אמרת השבוע

נתינה בשינוי

בראש-חודש כסלו תשל"ד עמד חסיד בפתח בית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש, וכשעבר הרבי ביקש לקבל 'דמי חנוכה', והסביר שבחנוכה עצמו יהיה מחוץ לעיר ולא יוכל לקבל. "בשנתיים האחרונות נתן לי הרבי", אמר.

הגיב הרבי: "פעמיים עדיין אינן חזקה". השיב החסיד: "יש דעה בגמרא ששתי פעמים נחשבות חזקה". אמר הרבי: "דעה זו אינה המסקנה... אתן לך בשינוי, ובשנה הבאה אל תבקש".

"למה?", שאל החסיד. "למאי נפקא-מינא!", השיב הרבי והמשיך: "השינוי יהיה שאתן לך גם בעבור רעייתך"...

 מעשה שהיה

הכתבים האבודים

זה היה בחורף הראשון של מלחמת העולם השנייה (שנת ת"ש – 1939). הנאצים כבר כבשו את מערב פולין, בעוד את מזרח פולין כבשו כוחות ברית-המועצות. שתי המעצמות חילקו ביניהן את פולין, כפי שסיכמו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בשטחי פולין הנאצית כבר שרר משטר של טרור ורצח, ויהודים רבים ברחו מזרחה.

העיר ביאליסטוק אמנם הייתה בשלטון הרוסים, ומצב היהודים שם היה טוב יותר, אך בכל-זאת רבים חששו מהעתיד, במיוחד כאשר ברית-המועצות וגרמניה משתפות ביניהן פעולה, והם העדיפו להימלט לווילנה.

בביאליסטוק התגורר סבי, הרב אריה יוכט, תלמיד-חכם גדול ור"מ בישיבת ביאליסטוק. לרב יוכט ולרעייתו, הלוא היא סבתי, סימה, היו שלוש בנות ובן. בתם הגדולה, חיה, עלתה ארצה כבר כמה שנים קודם-לכן (כאן נישאה למשה ספוקויני, תלמידי ישיבת חברון בעיר חברון ומניצולי פרעות תרפ"ט. עם הזמן נולדו לחיה ולמשה שתי בנות ושלושה בנים, אני אחד מהם).

בנם היחיד של הסבא והסבתא, צבי יוכט, נסע עוד לפני פרוץ המלחמה לווילנה ולמד שם בישיבה. בת אחרת, הניה שמה, הלכה בעקבות אחיה, והספיקה לצאת ברכבת שנסעה ישירות לווילנה. בינתיים נמסרה וילנה לרשות מדינת ליטא והגבול נסגר.

במכתב ששלחה לביאליסטוק תיארה הניה את מצב הפליטים בעיר "טוב למדיי". היא עצמה – כך סיפרה – מצאה עבודה כמטפלת ועוזרת-בית אצל משפחה יהודית ובתמורה זכתה לאש"ל ולשכר זעום.

במכתבה הוסיפה הניה וציינה כי הד"ר זרח ורהפטיג מצליח לסדר ליהודים רבים סרטיפיקטים – רישיונות-עלייה לארץ-ישראל. המליצה אפוא הניה להוריה: "כדאי שתצאו משם ומהר!". את המכתב נשא עמו, בתוך אחת מנעליו, בחור צעיר, מחשש הצנזורה, שבדקה כל מכתב ומכתב.

מכתבה של הניה שכנע את סבי וסבתי. בליבם גמלה ההחלטה לברוח לווילנה, אך ליתר ביטחון הם החליטו להתפצל. תחילה ייצא הוא ורק אחריו יבואו גם רעייתו ובתם הקטנה, שפרינצה, שהייתה כבת אחת-עשרה.

כאמור לעיל, הגבול נסגר וחצייתו הייתה בלתי-חוקית. לפיכך התארגנו כמה יהודים, שכרו עגלון גוי כדי שיבריח אותם אל מעבר לגבול.

סבא לקח עמו את הטלית והתפילין, כמה ספרי-קודש, מעט בגדים ואת חידושי התורה שכתב במשך השנים. הוא נפרד מרעייתו ומבתו ויצא לדרכו. הוא לא שיער כי זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותן.

הנוסעים בעגלה ישבו בה אפופי מתח וחרדה. הנה נראה הגבול מרחוק. בעוד כמה דקות יחצו אותו. ואולם בדיוק כשהגיעו לנקודת החצייה נשמעו יריות. העגלון הגוי צעק להם לברוח צפונה ולהציל את עצמם. הם עזבו הכול בעגלה ונסו על נפשם. רק בנס לא נפגע איש. זה היה בליל הנר החמישי של חנוכה.

