גיליון 591, ערב שבת פרשת וירא, ט"ז במרחשוון ה'תשס"ו (18.11.2005)
דבר מלכות
חובה וזכות לחפש יהודים "רעבים" ו"צמאים" ברוחניות ולספק צורכיהם
אברהם אבינו עסק רבות בפרסום אלוקות בעולם, כמו שכתוב "את הנפש אשר עשו בחרן", "שהכניסן תחת כנפי השכינה" * אף-על-פי-כן, בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום השלישי למילתו, ישב בפתח האוהל לראות אולי יעבור עוד אדם שאפשר להאכילו ולהשקותו ולפעול עליו לברך למי שאמר והיה העולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. דובר כמה פעמים שכל סיפורי התורה הם חלק מ"תורה" לשון הוראה1, הוראה לכל אחד ואחד מישראל בחיי היום-יום, ובמיוחד בזמן שבו לומדים וקורין פרשה זו בתורה, כפתגם רבינו הזקן2 ש"צריכים לחיות עם הזמן", כלומר, לחיות עם ההוראות דפרשת השבוע, על מנת להמשיכן במשך כל השנה כולה.
ובנוגע לפרשתנו, פרשת וירא, שהתחלתה וראשיתה3 "וירא אליו ה'" - צריך להבין: מהי ההוראה שכל אחד ואחד מישראל יכול וצריך ללמוד מהסיפור ד"וירא אליו ה'", התגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו?!
ב. לכאורה יש לבאר הלימוד מ"וירא אליו ה'" - על-פי מה שכתב רש"י4 "וירא אליו, לבקר את החולה5, שמזה למדים החיוב דביקור-חולים, כדאיתא בגמרא6, אמר רבי חמא ברבי חנינא7 מאי דכתיב8 אחרי ה' אלוקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה... אלא הלך אחר מידותיו של הקב"ה... הקב"ה ביקר חולים, דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים".
ולימוד נוסף - גודל העילוי דהכנסת-אורחים, כדאיתא בגמרא9 "גדולה הכנסת-אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב10 ויאמר אדנ-י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'", ש"הניחו (להקב"ה) והלך לקבל האורחים"11.
אמנם, לימודים הנ"ל הם פרטים נוספים על עצם העניין ד"וירא אליו ה'": (א) המטרה והתכלית שבשבילה "וירא אליו ה'" - "לבקר את החולה", (ב) הנהגתו של אברהם אבינו בעת ש"וירא אליו ה'", ש"הניחו (להקב"ה) והלך לקבל האורחים"; ומכיוון שכל ענייני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שיש לימוד והוראה גם מעצם העניין ד"וירא אליו ה'", עצם ההתגלות האלוקית לאברהם.
ג. ובהקדים - המדובר כמה פעמים12 בפירוש מאמר רז"ל13 "מעשה אבות סימן לבנים", שלא זו בלבד שמ"מעשה אבות" יודעים מה יהיה אצל הבנים, אלא יתירה מזה, ש"מעשה אבות" הוא הגורם להיות כן אצל הבנים.
ובפרטיות יותר:
ידוע14 שיש ב' סוגי "סימנים": (א) "סימן" שאינו אלא בירור הדבר, כלומר, הסימן הוא עניין חיצוני שאינו ממהות הדבר, אלא, שבגלל שייכותו החיצונית נעשה על-ידו בירור הדבר, (ב) "סימן" שגורם הדבר, להיותו (חלק) ממהות הדבר.
ויש להביא דוגמה פשוטה - בסימני אבידה, שיכולים להיות בב' אופנים: (א) ה"סימן" שרק מוכיח שחפץ זה שייך לפלוני שהרי יודע סימניו, ואפילו אם סימן זה נעשה על-ידו (לא רק שמכיר הסימן שהיה בו לפני זה), אין זה אלא שהוסיף בו דבר צדדי, (ב) ה"סימן" הוא ממהותו של פלוני, ועד שניכר כוח הפועל (האומן שעשאו) בהנפעל, ולכן, אין זה דבר צדדי שמברר השייכות לפלוני, אלא דבר הגורם שייכותו לפלוני15.
ובנידון דידן, "מעשה אבות סימן לבנים" - ה"מעשה אבות" הוא סימן שגורם הדבר16, כי, להיותו ממהותם של האבות, לכן נמשך ונעשה גם חלק ממהותם של הבנים.
ועל-דרך הסימנים דבני-ישראל, "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי-חסדים"17, ג' המידות של האבות, "מעשה אבות" (החל מגמילות-חסדים דאברהם18, כמו שכתוב בפרשתנו19 "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו גו'") - ש"סימנים" אלו הם (לא דבר חיצוני, אלא) ממהותו של יהודי, כלומר, לא רק סימן שמברר שזהו יהדות, אלא ממהותה של היהדות, ובמילא, החסרון בסימנים אלו הוא חסרון ביהדות.
ומזה מובן גם בענייננו - שהסיפור ד"וירא אליו ה'" כשלעצמו נעשה "סימן לבנים", סימן הגורם עניין זה אצל הבנים, שנעשה ממהותם של הבנים, היינו, שגם אצלם יכול וצריך להיות העניין ד"וירא אליו ה'".
ד. ויש לומר הביאור בזה:
מהמשך הכתוב "וירא אליו ה'... והוא יושב פתח האוהל גו'", משמע, שהישיבה פתח האוהל "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו"20 (שהייתה לפני ש"וירא אליו ה'") גרמה לכך ש"וירא אליו ה'".
[ואין זה סתירה למה שכתוב בפירוש רש"י "וירא אליו, לבקר את החולה" - כי, גם ביקור-חולים קשור עם הכנסת-אורחים21, מכיוון ששניהם "בכלל ואהבת22 לרעך כמוך" (כפסק דין הרמב"ם23)].
ועל-פי זה מובן שהעניין ד"וירא אליו ה'" שייך לכל אחד ואחד מישראל24 - שעל-ידי התעסקותו בהכנסת-אורחים (וגמילות-חסדים בכללותה) זוכה לגילוי ד"וירא אליו ה'".
ויש לומר, ש"וירא אליו ה'" שנעשה על-ידי הכנסת-אורחים הוא עניין נעלה יותר מ"הקבלת פני שכינה" שעליה אמרו "גדולה הכנסת-אורחים מהקבלת פני שכינה" - להיותו "שכר" על הכנסת-אורחים ש"גדולה מהקבלת פני שכינה".
וזוהי ההוראה שלמדים מ"וירא אליו ה'" - "והחי יתן אל לבו"25 - שבכוחו וביכולתו של כל אחד ואחת מישראל (בנו ובתו של אברהם אבינו) לזכות לגילוי ד"וירא אליו ה'", על-ידי השתדלותו בהכנסת-אורחים, מתחיל בהכנות לזה (וגמילות-חסדים בכלל).
