חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:34 ט"ו בכסליו התש"פ, 13/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 992 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 992 - כל המדורים ברצף
למעלה מבינת אנוש
בציפייה לגאולה
ספרים חדשים
הצער שלפני היציאה לגלות
חינוך
כדאי להאריך
הטנק שלא ירה
להיצמד להוראות
הגבורה היהודית בשואה, שירים וסיפורים
מעבר לפני המתפלל

 

הגיליון השבועי לכל יהודי
מס' 992, ערב שבת פרשת ויגש, ו' בטבת תשס"ו (6.1.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

למעלה מבינת אנוש

סבלו של העם היהודי אינו ניתן להבנה. יהודים עונו באכזריות ובלא שום היגיון מימי גלות מצרים ועד ימינו. איננו יכולים להבין זאת, משום שהקב"ה עצמו רוצה שלא נבין

עשרה בטבת מייצג את ראשית חורבן הבית ואת התחלת הגלות והסבל של העם היהודי. את ההמשך כולנו מכירים היטב - חורבן הבית הראשון והשני, גלות עם-ישראל, גזרות שמד, רדיפות ופוגרומים, ועד לשואה האיומה של יהדות אירופה אך לפני כשישים שנים. ואם חשבנו אחרי השואה למצוא מעט שלווה ונחת, עינינו הרואות שלא זכינו אפילו ליום אחד של שקט, ובכל עת וזמן עלינו להילחם במבקשי נפשנו.

למעשה, אפשר למתוח את נקודת ההתחלה לתקופה קדומה עוד יותר, שעליה מספרת פרשת השבוע - ירידת בני-ישראל למצרים. כאן מתחילה פרשת סבלו של העם היהודי, ומכאן והלאה יהיו קורותיו שזורות בגלויות ובייסורים. והשאלה הגדולה היא, סבל זה – לשם-מה?

ניסיון חסר-טעם

רבים מנסים למצוא תשובות לשאלת השואה. איך אפשר להסביר שואה איומה כזאת, שישה מיליון יהודים, עמו ונחלתו של הקב"ה, מובלים למשרפות כצאן לטבח? איך אפשר להבין את גורלם של מיליון ילדים, תינוקות של בית-רבן, שנרצחו באכזריות במיתות משונות ונוראות?

אבל האמת היא, שהשואה, למרות מפלצתיותה, אינה אלא חוליה אחת בשרשרת סבלו של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. יהודים עונו ונהרגו באכזריות ובלא שום טעם והיגיון מימי גלות מצרים ועד ימינו. לא רק את נוראות השואה איננו מבינים, אלא גם את מעשי הרצח והחבלה שפקדו אותנו כאן, בארץ הזאת, מימי הפדאיונים, דרך ילדי מעלות ואביבים, ועד פיצוצי האוטובוסים וההתאבדויות בקניונים בשנים האחרונות.

הניסיון לתת תשובות הגיוניות לשאלות האלה הוא חסר טעם. הוא דומה למאמצים שנעשו כדי להסביר בהיגיון את האנטישמיות. היו שחשבו כי שנאת הגויים ליהודים נובעת מסיבות כאלה ואחרות. הם האמינו, שאם רק ישתנו נסיבות מסויימות, האנטישמיות תיעלם. אך מתברר ששום נסיבות אינן עוקרות את האנטישמיות. דיי לראות את יחסו של העולם לישראל כדי לחוש את מלוא עוצמתה של האנטישמיות.

שני הדברים הללו אינם ניתנים להסבר הגיוני, כי שניהם כרוכים זה בזה. שנאת הגויים לעם-ישראל היא העילה הטבעית לסבלו, ומכיוון שאיננו מבינים את תכלית הסבל, איננו מבינים גם את טעם השנאה.

סבל שמעורר זעקה

העובדה שאיננו מבינים את הדברים אין פירושה שאין כאן תכלית ומטרה. זו בדיוק הנקודה שבה אנו נדרשים לענווה גדולה מול הקב"ה. בהפטרת התענית אנו קוראים את הפסוקים: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי... כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". זו ההתייחסות הנאותה לסוגיית הסבל והצרות - ענווה עמוקה והכרה פנימית בחוסר יכולתנו להבין את דרכי ה' ואת מחשבותיו.

