חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:13 זריחה: 6:12 כ"ג באב התשע"ט, 24/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 603 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 603 - כל המדורים ברצף
יש עניינים שבכדי להשיגם נדרשת תנועה של מסירות-נפש!
שמחה מזה שהגאולה באה ברגע זה ממש!
כנגד רוחו של כל אחד ואחד
פרשת בשלח
סיום ברכת 'מעין שלוש' בארץ-ישראל
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 603, ערב שבת פרשת בשלח, י"ב בשבט ה'תשס"ו (10.2.2006)

דבר מלכות

יש עניינים שבכדי להשיגם נדרשת תנועה של מסירות-נפש!

על-ידי הפיכת השטות דלעומת-זה מגיעים לדרגה נעלית מזו שעל-ידי עבודה שעל-פי טעם ודעת * כאשר הרבי נתן לו שליחות, הרי אפילו אם נראה לו שלגדולות מזה נוצר – עליו לדעת, שאין זו הדרך שלו, ולא בכך יבוא לשלמותו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הרבנית הצדקנית בעלת היארצייט* היתה מאלה שהיו מעתיקים את הכתבים של אדמו"ר מהר"ש1.

בהיות אדמו"ר מהר"ש מסודר ביותר, וידעו בדיוק סדר יומו, כולל גם הזמנים שהיה נוסע לטייל – היו מתגנבים, בעת שהיה יוצא לטייל (לאחרי שהיו מעמידים שומר להודיע בעוד מועד על שובו), ומעתיקים כתבי דא"ח. באופן כזה העתיקו ריבוי כתבים. אחד המעתיקים היתה כאמור הרבנית הצדקנית בעלת היארצייט.

אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו מונחים ההעתקות שלה מכתבי אדמו"ר מהר"ש, בתיק אחד, עם ההנחות של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.

ב. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שבאופן כזה התנהג אף הוא עם אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.

פעם תפס אותו אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע להעתיק כתבים, ואמר לו: גם אצלי בבית אינני כבר בעל-הבית?!

מדברים אלה קיבל כ"ק מו"ח אדמו"ר שבירת-לב חזקה, וביקש תיקון על זה.

לאחרי זמן נתן לו אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע רשיון גישה להכתבים, ובנסעו, היה משאיר לו את מפתחות הארונות2.

ג. לכאורה אינו מובן:

מסתמא שיער אדמו"ר מהר"ש, ואולי גם ידע ברור, שמעתיקים את הכתבים בזמן נסיעותיו, שהרי הכיר את אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ואת תשוקתו לכתבי חסידות. ואם כן – ממה-נפשך: אם לא רצה שיעתיקו את הכתבים – היה יכול להבטיח את הכתבים באופן כזה שלא תהיה אפשרות להעתיקם; ואם לא היה איכפת לו שמעתיקים הכתבים – היה יכול ליתן רשיון על זה. ולמה הוצרכה העתקת הכתבים להיות באופן כזה?

ועל-דרך זה אינו מובן בנוגע להכתבים שהעתיק כ"ק מו"ח אדמו"ר אצל כ"ק אדמו"ר נ"ע – למה הוצרך להיות באופן כזה, שלא ברשות?

ויש לומר הביאור בזה:

בהמאמר השני שנאמר לאחרי המשך המאמרים דראש-השנה (בשנת תרצ"ד – הנדפס לר"ה השתא) – המאמר דפרשת וישלח, ד"ה ויאמר גו' ישראל יהיה שמך3 – מבואר טעם הדבר שברכות יצחק ליעקב הוצרכו להיות במרמה דווקא (בחכמת תורתו4, אבל באופן שקרוי "מרמה"), כמו שכתוב5 "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" – לפי שנפילת ניצוצות הקדושה למטה על-ידי חטא עץ-הדעת היתה במרמה, כמו שכתוב6 "והנחש היה ערום גו'", ולכן גם סדר העלאתם על-ידי יעקב (שהוא מעין אדם הראשון7) שלוקח הברכות מעשו, צריך להיות במרמה דווקא, כמו שכתוב8 "עם עיקש תתפתל".

ויש להוסיף ולבאר גם דברי רבקה ליעקב (בדברה אליו לילך ליקח את הברכות במרמה) "עלי קללתך בני"9, שאם תהיה קללה ח"ו, לוקחת היא על עצמה – דלכאורה: איזו נחמה היא זו? כל בן, ובפרט כמו יעקב, דואג לאמו, ואם-כן מהי התועלת בהמענה "עלי קללתך בני"? והרי רואים אנו שמענה זה פעל על יעקב?!

והעניין בקיצור:

כאשר צריכים ליקח עניין כזה וממקום כזה שהוא למעלה משכל10, בחירה ורצון הנותן, צריך להיות גם אצל המקבל כלי המתאים – לא שכל, טעם ודעת, אלא תנועת המסירת-נפש, להעמיד את עצמו בסכנה.

וזהו "עלי קללתך בני" – שהיא מוכנה אף לכך. ואדרבה: 

דבר זה דורש מסירת-נפש, ומתקבל רק על-ידי מסירת-נפש דווקא, ולא חשבון על-פי טעם ודעת. ומענה זה פעל גם אצל יעקב תנועה של מסירת-נפש.

ועל-פי זה מובן גם בנוגע לתורה בכלל11, ובפרט לפנימיות התורה, כבנדון דידן בנוגע להעתקת הכתבים – שישנו אופן נעלה יותר שמגיעים אליו באופן של מרמה דקדושה, שלא בידיעת הנותן ובתנועה של מסירת-נפש מצד המקבל12 (להסתכן מקבלת קפידא מהרבי כו').

ד. עניין זה (שעל-ידי מרמה באים לדרגה נעלית יותר) מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ההילולא13 – שהכוונה היא להפוך השטות דלעומת-זה לשטות דקדושה, כי, על-ידי הפיכת השטות דלעומת-זה מגיעים לדרגה נעלית יותר מאשר על-ידי עבודה שעל-פי טעם ודעת, שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת דקדושה14.

ועל-פי זה יש לבאר מה שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ההילולא15 בעניין "עיקר שכינה בתחתונים היתה"16, ש"עיקר גילוי אלוקות היה בבית-המקדש (וראיה לדבר) דכתיב17 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל" – דלכאורה אינו מובן: מהי הראיה מהשראת השכינה בנשמות ישראל ("ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל") על השראת השכינה בעולם (עיקר שכינה בתחתונים היתה ועיקר גילוי אלוקות היה בבית-המקדש) – הרי נשמות ישראל הם אלוקות, שהאלוקות נעשה יש18, ואיך אפשר להביא ראיה מהשראת השכינה בהם על השראת השכינה בעולם?

והעניין – דלכאורה אינו מובן לאידך גיסא: מהו הצורך בתנאי מוקדם, "ועשו לי מקדש", כדי שיהיה "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד? 

כיוון ש"נשמה שנתת בי טהורה היא"19, "בנים אתם להוי' אלוקיכם"20, וכו' וכו' – הרי זה מספיק שיהיה "ושכנתי בתוכם", ומהו ההכרח בהקדמת "ועשו לי מקדש" שלאחרי זה דווקא יהיה "ושכנתי בתוכם"?

והביאור בזה – שעבודת הנשמה מצד עצמה היא עבודה שעל-פי טעם ודעת, ואילו עבודתה במסירת-נפש, שטות דקדושה, מתעוררת דווקא על-ידי העלם והסתר העולם, הגוף ונפש-הבהמית. ולכן, התנאי להעניין ד"ושכנתי בתוכם", עיקר שכינה ולא הארה בלבד, הוא, דווקא על-ידי "ועשו לי מקדש", "מקדש דאקרי משכן"21, שנעשה מ"עצי שטים עומדים"22, "עצי שטים", השטות דלעומת-זה שמהפכים לשטות דקדושה (כמבואר בהמאמר31), ש"עומדים" ומחברים אור אין-סוף ברוך-הוא עם המטה32.

***

ה. בעת החתונה24 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר25 שבשמחת נישואין באים מעולם האמת נשמות האבות עד ג' דורות למפרע בכל ישראל, ויש כאלה שאצלם באים יותר ויותר דורות למפרע, ומנה כ"ק מו"ח אדמו"ר את כל הרביים, עד לאדמו"ר הזקן.

כיוון שבעת ההיא לא מנה כ"ק מו"ח אדמו"ר יותר (לפני אדמו"ר הזקן), לכן, בהמאמר הנאמר ביו"ד שבט26 לא הזכרתי בשם אלא עד אדמו"ר הזקן. ירא הנני להתערב, ובכלל לשם מה להתערב, כיוון שהרבי לא הזכיר יותר.

אבל, כיוון שבכל זאת הפריע לי הדבר ("עס האט מיר דאך געשטערט"), לכן, היום, י"ג שבט, שהוא עדיין בהמשך ליו"ד שבט – כמודגש בכך שהמאמר היושבת בגנים די"ג שבט הוא המשך למאמר באתי לגני דיו"ד שבט – הזכרתי27 בשם עד הבעש"ט.