ומזה מובן עד כמה צריכים להשתדל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים - דוגמת הנהגתו של אברהם אבינו שחיפש אחר אורחים, וכשראם, רץ לקראתם כו', והאכילם והשקם דברים משובחים ביותר, כמו "ג' לשונות בחרדל"26, ועל-דרך זה צריך כל אחד ואחד מישראל להשתדל בהכנסת-אורחים, מתוך זריזות, ובסבר פנים יפות וכו'.
ה. והנה, כשם שהדברים אמורים בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בנוגע למזון גשמי דהגוף - כן הוא גם (ובמכל שכן וקל וחומר) בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בנוגע למזון רוחני דהנשמה27, על-ידי הפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות חוצה.
ויש לומר, שבנוגע להכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות מודגש יותר הגילוי ד"וירא אליו ה'":
בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בגשמיות - השייכות להגילוי ד"וירא אליו ה'", היא מצד כללות העניין דגמילות-חסדים, שמכיוון שגמל חסד לזולת, זוכה שהקב"ה יגמול לו חסד ויתגלה אליו.
אבל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות - השייכות להגילוי ד"וירא אליו ה'" היא באותו עניין עצמו, שהרי פעולתו בגמילות-חסדים היא לקרב יהודי להקב"ה, ולכן זוכה אף הוא להתקרב יותר להקב"ה - "וירא אליו ה'".
ו. ובאותיות פשוטות - בנוגע לפועל ממש:
ישנם יהודים רבים שנמצאים במעמד ומצב של רעב וצמא למזון רוחני, יהדות, תורה ומצוותיה, עד לפנימיות התורה, כלשון הכתוב28 "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'", ולכן, חובתו וזכותו של כל אחד ואחד להשתדל לחפש אחריהם (ובפרט שאין צורך לחפש אחריהם, מכיוון שפוגשים אותם בכמה מקומות), ולהאכילם ולהשקותם במזון רוחני - תורה, שנקראת לחם29, וכן מים30, עד לפנימיות התורה שנמשלה לחלב ודבש31, שמן ויין32.
ומובן גודל ההכרח והנחיצות שבדבר - מכיוון שזהו עניין של פיקוח-נפשות (ברוחניות33), שהרי, לא מדובר אודות יהודים שחסר אצלם רק עניינים של תענוג בלבד (שגם אז צריכים להשתדל לתת להם, כאמור, "ג' לשונות בחרדל"), אלא, אודות יהודים שחסר אצלם המזון הרוחני המוכרח לקיומם, יהודים שאין להם אפילו "לחם34 צר ומים לחץ"!
ובלשון הרמב"ם - "חיי בעלי חכמה (כל אחד ואחד מישראל, "עם חכם ונבון"35) בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"36), ולכן, כשפוגשים ברחוב יהודי שהיה צריך להיות ניכר עליו שהוא "חכם" "במעשיו כו' ובדיבורו ובהילוכו וכו'"37 (עשרה דברים), ובפועל ממש לא ניכרת בו תכונת החכמה (אפילו באחד מעשרה דברים הנ"ל), הרי מובן ופשוט גודל הרחמנות עליו, להיותו במצב של פיקוח-נפשות ("כמיתה חשובין").
ומכיוון שכן, צריך כל אחד ואחד להשתדל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות - על-ידי הפעולה דהפצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות חוצה.
ז. יכול מישהו לטעון (וכן הוא באמת) שכבר עסק רבות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעייינות חוצה, וכבר קירב יהודים רבים לתורה ומצוות, ומהו ההכרח כל-כך שגם ברגע זה יעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה?
והמענה על זה - בהנהגתו של אברהם אבינו:
במשך שנותיו של אברהם אבינו (לפני המילה) - עסק רבות בפרסום אלוקות בעולם, כמו שכתוב38 "הנפש אשר עשו בחרן", "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים כו'"39, ובלשון הרמב"ם40 "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא כו' עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות כו'".
ואף-על-פי-כן, בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום השלישי למילתו (לאחרי שזה עתה מל (לא רק את עצמו, אלא גם) את "כל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף"41) - ישב פתח האוהל לראות את יש עובר ושב שיכניסם בביתו, אולי יעבור עוד אדם אחד שיכול להאכילו ולהשקותו ולפעול עליו לברך למי שאמר והיה העולם42, ומיד כאשר "וירא והנה שלשה אנשים", אזי "וירץ לקראתם וגו'".
ומזה מובן גם בענייננו - שאף-על-פי שכבר עסק ופעל רבות בהפצת התורה והמעיינות, עליו להמשיך ולהוסיף יותר ויותר, לקרב עוד יהודי ועוד יהודי כו'.
ובפרטיות יותר - המשך הפעולה (לא להסתפק במה שפעל עד עתה) נוגע הן מצד הזולת והן מצידו הוא:
מה שטוען שכבר עסק רבות בהפצת התורה והיהדות, הרי זה בבחינת "אני את נפשי הצלתי", למלא חובתו בהפצת התורה והיהדות; אבל אותו יהודי שנמצא עתה במצב של פיקוח-נפש - לא יוושע מזה שפלוני עסק אתמול בהפצת התורה והיהדות!
ואפילו בנוגע לחובתו לעסוק בהפצת התורה והיהדות - הרי עצם העובדה שרואה ("וישא עיניו וירא") יהודי שנמצא במצב של פיקוח-נפש, בהשגחה פרטית (כתורת הבעל-שם-טוב הידועה43), מהווה הוכחה ברורה שעניין זה שייך אליו, היינו, שהפעולה על יהודי זה היא חלק מתפקידו ושליחותו (ובוודאי ניתנו לו הכוחות הדרושים לכך, שהרי אין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחו44), ולכן, עליו להניח כל ענייניו ולרוץ ("וירץ לקראתם") כדי לגמול חסד עם יהודי זה, לקרבו להקב"ה, לתורה ומצוותיו.
ובפרט לאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הכריז שתפקיד דורנו - צו השעה - לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כפי שהכריז גם אתמול ושלשום כו', בשנה שעברה, ולפני עשר שנים וכו', וחוזר ומכריז בעצם היום הזה!
ויש להוסיף ולהדגיש שהמדובר אודות הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה שייך לכל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן, האנשים והנשים והטף - שיכולים וצריכים להשפיע על כל אחד ואחד מהם, וכל אחד ואחד מהם יכול וצריך להשפיע על אחרים (ואם טוען שאינו יודע כו', הרי בכל מקום ומקום ניתן למצוא מי שילמד אותו, ויוכל להשפיע כו'), גם הקטנים, שכן, בימינו אלו נתבארו גם ענייני החסידות באופן המובן גם לקטנים, ובלשון הזוהר בפרשתנו45 "כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא כו'" (בבחינת "וירא אליו ה'"46).
