו בימית שבסיני, ולמד ב'כולל' שהקים שם הרב יעקב אריאל. עם הריסת ימית עברו להתגורר בנצר-חזני, ולאחר מכן קבעו את ביתם בנווה-דקלים. הרב פרידמן מלווה את המכון מיום היווסדו.

עץ או פטרייה

לבני הזוג פרידמן שישה ילדים (שלושה מהם נשואים) ושלוש נכדות. הם מתגוררים עכשיו באתר ה'קרווילות' בניצן. "עברנו מבית גדול, ששילמנו עליו במיטב כספנו, למשכן עראי קטן", אומר הרב פרידמן. "יש כאן עוד למעלה מחמש-מאות משפחות, אוסף של עקורים מכמה וכמה יישובים. אנשים שהיו להם חיים מסודרים, שכל אחד מהם ידע את מקומו, צריכים להתחיל הכול מחדש. זה לא פשוט. האבטלה גדולה והבעיות בהתאם". ובכל-זאת הרב פרידמן מתעקש: "לא הכול שחור. איננו נואשים ואיננו נותנים גט-כריתות לא לארץ-ישראל ולא לעם-ישראל. בעזרת ה' עוד נקום ונעמוד על רגלינו".

הד לטראומה שעוברת על מגורשי חבל עזה יינתן גם ביום-העיון, אשר יעמוד בסימן 'מחורבן לבניין'. בחציו הראשון של היום יעסקו אנשי ההלכה והמחקר בשאלות, כדוגמת בירור זהותו ההלכתית של צמח הפיטיה המיובא מדרום-אמריקה; מין קקטוס המצמיח פרי אקזוטי טעים, שלא ברור אם אפשר להגדירו עץ, בשל מראהו, או שמא אינו אלא כעין פטרייה, שכן הוא מסוגל לגדול ולהצמיח פירות גם באוויר. אנציקלופדיה חדשה בדיני כלאיים, בהוצאת המכון, תעמוד אף היא במוקד תשומת הלב, בחלק זה של היום.

מותר לשאול?

מחציתו השנייה של יום-העיון תעסוק בהיבטים ההלכתיים והרעיוניים של כל מה שקשור ליחסי יהודים ונכרים בארץ-ישראל. בין השאר תידון שאלת היחס הראוי והנכון על-פי ההלכה לרעיון משאל-העם על גורלה של ארץ-ישראל. האם מותר להשתמש בכלי זה, בניסיון להציל חלקים מארץ-ישראל, או שמא יש להסתייג ממנו מבחינה עקרונית (אפילו כאשר משוכנעים שהמשאל יוכרע לטובה). בהמשך יוקרן סרט מיוחד, שערך איש המולטימדיה של המכון, משה הרשטיק, על ה'הינתקות' ותוצאותיה.

פינת ההלכה ומנהג

ה' מלך

שאלה: מדוע אנו אומרים פעמים רבות בתפילה את הפסוק "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", ומה מקורו של פסוק זה (שאינו נמצא כצורתו בתנ"ך)?

תשובה: הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" נאמר בסיום 'שירת הים', כהכתרת ה' למלך בעקבות קריעת ים-סוף. הוא נאמר גם בברכת 'גאל ישראל' שחרית וערבית, בסיום ה'קדושה' של 'ובא לציון', ובסיום תפילת 'עלינו'.

כדי לכלול בהכתרה את כל הזמנים, הקדימו חז"ל לפסוק זה את "ה' מלך" (בסגול, לשון הווה - תהילים י,טז ועוד) ו"ה' מלך" (בקמץ, לשון עבר - תהילים צג,א ועוד). בצורה כזאת נאמר הפסוק בכמה נוסחאות לפני 'ברוך שאמר' (פעמיים, להמליכו על הגוף והנשמה), ב'יהי כבוד', וכמו-כן בפסוקי 'אתה הראת' שלפני קריאת התורה ובשמחת-תורה לפני ה'הקפות' (וב'סליחות' למנהג הספרדים), ב'יראו עינינו' (בערבית, בחו"ל), וכבסיס לפיוטים למנהג האשכנזים בראש-השנה.

נאמר במדרש: "מלאך אחד עומד שחרית באמצע הרקיע, ופותח ואומר: 'ה' מלך...', וכל גדודי מעלה עונין אחריו...". לכן אומרים זאת (לפני 'ברוך שאמר') בעמידה. על-פי האר"י ז"ל, כאשר הציבור אומר זאת, צריך כל אדם לעמוד, אך אינו חייב לומר זאת איתם (גם אם נמצא במקום שמותר להפסיק). וכן מנהג חב"ד. על-פי ה'בן-איש-חי' יש לנהוג כך גם ב'ה' מלך' של סליחות, אבל לא בשאר המקומות.

בספר 'אליה רבה' כתב, שכשם שאין להפסיק בין 'ה' אלוקיכם' ל'אמת', כך אין להפסיק בין "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". בכף-החיים פירש את כוונתו, שאין להפסיק בין שם ה' לבין המילים 'מלך' (בסגול), 'מלך' (בקמץ) או 'ימלוך', כי בזה משנים את הכוונה. ולפי זה נכון הדבר בכל מקום שאומרים זאת.

מקורות: ת"י ו'תורה שלמה' שמות טו,יח. זוהר ח"א לד,א. תיקוני-הזוהר תיקון ע, קלד,ב, וב"י סו"ס נ. א"ר סי' נא ס"ק ד. בן-איש-חי ש"א פ' ויגש ס"א-ב. כף החיים נא,טו (וע"ע קצות השלחן יח,ב). סידור 'צלותא דאברהם' ח"א עמ' קנ וש"נ. ספר המנהגים-חב"ד עמ' 9.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)