בית-העלמין היהודי שבעיירה רדושיץ בפולין חרב כמעט לגמרי. המקום נזנח ונהרס עם השנים, ואדמתו נותרה זרועה בשרידי מצבות נתוצות. בטבורו של בית-העלמין נשתמרה מצבה אחת, שבשנים האחרונות אף הוקם מעליה 'אוהל', כנהוג בקברי צדיקים. זה מקום קבורת הצדיק רבי יששכר-דוב, הלוא הוא 'הסבא הקדוש' מרדושיץ. אלפי חסידים ומעריצים היו לרבי יששכר-דוב, שהתפרסם ברוח-קודשו ובמופתים המופלאים שחולל. אחד המופתים קשור בבית-עלמין זה עצמו.
יום אחד התייצבו ראשי הקהילה ברדושיץ לפני רבי יששכר-דוב, והתלוננו שקהילה מכובדת כשלהם אין לה בית-עלמין משלה, וכל מתיה נקברים בעיירה סמוכה. "ומדוע אינכם מקדשים חלקה ומקימים בית-עלמין ברדושיץ?", תהה הצדיק.
"יש מקום מסויים בפאתי רדושיץ, הראוי למטרה זו, אך אדמתו שייכת לפריץ, והלה – שונא יהודים מושבע – מסרב בתוקף למוכרה לנו, אפילו בעבור סכום הגבוה בהרבה מערכה האמיתי", השיבו ראשי הקהילה.
התעטף רבי יששכר-דוב בהרהורים. "אכן, הצדק עמכם", אמר לבסוף, "אף אני סבור כי הגיעה העת להקים בית-עלמין בפאתי רדושיץ, כדי שלא ניאלץ עוד לטלטל את מתינו ולפגוע בכבודם. אם יסכים הפריץ למכור את הקרקע – מוטב; ואם לאו – יעשה זאת על-כורחו", חתם ולא הוסיף.
ימים אחדים לאחר מכן יצא הפריץ, בלוויית בני משפחתו, לטיול במרכבת-הצב המפוארת שלו. בכוונתו היה לבקר באחוזותיו שבתוך רדושיץ ושמחוצה לה. בהגיעם לפאתי רדושיץ נתקעה המרכבה בביצה גדולה, שנוצרה באותו שטח שראשי הקהילה ביקשו לקנות ולהקים עליו בית-עלמין.
איכרי הסביבה – גויים ולהבדיל יהודים – שביקשו למצוא חן בעיני הפריץ, אצו-רצו לסייע לו ולמשפחתו להיחלץ מן הביצה. הביצה הייתה עמוקה וטובענית במיוחד, והאיכרים חששו להיכנס לתוכה, פן ישקעו בה אף הם.
ניסו אפוא האיכרים למשות את העגלה ויושביה מהביצה, בכל מיני פעולות ממרחק. השליכו חבלים ארוכים שבקצותיהם פלצורים ומשכו בכל כוחם; הטילו אל הביצה קרשים שטוחים ורחבים, כדי לסייע לסוסים הרתומים למרכבה להציב את רגליהם על בסיס מוצק. דבר לא הועיל.
יושבי המרכבה לא יכלו לקפוץ אל מחוצה לה, שכן היו טובעים בוודאות. הפריץ ובני משפחתו החלו אט-אט לשקוע באדמת הביצה, עם מרכבתם וצמד סוסיהם. בשלב מסויים היה ברור שאם לא יחולצו בתוך שעה קצרה, סופם להיקבר עם הסוסים בעיסת הבוץ והמים.
דווקא איכר גוי העז להעלות רעיון לא-שגרתי. "לא-הרחק מכאן מתגורר הרבי הקדוש של היהודים, הידוע כעושה נפלאות; אלך לבקש את עזרתו", קרא אל הפריץ, ספק מודיע ספק שואל.
עווית של סלידה חלפה על פני הפריץ. אפילו בשעה הקשה הזו לא היה יכול להתגבר על שנאתו ליהודים. אבל הרצון לחיות גבר על שנאתו. "רוץ אליו!", קרא הפריץ בגרון ניחר ובנימת השלמה. האיכר וכמה מחבריו רצו לביתו של רבי יששכר-דוב. במילים מבוהלות תיארו באוזני הצדיק את מצבם הנואש של הפריץ ומשפחתו.
רבי יששכר-דוב לא נגרר אחר התרגשותם של האיכרים. הוא נטל דף נייר, אחז בעט וכתב: "הריני מתחייב בזאת למכור את המישור הפתוח שבפאתי ראדושיץ, שבו אני נמצא כעת, לקהילה היהודית, לשם הקמת בית-עלמין".
"מצאו דרך למסור לידי הפריץ את שטר ההתחייבות הזה", אמר לאיכרים הנרגשים. "אימרו לו כי עליו לחתום על השטר. רק לאחר שיעשה זאת – ייוושע, בעזרת ה'".
כשחזרו האיכרים אל הפריץ כבר היו כל ארבעת גלגלי המרכבה שקועים לגמרי בביצה. הפריץ ובני משפחתו נופפו לעברם בתנועות נואשות. לפריץ לא הייתה ברירה אלא לחתום על שטר ההתחייבות שהוגש לו בשם הצדיק.
וראה זה פלא, לפתע כאילו כוח אדיר ננסך ברגליהם, הצליחו הסוסים להתקדם תוך ביסוס בביצה ולגרור אחריהם את המרכבה. בתוך דקות אחדות עמדה מרכבת-הצב המטונפת על אדמה קשה ויציבה. הטיול המתוכנן לאחוזות בוטל והפריץ ומשפחתו שבו לביתם.
בהזדמנות הראשונה בא הפריץ לביתו של רבי יששכר-דוב, להודות לו על הצלת חייו וחיי משפחתו. "יודע אני כי זה היה עונש משמים, וכי משום שמנעתי מכם להקים שם בית-קברות כמעט שנקברנו שם אני, אשתי וילדיי", התוודה בהכנעה.
הפריץ עמד בהתחייבותו ואף יותר מזה. את השטח שיועד להקמת בית-עלמין העניק הפריץ לבני הקהילה חינם אין-כסף. מאותו יום שינה הפריץ את טעמו, ומשונא-ישראל מובהק נהפך לידיד ואוהב, שסייע ליהודים בכל הזדמנות אפשרית. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