[ולהעיר, שיכולים וצריכים להתחיל בזה תיכף ומיד, וגם במקום זה, שבוודאי נמצאים כאלו שיכולים להוסיף אצלם ידיעות בתורה, הן בנגלה דתורה והן (ועל-אחת-כמה-וכמה) בתורת החסידות, החל מעניינים שהזמן גרמא - ענייני שבת וכו'].
ח. והוראה נוספת מסיום הפרשה (בשיעור דיום השבת-קודש) - שגם היא נכללת ב"וירא אליו ה'" (כנ"ל סעיף א') - פרשה העקידה:
התוכן דפרשת העקידה הוא - עניין המסירות-נפש להקב"ה. וההוראה מזה - שהעניין ד"וירא אליו ה'" צריל לחדור וחודר בכל מציאותו, עד למסירת נפש, כולל גם שעבודתו בגמילות-חסדים (שעל-ידי זה נעשה הגילוי ד"וירא אליו ה'") נעשית מתוך מסירה ונתינה מוחלטת, עד למסירות-נפש, על-דרך ובדוגמת המסירות-נפש דאברהם אבינו לגלות אלוקות בעולם.
ועד לתיבה האחרונה שבפרשה - "מעכה", ראשי תיבות מלך על כל הארץ47, תכלית הביטול, שהרי, מציאותו של המלך היא המציאות של כל אנשי המדינה, שאין להם מציאות מצד עצמם, אלא כל מציאותם היא מציאות המלך48, ועניין זה פועלים בכל העולם כולו - "מלך על כל הארץ".
ומזה באים לפרשת חיי-שרה (שמתחילין לקרוא בתפילת מנחה) - "ויהיו חיי-שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה"49, "כולם שוין לטובה"50, היינו, שאצל כל אחד ואחת מישראל (בנה ובתה של שרה, ראשונה שבאמהות) חודרת נקודת המסירות-נפש ("פרחה נשמתה"51, שלימות העבודה32) בכל שנות החיים - נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, יותר מקכ"ז שנה, עד לחיים נצחיים.
ט. אמנם, עדיין יכולים לשאול על האמור לעיל שאצל כל אחד ואחד מישראל יכול להיות העניין ד"וירא אליו ה'" - מדוע לא רואים הגילוי ד"וירא אליו ה'" בפועל ממש?!
והמענה לזה:
א) לכל לראש - העובדה שאינו רואה בעיני בשר, אינה משנה את המציאות בפועל, כידוע המשל דכ"ק מו"ח אדמו"ר53 מחכמים שנוסעים בעגלה רתומה לסוסים ומדברים דברי חכמה, שמחשבתם של הסוסים על התבן כו' אינה משנה את מציאותה של החכמה שבה עוסקים החכמים היושבים בעגלה.
ב) מצינו בכמה עניינים ש"אף-על-גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי", ועל-דרך זה בנידון דידן, ש"מזליה חזי" הגילוי ד"וירא אליו ה'", ובמילא, פועל פעולתו גם בחלק הנשמה המלובשת בגוף, עד לפועל ממש.
ג) ועיקר: "וירא אליו ה'" בפועל ובגלוי ממש - יהיה בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, וכל פעולה ופעולה (ובמיוחד בעניין דהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות) ממהרת ומזרזת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה "וירא אליו ה'" בפועל ובגלוי ממש.
ומכיוון שכן, יש להוסיף בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ביתר שאת וביתר עוז, וביתר חיות והתלהבות כו', כדי למהר ולזרז את הגאולה האמיתית והשלימה, אשר, אפילו זירוז ברגע אחד בלבד הוא עניין גדול ביותר, מכיוון שמדובר אודות גאולת כל בני-ישראל שבכל הדורות, וגאולת השכינה!
וכן תהיה לנו - שתיכף ומיד ממש זוכים לגילוי ד"וירא אליו ה'" בראייה חושית, כפי ש"כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה"55, כולל גם הגילוי בכל העולם כולו (בכל שבע ועשרים ומאה מדינה שעליהם מלכה אסתר בתה של שרה שחייתה שבע ועשרים ומאה שנה56), כאמור, "מלך על כל הארץ" - בביאת משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, ולהר הקודש - "הר ה' יראה"57, תיכף ומיד ממש.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וירא, ח"י במרחשוון ה'תשמ"ט.
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, כרך א, עמ' 335-329)
----------
1) ראה רד"ק לתהילים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית. זח"ג נג, ב. ועוד.
2) "היום יום" ב' חשוון. סה"ש תש"ב עמ' 29 ואילך.
3) וכבכל ענייני קדושה - כוללת ההתחלה והראשית את כל ההמשך שלאחרי זה, כל פרטי העניינים דהמשך הפרשה, עד לסיומה וחותמה.
4) ריש פרשתנו - מב"מ פו, ב.
5) ויש להעיר על עניין הדורש ביאור בפירוש רש"י;
מכיוון ש"וירא אליו, לבקר את החולה", כלומר, לא בגלל מעלתו המיוחדת של אברהם, אלא בגלל העניין דביקור חולים* - מדוע לא מצינו בכתוב (גם לא ברמז) שהקב"ה ביקר גם את ישמעאל וכל אנשי ביתו של אברהם שנמולו אתו בעצם היום הזה (כמ"ש בס"פ לך-לך), שגם אצלם היה זה יום השלישי למילתם, ה"ז לכאורה היפך מ"ש (איוב לד, יט - הובא בפרש"י ויקהל לה, לד) "לא ניכר שוע לפני דל"?
ושאלה נוספת בהמשך העניין, "ויתן אל הנער", "זה ישמעאל, לחנכו במצוות" (יח, ז ובפרש"י) - מדוע הטריח את ישמעאל ביום השלישי למילתו, בהיותו במצב של סכנה (ר"ן שבת קלד,ב. רמב"ם הל' מילה פ"ב ה"ח. ועוד), בה בשעה שהיה יכול לצוות לא' השפחות לטרוח עבור האורחים?
ו"תן לחכם ויחכם עוד".
*) ראה שפ"ח ש"פרש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן למדין מצוות ביקור-חולים, לכך אמר לבקר את החולה (סתם), ולא להיותו אברהם בלבד".
6) סוטה יד,א.
7) וי"ל שרש"י מרמז זה בהביאו שמו של בעל המאמר - "אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו".
8) פ' ראה יג,ה.