עניין זה (ההזכרה בשם) הוא על-דרך הידוע28 שהמצטער באמת על מיעוט או העדר ההבנה בדברי רז"ל ומזכיר את שמותיהם ונפשו חשקה בהם וכו' – הרי זה עניין ויש בו תועלת בכמה עניינים. וגם, על-דרך שמצינו בעבודה שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" כדי להזכיר ולהמשיך זכות אבות29.

***

ו. ידוע מאמר הבעש"ט30 שהיה ביכולתו לעלות בסערה השמימה31 כמו אליהו הנביא, אלא רצה שיהיה אצלו העניין ד"כי עפר אתה ואל עפר תשוב"32.

ולכאורה: כיוון שישנה מעלה בהעניין ד"ואל עפר תשוב" – הייתכן שאצל אליהו הנביא היתה חסרה שלימות זו?

אלא העניין בזה – שהשלימות של כל דבר מתבטאת בכך שמשלים את עניינו הוא, העניין המוטל עליו.

ובמילא מובן, שאצל אליהו הנביא, שמצד עניינו שהיה הוא צריך לפעול, הוצרך לעלות בסערה השמימה – בכך היא השלימות שלו; ואצל הבעש"ט, שמצד עניינו שהיה הוא צריך לפעול, הוצרך לעבור את העניין ד"אל עפר תשוב" – בכך היא השלימות שלו.

ז. ויש לפרש זה בדרך אפשר:

עניינו של אליהו הנביא33 – לבוא לברית מילה, לבוא בליל הפסח, להציל את ר' המנונא סבא34.

והחילוק שביניהם – שביאתו לברית מילה ובליל פסח היא ללא גוף, ואילו להציל את ר' המנונא סבא, הרי משום כבודו התלבש בגוף. ועל-פי זה מתורץ35 מה שכתוב שאליהו הנביא לא היה יכול לבוא להאידרא דרשב"י משום שהיה עסוק בהצלת רב המנונא סבא – דלכאורה: הרי נמצא   בכמה ברית-מילה באותו זמן, וכן בלילי פסח בא לכל בתי בני-ישראל באותו זמן, ומאי שנא באידרא דרשב"י? אלא, שבברית-מילה בא בלא גוף, ואין זה אלא ניצוץ, ולכן יכול להיות בכמה מקומות בבת אחת, מה-שאין-כן לכבודם של צדיקים בא בגופו, בכל עצמותו, ולכן אינו יכול להיות בשני מקומות בבת אחת.

כמו כן עניינו של אליהו למסור שליחויות לרבנן, ואחרון אחרון חביב: קודם ביאת המשיח בא לקרב הלבבות ולבשר ביאת משיח36. וגם לצורך זה בא בגופו, כמוכרח מזה שבש"ס37 מקשרים עניין זה לדין איסור תחומין בשבת.

ולכן הוצרך אליהו הנביא לעלות בגופו בסערה השמימה – שגופו ישאר בשלימות, בעולם היצירה38, וכשיש צורך בכך, חוזר ומתלבש בגופו ובא למטה. ובכך היא השלימות שלו.

ח. ועניינו של הבעש"ט – כידוע39 שבזמן לידת הבעש"ט היו בני-ישראל במצב של התעלפות, ועל-ידי נשמת הבעש"ט, שנקרא ישראל, עוררו אותם, על-דרך אדם המתעלף שמעוררים אותו על-ידי זה שקוראים שמו באוזנו.

– לפני שנים אחדות פנו לכ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר אשה חולה מאד שהיתה במצב של אבדן-הכרה זמן ממושך, ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שילחשו באזנה את שמו (של הרבי), וכן עשו, וחזרה הכרתה, ובמשך הזמן שבה לאיתנה40.

ולכאורה: מה שייך שמו של הרבי לאותה אשה, שלחישת שמו של הרבי באזנה תעזור לה?

וההסברה בזה – שהטעם להתעוררות מהתעלפות על-ידי קריאת השם, הוא, משום שבעת ההתעלפות מסתלק החיות הפרטי, אבל החיות הכללי ישנו, ועל-ידי קריאת השם, שמגיע ("דערלאנגט") בהחיות הכללי, מעוררים את החיות הכללי שיומשך ויבוא בגילוי41. ומזה מובן שגם כאשר חסר בהחיות הכללי, הרי, על-ידי זה שלוחשים באזנו את שמו של הרבי – שנשמתו היא נשמה כללית, וביחס אליה גם החיות הכללי דנשמת החולה אינו אלא פרט – אזי נמשך חיות גם להחיות הכללי שלו.

וזהו העניין דהתעוררות בני-ישראל מהתעלפות על-ידי ירידת נשמת הבעש"ט בעולם הזה – כיוון שנשמת הבעש"ט היא נשמה כללית דבני-ישראל.

וכיוון שעניינו של הבעש"ט לעורר את כל בני-ישראל, גם הפחות שבפחותים והקל שבקלים מהם, לעבור ולהגיע גם למדריגות היותר תחתונות עד למטה מטה ביותר, וגם שם לפעול ההתעוררות והקשר עם הקב"ה, עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא – לכן הוצרך, ובמילא היה זה רצונו, שיהיה אצלו העניין ד"ואל עפר תשוב".

וכיוון שזה הוא עניינו של הבעש"ט – הרי מובן שדווקא בכך היא השלימות שלו.

ט. המורם מהמבואר בהנ"ל בנוגע לעבודה, ואלינו בפרט:

העניין שלנו הוא – לא לרדוף ("יאגן זיך") דווקא אחר גדולות ונפלאות (גם אם הוא בטוח שיודע מה הם גדולות ונפלאות), כי, אם אין זה מעניינו, מעניין שליחותו בעלמא דין, הרי, מלבד זה שספק גדול האם יגיע לזה, מהי התועלת בגדולות ונפלאות כאשר אינו ממלא את השליחות שהטילה עליו ההשגחה העליונה?! ובפשטות יותר: מהי התועלת בגדולות ונפלאות, ואיזה גדולות ונפלאות יש כאן – אם אינו מקיים את ציווי הקב"ה על-ידי עבדיו הצדיקים אודות עבודתו ופעולתו?!

והיוצא מזה בנוגע לפועל אלינו:

כאשר הרבי נתן לו שליחות, עבודה מסויימת – הרי אפילו אם נראה לו שלגדולות מזה נוצר, והתברך בלבבו לאמר שיש לו כוחות להגיע לכך – עליו לדעת, שאין זו הדרך שלו, ולא בכך יבוא להשלימות שלו. הלוואי שלא יהיה ההיפך מזה ח"ו.

צריכים "האלטן זיך ביי דער קליאמקע"42 (להיאחז בידית הדלת), ולילך "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו"43, ואז ייטב לו בזה ובבא.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח, י"ג בשבט ה'תשי"א*. 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשי"א, חלק ראשון (ב), עמ' 228-221)

----------

*) יארצייט של הרבנית הצדקנית מרת שטערנא-שרה נ"ע זי"ע – אם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

1) ראה סה"מ תש"ט ס"ע 43. סה"ש תרפ"א עמ' 13 הערה 12.

2) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ה'שי"ת עמ' 5.

3) ועיין ג"כ תו"ח ס"פ תולדות. אוה"ת מטות עמ' א'שמג. ד"ה וישלח יעקב תרנ"ו (סה"מ תרנ"ו עמ' ש ואילך). סד"ה ויקח לו יעקב תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' פג ואילך). ד"ה פדה בשלום תרס"ח (סה"מ תרס"ח עמ' נו ואילך). תש"ג (סה"מ תש"ג עמ' 186 ואילך).

4) ב"ר פס"ז, ד.

5) תולדות כז,לה.

6) בראשית ג,א.

7) ראה ב"ב נח,א. וש"נ. תניא אגה"ק ס"ז (קיא, סע"ב).

8) תהילים יח,כז.

9) תולדות כז,יג.

10) או למטה משכל, כמו בחטא עץ-הדעת.

11) להעיר, שברכות יצחק ליעקב שייכות לתורה, כמארז"ל "מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זה אגדה" (ב"ר פס"ו, ג).

12) מעין זה הוא המאורע דהצ"צ, ששמע בהחבא תורה מאדה"ז – וכמסופר בסה"מ תש"ח עמ' 234 (איגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב עמ' תצד ואילך), ובלקו"ד ח"ב ערה,ב – עיי"ש דברי אדה"ז בזה.

13) ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"ג ואילך (סה"מ תש"י עמ' 114 ואילך).

14) ראה שם. קונטרס ומעין מאמר כו-כז. רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ב. הל' תשובה פ"י ה"ג: כאילו חולה כו'.

15) שם פ"א (עמ' 111).

16) שהש"ר רפ"ה.

17) תרומה כה,ח.

18) ראה המשך תרס"ו עמ' תנט. תפט. סה"מ תרס"ב ס"ע רכז ואילך. תרס"ד ע' שט ואילך. תרפ"א עמ' קמב.

19) נוסח ברכת אלוקי נשמה כו' (מברכות ס,ב. רמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ג. ועוד).

20) פ' ראה יד,א.

21) עירובין ב,א. וש"נ.

22) תרומה כו,טו.

23) שם פ"ט (עמ' 123).