יתרה מזו: לא זו בלבד שאיננו יכולים להבין את תכלית הסבל והצרות, הקב"ה עצמו רוצה שלא נבין זאת. הוא רוצה שהגלות, על סבלותיה וצרותיה, תהיה בלתי-מובנת בעליל. היא צריכה לעורר בנו זעקה גדולה, תפילה ותחנונים. על-כן עשה הקב"ה את הגלות בדרך כזאת שבאמת אין ביכולת אנוש להבינה.

ואף-על-פי-כן מאמינים אנו באמונה שלמה, כי יש תכלית לסבל הנורא. בבוא הגאולה יתברר, שדווקא צרות הגלות וייסוריה הצמיחו את הטוב הנפלא והנאצל של ימות המשיח. כיום הדבר נשגב מבינתנו, ועם זה מאמינים אנו כי אורה של הגאולה יהיה בו משום מתן פיצוי גדול כל-כך, לכל יחיד שסבל ולכלל עם-ישראל, עד שתתקיים הנבואה, שאז יאמר עם-ישראל לקב"ה: "אודך ה' כי אנפת בי" - תודה לך ה' על שכעסת עלינו וייסרת אותנו. זו אמונתנו וזו נחמתנו.

 בציפייה לגאולה

"לאחרי כל הגזרות והשמדות, רחמנא ליצלן, שסבלו בני-ישראל... ובפרט גזרת השואה בדור האחרון, בוודאי נעשה הצירוף והזיכוך בשלמות... ובלשון חז"ל, שהקב"ה אומר לישראל: 'בניי, אל תתייראו... הגיע זמן גאולתכם'" (הרבי מליובאוויטש, עשרה בטבת תנש"א)

 ספרים

בניין שלם

מאת הרב אביזהר הראל

בהוצאת המחבר

ספר הדרכה לקראת הנישואין, שנועד לזוג הצעיר עצמו ולמדריכי חתנים וכלות. הספר נכתב בשתי רמות: לבעלי רקע תורני ולמי שאינם בעלי רקע כזה. 352 עמ'. 052-8593700.

גם אני יכול

מאת הד"ר אברהם לוי ואבי לנדאו

בהוצאת יפה-נוף ירושלים

הספר עוסק בגידול וחינוך ילדים מתוך שילוב צורכי הגוף והנפש. בעיות חינוכיות עלולות להיות תוצאה של תזונה לקויה וקשיים גופניים, ויש גם השפעות הפוכות. 277 עמ'. טל' 050-2991681.

מקצה השמים

מאת יוסף מנדלביץ'

בהוצאת ארז

סיפור התקרבותו של המחבר, שהיה מראשי 'מבצע חתונה' ברוסיה הקומוניסטית, לחיי תורה ומצוות. גילוי האמונה, המאבק על שמירת השבת, קיום המצוות היום-יומיות ועוד. 108 עמ'. טל' 02-6514441.

צימוקים ושקדים

מאת רחל רוזמרין

בהוצאת פלדהיים

המחברת, העוסקת בהנחיית הורים, מגישה כאן מקבץ של רעיונות המעוררים למחשבה ולדיון, לצד עצות מעשיות לשיפור האווירה המשפחתית. 157 עמ'. טל' 02-6513947.

 שלחן שבת

הצער שלפני היציאה לגלות

לאחר שיעקב מתבשר כי יוסף בנו חי וכי הוא מושל בארץ מצרים, נענים יעקב ובניו להזמנתו של יוסף, ויורדים מארץ כנען למצרים. בדרך, כשיעקב מגיע לבאר-שבע, מתגלה אליו הקב"ה ואומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". מפרש רש"י, שדברי העידוד האלה באו משום שיעקב "היה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ".

פירוש זה מעורר כמה שאלות: א) למה בכלל יש צורך בפירוש כלשהו, כאשר הפסוק מובן לגמרי בלי פירוש. ב) הפירוש שיעקב "היה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ" אינו מובן, שהרי יעקב כבר שהה עשרים שנה בחוץ-לארץ, בבית לבן. ג) כיצד מרגיע הקב"ה את חששו זה של יעקב בהבטחה "כי לגוי גדול אשימך שם" – וכי הבטחה זו לא הייתה יכולה להתקיים בארץ-ישראל?