9) שבת קכז, סע"א. וש"נ. וראה רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ב. - נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ה עמ' 70 ואילך.
10) פרשתנו יח,ג.
11) פרש"י שבת שם.
12) ראה לקו"ש ח"ה עמ' 61. ועוד.
13) ראה תנחומא לך-לך א. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך-לך יב, ו. לקו"ש חט"ו עמ' 76. וש"נ.
14) ראה צפע"נ על הרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות. לקו"ש ח"א עמ' 222 ואילך. ח"ב עמ' 375 ואילך.
15) אלא שאעפ"כ, סימן זה אינו מכריח שחפץ זה שייך אליו, שהרי, יתכן שמלכתחילה עשה החפץ עבור פלוני (או שמכרו אח"כ), ולכן, הדוגמא המתאימה יותר היא - סימני טהרה בבע"ח, שהסימנים הם הגורמים הטהרה, להיותם מעניין הטהרה, תכונות הקשורות לטהרה (ראה בארוכה לקו"ש שבהערה 14). וראה לקמן בפנים בנוגע לסימנים דבנ"י.
16) כדמוכח מהדוגמאות שהובאו ברמב"ן שם ע"ד פעולת הנביאים - "ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כו'", שמעשה הנביא הוא ממהות תוכן הנבואה, וכן הדוגמא ש"החזיק הקב"ה את אברהם בארץ כו'" - שע"י הפעולה ד"קום התהלך בארץ" נעשה קניין הארץ. וראה ב"ר שם: "אמר הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך".
17) יבמות עט,א. וראה גם ירושלמי קידושין פ"ד ה"א (ובכ"מ במדרז"ל) נתבאר בארוכה בלקו"ש ח"ל ע' 61 ואילך. וש"נ.
18) כבר"ת "גבר", שהסימן הראשון הוא גומלי-חסדים, כסדר האבות מלמעלמ"ט (ראה לקו"ש הנ"ל הערה 49).
19) יח,יט.
20) פרש"י עה"פ.
21) כלומר: פעולתו של הקב"ה "וירא אליו ה', לבקר את החולה", היא כתוצאה - "מידה כנגד מידה" (גמ"ח) - מהשתדלותו של אברהם בהכנסת-אורחים* ("והוא יושב פתח האוהל"), וי"ל בעומק יותר - שכולא חד, כי, קיום מצוות הכנסת-אורחים ע"י אברהם היא באופן דצוותא וחיבור עם הקב"ה, דוגמת פעולתו של הקב"ה: ופעולתו של הקב"ה לבקר את החולה בעולם דלמטה היא כמו פעולתו של אברהם, שהיא פעולת מדת החסד שלמעלה שעומדת ומשמשת למטה (ראה לקו"ש ח"ה עמ' 314).
*) וי"ל, שמרומז בשמו של בעל המאמר, "חמא בר חנינא" - שהראיה ("חמא") ד"וירא אליו ה'" היא כתוצאה ("בר") מהפעולה דגמילות-חסדים ו"חנינא").
22) קדושים יט,יח.
23) הל' אבל רפי"ד. וראה ב"מ ל,ב: "ביקור-חולים היינו גמילות-חסדים".
24) ועפ"ז יומתק דיוק הלשון "וירא אליו ה'" (ולא "וירא ה' אל אברהם", כמ"ש לפנ"ז (לך לך יז,א)), "אליו" סתם - שאין זה מצד מעלתו המיוחדת של אברהם אבינו דווקא, אלא, עניין השייך גם לכאו"א מישראל (וראה לעיל הערה 5).
25) קוהלת ז,ב.
26) ב"מ פו,ב. פרש"י פרשתנו יח,ז.
27) להעיר, שעבודתו של אברהם אבינו בהכנסת-אורחים בגשמיות (לתת מאכל ומשתה לכל עובר ושב) הייתה בשביל להכניסם תחת כנפי השכינה - "לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו... מי שאמר והיה העולם", שעי"ז "נקרא שמו של הקב"ה אלוקה לכל העולם" (פרש"י פרשתנו כא, לג - מסוטה יו"ד, סע"א ואילך).
28) עמוס ח,יא.
29) ראה ברכות נז, סע"א.
30) ראה תענית ז, סע"א.
31) ראה חגיגה יג, סע"א.
32) ראה לקו"ת שה"ש כד,ד ואילך. ובכ"מ.
33) ומכיוון ש"נשמתם עיקר וגופם טפל" (ראה תניא פל"ב), נמצא, שפיקוח נפשות ברוחניות הו"ע חמור יותר מאשר פיקוח נפשות בגשמיות, ולהעיר גם מספרי ופרש"י (תצא כג, ט) "המחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו". וראה דרך חיים פ"א.
34) ישעיה ל,כ.
35) ואתחנן ד,ו.
36) הל' רוצח ושמירת נפש רפ"ז.
37) הל' דעות רפ"ה.
38) לך-לך יב,ה.
39) פרש"י עה"פ.
40) הל' ע"ז ספ"א.
41) ס"פ לך-לך.
42) ראה לעיל הערה 27.
43) "היום יום" ט' אייר. וראה בארוכה כש"ט הוספות סקי"ט ואילך. וש"נ.
44) ראה תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.
45) קיח,א.
46) להעיר גם מהסיפור הידוע אודות כ"ק אדנ"ע (בעל יום ההולדת דכ"ף מרחשון, שמתברך משבת זו), שבקטנותו, בהיותו בן ד' או ה', בכה מדוע נראה ה' לאברהם ולנו (לו) אינו נראה ("היום יום" ט' חשון). שמזה למדים שע"י החינוך כדבעי יכולים לפעול אצל ילד קטן שתהיה לו תשוקה לגילוי אלוקות, עד כדי בכייה, ולא עוד, אלא, שגם אצלו יהיה הגילוי "וירא אליו ה'", ע"י ההנהגה דוגמת אברהם אבינו, כמובן מתוכן המענה של הצ"צ (ראה בארוכה לקו"ש חט"ו עמ' 129 ואילך).
47) ולכן קורין ב(יום ב' ד)ר"ה (לא רק פרשת העקידה, אלא) גם הסיום עד "מעכה" - מכיוון שבר"ה מכתירים את הקב"ה להיות "מלך על כל הארץ".
48) שלכן, העובר על ציווי המלך (גם בעניין שאינו שייך למלוכה) ענשו היפך החיים (ראה חגיגה ה,ב. לקו"ש ח"ד עמ' 1050. ח"ח עמ' 25. ועוד).
49) ר"פ חיי-שרה.
50) פרש"י עה"פ.
51) פרש"י שם, ג.