24) חתונת כ"ק אדמו"ר והרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא נ"ע זי"ע בי"ד כסלו תרפ"ט (המו"ל).

25) קונטרס דרושי חתונה תרפ"ט בסופו (סה"מ קונטרסים ח"א לח,ב. סה"מ תרפ"ט עמ' 80).

26) ד"ה באתי לגני (תו"מ ח"ב עמ' 193 ואילך).

27) ד"ה היושבת בגנים (שם עמ' 217 ואילך).

28) עיין של"ה בהקדמתו בית אחרון (יג א) בהג"ה. ועייג"כ ספר שפתי ישנים להר"ר שבתי משורר בס בהקדמה.

29) יומא כח,א-ב ובפרש"י. תמיד פ"ג מ"ב. ירושלמי יומא פ"ג ה"א.

30) סה"ש תורת-שלום עמ' 46. לקו"ד ח"א צו,ב. – ודלא כמסופר בשבחי הבעש"ט (קרוב לסופו) שנצטער הבעש"ט ע"ז.

31) בהמשך בשעה שהקדימו תער"ב (ח"ג א'רנז) נתבאר מה שהי' יכול לעלות השמימה. ענין ונחיצות הסערה – ראה זח"ב קצז,א.

32) בראשית ג,יט. בשיחת יט כסלו תרס"ד (סה"ש שם) נתבאר העילוי דעפר גו'.

33) ראה אנציק' תלמודית ערך אליהו (כרך ב עמ' ו ואילך). וש"נ.

34) ראה המשך תרס"ו עמ' קעח. סה"מ ה'ש"ת עמ' 62. תש"א עמ' 151.

35) עיין מאמרים הנ"ל, והוא על-פי המבואר במפרשי האידרא רבה (זח"ג קמד,ב).

36) ראה עדיות בסופה. רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב.

37) עירובין מג,א-ב. ועייג"כ זהר חדש תיקונים קג, רע"א.

38) ראה פרדס שכ"ד פי"ד: ונשאר גופו בעולם הגלגלים או בעולם המלאכים. ועייג"כ זהר ח"א רט,א. ח"ב שם. שו"ת חת"ס ח"ו סצ"ח.

39) נדפס בהוספות לסה"מ תרס"ג (ס"ע רנא ואילך) – מכת"י דא"ח ישן (לא נודע למי).

40) ראה גם תורת-מנחם – התוועדויות ה'שי"ת עמ' 203.

41) סה"מ תש"ב עמ' 73. תש"ט עמ' יז. ובכ"מ.

42) ראה סה"ש תרפ"ד עמ' 58. וש"נ.

43) לשון אדה"ז בתניא אגה"ק סי' ז"ך.

*) נדפס באידיש בהוספות ללקו"ש ח"ב עמ' 514 ואילך. וחלק בלקו"ש ח"א ס"ע 55 ואילך.

 

משיח וגאולה בפרשה

שמחה מזה שהגאולה באה ברגע זה ממש!

תפילה באופן של שירה

...הוראה נוספת וגם-כן עיקרית בעניין השירה בנוגע לעבודת התפילה (שנקראת גם בלשון רינה (שירה)) באופן של שירה (כידוע שרבינו הזקן היה מתפלל בקול ושירה) – שנוסף על השירה הקשורה עם העלייה מלמטה למעלה, צריך להיות עכשיו (לאחרי גמר כל העליות) השירה שמצד הדביקות וההתכללות בהעליון, כהכנה והתחלה ל"שיר חדש" דלעתיד לבוא.

ובמיוחד בנוגע להתפילה על הגאולה האמיתית והשלימה (ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין", ונשלמו כל ענייני העבודה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) – שנוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה), צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה [שפורצת גדר (ספר המאמרים תרנ"ז סוף עמ' רכג ואילך) – לא רק פריצת גדרי הגלות, אלא גם ובעיקר פריצת גדרי הגאולה, שהגאולה עצמה היא באופן ד"נחלה בלי מצרים... נחלת יעקב אביך... כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת קיח, סוף עמ' א ואילך] מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב, עמ' 320)

לצעוק "דאלאי גלות" מתוך "שטורעם" ושמחה גדולה!

ישנם הטוענים שצריכים אמנם לצעוק "עד מתי", אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שנמצאים ביום השבת, ש"אין עצב בו", ואדרבה: "וקראת לשבת עונג" – אין מקום לצעוק "עד מתי", שהרי צעקה זו קשורה עם הצער על הגלות!

על כך אומרים להם – אדרבה, תצעקו "עד מתי" מתוך שמחה!

ובמכל-שכן וקל-וחומר: אם כל עניין של תורה ומצוותיה צריך להיות מתוך שמחה, הרי על-אחת-כמה-וכמה שבנוגע למצווה רמה ונשאה כהיציאה מהגלות, יציאת כל בני ישראל והשכינה מהגלות – בוודאי ובוודאי שצריכה להיות מתוך שמחה הכי גדולה! ומכיוון שכן, תצעק "דאלאי גלות" מתוך "שטורעם" ושמחה גדולה!

לאחרי שבת אקבל בודאי "בריוולעך" (מכתבים)... שתוכנם, שמכיוון שסוף כל סוף ישנה ההגבלה דנשמה בגוף, צריכים לשמור על הבריאות, על-ידי אכילה ושתיה ושינה, ולא לרגוז כו', כי אם להיות במצב של מנוחה ורוגע, שאז גם האכילה ושתיה ושינה הם כדבעי.

ובכן, מוותר הנני על כל עניינים אלו... הדבר היחידי שנוגע הוא – שצריכים לצאת מהגלות...

ולכן מכריזים עוד הפעם: "אידן, גייט ארויס פון גלות" [=יהודים, צאו מהגלות]...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח, שבת שירה, ט"ו בשבט, תשמ"ו, הנחות בלה"ק – בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

כנגד רוחו של כל אחד ואחד

"אני חושב עליו יותר ממה שהוא חושב עליי", כתב הרבי לחסיד שביקש ברכה בעבור בנו * "אם היו מתאמצים, ובמשך הזמן מתרגלים, לכתוב מכתבים בבשורות טובות – הרי בטח שמזמן לזמן היו פוטרים אותם מכמה עניינים משונים * צרור התבטאויות ו'יחידויות', מקצתן נדירות ובפרסום ראשון – לרגל היום הקדוש י' בשבט שחל השבוע

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בשנת תשמ"ח, בעת חלוקת השטרות לצדקה אצל הרבי, עבר הפרופ' משה שיחי' חלמיש (מאוניברסיטת בר-אילן), אשר כתב עבודה מקיפה וביאור על ספר התניא (נלווה אליו הרה"ח הרב אהרון שיחי' חיטריק). כך התנהלה ביניהם השיחה:

הרבי: בוודאי אתה מקיים את הנאמר בתניא.

הפרופ' חלמיש: משתדלים.

הרבי: השתדלות זה לא מספיק, ובפרט בשביל פרופסור.

הפרופ' חלמיש: זאת התחלה.

הרבי: אבל רק בתור "התחלה".

הפרופ' חלמיש הציג לפני הרבי את בנו הקטן.

הרבי: בוודאי תאמרו לו מה שכתוב בתניא, ותגידו לו שהכוונה היא "לעשותו".

הרבי הוסיף: בוודאי לא תקפידו על כך שהנני מתערב בעניינים אישיים.

הפרופ' חלמיש (בהתרגשות רבה): לא, לא, לא.

עניינו של הרבי

"אין זה מענייני לדבר על עניין של הפך-הטוב והפך-החסד שהוא הפך הטבע שלי, ולא מתפקידי, ולא לשם כך אני יושב על ה'כיסא'" – התבטא הרבי בשיחה שהשמיע בקיץ תשכ"ט.

"לכאורה, אין ענייני להיות 'שוט' אצל הקב"ה, ואין זה מחובתי למחות ולעורר על דברים שנאמרו... במעמד כמה מגדולי ישראל!!..." – התבטא הרבי בכ"ד בטבת תשמ"ב.

"ענייני הוא להדפיס ברכות, לא עניין הפכי. לכן לא רציתי להדפיס דברים אלו..." – אמר הרבי בהתוועדות בשנת תשל"א (שיחות-קודש תשל"א, כרך א, עמ' 304).

הקב"ה זן ומפרנס!

כשפלוני אמר לרבי במהלך חלוקת השטרות לצדקה (כ"ז בסיוון תנש"א, 'זורע צדקות', עמ' 153) כי "לאברכים מאנ"ש אין פרנסה", הגיב הרבי:

זוהי הטעיה עצמית ("אן איינגערעדטע זאך"). הקדוש-ברוך-הוא זן ומפרנס אותם, ואתה אומר שאין להם פרנסה?!

שיעורי תורה ופרנסה

יהודי כתב לרבי על קשיים בפרנסה. הרבי ענה לו:

אולי החסיר לאחרונה – בשיעוריו בתורה וכיוצא-בזה בענייני מצוות, אשר זהו, בטח, הסיבה הפנימית (ובמילא – גם האמיתית) להעדר ההטבה בהנ"ל.