סבא ושאר הנמלטים הסתתרו בצד השני של הגבול עד הבוקר, ואחר-כך הגיעו כפליטים לווילנה. עם הגיעו לווילנה חיפש סבא את הניה בתו. לאחר שהצליח לאתר את כתובתה, מיהר אליה. הניה דאגה לכל מחסורו, אך הבחינה כי אף-על-פי שהצליח לעבור את הגבול בשלום, הוא עצוב ונסער. "מה לך, אבא?", שאלה. וסבא סיפר לה על הכתבים שהשאיר בעגלה בעת מנוסתו. "הביני, כל חידושי התורה שכתבתי כל ימי חיי, אבדו לי!", הסביר לה בכאב רב.

סבא מיאן להינחם על כתביו ונותר עצוב. חלפו כמה ימים והנה נשמעה דפיקה בדלת. מישהו הגיע וביקש למסור חבילה לרב אריה יוכט. כשפתח סבא את החבילה, אורו עיניו – "הכתבים!", זעק נרגש, "הכתבים חזרו הביתה!".

התברר כי סמוך לסבא ישב בעגלה איש עשיר. העגלון הגוי, שחזר לעגלתו כשוך היריות, מצא את התיק, וסבר כי הוא שייך לעשיר. הוא מיהר להחזיר לו את האבדה, מתוך הנחה שיזכה לפיצוי הולם. העשיר לקח את התיק מהעגלון, וכשפתחו ומצא את הכתבים, הבין מיד למי הוא שייך. העשיר הכיר את הסבא מביאליסטוק, ומתוך הכרה בגדלותו ומכיוון שהבין עד כמה הם יקרים לליבו, שלח אליו שליח מיוחד שיחזיר לו את חידושי התורה שלו. כך הוחזרו הכתבים לסבא.

גורלן של סבתא סימה ושל שפרינצה הקטנה, לא שפר עליהן. שני מכתבים ששלחו מגטו ביאליסטוק הגיעו אל סבא. שוב לא שמע מהן. סבא עלה לארץ בשנת תש"א. מכאן עוד ניסה להציל את רעייתו ובתו, בהנחה שעודן חיות, אך הדבר לא עלה בידו. הוא נפטר מעוגמת-נפש בהיותו בן חמישים ושמונה.

חלפו שנים ובני-המשפחה הדפיסו את חידושי התורה של סבא, הרב יוכט, על מסכת בבא-קמא. 'משנת אריה', נקרא הספר. לאחר הפסקה ארוכה, שוקדים עתה על הוצאתם לאור של חידושיו גם על מסכתות בבא-מציעא ובבא-בתרא.

אף שסיפור ההצלה לא היה שלם, משפחתנו נוהגת להתכנס בכל שנה ושנה בליל הנר החמישי למסיבת חנוכה משפחתית, להודות ולהלל לה' על הצלת הסבא, בערב הזה, ועל הצלת כתביו שהיו יקרים כל-כך לליבו. יהי זכרו ברוך ותהא התורה הנלמדת מחיבוריו נר לנשמתו.

(תודתנו לנכדו, יעקב ספוקויני, מרכז שפירא)

 קירוב לבבות

כל יהודי – מנורה!

"כאשר מדברים על הפעולה עם יהודים שנמצאים לעת-עתה 'בחוץ', יש מי שטוען: הייתכן לתבוע מיהודי לצאת מד' אמותיו, ד' אמות של קדושה, כדי לפעול עם יהודים הנמצאים 'בחוץ' – מה לו ולאותם יהודים הנמצאים 'בחוץ', ובפרט כאשר הוא רואה שהם לבושים 'בגדים צואים'?!" – כך פתח הרבי מליובאוויטש, בשבת חנוכה תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 953), שיחה ארוכה, שעסקה בביאור מעלתם הנפלאה של בני-ישראל, על-פי הפטרת חנוכה (מזכריה ד,ב).

משיב על כך הרבי: "בהפטרה מסופר, שכאשר השטן בא לקטרג על יהודים, אזיי 'ויאמר ה' אל השטן, יגער ה' בך השטן': הייתכן לקטרג על יהודי – 'הלוא זה אוד מוצל מאש'! ובימינו אלה, לאחר כל הגזרות וההשמדות וכו' שהיו בדור הזה, הרי כל אחד ואחת מישראל הוא 'אוד מוצל מאש'!

הנביא מעיד עליו

אבל מה התשובה על עצם הטענה – "הרי בכל-זאת רואה הוא שיהודים אלו לבושים 'בגדים צואים'?! הנה על זה אומרים בהמשך ההפטרה – 'ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמור, הסירו הבגדים הצואים מעליו, ויאמר אליו, ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות', 'וישימו הצניף הטהור על ראשו גו': לקב"ה יש מספיק מלאכים שהם מסירים את 'הבגדים הצואים' ומלבישים את כל אחד ואחת מישראל ב'מחלצות' וב'צניף טהור', ואין זה עניין שלך!