52) נוסף לכך שהעניין ד"כולן שוין לטובה" אינו שייך בעבודה דכוחות פנימיים, שיש בהם התחלקות, כי אם, מצד העבודה דקב"ע שמצד עצם הנשמה (ראה לקו"ש ח"ה עמ' 352).
53) ראה סה"מ תרפ"ח בהוספות ס"ע רא. שה"ש תש"א עמ' 130.
54) מגילה ג, סע"א. וש"נ.
55) תניא פל"ו (מו,א).
56) ראה ב"ר פנ"ח, ג. וש"נ.
57) פרשתנו כב,יד. וראה ברכות סב,ב.
משיח וגאולה בפרשה
להשתוקק ביותר לגילוי ד"וירא אליו ה'"
שכל פעולה תהיה מתאימה לגאולה
מהעניינים העיקריים דייעודי הגאולה - ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", שזהו עניין ד"וירא אליו ה'" בתכלית השלימות. ויתירה מזה: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'" (לא רק "עיני בשר", אלא ה"בשר" עצמו ו"כל בשר"), שיהיה גילוי אלוקות בכל הבריאה כולה [...]
ועל-פי האמור לעיל שהמציאות ד"וירא אליו ה'" קיימת תמיד אצל כל אחד ואחד מישראל, וצריכים רק לפעול שמציאות זו תהיה בהתגלות - יש לומר שכן הוא גם בנוגע להשלימות ד"וירא אליו ה'" שבגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו:
ידוע שבכל אחד ואחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת היחידה הכללית שהיא נשמת משיח. שלכן נקרא כל אחד ואחד מישראל בשם "כוכב", שמו של משיח, שנאמר עליו, "דרך כוכב מיעקב".
[...] ובעניין זה הוא עיקר הלימוד וההוראה מפרשת וירא - שכל אחד ואחד מישראל צריך להשתוקק ביותר להגילוי ד"וירא אליו ה'" בגאולה האמיתית והשלימה, ולעשות כל התלוי בו להיות ראוי לכך, על-ידי זה שכל פעולה ופעולה שלו נעשית באופן המתאים להמעמד ומצב דגאולה האמיתית והשלימה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת וירא, ח"י במרחשוון ה'תשנ"ב
'תורת-מנחם התוועדויות' ה'תשנ"ב, כרך א, עמ' 273)
תפקידה של "תומכי תמימים" להחיש ביאת המשיח
בעמדנו ביום סגולה זה, ראוי להתבונן בענייניו של בעל יום ההולדת, על מנת לקבל החלטות טובות להוסיף ולהתחזק בהליכה בדרכיו ואורחותיו במשך כל השנה כולה.
מענייניו העיקריים של בעל יום ההולדת - הדגשה מיוחדת על העניין דהפצת המעיינות חוצה.
[...] ובלשונו של בעל יום ההולדת בקשר להתייסדות הישיבה - "בהתחלה זו בישיבה... הנני מדליק את המאורות שמורנו הבעש"ט והרביים הנחילונו, למען תקויים ההבטחה של יפוצו מעיינותיך חוצה, להחיש את ביאת המשיח".
ובפרטיות יותר - נתבארו הדברים בשיחתו הידועה בעניין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתוכנה, שתלמידי תומכי-תמימים, תלמידיו של בעל יום ההולדת, הם "חיילי בית דוד", שתפקידם ללחום עם אלו "אשר חרפו עקבות משיחך", כדברי המדרש "אם ראית דור מחרף ומגדף צפה לרגליו של משיח, מה טעם, אשר חרפו אויבך ה' אשר חרפו עקבות משיחך, וכתיב בתריה ברוך ה' לעולם אמן ואמן", היינו, שעל-ידי פעולתם של "חיילי בית דוד" בגילוי והפצת אור החסידות נעשה הניצחון דמלחמת בית דוד, ובאופן ד"ברוך ה' לעולם אמן ואמן", "ראה המשורר... ביאת המשיח, על כן נתן תודות לה'".
(משיחת שבת פרשת וירא, כ"ף במרחשוון ה'תשמ"ז;
'תורת מנחם התוועדויות' ה'תשמ"ז, כרך א, עמ' 495-494)
ניצוצי רבי
ה'מבצעים' - "הכרח השעה"
בשנת תשכ"ז - 'מבצע תפילין', בשנת תשל"ד-ה - 'מבצע תורה', 'מבצע מזוזה', 'מבצע צדקה', 'מבצע בית מלא ספרים', 'מבצע נש"ק', 'מבצע כשרות האכילה ושתייה' ו'מבצע טהרת-המשפחה' * אחר-כך ניתוספו גם 'מבצע חינוך' ו'מבצע אהבת-ישראל' * זיכרונות, דיווחים, עידודים והוראות מימי הבראשית של 'מבצעי הקודש'
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
בשנת תשל"ז כותב הרבי ('מקדש מלך', כרך ג, עמ' צג):
אמרתי בפרסום כמה וכמה פעמים שהנני מבקש ומפציר את כל אחד ואחת מבני-ישראל שיחיו לעשות בכל אחד ואחד מהמבצעים ככל יכולתו... מפני שזהו הכרח השעה.
"אשרי חלקם"
בכ"ב בתמוז תשל"ד פרסם הרב אפרים וולף מכתב-חוזר "אל כללות אנ"ש והתמימים שיחיו" ובו נאמר: "ממזכירות כ"ק אדמו"ר שליט"א מתעניינים מדי פעם אודות פעולות חמשת המבצעים בארץ-הקודש, וכמובן שהכוונה בהתעניינות זו היא גם תביעה להגברת חמשת המבצעים בכל מקום ומקום".
בדיוק חודש ימים לפני כן, בכ"ב בסיוון, יצא מהרבי פתק במענה לדו"ח שהוכנס אליו יום קודם לכן, על פעילות במבצעים:
נת' ות"ח ת"ח. ואשרי חלקם.
ויה"ר [=ויהי-רצון] שיקויים בכל המתעסקים במבצעים אלה - האנשים והנשים והטף - שליט"א: מי שיש לו מנה רוצה כו' ארבע מאות וכו'
אזכיר עה"צ.
"נוגע בנפש ממש"
בכ"ט בתמוז תשל"ה מתפרסם מכתב-חוזר של אגודת-חסידי-חב"ד באה"ק ('מקדש מלך' שם בשולי-הגליון):
לכבוד אנ"ש והתמימים שיחיו.
שלום וברכה!
ממזכירות כ"ק אד"ש נמסר, כי העניין של המבצעים, ובעיקר תורה, תפילה וצדקה, בימי בין-המצרים, נוגע בנפש ממש, לכ"ק אד"ש.
וכן עניין הכשרות וטהרת-המשפחה.