חסיד אחר ביקש מהרבי ברכה בעבור בנו. אמר הרבי: "אני חושב עליו יותר ממה שהוא חושב עליי" (מפי הרב דובער יוניק, רשימת רי"י שיחי' זקלס).

שמירת שבת "כדבעי"

יום ראשון, ב' בניסן תנש"א. במהלך חלוקת השטרות לצדקה ('זורע צדקות', עמ' 135) ניגש יהודי אל הרבי וביקש ברכה להצלחה בעסק שלו.

הרבי: צריך לדאוג שתהיה שם שמירת שבת כדבעי.

יהודי: העסק סגור בשבת.

הרבי: "כדבעי" פירושו – גם ביום שישי אחר הצהריים.

נשיא ארה"ב כמשל

בהזדמנויות הסביר הרבי כיצד יש להסביר ליהודים קונסרבטיבים את האיסור לנסוע בשבת: לא להסתפק בקביעה שזה אסור, אלא למצוא רעיון משכנע ולדוגמה: מי שרוצה לבקר את ה'נשיא' (בארה"ב) אינו יכול לבוא ברכבו ולנסוע ישירות לבית-הלבן וכו'. דבר זה מנוגד לכל הסדר והכבוד. בדומה לזה ניתן להסביר לגבי שמירת שבת-קודש.

ה"משכנתא" של הקב"ה...

בהזדמנות אחרת (התוועדות שבת-קודש פרשת בלק תשמ"א, הנחה בלה"ק, סעיף לד) אמר הרבי:

על יהודי לדעת שעל-ידי עבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות – שלושה דברים עליהם העולם עומד – הרי הוא מקיים את כל העולם, ולא עולם זה בלבד אלא יתירה מזו: את כל ד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה!

הרבי הוסיף: אמנם, טוען היהודי, בקושי הוא מצליח להתמודד עם פרנסת משפחתו שעליה נצטווה מן התורה כנאמר, "שארה, כסותה גו' לא יגרע" – אך אחריות קיום העולמות כולם מוטלת עליו!

"ועדיין טוען הוא שבינתיים לא הצליח להסתדר עם ביתו הפרטי, הוא עדיין לא שילם את ה"משכנתא" שנטל עבור רכישת הבית שבו הוא גר, ואם-כן, כיצד מטילים עליו את האחריות לקיום כל העולם כולו?! "לכל לראש", טוען הוא, יעמיד השם-יתברך לרשותו את האמצעים שבהם יוכל להסתדר עם ה"משכנתא" של הבית הפרטי, ולאחר-מכן תהיה לו האפשרות להתמסר ולדאוג עבור קיום כל העולמות!

הנה על זה אומרים לו שכללות העולם כולו הוא ביתו של הקב"ה, דירה לו יתברך, ועל בית זה יש "משכנתא" וכדי לשלם ה"משכנתא" צריך הקב"ה להגיע (כביכול) לעבודת בני-ישראל, כמאמר רז"ל, הכול בידי שמים חוץ מיראת-שמים, ולכן צריך הוא לעסוק בענייני תורה ומצוותיה, כדי שהקב"ה יוכל לשלם את ה"משכנתא" עבור ביתו – כל העולם כולו.

וכאשר טוען שלכל לראש ייתן לו הקב"ה בית קטן עבור ה"משכנתא" של ביתו, ואחר-כך ידאג עבור ה"משכנתא" של כל העולם כולו, בית גדול – הנה על זה אומרים לו שאת ה"משכנתא" עבור ביתו הפרטי יכול לשלם מחר, בסוף החודש, ויכול לפעול שיפחיתו את הסכום שצריך לשלם וכו', מה-שאין-כן בנוגע ל"משכנתא" שיש להקב"ה על ביתו, כללות העולם כולו – הרי זה עניין שנוגע בכל יום ויום, "כל יומא ויומא עביד עבידתיה", מאחר שבזה תלוי קיום כללות העולמות כולם!

אין איתנו יודע עד מה

בכ"ז בכסלו תשט"ז כתב הרבי להרה"ח ר' חיים-שמריהו גור-אריה מתל-אביב:

וכבר כתבתי לאחדים מאנ"ש, שאם היו מתאמצים, ובמשך הזמן מתרגלים, לכתוב מכתבים בבשורות טובות – הרי בטח שמזמן לזמן היו פוטרים אותם מכמה עניינים משונים – שהמסובב מהם הוא כתיבת מכתב, כי הרי אין איתנו יודע עד מה. ואפשר כל העניין הוא – בשביל ששני יהודים יבואו בקישור עוד הפעם, ובאופן של קירוב הלבבות, עניין הגורם נחת רוח למעלה-מעלה, וכמובן ממה שנתבאר בלקוטי-תורה ד"ה החלצו וב"דרך מצוותיך", מצוות אהבת ישראל וכו'.

הרבי מדריך תלמיד בישיבה-יוניברסיטי

סח אחד מתלמידי הישיבה-יוניברסיטי בארה"ב:

כשנכנסתי פעם ל'יחידות' אל הרבי (לפי המשוער זה היה בערך בשנת תשי"ז או תשי"ח), היה זה טרם נסיעתי לארץ-הקודש לקראת חג-הפסח. באתי לקבל את ברכת הרבי. הרבי התעניין בפרטים שונים אודותיי, ייעץ ובירך. בין השאר שאלני הרבי: איך מתכוון אתה לנסוע לארץ-הקודש? השבתי: באוניה. הרבי הסביר לי כי על-פי הלכה יש להימנע מלנסוע באוניה ישראלית, דבר הכרוך בחילול-שבת [באותן השנים ניהל הרבי מערכה רחבה בנושא]. הרבי התעניין בלימודי הקודש שאני לומד בזמן המועט שעומד לרשותי. והשיבותי: משנה-ברורה. תגובת הרבי היתה:

מכיוון שזמנך מצומצם, מן הראוי היה שתלמד קודם את ה'קיצור שולחן-ערוך' ולאחר שתרכוש את הבקיאות בדיני היסוד, למד את ה'משנה ברורה'. עוד נשאלתי: איזה מצות אתה מתכוון לאכול בפסח? השבתי: רגילות. הרבי אמר: בתורתנו נאמר לגבי מצה "עוגות מצות" ולאור דברי חז"ל במסכת תענית [בסיפור על חוני המעגל] "עג עוגה", הפירוש הוא מצות עגולות. מהראוי אפוא לאכול מצות עגולות, עבודת-יד.

נרשם מפי הרה"ת ר' אברהם-חיים שיחי' זילבר מצפת, ששמע את הדברים מפי בעל המעשה.

סגולה להצלחת מגבית

באחת השנים נערכה על-ידי מוסד חב"די מגבית לטובת המוסד. מנהל המוסד ביקש מהרבי סגולה להצלחת המגבית. בתגובה כתב לו הרבי:

בטח... השתדלו, ומשתדלים בכל אופנים המתאימים, שיתרבה מספר התלמידים, וזהו סגולה היותר טובה שתהיה המגבית בהצלחה. ואין נזקק לסגולות אחרות.

מצב ה'חדרים'

בשנת תשכ"ד הגיע הרה"ח הרב משה שיחי' אשכנזי לחצר הרבי. ב'יחידות' התעניין הרבי על 'חדר' חב"ד ברחוב הרב קוק, שנסגר באותה תקופה. הרב אשכנזי אמר כי מפאת מחסור בתלמידים, נסגר המוסד. הרבי התרומם קימעה מכסאו ואמר בפליאה:

אין ילדים?! הרי כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר ביקר בארץ-ישראל בשנת תרפ"ט ושהה בתל-אביב באו לבקרו כעשרת אלפים יהודים. והנכם אומרים שאין שם ילדים?!

ב'יחידות' של חסיד נוסף (בשנת תש"ל), התבטא הרב על 'חדר' חב"ד בבני-ברק, שהרבי עודד מאוד את קיומו. באותן השנים סבל ה'חדר' מהעדר תנופה והתפתחות. "אין אומרים לי את האמת – מדוע 'חדר' חב"ד בבני ברק אינו מתפתח!" (מפי הרב יהודה-לייב גינזבורג – מרשימות הרה"ת יוסף-שמחה שיחי' גינזבורג, רב היישוב עומר).

כל רז לא אניס ליה

סח הרה"ג הרב משה-צבי נריה ז"ל: 

בהיותי פעם בהתוועדות אצל הרבי, ההתוועדות הייתה ארוכה והשעה כבר היתה קרובה לחצות הלילה. טרם התפללתי ערבית; קמתי אפוא ויצאתי להתפלל ערבית, כדי לא להיכנס לספק של תפילת ערבית אחר חצות. בסיום תפילתי שבתי למקומי בהתוועדות. הרבי פנה אליי ואמר (באידיש): "הרב נריה, יצאת מספק אחד ונכנסת לספק אחר!". הרבי התכוון כנראה לספק האם לא עדיף להתפלל בציבור מאוחר יותר, מאשר ביחיד לפני חצות, או ספק האם יש לשוב וליטול ידיים לסעודה, כשמפסיקים בה לתפילה.

נדהמתי מכך שהרבי ידע לאיזו מטרה יצאתי, ובכלל, כיצד הבחין בצאתי, בין המוני הנוכחים.