"ועד שהנביא מעיד ואומר 'ראיתי והנה מנורת זהב כולה', כלומר, כל בני-ישראל הם במעמד ומצב של 'מנורת זהב'! אין יהודים שהם 'בחוץ' (חוץ לכלל ישראל) חס-ושלום, אלא 'מנורת זהב כולה'!".

ומסכם הרבי: "מההפטרה הנ"ל למדים את גודל מעלתו של כל אחד ואחת מישראל, שכן מבלי הבט על מעמדו ומצבו בחיצוניות ובגלוי, הרי לאמיתתם של דברים מעיד עליו הנביא ש'מנורת זהב כולה'! ומזה מובן גודל ההכרח בכללות הפעולה של נרות החנוכה, להאיר על פתח ביתו מבחוץ – שהואיל וכל אחד ואחת מישראל, גם מי שבחיצוניות ובגלוי נמצא 'בחוץ', מציאותו האמיתית היא 'מנורת זהב כולה' - הרי פשיטא שאסור לשכוח עליו חס-ושלום (ועל-אחת-כמה-וכמה שלא לדבר עליו סרה חס-ושלום), אלא צריכים לעשות את כל הפעולות ולהשתדל ככל האפשר שגם הוא יתחיל להאיר באור תורה של 'נר מצווה ותורה אור', כך שגם בגלוי ובחיצוניות יוכלו לראות את מציאותו האמיתית - 'מנורת זהב כולה'".

"אתה יהודי ואני יהודי"

בהזדמנות נוספת (שבת חנוכה תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך ב, עמ' 142) עמד הרבי על סדר שתי ההפטרות שקוראים בחנוכה (כאשר יש בחנוכה שתי שבתות): תחילה קוראים על מנורת זכריה, "מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה" – מנורה דולקת ומאירה, ובשבת הבאה קוראים על עשיית המנורות על-ידי חירם, בימי שלמה המלך. הלוא ראוי היה שהסדר יהיה הפוך – תחילה יקראו את ההפטרה על עשיית המנורות, ואחר-כך את ההפטרה על המנורה המאירה והדולקת?!

הרבי מסביר את העניין בהרחבה, ונקודת הדברים היא: יש מעלה בנר מאיר, אך יש מעלה גדולה יותר בכך שהחושך עצמו נעשה כלי מוכשר וראוי לגילוי האור, עוד קודם שנתגלה בו האור. ומכאן הוראה לעבודה בקירוב ליבם של יהודים לקב"ה:

"כאשר מדליקים את 'נר ה' נשמת אדם', של היהודי הנמצא במקום ה'חוצה'... אזיי מודגשת מעלת האור, יתרון האור כו'. אמנם, כאשר ניגשים ליהודי שנמצא במקום ה'חוצה', ואומרים לו: שמע-נא, הנך יהודי ואני יהודי, בוא ונדבר כו' – הרי אף-על-פי שפעולה זו אינה אלא עשיית והכנת הכלי בלבד, יש בזה עניין עמוק – החידוש במקום החושך (שנעשה כלי מוכשר כו')".

 חיים יהודיים

החנוכייה של רותם מאירה שנית

התרגשות שרתה ביום שני בערב, נר שני של חנוכה, בבית משפחת אגבר, במושבה גן-יבנה. אב המשפחה, שמואל, הציב על השולחן בסלון חנוכיית עץ קטנה. האם, חיה, הביאה נרות וגפרורים. גם שאר בני המשפחה, ובכללם ליאור, הנכד הראשון, שנולד רק לפני כמה שבועות, התכנסו סביב החנוכייה.

הנקישה בדלת הפיקה מהנוכחים חיוכים וקריאות צהלה. בפתח הופיעו הרב שניאור קורנט, מנהל בית-חב"ד, ובנו מנדי, בן השמונה וחצי. כוותיק ורגיל ניגש מנדי לחנוכייה, בירך את הברכות והדליק נרות חנוכה. לאחר מכן התלכדה המשפחה לשירת 'מעוז צור' משותפת. כולם, חוץ משמואל, שהביט בשלהבת הקטנה בגרון חנוק. דווקא הוא, ששר פעם במקהלה, התקשה להשמיע אפילו צליל.

חנוכה הטרגי

שמואל (58) וחיה אגבר הם הורים שכולים. לפני שבע שנים השתתף בנם, רותם ז"ל, בתרגיל אימונים של עוצבת השריון 'עקבות הברזל'. התרגיל התקיים בשעת לילה, באזור צאלים. רותם נסע בנגמש שהוביל את השיירה. באחד העיקולים התהפך הנגמש ורותם נהרג. בן עשרים ושבע היה.