אי לכך יש לפעול במרץ הכי גדול בכל העניינים...
התעוררות מימי מלחמת העולם השנייה
הבאנו כאן כמה דוגמאות הממחישות את הלהט, הדחיפות והדרבונים להתעסקות במבצעים, החל משנת תשל"ד, שאז נוספו מבצעים חדשים ל'מבצע תפילין' שראשיתו כבר בשנת תשכ"ז.
בשיחה דלהלן, שנאמרה בימים הסמוכים למלחמת 'ששת הימים', מגלה הרבי בין השאר, כי ההתעוררות בקשר למצוות תפילין (השם "מבצע תפילין" נקבע קצת יותר מאוחר) מיוסדת על הוראות כ"ק אדמו"ר הריי"צ בזמן מלחמת העולם השנייה.
בהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תשכ"ז דיבר הרבי בהרחבה בדבר ההשתדלות בזיכוי יהודים במצוות תפילין וכה אמר (לפי רשימה פרטית - בלתי מוגהת):
אמרו רז"ל במסכת מנחות (מד,א) "כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר, ה' עליהם יחיו", ופירש רש"י: "אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין, יחיו".
אבל מצד מאמר רז"ל זה לבד עדיין אין כאן שלילה של עניין מלחמה בפועל, אלא יכול להיות מצב דומה למלחמת מדיין, שבה לא נפקד ממנו איש.
אמנם יש מאמר חז"ל בגמרא ברכות (נז,א) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר - אלו תפילין שבראש". מאמר רז"ל זה משמעותו שאין צורך כלל במלחמה, כיוון שהם - הצד שכנגד - מתבטלים מיד, "ויראו ממך".
ואף שלכאורה ה"ויראו ממך" הוא בשעת הנחת התפילין - הרי באמת, תוצאות פעולה זו משפיעות גם לאחרי זה, ועל-דרך "נבהלו אלופי אדום אלי מואב גו' נמוגו כל יושבי כנען" - שבדרך ממילא נתבטלו בלי שום מלחמה, ועד שנמוגו כל הגרים שם ("כל יושבי כנען"), שזה היה משך זמן ארוך לאחר-מכן, ועד שגם ארבעים שנה לאחר מכן, ערב כניסת בני-ישראל לארץ-ישראל, עדיין היו יושבי הארץ חדורים פחד ("נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם" - יהושע ב,ט. וראה גם שם כד) מקריעת ים סוף וכו'.
ובהנוגע לענייננו: גדולה סגולת התפילין לגרום למצב שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכם, ובוודאי שלא יטלו מאומה מבני-ישראל. ולא רק מהשטח שנמצא תחת יד ישראל כו' אלא אפילו ממקומותיהם הם וכו'. ובמיוחד לאור המבואר בחז"ל בגודל מעלת תפילין עד שהוקשה כל התורה כולה לתפילין, וכפי שמצינו בחסידות כשמביאים דוגמה איך נתלבשו המצוות בעניינים גשמיים, מזכירים ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי; שעל-ידי המצווה מתחבר הגשמיות שבדיו והקלף עם הרוחניות שבזה.
וגם השם תפילין הוא כידוע מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי גו'" - מלשון התחברות, שמתחבר עם גשמיות, היינו, שאלוקות נמשך עד בגשמיות. שמכל האמור מובנת ביותר שייכות התפילין לאריכות ימים, שהרי אצל יהודי הרי גשמיות ורוחניות יחדיו יהלכון.
וכדי להיות כלי לעניין זה של ה"ויראו ממך" ללא מלחמות כלל כו' - נדרש "יוצא צבא בישראל" באופן של אחדות (וכפי שהיה אצל השבטים מהמעולה שבהם, יהודה, ועד הפחות שבהם).
ולא לדרשה קאתינא אלא יש להמשיך זאת לפועל בהתאם להידוע שתורה מלשון הוראה, ובפרט שידועה השתדלותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בתקופת המלחמה ההיא (מלחמת העולם השנייה) שיהיו זהירים במצוות תפילין ועד באופן של הידור, תפילין בדוקות כו' וגם להשפיע על הזולת להניח תפילין, שעל-ידי זה מרוויחים שני עניינים - הן ה"ויראו ממך", שמתבטלים, והן העניין דאריכות ימים.
[ואף שחז"ל הדגישו "אלו תפילין שבראש" - הרי מובן שזה כולל גם את התפילין של יד שכבר הניחו קודם לכן כפי הסדר, שתחילה מקדימים את המעשה (תפילין של-יד) ואחר-כך את ההבנה והשגה (תפילין של-ראש) מתאים לסדר במתן-תורה - הקדמת נעשה לנשמע].
וכל האמור ייעשה מתוך שמחה, כמו כל מצוות התורה שצריכות להיות בשמחה ובטוב לבב, שאז שמחה פורץ גדר, פורצת כל הגדרים ובאים למנוחה שמבטלים כל המיצרים וגבולים המבלבלים בגשמיות וברוחניות ולומדים תורה מתוך מנוחת הדעת.
"בתחילת כל המבצעים"
למה 'מבצע תפילין' הוא "בתחילת כל המבצעים"? נימוק פשוט וברור השמיע הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת וירא תשל"ו (שיחות-קודש תשל"ו, כרך א, עמ' 193):
דובר קודם אודות מעלת מצוות תפילין - לאור המסופר בזוהר פרשת וירא אודות הסתלקותו של ר' אליעזר הגדול, "שאמר לבנו שיאמר לאמו שתתלה התפילין שלו באתר עילאה... אם-כן כשיהיו תפיליו וגם הוא עצמו יבא לראותן - על מה תבכה" - "כי ר' אליעזר הגדול הוא על-דרך תפילין של ראש... הוא דרש על-פסוק וראו כל עמי הארץ... אלו תפילין שבראש.. שם הוי' הוא מספר אליעזר הגדול במכוון" (לקוטי לוי-יצחק מאביו של הרבי), כי ר' אליעזר סבור כי גוי סתם מחשבתו לעבודה-זרה (חולין לח, ב במשנה) למרות שקרו ליה אלוקא דאלוקיא (מנחות בסופה) ורק על-ידי ראיית התפילין המונחות על היהודי נפעל עליו "ויראו ממך" - ולכן מבצע תפילין בתחילת כל המבצעים, ואחר-כך מצווה גוררת מצווה - גם שאר המבצעים.