צערו של יעקב

אלא רש"י נזקק לפירוש זה מכיוון שהדבר היה לאחר שיעקב כבר החליט לרדת למצרים וכבר יצא לדרך (כמו שנאמר "וייסע ישראל") והגיע לבאר-שבע. מכאן שהוא לא חשש מעצם הירידה למצרים, אלא נזקק לעידודו של הקב"ה בגלל סיבה אחרת - ש"היה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ".

אמנם היציאה לחוץ-לארץ לא הייתה דבר חדש בעבור יעקב, שכבר שהה עשרים שנה בבית לבן, בחרן. גם אברהם, סבו, ירד למצרים מפני הרעב. אולם הירידה הפעם הייתה שונה: יעקב ידע שזו אינה יציאה זמנית, כפי שהייתה אצל אברהם וכפי שהייתה יציאתו לחרן. הוא ידע שלא ישוב בחייו לארץ-ישראל, וכפי שהקב"ה מבשר לו - "ויוסף ישית ידו על עיניך". לכן חש צער.

ההבטחה האלוקית

כדי למעט את צערו הבטיח לו הקב"ה: "כי לגוי גדול אשימך שם". כאשר בני-ישראל יורדים למצרים, אף שהם עתידים להתגורר בארץ גושן, בנפרד מהמצרים, יש בכל-זאת חשש שיתערבו בתוכם. מבטיח הקב"ה שהם ישמרו על ייחודם, ואף יהיו שם "לגוי גדול".

אמנם יעקב כבר יצא לדרכו, לעבר מצרים, ולא היה ירא מעצם הירידה לשם, אולם הקב"ה העניק לו כאן הבטחה מיוחדת, ששוללת אפילו חשש רחוק, שמא בני-ישראל יתערבבו בין המצרים, אלא להפך, שדווקא במצרים יהיו "לגוי גדול".

יהודי זועק

ובכל-זאת היה יעקב "מיצר" – הוא חש צער וכאב. אמנם כבר יצא בעבר לחוץ-לארץ, אך דווקא משום שנתנסה בכך, ידע וזכר היטב עד כמה גדול הסבל והצער בגלות. לכן חש את הצער הגדול, כשעמד לצאת שוב לחוץ-לארץ.

וזו גם טענתו של כל אחד ואחד מישראל בזמן הגלות: "עד מתי!". רצונו של יהודי לשבת בשלווה "בארץ מגורי אביו". אין לו עניין במנעמי ארצות הגויים. מה לו ולחוץ-לארץ, מה לו ולגלות! לכן הוא 'מיצר' וזועק: "עד מתי!". רצונו וחפצו לשבת בשלווה בארץ-ישראל, בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

 (התוועדויות תשמ"ו כרך ב, עמ' 266)

 מן המעיין

נושא השבוע: חינוך

 לבוא עם הילדים

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי" (בראשית מד,לג). איך נרהיב עוז לעלות ולעמוד לפני אבינו שבשמים, בשעה ש"הנער איננו איתי", כשבנינו אינם הולכים בדרך אבותיהם! "כי עבדך ערב את הנער" – הלוא אמרנו בנינו ערבים בעדנו!

(רבי מאיר מפרמישלן)

 לדאוג לקטנים

יש גדולים המתבודדים בפינתם ודואגים לעצמם בלבד. מרמזת לנו התורה, שאין דעת המקום נוחה מהם. זהו שנאמר (בראשית מד,כג): "אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם, לא תוסיפון לראות פניי" - אם לא תיקחו אתכם את הקטנים, ללמדם ולהדריכם, אין הקב"ה חפץ בכם. 

(רבי לוי יצחק מברדיצ'ב)

 הצעירים יתבעו

ימים יבואו והדור הצעיר יבוא בתביעה נפשית אל מנהיגיו: מפני-מה לא הוכחתם אותנו על דרכנו?! מדוע לא אמרתם לנו את האמת?! מפני-מה לא הוריתם לנו את דרך החיים - כיצד עלינו להתפלל, איך עלינו ללמוד תורה ולקיים את המצוות כראוי ובשמחה.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

 חובה על הכול

התורה דיברה כנגד ארבעה בנים, ובכללם מי שאינו יודע לשאול. ללמדנו שמוטלת חובה קדושה על כל אחד ואחד לעסוק בהצלת נפשות. אין נקי מעבודת-קודש זו. צריך להתעסק גם עם מי שהם מורדים ובועטים בערכי היהדות, ולקרבם בדרכי נועם ובפנים מסבירות.