ישועה כפולה

אחד מבכירי מערכת המשפט בישראל שכל את בנו באחת המלחמות, כאשר פגז חדר לטנק שבו היה הבן וגופו התפוצץ (לא עלינו). האב היה שבור מאוד ולא מצא נוחם לנפשו. עקב כך התפטר ממשרתו (שופט בית-משפט מחוזי בירושלים) ושקע במרה-שחורה.

כשנודע הדבר לאחד מקרובי משפחתו החליט הלה לפנות לרבי. סודרה לו 'יחידות', ולפני שנכנס ייעץ לו המזכיר לרשום על פתק את העניינים שעליהם הוא מעוניין לשוחח עם הרבי.

הוא רשם בפתק: 1) שידוך לבת (פירוט השם). 2) שופט (תוך ציון שמו) במשבר.

הרבי נטל את הפתק והגיב: "ברצוני לשוחח תחילה אודות השם השני"...

היהודי סיפר לרבי כי השופט שרוי במשבר. הרבי הגיב על כך כי בזוהר מובא שעל אדם שהתרסק – אין ניחומים. היהודי ראה בכך רוח-הקודש, שהרי הוא לא סיפר לרבי על נסיבות מותו של בן השופט. ואז הוא פירט לפני הרבי את אופן האבידה. הרבי אמר שהוא ירשום את שמו ואת שם אמו של השופט ומחר בהולכו לציון חותנו, יזכירם לברכה. יומיים לאחר מכן בישרה אשת השופט שבעלה חוזר לעצמו והחליט לשוב לעבודתו.

בקשר לשידוך של הבת – הגיב הרבי: "לא בהכרח שצריך להיות "ממרחק תביא לחמה", ייתכן שהזיווג נמצא במרחק של שלושה-ארבעה רחובות ממקום המגורים". וסיים: "גם שמה ושם אמה אקח להזכיר על הציון". כעבור שבועיים השתדכה הבת עם הבחור תושב השכונה.

אמירה שהניחה את דעת הרבי

פעם אחת נכנס פעם המשב"ק הרה"ח ר' שלום-דובער שיחי' גנזבורג לחדרו של הרבי ומצא את הרבי עומד בחדרו הק' ומהרהר בקול, כשפניו הק' לעבר החלון. כך בערך התבטא הרבי: "נולדתי ביום שישי. ביום שישי אנשים מאוד לחוצים ואינם מספיקים לעשות את כל מה שהם רוצים. גם אני תמיד פאריאגט (=טרוד) ולא מספיק לעשות מה שאני רוצה".

הרשד"ג העז ונכנס לדברי הרבי ואמר: "מדוע הרבי אומר כך? הלוא הרבי עשה כל-כך הרבה 'מופתים'!". הרבי הגיב בתנועת-ביטול ושוב חזר על דבריו: "תמיד אינגאנצן פאריאגט (=כל-כולי טרוד) ולא מספיק לעשות מה שאני רוצה". הרשד"ג שוב ניסה לומר שהרבי גילה והפיץ כל-כך הרבה מאמרי דא"ח ושיחות-קודש וכו'. הרבי שוב הגיב בתנועת-ביטול ושוב חזר על דבריו האמורים שאיננו מספיק וכו'. הרשד"ג ניסה את כוחו בשלישית ואמר: "אבל יש כל-כך הרבה שלוחים בעולם!". כאן נראה היה כי דעתו של הרבי נחה: "אזוי, אזוי [=ככה, ככה]...", אמר ולא יסף.

(סופר השתא ב"כינוס השולחים" על-ידי הרב יוסף-יצחק שיחי' יעקובסון ואושר ממקורות נוספים).

"עבודת בירורים יותר קלה ונעימה"

"ונפלאתי במאוד מאוד", כתב הרבי בשנת תשי"ג וציין בכתב-יד-קודשו: "עיין לקו"ת [לקוטי תורה] ר"פ [ריש פרשת] שלח". והוסיף:"האומנם אין אנ"ש שיחיו מכירים בהאחריות המוטלת על כאו"א [כל אחד ואחד] מהם, וצריך לעוררם עד"ז [על-דבר זה] פעם אחר פעם ממדינת הים".

הרבי מסיים בתקווה:

ויעזור השי"ת [השם יתברך] לי ולהם בעבודת בירורים יותר קלה ונעימה.

ממעייני החסידות

פרשת בשלח

והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)

משל לאדם, שהוא בעל ייסורים ובכדי להיפטר מייסוריו, הוא משנה מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום – יעזבוהו הייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שיילך, הייסורים ילכו עמו! אלא העצה להיפטר מייסורים היא להתפלל לה' יתברך שיסיר ממנו את הייסורים.

זהו שאמר הכתוב, "והנה מצרים נוסע אחריהם... ויצעקו בני-ישראל אל ה'" – כאשר ראו בני-ישראל את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים עצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה' יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.

(כתר-שם-טוב, עמ' 28)  

מה תצעק אליי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)

באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב"ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב"ה יעשה את הנס למענו יתברך – לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.

על כך השיב להם הקב"ה: "מה תצעק אליי". כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני; אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס – "דבר אל בני-ישראל וייסעו"!

וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו נאמר (בראשית כב) "וישכם אברהם בבוקר" וכאן נאמר "לפנות בוקר".

(אור-תורה)

מימינם ומשמאלם (יד,כב)

יש שני סוגים של ניסיונות – ניסיון העושר וניסיון העוני. ניסיון העושר הוא, שעל-אף עושרו של האדם לא יגבה ליבו אלא יזכור תמיד שהכול בא לו מאת ה'. ניסיון העוני הוא, שחרף עוניו ודוחקו יישאר נאמן לה' ולתורתו.

זהו שרמז הכתוב: "והמים להם חומה" – המים הגנו על ישראל, "מימינם" – גם מניסיון העשירות, וגם "משמאלם" – מנסיון העניות.

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 525)

* * *

"ימין" רומז לעבודה בקו החסד (נתינת צדקה, הכנסת-אורחים וכו').

"שמאל" רומז לעבודה בקו הגבורה (כפיית עצמו לדבר מצווה וכו').

על האדם לעבוד את ה' בשני הקווים כאחד: קו החסד וקו הגבורה. אין הוא יכול להסתפק בעבודה בקו אחד בלבד, כי ייתכן שעבודתו זו נובעת מחמת נטייתו הטבעית לצד זה או לצד הנגדי. אך כשעבודתו היא בשני הקווים יחדיו, מוכח שעבודתו היא מצד ציווי הבורא ולא מחמת טבעו.

(לקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 969-970)  

ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד,לא)

"ויראו העם את ה'" – היינו שם הוי' דלתתא, עלמא דאתגליא, שיש בו השגה, ושייך בו לשון יראה, יראת בושת, כמשל הרואה את המלך.

"ויאמינו בה'" – היינו שם הוי' דלעילא, עלמא דאתכסיא, שאינו נראה ומושג, ולא שייך בו בחינת יראה, כי אם בחינת אמונה.

(תורה-אור בשלח, סב,א)

ויסע משה את ישראל מים סוף וייצאו אל מדבר שור (טו,כב)
הסיען בעל כורחם (רש"י)

בני-ישראל לא רצו להינתק ולהיפרד מההתגלות האלוקית הנעלה שראו בשעת קריעת הים, ולכן הוצרך משה להסיעם "בעל כורחם".

ומדוע באמת הסיען משה מגילוי נעלה זה?

הכוונה העליונה היא שבני-ישראל יעשו לה' "דירה בתחתונים" – בעולם-הזה הגשמי דווקא. לכן "הסיען" משה, כלומר, הורידם מדרגתם הנעלה והביאם לבחינת "מדבר שור" – שור מלשון "ראייה", כנאמר (במדבר כד), "אשורנו ולא קרוב", היינו שיכירו בכך שעיקר הכוונה היא בעולם הזה התחתון, הנראה לעין הגשמית.

זהו שכתוב בהמשך "ויבואו מרתה" – כי רק בעולם-הזה יש מציאות של מרירות ורע.

(תורה-אור, פר' בשלח, דף סב, עמ' ב')  

צא הילחם בעמלק (יז,ט)

שתי מלחמות היו לבני-ישראל בצאתם ממצרים בדרך לקבלת התורה: מלחמת פרעה (לפני קריעת ים-סוף) ומלחמת עמלק.

במלחמת פרעה נאמר (שמות יד): "ה' יילחם לכם" ואילו במלחמת עמלק נאמר: "צא הילחם בעמלק". מה הטעם לשינוי זה?

אלא פרעה לא מנע מבני-ישראל ללכת להר סיני (אלא הוא בא אחריהם) – ועל כן הקב"ה הוא שנלחם בו. לעומת-זאת, עמלק, התייצב כנגד בני-ישראל וביקש לעכב את הליכתם לקבלת התורה בהר-סיני – לכן נצטוו ישראל להילחם בו.

בשעה שיש מונע ומעכב לקבלת התורה, יש לצאת למלחמה כדי לבטל את המונע והמעכב מלקבל ומללמוד תורה.

)לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 144-145)  

ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (יז,יג)

כאשר עמלק בא להילחם נאמר "ויבוא עמלק" בלבד ולא נזכר "עמו", ומהו שמוסיף כאן "את עמלק ואת עמו"?

אלא: "ראשית גויים עמלק". עמלק – הגאווה והגסות שבאדם – הוא הראש והסיבה לכל יתר המידות הרעות הבאות מחמתו. שאר המידות הרעות הן בבחינת "עמו" של "עמלק".

לכן נזכר תחילה רק עמלק עצמו (הגאווה והגסות), שהוא היסוד לכל הרע. מאוחר יותר "נולדו" מעמלק זה יתר המידות הרעות – "את עמלק ואת עמו".

(ספר המאמרים תש"ט, עמ' 66)  

בירורי הלכה ומנהג

סיום ברכת 'מעין שלוש' בארץ-ישראל

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בגמרא1 אמרו, שבחוץ-לארץ מסיימים "על הארץ ועל הפירות", ובארץ-ישראל "על הארץ ועל פירותיה". ופירש הרשב"א, שהעיקר תלוי מנין באו הפירות, וגם בחוץ-לארץ אם אוכלים פירות של ארץ-ישראל מברכים "על פירותיה". וכן נפסק בשולחן-ערוך2.

ובברכי-יוסף3 הוסיף, שבברכת 'על המחיה' נוהגין לחתום "ועל מחייתה". ויש שכתבו4 גם שבברכת 'על הגפן' נוהגין לחתום "ועל פרי גפנה".

והנה בסידורים הספרדים שתחת ידי נדפס נוסח זה ("ועל מחייתה", "ועל פרי גפנה"), אלא שהעיר לנכון בסידור 'איש מצליח'5 שכיום, שרוב התבואה בארץ-הקודש היא ייבוא מחוץ-לארץ, אין מקום לברך "ועל מחייתה", אלא אם יודעים בבירור שהתבואה היא מארץ-הקודש (כמו אצל הנוהגים לבשל 'מזונות' ממצה של פסח, שרובה ככולה מארץ-הקודש).

ובסידורים האשכנזים שנדפסו בארץ-הקודש שתחת ידי נדפס רק "פרי גפנה" ולא "מחייתה"6. ויש שכתבו שלא נהגו כן גם בגפן7.

ובקשר למנהג חב"ד בנדון:

בקצות-השולחן8 הביא את הברכי-יוסף שבארץ-ישראל צריך לומר "ועל מחייתה" "ועל פרי גפנה", אך ממה ש"בסידור אדמו"ר הזקן בנוסח הברכה מעין ג' דלא הזכיר מזה9, משמע דסבירא ליה דאין חילוק בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ רק בברכת הפירות".

והעיר על כך הרבי10: "ועל-פי מה שכתב שם, אין לשנות סמוך לחתימת הברכה אפילו בפירות. וסותר עצמו במה שכתב בסוף חלק ו"11. [כן מפנה הרבי לעיין] "בספר 'ארץ ישראל' להרב טוקצינסקי12, וש"נ. אבל צריך עיון גדול אם איתא ליסוד מה שכתב בבדי-השולחן, כי כמדומה13 ממעט אדמו"ר הזקן להביא דינים שלא נתפרשו בספרים שלפניו (ועל-דרך הרמב"ם14). ובפרט אותן שאין רגילין "במדינתנו" (וכנסמן בקצות-השולחן חלק ו שם15 לברכת הנהנין פרק ו ולקונטרס אחרון בשולחן-ערוך לאדמו"ר הזקן סי' תקז. – ואולי מטעם זה לא הביא ברכת הקשת בברכת הנהנין שבסידורו16). ולמה ישנו ממנהג הכל17 מפני ראיה שיש להטיל בה ספק? ואפשר יש בזה קבלה אצל אנ"ש בארץ-הקודש ת"ו18 מחסידי חב"ד הראשונים שעלו לשם?" עכ"ל.

בס' 'ביאור סדר ברכת הנהנין'19 מסיק על-פי מכתב זה, שיש לנהוג לברך 'על מחייתה' וגם 'על פרי גפנה'.

מאידך, בס' 'שולחן-ערוך הקצר'20 פסק לומר רק "ועל פירותיה", וגם זאת רק בחתימה ולא ב'סמוך לחתימה'21.

אבל בפשטות, לפי כל האמור לעיל נראה, שלדעת הרבי (גם כשיודעים בבירור שהתבואה היא מארץ-ישראל) אין לומר "על מחייתה", אלא רק "על פרי גפנה" ו"על פירותיה" (וזאת גם ב"מעין חתימה").

----------

1) ברכות מד, סע"א.

2) סי' רח ס"י. בשו"ע אדמוה"ז חסר סימן זה, ובקשר לסידור ראה להלן.

3) ס"ק י, בשם כפתור ופרח (פרק י. בהוצאת לונץ עמ' קנא) ושו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' נה, שכתב שאינו סובר כך, אבל למעשה סיים "אין לשנות מנהג ראשונים" לברך כך.

4) מנהג זה הובא בהל' קטנות הנ"ל, שלמעשה סיים שיש לחתום ביין על פירותיה, כאפשרות שהובאה בשו"ע שם סי"א. כן מובא המנהג מס' אדמת קודש ח"א חאו"ח סי' ג ומס' שדה הארץ ח"ג או"ח סי' ו. אמנם בס"ק הנ"ל בברכי יוסף ואף בכף-החיים (ס"ק נח, שם העתיק מהברכי-יוסף "ועל מחייתה") לא העתיקו זאת (אם כי בקטע המובא בברכי-יוסף ס"ק יב משמע שביין ארץ-ישראל אומרים 'פרי גפנה', ראה בשו"ת יביע-אומר ח"ז חאו"ח סי' ל) וט"ס הוא בס' פסקי תשובות סי' רח הערה 117 שציין לכף-החיים על מנהג זה. וב'בן איש חי' שנה א' פ' מסעי ס"א העתיק כל השינויים. גם בס' ארץ-ישראל להגרי"מ טוקצינסקי סי' ג ס"א כתב שיש לנהוג כשני שינויים אלו.

5) עמ' 439, וכבר כתב כן בשו"ת יביע-אומר הנ"ל אות ד.

6) וכן מוסכם שנהגו האשכנזים, ובס' העמק-שאלה להנצי"ב שאילתא נ"א אות טו ובשו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קח מיישבים מנהג זה, כיוון שב"מחיה" כלולים ג' מיני דגן [שבולת שועל, כוסמין ושיפון] שע"פ הרא"ש (ברכות פ"ו סכ"א) אינם מז' המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, הובאו בשו"ת יביע-אומר הנ"ל ובפסקי תשובות שם הערה 118.

7) בקונטרס 'דיני ארץ-ישראל ומנהגיה בזמן הזה', הערות לפי סדר הקיצור שו"ע, שנדפסו בסו"ס זה בהוצאת אשכול, לסי' נא ס"ח, הביא מהגהות האדר"ת [שכיהן כרב בעיה"ק ירושלים ת"ו לפני כמאה שנה] לס' פאת-השולחן, שכתב שלא נהגו כן גם בברכת הגפן. וכן הביא בס' פסקי תשובות שם משו"ת קנין-תורה ח"ד סי' כא בשם האדמו"ר מסאטמאר שנהג שלא לברך כן, כיוון שלא נזכרו שינויים אלו בטושו"ע. וכן ע"פ ביאור האור-שמח (ברמב"ם פ"ח מהל' ברכות הי"ד) שרק בפירות אומרים 'פירותיה' כיוון שלא נשתנו מברייתן, א"כ אין לומר 'על מחייתה' וגם לא 'על פרי גפנה'.

8) סי' ס, בבדי-השולחן ס"ק ה.

9) וצ"ע שלא כתב שלא הזכיר מזה אפילו ב'לוח' (פ"א – שלא הזכיר גם "פירותיה") וב'סדר' (שהזכיר "פירותיה" בפ"א הי"ב) ברכת הנהנין שבסידור. וראה להלן סוף הערה 11.

10) אג"ק חט"ו עמ' תלט, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א סי' קו.

11) הערה לסי' ס ס"ב (במהדורת קצות-השולחן ירושלים תשל"ה נעתק במקומו בסוף ח"ב, דף קג ע"ב), שם הוסיף שגם באמצע הברכה, באמירת "מעין חתימה סמוך לחתימה" צ"ל "ונודה לך על הארץ ועל פירותיה", והסביר שהדבר לא נזכר בשו"ע ופוסקים לפי שבנוסח הגמ' והראשונים אין כלל תיבות אלו "ונודה לך" ורק הלבוש כתב לומר כן משום "מעין חתימה", עכ"ד. – וטוען הרבי, שאם מדייקים להלכה מהשמטת אדמוה"ז בסידורו, צריך להימנע גם מלומר "ועל פירותיה" ב"מעין חתימה", שגם זאת לא נזכר בסידור (ולכאורה צ"ע, שהרי ניתן לטעון יתירה מזו - שלפי אותו דיוק צריך היה להימנע מאמירת "ועל פירותיה" בכלל, אף שהיא מדינא דגמרא, כיוון שלא נזכרה בנוסח הסידור!).