דיווח מהשנים הראשונות
בידיעון שהופיע מטעם בית 'מחנה ישראל' בשנת תשל"ז (בעריכת הרב צבי-הירש שיחי' זרחי), מופיעות 'נקודות' מהתוועדות שבת-קודש פרשת חוקת-בלק תשל"ז. לאחר מכן מתוארים שם קטעים הנוגעים לפעילות ב'מבצעים' ולמעורבותו של הרבי בכך:
"בעת ההתוועדות קרא [=הרבי] להר"ר דוד שי' ראסקין ונתן לו משקה לחלק חלק בעת ההתוועדות וחלק לעשות מסיבת מלוה-מלכה בקשר לחיזוק 'מבצע צדקה' ושאר המבצעים 'און מ'זאל מאכן א סך געלט' [=ושיגייסו הרבה כסף] ושיהיה 'בהצלחה רבה'.
"אחר-כך קרא לוועד הכספי ד'מבצע נש"ק' (הר"ר שניאור-זלמן גוראריה וה"ר חייקל חאנין) ונתן להם משקה עבור האסיפה בקשר לחיזוק 'מבצע נש"ק' במשך ימי הקיץ, וציווה להכריז על-דבר האסיפה...
"בימי ההכנה לימי הגאולה י"ב י"ג תמוז הורה כ"ק אד"ש במכתבו הכללי לחזק את חמשת המבצעים ו'מבצע נש"ק' ביתר שאת. כתוצאה [=מהוראה זו] אורגנו על-ידי צאגו"ח ו'ועד מבצע נש"ק' אסיפות בקשר לזה. (בעת המלוה-מלכה של צאגו"ח חילקו היי"ש מהתוועדות והוחלט לתרום בסכום של 401 גימטרייה "מבצע צדקה").
"כ"ק אד"ש השתתף בסך 250 עבור 'מבצע נש"ק' וביום י"ג תמוז הוסיף עוד 600. אנ"ש השתתפו בעת האסיפה בקניית מעות כ"ק אד"ש בסכומים הגונים.
"כ"ק אד"ש הורה שבעת ההתוועדות די"ב-י"ג תמוז (ביום א') יגישו אליו מהנעשה עד עתה בקשר להמבצעים ו'מבצע נש"ק'. להלן רשימה מאלו שהגישו ספרים שיו"ל בקשר עם 'מבצע תורה': כולל אברכים בביהכנ"ס צמח-צדק בירושלים, כולל אברכים בכפר-חב"ד, כולל אברכים בנחלת-הר-חב"ד, כולל אברכים צפת, כולל אברכים שע"י מזכירות נ.י., תלמידי הזאל תומכי-תמימים מונטריאול, תלמידי הזאל תומכי-תמימים אוסטרליה, הערות התמימים ואנ"ש נ.י., הערות התמימים ואנ"ש מוריסטון, פילפולים וביאורים בשיחות אד"ש מונטריאל, שו"ת - אוהלי תורה, חוברת י"ב תמוז ברוסית, האחים ש"ט - חוברת קובץ תהלים באנגלית.
"אחר-כך ניגשו בקשר ל'מבצע תפילין' - הגישו זוג תפילין והודיעו את מספר זוגי תפילין שמכרו או חילקו; 'מבצע מזוזה' - הגישו מזוזה והודיעו שזהו מספר 19521 שנמכר או נתחלק; 'מבצע צדקה' - הגישו קופת צדקה והודיעו שזהו מספר 49604; 'מבצע נש"ק' - הגישו פמוט והודיעו שזהו מספר 245,001 שנתחלק כבר.
"את הזכות לגשת להגיש לכ"ק אד"ש את הדו"ח על-דבר המבצעים דתפילין, מזוזה, צדקה ונש"ק, נמכרו בין אנ"ש, והזוכים השתתפו בסכומים הגונים לטובת המבצעים.
"אחר-כך הגישו מפתחות ל'טנק' שנקנה על-ידי אנ"ש מפאריז, מפלורידה, ומבופלו, ומפתח לבית חב"ד חדש ביוסטון טקסס. בעת שהגישו הנ"ל מזג כ"ק אדמו"ר שליט"א יין לכל אחד ואחד מכוסו ואמר, 'הפצת המעיינות חוצה'.
"בהתאם להתעוררות הנ"ל יצאו בימי הסגולה - ערב י"ב תמוז וי"ג תמוז - (מטעם צאגו"ח) 'טנקים' לכל רחבי העיר ועוררו על-דבר המבצעים ב'קול המונה של רומי', וב"ה היה בהצלחה רבה.
"כמו כן, מתאים לדברי כ"ק אד"ש בהתוועדות די"ג תמוז, נסעו הרבה מתלמידי ה'תמימים' למחנות קיץ (קעמפ'ס) - גולה למקום תורה - ללמוד, ללמד להדריך ולחנך את ילדי ישראל וכו', וכן מתכוננים לנסיעה בשליחות המל"ח בכל רחבי ארה"ב.
"על-ידי צאגו"ח מארגנים את ה'טנקים' למשך כל ימי הקיץ לעסוק בכל הנ"ל באופן הכי מתאים 'אויפשטורעמען די וועלט'" בדבר ה' וכו' בפרט על-ידי המבצעים.
"בטח יודיענו גם מהנעשה בכהנ"ל במחנו.
"הרב צ.ה. זרחי, מנהל".
ממנו יראו וכן יעשו!
בראשית מבצע נש"ק יזם הרה"ח ר' יצחק (איצ'קה) שיחי' גאנזבורג (שעמד בראש 'מטה נש"ק' בכפר-חב"ד, מטעם צעירי-חב"ד) הוצאת 'עלון נש"ק'. בעלון משוכפל ששוגר על-ידו "לסניפים בכל מקום שהם" הוא מציין:
"כפי שהצבנו לעצמנו, תפקידיו העיקריים של הידיעון הם:
א) להביא לידיעת הציבור הרחב דבר אד"ש בנושא.
ב) להפיץ ולהלהיב פעילים נוספים בכל פינות הארץ שישתפו פעולה בנושא, על-ידי סיפורים מעניינים שקרו לנו ואיך שרבבות נשמות קיבלו על עצמן הדלקת הנר כמצוות אד"ש.
ג) כאמצעי מדרבן בהגדלת ההכנסות.
וכפי שאמר לי כ"ק ב'יחידות' בקשר למבצע [מסויים] שביצעתי: "דאס ווייסט איהר, פון וואנען ווייס דער צווייטער פון דעם? דארף מען דאס מפרסם זיין וממנו יראו וכן יעשו" [=זה ידוע לך, מנין יידע הזולת על-כך? יש לפרסם זאת וממנו יראו וכן יעשו].
מצד "תמים תהיה"...