(הרבי מליובאוויטש)

 מסירות-נפש

על הפסוק "ויגש אליו יהודה" (בראשית מד,יח) אומרים חז"ל כי יהודה היה מוכן להילחם ביוסף, כדי להציל את בנימין. יהודה מסר את נפשו בעבור ילד אחד, והדבר מלמדנו שיש למסור את הנפש בעבור חינוך יהודי של ילד אחד, שיתנהג כפי שראוי ליהודי לנהוג.

(ליקוטי שיחות)

 חצי שעה של מחשבה

כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה מהתורה, המוטלת על כל יהודי, בין שהוא גדול בתורה ובין שהוא יהודי פשוט, כך יש חיוב גמור על כל אדם מישראל לחשוב בכל יום לפחות מחצית השעה על חינוך בניו ובני ביתו. עליו לעשות כל שבכוחו ואף למעלה מכוחו כדי לפעול עליהם שילכו בדרך הנכונה.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

 להתייגע במוח ובלב

הדוגמה מהנחת תפילין היא מדוייקת, כי כשם שהתפילין עניינן לשעבד את המוח והלב לקב"ה, כך יש להתייגע במוח ובלב כיצד להשריש בקרב בני הבית את הערכים הנכונים, ולא לפעול בעניין זה בבחינת יציאה ידי חובה בלבד.

(שיחות קודש)

 תקנת המלמדים

זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן-גמלא שמו, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא והתקין שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומלמדים תורה בחינם את הילדים.

(בבא בתרא כא,א)

 אמרת השבוע

כדאי להאריך

רבי משה סופר, בעל 'חתם-סופר', היה נוהג להאריך בתפילת שמונה-עשרה. פעם אחת, אחרי התפילה, ניגש אליו אחד המתפללים ואמר: "רבי, האומנם כדאי כל-כך להאריך בתפילה? הנה, בזמן שרבנו התפלל הספקתי לסיים את התפילה וגם ללמוד שני דפי גמרא עם תוספות".

חייך רבי משה והשיב: "חז"ל אמרו שהמאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו. אם-כן, על-ידי אריכות התפילה אזכה לחיות יותר, וממילא אוכל להשלים את דפי הגמרא שכביכול 'החמצתי' בגלל אריכות התפילה"...

 מעשה שהיה

הטנק שלא ירה

שנים רבות חיו את חייהם יהודי תוניס והאי ג'רבה הסמוך בשקט ובשלווה. לפרנסתם עבדו בעבודות מגוונות, וניהלו חיי תורה וקהילה מפותחים למדיי.

אחד המנהגים המושרשים ביותר בקרב יהודי תוניס היה העלייה לקבריהם של צדיקים מדורות קדומים, בימי ההילולא שלהם. מוקד נוסף של משיכה היה בית-הכנסת 'לגריבה', השוכן בדרום תוניס, ואשר על-פי המסורת המקומית הונחה בין יסודותיו אבן שהובאה לשם מבית-המקדש הראשון (לאחר שחרב).

בראשית חודש כסלו תש"ג כבשו הגרמנים את תוניס. עד מהרה הוקמו ברחבי מדבר סהרה למעלה משלושים מחנות-עבודה, בסגנון דומה למחנות-העבודה שהוקמו באדמת אירופה.

אלפים מבין כמאה אלף יהודי תוניס נשלחו למחנות האלה. אלה היו, בעיקר, צעירים שכוחם במותניהם. הם נדרשו לענוד על דש בגדם טלאי צהוב והועבדו בפרך בשירות הצבא הגרמני. עיקר עיסוקם היה בעבודות בנייה וביצורים. רבים מהם מתו בין גדרות המחנות, ממגפות וממחלות אחרות.