12) שפוסק לומר את כל השינויים, כמנהג הספרדים, הובא לעיל סוף הערה 4.

13) במקומות אחרים מזכיר זאת הרבי ככלל ברור, כמו בלקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1126, ח"ט עמ' 257, עמ' 279 [ואגב, על-פי זה צע"ק מש"כ שם בסוף העמוד אודות הפסק בפסד"ז לאמירת 'בריך שמיה' ו'וזאת התורה': "פשיטא, כיוון דאדמוה"ז לא הביאו בשום מקום דאין לנו חסידי חב"ד לעשות כן" אלא אם כן כבר נזכר נושא זה בפוסקים שלפניו. הדעות בקשר לנושא זה נקבצו בשו"ת יביע-אומר ח"ה חאו"ח סי' ח, ובקשר ל"וזאת התורה" מביא שם דעת יחיד של שו"ת כנסת-הגדולה חאו"ח סי' נא לאומרו ב'שירה חדשה'. מחברו נפטר בשנת תל"ג, אך הספר נדפס רק בחיי אדמוה"ז בקושטא, ומסתבר שלא ראהו אדמוה"ז], וראה חכ"ב עמ' 317. חל"ב עמ' 145 הע' 43. חל"ז ס"ע 17.

14) יד-מלאכי, כללי הרמב"ם אות ב. שדי-חמד, כללי הפוסקים סי' ג אות ה. דברי אדמוה"ז בזה נסמנו בס' 'כללי הפוסקים וההוראה משו"ע אדה"ז', כללים רו-רט.

15) לעיל מההערה הקודמת, בהערתו לבדי-השולחן סי' מט ס"ק כד.

16) היינו לא רק בנוסח הברכות שבסידור, אלא גם בהלכות 'סדר ברכת הנהנין' שבסידור.

17) לפי מה שהובא לעיל בקשר למנהגי האשכנזים בארה"ק, לכאורה אין לנו "מנהג הכל", אלא ב"פירותיה" (וכמדומה – לאומרה גם ב"מעין חתימה") לבד. אבל מכיוון שהרבי כן מדבר על מנהג כזה, כנראה בזמננו נתקבל המנהג כמו בסידורים ובאחרונים דהערה 6 לעיל, ונוהגים "הכל" ב"פרי גפנה".

18) השואל (הרה"ח ר' אברהם שיחי' לידר) הוא בן למשפחה ירושלמית ותיקה, והמשפחה היא מחסידי סלונים.

19) לפ"א הי"ב, ס"ע 33.

20) ח"ב, פרק סו ס"א, עמ' 371 (עיי"ש ובמקורות שציין. אך לא הביא במדוייק את דברי רבנו באג"ק).

21) כנראה לזה נתכוון שם בהערה 3 (ויכול היה להביא גם את הערוך-השולחן בסי' רח סו"ס ו דס"ל כן). ולא הביא כלל את הערת הקצות-השולחן דלעיל בזה.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת בשלח
י"ג בשבט, שבת שירה

שחרית: נוהגים לעמוד בעת קריאת השירה1.

בבית חיינו נהוג לנגן ב"(והמים להם חומה) מימינם ומשמאלם" הראשון (יד,כב) כמו בסוף-פסוק רגיל, ובשני (יד,כט) כמו לפני "חזק", וכן בתיבות "ובמשה עבדו" (יד,לא). בשירה עצמה (פרק טו) מנגנים בכל מקום שבו מוזכר שם ה': פסוקים א-ג. ו. יא. טז-יט. ובשירת מרים (טו,כא): "שירו לה'... בים" וכן ב"נהלת בעזך אל נווה קדשך" (טו,יג)2.

קוראים3 בסוף הפרשה: "תמחה את זכר (ז' בסגול), ואחר-כך זכר (ז' בצירי)4 עמלק", הן בשביעי והן במפטיר [בדבר שלילת 'הכאת עמלק' כבר נתבאר ב'התקשרות' גיליון קט5].

הפטרה: "ודבורה אשה נביאה... ארבעים שנה" (שופטים פרק ה)6.

המנהג לאכול בשבת שירה 'שווארצע קאשע'7 [דייסה ממין קטניות הנקרא כיום בארץ (בטעות8) 'כוסמת'], ומקורו כדלהלן:

בשבת שירה תש"ב סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע9:

"המהר"ל מפראג [שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל10] קבע מנהג11, אשר בשבוע של פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים12 קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וציפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת 'אז ישיר', והילדים הקטנים קטפו פירות מעצי הים13 והאכילו את הציפורים ששרו ורקדו.

"המהר"ל היה מצווה לתת לילדים 'קאשע' [דייסה] שיתנוה לפני התרנגולים והציפורים14, לזכר פירות הים שבהם האכילו הילדים הקטנים את הציפורים. לאחר מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים ואת ההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ע"כ.

יום שני
ט"ו בשבט

חמישה-עשר בשבט:

* אין אומרים תחנון15.

'ראש-השנה לאילן' נוגע לדינא בארץ-ישראל – "לעניין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט"16, אבל לא מצינו בש"ס שייקרא ט"ו בשבט בשם 'יום-טוב'. המקור היחיד לכך הוא – כמבואר בראשונים17, ש"כיוון דקתני בהדי הדדי, כל ארבעה ראשי-שנים ביחד, בהא דמיא אהדדי"18.

הלשון הרגיל 'ראש-השנה לאילנות' בלשון רבים, ביאורו19: כיוון שהתחלת העבודה היא מ'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', היינו להשפיע על אחרים, להצמיח אילנות, ורק אחר-כך מתחיל עבודת עצמו בתפילה20.

אכילת פירות:

בט"ו בשבט "נוהגים להרבות במיני פירות של אילנות21", ואף שאז רק זמן החנטה, דהיינו התחלת הצמיחה, נוהגים לאכול פירות מוכנים ופירות הכי משובחים, ואכילה כשיעור ברכה אחרונה דווקא, כי גם הסיום והתכלית כלולים כבר ב'ראש', ורואים אותם כבר אז בגלוי22. ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל – "גפן ותאנה ורימון... זית שמן ודבש"23 – "דבש תמרים24", ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים'25.

יש נוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו'26 – ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן"27.

כינוסים:

התאחדות כל האיברים היא על-ידי ה"ראש", וכיוון שכל ארבעת הראשי שנים קשורים זה לזה, יש עניין מיוחד לכנס את בני-ישראל בראש-השנה לאילן, שיהיו כבראש-השנה הכללי "לאחדים כאחד", ובפרט כינוסים של ילדי-ישראל שלפני בר-מצווה ובת-מצווה "צבאות השם", כיוון שבהם מודגש במיוחד עניין הצמיחה והגידול, גם (ובעיקר) ברוחניות, שאז הוא עיקר החינוך "חנוך לנער"28.

יש לבחור את הזמן המתאים כדי שיהיה 'ברוב עם' הכי אפשרי, בכל מקום ומקום לפי עניינו: לאחרי מנחה דערב ט"ו בשבט, בט"ו בשבט עצמו, בימים שלאחרי, עד ליום השבת-קודש [פרשת יתרו], השבת דמתן-תורה (ומה טוב בכל אחד מהזמנים הנ"ל, במקומות שונים וכו')29.

וכדאי ונכון להתחיל בעניין של מעשה בפועל תכף ומיד, באופן המותר ושייך ביום השבת: א) הוספה בעניין הצדקה – אהבת-ישראל ואחדות-ישראל – על-ידי החלטה על סכום מסויים, לא רק החלטה כללית (נוסף על האפשרות לקיים מצות צדקה על-ידי אכילה ושתיה ['לחיים'], וכן על-ידי צדקה רוחנית [עצה טובה, לימוד תורה]), שיפרישו לעצמם מיד בצאת השבת, ויתנו בפועל בבוקר לעני או לגבאי צדקה. ב) הוספה בחינוך הילדים, לעוררם אודות קיום המנהג דאכילת פירות ביום זה, ולהסבירם משמעותו30.

בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"א הכריז הרבי: "עכשיו הזמן שצריכים "לכבוש" העולם, על-ידי יגיעה והוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה"31.

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה: אור ליום שלישי, בשעה 19:03.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. בדרך-כלל כשהרבי היה עומד בקרה"ת, הפנה פניו אל הס"ת מ"ויושע" מתחילת או מאמצע הפסוק לערך (לא היתה קביעות בזה) ועד גמר שירת מרים; וכן עמד בין שני אלה החל משנת תשל"ח מאז שהחל לשבת בקרה"ת.

2) כן הוא בהקלטת קרה"ת של הבעל-קורא, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה.

אדמוה"ז היה קורא בתורה את שירת הים בנוסח-טעמים מיוחד, השונה מנוסח הקריאה דכל השנה וגם משאר השירות שבתורה, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 460. וראה בסה"ש תש"ו עמ' 38, ובלה"ק בס' תולדות אדמוה"ז ח"ד עמ' 1070 משיחה בסעודת ליל שש"פ תש"ו).

3) שם, ובמנהגי פורים בעמ' 72. וראה שם הערת הרבי בארוכה.