יום-הולדתו של רותם חל בנר ראשון של חנוכה. מאז מותו הטרגי נהפך חנוכה מחג של אור ושמחה למועד עצוב וכואב, בעבור משפחת אגבר. שמחת החיים בבית הושבתה, ושמואל אף עשה הסבה מעבודה עיתונאית ("העט חדל מלכתוב") למשרה ניהולית. נרות החנוכה, שהיו אחד הסממנים לשמירה על המסורת בבית, חדלו מלהאיר.

ביקור חג

לפני ארבע שנים חל המפנה. הרב קורנט (31), הפועל בגן-יבנה כתשע שנים, התקשר לבית משפחת אגבר וביקש לבוא עם חנוכייה וסופגניות. "אתה יכול לבוא, אבל חנוכייה אנחנו לא מדליקים; אצלנו האור כבר כבה", השיב לו האב בעצב עמוק. הרב קורנט, שהיה מודע לסיפור, הבין לליבו של שמואל. כעבור שעה קלה התייצב בבית משפחת אגבר עם בנו, מנדי, בן הארבע וחצי, ומגש סופגניות.

מטבע הדברים התפתחה שיחה על מקור הכאב שהשבית את שמחת החג – מות הבן. הרב קורנט ובנו הקשיבו לסיפור חייו המבטיח של רותם, בוגר הפקולטות ליחסים בין-לאומיים ולמזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובוגר אוניברסיטת בייג'ין בסין. סיפור שנגדע באיבו.

הצעה של ילד

בשלב כלשהו סיפרו ההורים השכולים לאורחיהם על חנוכיית עץ שבנה רותם, בהיותו תלמיד כיתה ג. "אז אולי נדליק בה נרות?", הציע מנדי הקטן בתמימות. הרעיון כבש את ליבם של ההורים השכולים. עד מהרה הובאה החנוכייה, ומנדי התכבד לברך ולהדליק. "אלה היו רגעים בלתי-רגילים, שקשה לבטא אותם במילים", אומר שמואל. "כאשר הודלקה החנוכייה בביתנו, לראשונה מאז מות רותם, בחנוכייה של רותם עצמו, היינו אחוזי התרגשות עצומה. המעמד הפיג מעט את העצב והאיר במקצת את האפלה שבה היינו שרויים. אחר-כך טעמנו מהסופגניות שהביא הרב שניאור ופתאום הרגשנו חנוכה".

מאז זו מסורת: בכל שנה, בתחילת ימי החנוכה, מגיעים הרב קורנט ובנו מנדי לבית משפחת אגבר ומדליקים שם נרות. בעקבות נרות החנוכה באו גם מזוזות על פתחי הבית ומצוות נוספות, שמביאות אור ושמחה לבית המשפחה.

שמואל אגבר עם הרב קורנט ובנו מנדי. ברקע החנוכיה.

 פינת ההלכה ומנהג

קריאה משולשת בתורה

שאלה: השבת קוראים את פרשת השבוע ומוסיפים קריאות לראש-חודש ולחנוכה. מהו סדר הקריאה ואיזו הפטרה קוראים?

תשובה: מוציאים שלושה ספרי-תורה. בראשון קוראים לשישה עולים בפרשת מקץ. בשני קוראים לשביעי את פרשת ראש-חודש, מ'וביום השבת'. אחרי הקריאה בספר-התורה השני מניחים את ספר-התורה השלישי (בלבד) על הבימה, ליד הספר השני, ואומרים חצי קדיש, ולמנהג הספרדים אומרים קדיש אחרי הספר השני וגם אחרי השלישי. בספר השלישי קוראים למפטיר בפרשת נשא, 'ביום השישי' (בלבד).

כשיש בבית-הכנסת רק שני ספרי-תורה, גוללים לאחר קריאת ראש-חודש את הספר השני, וקוראים בו שוב את הקריאה למפטיר.

משום פרסום הנס, ואף-על-פי שחנוכה אינו חייב בהפטרה, קוראים הפטרה של חנוכה. מפטירים בספר זכריה (ב) "רני ושמחי בת-ציון", שבה מוזכרת "מנורת זהב כולה".

יש מוסיפים לקרוא גם פסוק ראשון ואחרון מהפטרת שבת ראש-חודש, "השמים כיסאי", ואחר הפסוק האחרון חוזרים על הפסוק שלפניו "והיה מדי חודש", לסיים בדבר טוב (למנהג חב"ד, קוראים "והיה מדי חודש", "ויצאו וראו" ושוב "והיה מדי חודש"), ואחר-כך פסוק ראשון ואחרון מהפטרת "מחר חודש", כי מחר הוא יום שני של ראש-חודש.

אם קרא בטעות הפטרה אחרת, קורא אחריה "רני ושמחי". אם נזכר אחרי הברכות, קורא את ההפטרה בלעדיהן.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תרפד ס"ג ונו"כ. לקוטי שיחות כרך לה עמ' 191 הערה 34. וראה לוח דבר בעתו.