אלה היו ימים אפלים בתולדות יהודי תוניס. הסיפור שלהלן, המסופר על-ידי יוצאי תוניס, היה כעין נקודת-אור באפלת הימים ההם:

בנווה-מדבר בסהרה, 'נווה אל-חמה' שמו, שוכן קברו של הצדיק רבי יוסף אל-מערבי. רבי יוסף היה צדיק, מקובל ומלומד בניסים, ונמנה עם תלמידי האר"י ז"ל. הוא נולד במרוקו, ולפני יותר מארבע-מאות שנים עלה לארץ-ישראל והשתקע בצפת. לאחר תקופה שבה למד תורה, כאמור, מפי האר"י, החליט לשוב לארץ-הולדתו.

את הדרך מארץ-ישראל למרוקו עשה רבי יוסף בשיירת גמלים, שעברה דרך מדבר סהרה. באמצע המדבר נסתלק במפתיע ר' יוסף חיים. הוא נטמן במקום ומצבה גדולה ומפוארת הוקמה על קברו.

סביב הקבר זורמים מעיינות מים חמים, והאזור כולו פורח כגן ירוק באמצע המדבר. תושבי תוניס האמינו כי נווה המדבר מתקיים ומתברך בזכות קברו של הצדיק השוכן בטבורו. הם טיפחו את הקבר, ואף הקימו מעל המצבה ציון גדול. מקום קבורתו של רבי יוסף נהפך עד מהרה למוקד עלייה לרגל. המונים נהרו לשם ביום פטירתו – נר שמיני של חנוכה, ראש-חודש טבת.

עם פלישת כוחות הצבא הגרמניים לאדמת תוניס זרמו שיירות של טנקים אל עומק מדבר סהרה, ומשם לערי המדינה. בדרכה עברה אחת השיירות ב'נווה אל-חמה'. מפקד הכוח הגרמני, שנתקל ראשון במצבה הגדולה והמפוארת ובציון המרשים שהוקם מעליה, דרש לדעת למי נעשה הכבוד הזה.

הוא שלח את פקודיו לברר את העניין. בדיקה העלתה כי אישה אחת, המתגוררת בבית הסמוך לקבר, היא הממונה על שמירת הקבר ועל אחזקתו. עד מהרה התייצבה האישה, ברעדה, לפני המפקד הגרמני.

"של מי הקבר?", הרעים המפקד בקולו. אחד החיילים תרגם לאישה את השאלה.

"של רבי יוסף אל-מערבי, איש צדיק וקדוש", ענתה האישה בהיסוס-מה. המתרגם תרגם את תשובתה, והקצין העלה על פניו מבט של בוז ותיעוב.

חששה האישה שמא יבקש הגרמני לפגוע בקבר, וכדי להקדים רפואה למכה, החלה להלל ולפאר את הצדיק. כמו-כן הוסיפה וסיפרה על העלייה ההמונית לקבר במשך כל השנה, ובמיוחד ביום פטירת הצדיק. ברוב תמימותה לא הבינה האישה, כי בכך רק העצימה את שנאתו היוקדת ממילא של הגרמני לכל דבר יהודי.

במנוד ראש סימן המפקד לחייליו לשלח את האישה מעל פניו. בדקות הבאות התנהג כאחוז אמוק. בדרך-כלל נהג לחלק פקודות לכל עבר. הפעם, כך נראה, החליט, לבצע את זממו בעצמו – בלי שליחים.

הוא רץ אל הטנק שלו, זה שהוביל את השיירה, התניע אותו והחל להתקרב במהירות לעבר מצבת הצדיק. במרחק כמה מטרים מהקבר נעצר, ובכינון ישיר הפנה את קנה הטנק היישר אל המצבה הגדולה. אחר-כך משך את המוט שאמור היה לשגר פגז אל הקבר.

כל אותה שעה עקבו החיילים בעניין רב אחר מפקדם. הם לא הבינו מדוע המצבה הזאת העלתה כל-כך את חמת מפקדם, אך מתוך התבוננות במעשיו ציפו לראותה מתנפצת לרסיסים שיועפו לכל עבר. חלפו שניות, חלפה חצי דקה, חלפה דקה תמימה ומאום לא אירע. הפגז לא נורה.

סמוק מזעם ירד המפקד מהטנק והורה לאחד החיילים לסלק את הטנק הצידה, ולהציב במקומו טנק אחר. ואולם הטנק של המפקד סירב להישמע לסיבובי ההגה. הוא לא זז – לא ימינה ולא שמאלה, לא קדימה ולא אחורה.