4) כמובן, יש לדייק לקרוא את הטעם 'מונח' בשתי הפעמים.

הקורא בתורה וטעה בתיבה אחת, רגילים בין אנ"ש לחזור רק על התיבה המוטעית, כמו כאן בניקוד תיבת "זכר" (ואין חוששים שיישמע כאילו שתי המילים גם יחד כתובות בפסוק עצמו). וראה בשו"ע אדמוה"ז הל' קריאת-שמע סי' סד ס"ב, פרמ"ג שם, א"ר סי' קלז ס"ק ד וב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 19 וש"נ.

5) וכבר כתבו זאת פוסקים בדורות שעברו, כמובא ב'ילקוט יוסף – מועדים' (ה) עמ' 259.

6) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד. ובשיחות-קודש תשל"ו ח"א עמ' 459 איתא, שמנהג חב"ד בד"כ לקצר בהפטרות, להוציא פרשתנו [ההפטרה הארוכה ביותר!] כי בה גם המלחמה היא חלק מן השירה, עיי"ש. [הרה"ג ר' מאיר מאזוז שליט"א כתב לי בטעם הדבר שהספרדים בד"כ מקצרים בהפטרות, כיוון "שעל הרוב מקפידים האשכנזים שלא לפחות מכ"א פסוקים בהפטרה, והספרדים סומכים דהיכא דסליק עניינא סגי, וזה מצאתי בכעשר הפטרות במשך השנה. רק בהפטרת פ' שקלים מיחלפא שיטתייהו של האשכנזים והספרדים. ומנהגנו בתוניס להתחיל גם שם 'בן שבע שנים' כמנהג אשכנז" - ומנהג חב"ד שם כהספרדים].

7) ספר-המנהגים עמ' 72. לוח כולל-חב"ד. המקור - היום-יום, י"ז בטבת. ובהערות וציונים שם ח"ב ציין שהמנהג נזכר כבר בב"ח סי' רח ד"ה והתוספות מסתפקים. וכנראה קשור לכל האמור בקטע הבא (כיוון שהמאכל חביב על העופות).

8) משנה-ברורה סימן רח ס"ק ב. סידור 'מנחת ירושלים' (תשל"ב) עמ' 1057. וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דגן' ובציורים שם.

9) ספר-השיחות תש"ב עמ' 73.

10) 'התוועדויות' תשמ"ז שבהערה הבאה.

11) בשעתו העיר הרבי: "והלוואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהילות ישראל", 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 448 (ועיי"ש בחריפות בעמ' 454 - בלתי מוגה). ובלקוטי-שיחות ח"ב עמ' 522 מבאר ההוראה מסיפור זה, עיי"ש. אולם למעשה, כשהציעו לפרסם עד"ז, נענו בהוראה: "לא להעתיק כל זה עתה – כי כנראה נשתקע

המנהג לגמרי, וכשם שמצווה כו' כך כו'" (=כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע – היכל-מנחם ח"ב עמ' לו, מתאריך ו' שבט תשמ"ח, אבל בס' לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 75 תיקן שהמענה היה בשנת תש"נ, לאלה שרצו ללמד זאת לילדים ב'חדר'). וראה להלן הערה 14.

12) והכוונה גם לילדות - כדמוכח מקריעת ים סוף (התוועדויות תשמ"ז שם, הערה 115).

13) ראה שמות רבה כא,י.

14) והעיר הרבי: "אלא שלא ראינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ינהוג כן. [ויש לומר מהטעמים לזה - מה שכתב אדמוה"ז בשו"ע (או"ח סי' שכד ס"ח) "יש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהם עליך" (דפסק כהמג"א שאוסר, ולא כמו שמסיק בס' תוספת שבת הובא באורחות-חיים שם, שכיוון שנהגו כן לשם מצווה אין להקפיד בכך), ובימינו אלו לא מצוי שיהיו תרנגולים וכיוצא בהם שמזונותיהם עליך (כפי שהיה רגיל בדורות שלפני זה בעיירות הקטנות)].

"בכל זאת, הרי זה רק בנוגע להאכלת העופות, אבל בוודאי שיש לספר לילדים את כל הנ"ל, ובמיוחד – לנטוע בהם מידה טובה של רחמנות על בעלי-חיים (שמתבטאת גם בסיפור דהאכלת העופות), "ורחמיו על כל מעשיו" - ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 222.

15) סידור אדמוה"ז, לפני 'למנצח... יענך'. וראה השלמה לשו"ע אדמוה"ז (נדפסה בסוף ח"א עמ' 357) סי' קלא ס"ח.

16) פרש"י ורע"ב ריש ראש-השנה. רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. וזאת כיוון שהאילנות מפסיקים לינוק מהמים דאשתקד, ומתחילה אצלם יניקה חדשה בפועל, ארבעה חדשים לאחר שנידונין על המים. ירושלמי ראש-השנה פ"א ה"ב.

ראה הדעות ביחס לשיעור חנטה, הבאת שליש ועונת המעשרות בס' 'המועדים בהלכה' עמ' קפב, אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'הבאת שליש' בתחילתו, ובמפורט בהערות לס' 'שבת הארץ' (מהדורת תשנ"ג) ח"א עמ' 392.

שנת תשס"ו היא שנת מעשר-שני [מומלץ להירשם כ'מנוי' באחת מקרנות המעשרות על-מנת לחללו כראוי]. פירות-האילן שחנטו אחרי ט"ו בשבט זה שייכים לשנה זו, ואלה שחנטו לפני-כן שייכים לשנת תשס"ה. לפי הרמב"ם חנטה היא "הבאת שליש", ולפי תוס' חנטה כפשוטה. לא ניתן להפריש תרו"מ מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת. בלימון, שנותן פרי כל השנה, ובפירות העשויים להביא שליש סמוך מאוד לט"ו בשבט, כגון שסק, יש להיזהר מתערובת. אם אירעה,  ראה בס' 'משפטי ארץ – תרו"מ' פ"ח ס"ז-ח, ובקונטרס 'הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית' (מכון התורה והארץ, תשנ"ב) עמ' 138 (בפרי-האדמה הולכים לפי תאריך הלקיטה, ור"ה שלהם היה ב-א' בתשרי).

17) מרדכי ראש-השנה פ"א סימן תש"א. הגהות מיימוניות הל' שופר פ"א סוף ס"ק א.

18) כדמוכח גם מדברי הגמרא (מועד-קטן ד,א) שאם "גמרי בהדי הדדי, ילפינן מהדדי", ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן ה [על תשובה זו חתום רבינו גרשום מאור הגולה, ובס' 'אגודה' מובאים הדברים בשם "גאון" - 'המועדים בהלכה' עמ' קפו. וראה שיחות-קודש תשכ"ב עמ' 189]. כל הקטע לקוח מ'תורת מנחם – התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 948.

19) אף שלשון המשנה בריש ר"ה הוא 'ראש-השנה לאילן'. וראה לקוטי לוי-יצחק אג"ק עמ' תיג.

20) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 283.

21) מג"א או"ח קלא ס"ק טז. השלמה לשו"ע אדמוה"ז שם ס"ח. וראה שיחת ליל ט"ו בשבט תשל"ט סל"ח. ש"פ בשלח תש"מ סנ"ו. בכלל אין הדגשה לקיים את המנהג דאכילת פירות דווקא ברבים. על-פי רוב [כשחל ט"ו בשבט בחול] אוכלים את הפירות כל אחד בפני עצמו, בבית, ביחד עם בני ביתו בתוך הסעודה וכיוצא-בזה (ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 209).

22) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 914.

23) עקב ח,ח. ב'כפר חב"ד' גיליון 1031 עמ' 35 נדפסה הערה בגוף כתי"ק של הרבי, שבה נאמר "... ט"ו בשבט קשור באכילת פירות – פירות הנאכלים, ובפרט דאה"ק וכו'". והוכיחו מזה, שיש עדיפות לפירות הארץ, כמ"ש הב"ח (סי' רח ) "קדושת הארץ, הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה... באכילת פירותיה אנו ניזונין מקדושת השכינה..." (ועד"ז בס' מור וקציעה שם, בס' בת עין פ' בהר, ובשו"ת תורה לשמה סי' תיח, וזה היה טעמם של חז"ל שנהגו כך, כמבואר בברכות מד,א) – ('כפר-חב"ד' 1079 עמ' 27).

24) רמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ג [וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דבש' בתחילתו, וש"נ].

25) תענית כד,סע"ב. ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 300.

26) נדפסו לראשונה בספר 'פרי עץ הדר', ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, ובמיוחד בדורנו.

27) לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 235.

28) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 892.

29) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 241.

30) שם, עמ' 222, ובהערות. וראה פירוט בכיו"ב בהתוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2120, תשמ"ח ח"ד עמ' 376, תנש"א ח"א עמ' 24 ועוד.

31) אפילו לבעלי עסק, וכש"כ ליושבי אוהל. וביאר השייכות לט"ו בשבט, שכמו באילן צ"ל יגיעה רבה וזמן רב עד שבאים הפירות, כך בתורה צ"ל 'יגעת' כדי שיהיה 'ומצאת' – לקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 312, עיי"ש.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)