כל ניסיונותיהם של הטכנאים להשיב את הטנק לחיים – נכשלו. הטנק לא זז וגם לא ירה. האם הבין המפקד כי אצבע אלוקים התערבה בנעשה, ובשל כך חדל ממאמציו להפציץ את הקבר? אין לדעת. העובדה היא כי כעבור שעה קלה טיפס המפקד על הטנק השני והשיירה כולה המשיכה בדרכה.

הטנק הדומם שקנהו מכוון אל מצבתו של רבי יוסף אל-מערבי נשאר לעמוד במקום – עדות חיה לנס שהתרחש שם – גם לאחר שהגרמנים עזבו את אדמת תוניס.

(לפי ספרו של יהודה אבן-חיים – 'טלאי בסהרה')

 קירוב לבבות

להיצמד להוראות

תובעים מיהודי שתהיה לו מסירות-נפש בעבור הזולת. כשם שמי שרואה את חברו טובע בנהר נדרש לסכן את עצמו (על-פי ההגדרות שקובעת ההלכה) כדי להצילו, כך מי שרואה את אחיו טובעים ברוחניות, מתנתקים מחיי יהדות, הוא נדרש לוותר על טובתו שלו ואף על דרגתו הרוחנית כדי להצילם ולקרבם לקיום התורה והמצוות. מצד שני יש קווים אדומים שאסור לחצותם, ובאופן כללי קבעו חז"ל (שבת ד,א) כי "אין אומרים לאדם חטא, כדי שיזכה חברך".

הכלל בעניין זה הוא, שחייבים להיות צמודים להוראות התורה ולא לעשות דברים על דעת עצמנו. לפעמים נדמה לאדם שכדאי לעשות פעולות מסויימות, והוא סומך בזה על דעת עצמו, אך אין הוא יודע שתוצאות מעשיו עלולות לגרום את ההפך הגמור.

לא לוותר

דוגמה מופלאה לכך מביא הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם כרך יא, עמ' 187) מכתבי האריז"ל (פרי-עץ-חיים שער חג המצות פרק ז) על יוסף הצדיק. הוא אמר למצרים "הא לכם זרע", ובפסוק זה נרמז שהורה להם למול את עצמם. היו לו כוונות נעלות, לפעול במצרים קירוב לקדושה, אבל התוצאה הייתה שבכך הוסיף חיות בקליפות והאריך את גלות מצרים ("ועד כדי כך, שגם אחרי גלות מצרים, עד ביאת המשיח – עדיין סובלים בני-ישראל מההשפעה שהשפיע יוסף לקליפות").

כמו-כן מצאנו עניין דומה אצל משה רבנו, שהחליט על דעת עצמו להעלות את ה'ערב רב' ממצרים. גם למשה רבנו היו כוונות נעלות, אך בפועל הביא הדבר לחטא העגל, כפי שאמר לו הקב"ה "שיחת עמך אשר העלית" – ה'ערב רב' שאתה העלית ממצרים הוא שהביא את ההשחתה של ישראל בחטא העגל (ראה שמות רבה פרשה מב).

מכאן עלינו ללמוד הוראה (שם עמ' 189): "דורשים תמיד, שיש לקרב את כולם, מבלי להתחשב במי מדובר. אבל יש לזכור תמיד שלא 'לסגת' בעצמו, והקירוב שמקרבים את הזולת צריך להיות בלי שום פשרות חס ושלום בתורה ומצוות (מובן, שאין המדובר באותם עניינים שמפורש בשולחן-ערוך גופא שמותר לוותר עליהם למשך זמן בשביל תועלת. אבל באותם ענינים האסורים על-פי שולחן-ערוך - אסור לוותר אפילו על שערה אחת, גם בשביל התועלת הגדולה ביותר בקירוב יהודים לקב"ה).

"וכפתגם הידוע, שכאשר אדם טובע רחמנא לצלן, חייבים להצילו, אבל צריך ליזהר שלא לטבוע בעצמו ח"ו (והיינו שיש להיזהר שעל-ידי הושטת ה'אצבע' ל'טובע' - לא יתפוס ה'טובע' את כולו ויטביע גם אותו, כי על-ידי שמוותרים על 'אצבע אחת' בשביל קירוב הזולת, אפשר ללכת לאיבוד לגמרי)".

קנאות שלא במקומה

בשנת תשט"ו כתב חסיד לרבי על בעיה שנתקל בה: בבוקר שבת-קודש עבר ליד בית-כנסת, ופנו אליו כמה יהודים וביקשוהו שיהיה שליח-ציבור במניין המוקדם. הוא ראה שרוב הנוכחים אינם שומרי שבת ואפילו עובדים בשבת, אבל בכל-זאת רצו להתפלל במניין. הם ביקשוהו להיות שליח-ציבור, מכיוון שהם-עצמם הרגישו כי לא ראוי שמחללי שבת יתפללו לפני התיבה. החסיד ציין, כי אם לא ייענה לבקשה, עלול המניין להתבטל, וקרוב לוודאי שחלק גדול מהציבור הזה לא יתפללו כלל.

הרבי השיב לו (איגרות-קודש כרך יא, עמ' רנה): "אין דעתי נוחה מדין קנאות שלא במקום המתאים לגמרי, ואומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל חברו מחטא חמור. ואף שיש אומרים שהוא דווקא במקום שלא יש חלק בחטא חברו, אינו כן במידת חסידות". הרבי מוסיף עוד, ש"אם לא היה ממלא בקשות הנ"ל, נחשב היה בעיניהם לדחייה בשתי ידיים וכו' ומעין חילול השם".

 חיים יהודיים

הגבורה היהודית בשואה, שירים וסיפורים

לקראת עשרה בטבת, שנקבע גם 'יום הקדיש הכללי', יתקיים במוצאי שבת זו, פרשת ויגש, ערב זיכרון ראשון מסוגו לקדושי השואה. המעמד, שייערך בבנייני-האומה בירושלים, ייקרא "נזכור, נשיר ונספר לגיבורי השואה", וישתתפו בו הרב ישראל-מאיר לאו וזמרי נשמה.

מאחורי היוזמה עומד דב קלמנוביץ' (48), ראשון נפגעי האינתיפאדה הראשונה (בשנת תשמ"ח), שנשרף במכוניתו ונכווה ברוב חלקי גופו. במהלך החלמתו הקשה והממושכת נדר קלמנוביץ' נדר, להקדיש חלק ניכר מזמנו לענייני הכלל.

זיכרון אלטרנטיבי

קלמנוביץ', ששימש כמה שנים יו"ר 'ארגון נפגעי פעולות איבה', נמנה עם מי שדחפו להחלטה הממשלתית לציין את זכרם של נפגעי הטרור ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אולם עם הזמן התברר כי האווירה בטקסי הזיכרון הממלכתיים חילונית מדיי, ואינה מתאימה ליהודים שומרי מצוות. בעקבות זאת החליט לקיים "טקסי זיכרון אלטרנטיביים, באווירה יהודית-דתית". לפני שנתיים התקיים טקס צנוע, ובשנה שעברה כבר מילאו משתתפי הטקס את האולם הגדול של בנייני-האומה.

את ההצלחה הזאת קלמנוביץ' מבקש להעתיק עכשיו גם ליום הזיכרון לקדושי השואה (בתאריך שקבעה הרבנות הראשית): "מעבר לבעיות ההלכתיות הכרוכות בטקסים הממלכתיים, כל האווירה שלפיה 'גיבורי' השואה הם אך-ורק מרדכי אנילביץ' (מנהיג המרד בגטו ורשה) ודומיו, אינה לרוחנו. מבחינתנו, יהודי כמו הרב לאו, שניצל כילד והגיע לאן שהגיע, הוא גיבור לא-פחות מאנילביץ'".

יהדות בגיל עשר

המעמד במוצאי-שבת ישלב סיפורים על הגבורה היהודית של הנספים בשואה עם שירים מתאימים לרוח האירוע. בין הזמרים שיופיעו אהרון רזאל. אהרון (31), נשוי ואב לשלושה, הוא נכדם של מארק ופאני רוזלאר, ניצולי שואה מהולנד. בני הזוג רוזלאר התחתנו ערב השואה והתגוררו ליד אמסטרדם. כעבור זמן קצר נשלח מארק למחנה-ריכוז, אך הוא קפץ מהרכבת בשעת הנסיעה. הוא הצליח לשוב לביתו ולרעייתו,והשניים הסתתרו עד סוף המלחמה בביתם של הולנדים רחמנים, מחסידי אומות העולם.

בקום המדינה עלו בני הזוג רוזלאר ארצה, ונולדו להם שלושה ילדים. אחד מהם, אביו של אהרון, החל כעבור שנים, עם רעייתו, לשמור מצוות. אהרון היה אז ילד כבן עשר.

מסר ערכי לעתיד

"השואה הייתה חלק בלתי-נפרד מהוויי החיים בביתנו", הוא אומר. "כשהתבגרתי, הבנתי שהשואה היא לא רק מאורע זוועתי מן העבר, שחייבים לזכור, אלא גם אירוע בעל מסר ערכי חזק מאוד לעתיד. אמרתי לעצמי, שאם הגרמנים שנאו כל-כך יהודים, רק מפני היותם יהודים, זה הסימן המובהק ביותר לקדושת הנפש היהודית ולהיותנו עמו הנבחר של הקב"ה. כל זה מחייב אותנו מאוד".

ביטוי לדבריו של אהרון אפשר למצוא בקובץ השירים שכתב על השואה – 'שירים מהדף הריק של הסוף'. את אחד השירים אף הלחין, והוא ישיר אותו באירוע בבנייני-האומה: "מי יודע אם לא, נחלי דמעותיהם הביאונו עד הלום, ובתפילתם מאת ה' – שאלונו, ובמותם ציוו לנו את החיים".


רזאל וקלמנוביץ': אווירת זיכרון שמתאימה לרוחנו

 פינת ההלכה ומנהג

מעבר לפני המתפלל

שאלה: כיצד ינהג מי שנכנס לבית-הכנסת בשעה שהציבור עומד בתפילת העמידה (שמונה-עשרה)?

תשובה: חז"ל אסרו לעבור בתוך ארבע אמות (כשני מטר) לפני המתפלל את תפילת העמידה, כדי שלא לבטל את כוונתו. לפי הזוהר, הטעם הוא לפי שהמתפלל לפני המלך קונה לו ארבע אמות לתפילתו. לכן הזוהר אוסר לעבור גם בארבע אמות שמצדדיו. לפי הרמ"ק, הזוהר אוסר לעבור לפניו בכל מרחק שהוא, ואחרים חולקים.

העומד להתפלל חייב להשתדל למצוא לו מקום שלא יצטרכו לעבור לפניו, ולפחות שלא יאריך בתפילה במקום כזה, כדי שלא להכשיל את הציבור.

כשאדם נכנס לבית-הכנסת בשעה שהציבור עומד בתפילת העמידה, ורוצה להגיע למקומו הקבוע, או למצוא סידור וכדומה – ייזהר שלא יעבור לפני המתפללים. כתב ה'אליה רבא' שהמדקדקים נוהגים, שכשבאים לבית-הכנסת ורואים שהקהל עומד בתפילה, הם ממתינים בפרוזדור עד שהקהל גומר להתפלל בלחש.

בעיה דומה קיימת בתוך בית-הכנסת. מי שסיים את תפילת העמידה, חייב להמתין ולא לפסוע את שלוש הפסיעות שאחריה, עד שהעומד אחריו ישלים את תפילתו ויפסע בעצמו.

ה'אשל אברהם' (מבוטשאטש) מלמד זכות על העוברים, אם המתפלל מכסה את ראשו בטלית או שעוצם את עיניו (ולכן לא נהוג כלל להחמיר במעבר מ"צדדין שלפניו"), ובפרט אם עושה זאת כוהן, כדי לעלות לדוכן, ואף כל אדם כדי לשמוע קדיש או לענות אמן, וכל-שכן אם יוצא לשירותים. וכמו-כן אם ייתכן שהמתפלל נמצא כבר ב'אלוקיי נצור'. ואכן, בבתי-כנסת צפופים נאלצים לסמוך על כך פעמים רבות.

מקורות: ברכות כז, סע"א. זוהר ח"א קלב,א. שו"ע או"ח סי' קב ס"ד-ה ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ד-ה וסי' סט סו"ס ד. שו"ע-הזוהר, כף החיים, א"א מבוטשאטש, אורחות חיים (מספינקא) ולקט הקמח החדש סי' קב.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)