בהתוועדות שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א, כרך ג, עמ' 453) אמר הרבי את הדברים הבאים:
בעניין המבצעים ישנם כאלו שהטילו עליהם תפקיד לעסוק ב"מבצע" מסויים, ובכך פועלים הם; אותו "מבצע" הוא לפי מעמדם ומצבם, ויש לומר - לפי שורש נשמתם:
אחד עוסק ב"מבצע תפילין", השני ב"מבצע צדקה", אחד עוסק ב"מבצע מזוזה", וזולתו ב"בית מלא ספרים - יבנה וחכמיה". יש עוסק ב"מבצע נרות שבת קודש", ויש ב"מבצע כשרות האכילה ושתייה". אחד עוסק ב"מבצע טהרת המשפחה" נוסף על התעסקותו ב"מבצע תורה" (כמדובר לעיל), ובהקדמת שני המבצעים ד"אהבת ישראל" ו"חינוך".
ברם, מכיון שישנו הציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים - ישנו אמנם העניין (המבצע) שבו יש לעסוק באופן של "זהיר טפי", אבל בד בבד יש לעסוק גם בכל רמ"ח איברים - על כל אחד ואחד לפעול בכל המבצעים: "מבצע אהבת ישראל", "מבצע חינוך", "מבצע תורה", "מבצע תפילין", "מבצע מזוזה", "מבצע צדקה", "מבצע בית מלא ספרים - יבנה וחכמיה", "מבצע נרות שבת קודש ויום-טוב", "מבצע כשרות האכילה ושתיה" ו"מבצע טהרת המשפחה", ואפילו בשעה שאין הוא עוסק ב"מבצע" מסוים בפועל, ולדוגמה - "מבצע תפילין" ביום השבת - לומד הוא אפוא את הלכות הקשורות באותו מבצע.
ממעייני החסידות
פרשת וירא
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע (יח,כג)
ויגש אברהם: מצינו הגשה למלחמה - ויגש יואב וגו', הגשה לפיוס - ויגש אליו יהודה, והגשה לתפילה - ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה נכנס אברהם - לדבר קשות ולפיוס ולתפילה (רש"י)
יש לדקדק בזה:
א) מה הקושי בתיבת "ויגש", שרש"י זקוק לפרשה? ב) העובדה שאברהם נכנס לשלושה דברים אלו מפורשת ממילא בהמשך הכתובים (לדבר קשות - "האף תספה צדיק עם רשע", לפיוס - "חלילה לך מעשות כדבר הזה", "חולין הוא לך", לתפילה - "הנה נא הואלתי לדבר גו' ואנוכי עפר ואפר אולי יחסרון גו'"), מדוע אפוא, היה על רש"י להקדים ולציין זאת כבר עתה, ואף להביא לכך אסמכתאות ממקורות רחוקים ושונים בתורה?
ההסבר: המילים "ויגש אברהם" לכאורה מיותרות, שהרי כבר קודם לכן נאמר, "ואברהם עודנו עומד לפני ה'"?! לכן מפרש רש"י, ש"ויגש אברהם" כאן משמעותו שונה מבכל מקום, והכוונה היא להגשה נפשית - אברהם "נכנס" מלכתחילה למצב נפשי של מוכנות למלחמה, לפיוס ולתפילה. כלומר, לא שתחילה ביקש לדבר קשות ורק לאחר מכן שינה את גישתו ועבר לפיוס ולתפילה.
מניין לרש"י כי אמנם מלכתחילה "נכנס אברהם" לשלושה אלה? לכן הוא נזקק להוכחות שכבר מצאנו בתורה "הגשה" למלחמה, לפיוס ולתפילה.
(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 55)
ואנוכי עפר ואפר (יח,כז)
מפרש המגיד ממזריטש:
האפר הוא מהותו ועצמותו של העץ הנשרף. שהרי העץ כולל ארבעה יסודות - אש, רוח, מים ועפר. בשרפתו מתכלים שלושת היסודות אש, מים ורוח, ונותר רק היסוד הרביעי - העפר (כי העפר יורד למטה ואין האש שולטת בו) שהוא האפר.
העפר הוא היותר חומרי מבין כל ארבעת היסודות, ויש בו אורך ורוחב ועובי. נמצא אפוא כי עיקר מהות ומציאות העץ, באורך ורוחב ועובי, הוא מיסוד העפר שבו (אשר בו כלולים גם האש, המים והרוח).
זהו שאמר אברהם על עצמו "ואנוכי עפר ואפר":
אף שהאפר הוא מהותו ועצמותו של העץ השרוף, מכל-מקום אין לו דמיון וערך אל מהות העץ, בטרם נשרף - לא בכמות ולא באיכות. הוא הדין לגבי מידת החסד והאהבה שהאירה ונתלבשה באברהם, שהיה כידוע 'מרכבה' לחסד העליון שבעולם ה'אצילות' - אף שהיא היא מידת האהבה והחסד שב'אצילות', מכל-מקום אין ערך ודמיון בינה לבין מהות האור והאהבה שב'אצילות' ממש.
(תניא דף קכא-קכב)
ויעל לוט מצוער (יט,ל)
פעם אחת שבת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע בעיר ברנוביץ', ואת תפילת המנחה התפלל ב'קלויז' של חסידי סלונים. לאחר התפילה, כשישב הציבור לסעודה שלישית, עודדם הרבי לומר תורה, ואחד החסידים חזר על תורה ששמע מהרה"צ מסלונים, על הפסוק "ויעל לוט מצוער":
"לוט" מסמל קליפה וסטרא-אחרא. "צוער" - הוא ענווה וביטול. "ויעל לוט מצוער" - הקליפה "מתעלה" על-ידי ענוותנותה ונעשית קליפה קשה עוד יותר...
כשנפגש הרבי אחר כך עם הרה"צ מסלונים, מסר לו דרישת שלום מחסידיו בברנוביץ', והוסיף ואמר כי ל'תורה' ששמע משמו יש יסוד בזוהר הקדוש.
(מפי השמועה, רשימת דברים דף קסא)
וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דיבר (כא,א)
למה כפל הכתוב: גם לשון 'פקידה' וגם לשון 'עשייה' ומדוע הקדים 'פקידה' ל'עשייה'?
הלשון "פקד" - רומז להמשכה רוחנית בעולמות העליונים; הלשון "עשה" - רומז להמשכה בעולם העשייה הגשמי.
כדי שתימשך לידת נשמתו של יצחק למטה, היתה קודם ההמשכה למעלה - "וה' פקד את שרה", ורק לאחר מכן היתה ההמשכה למטה בפועל - "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר".
(ביאורי הזוהר לצמח-צדק כרך א, עמ' נט)
צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי (כא,ו)
"צחוק" רומז לבחינת תענוג העליון שיתגלה לצדיקים לעתיד-לבוא, כדכתיב (תהילים קד), "לווייתן זה יצרת לשחק בו". זו הסיבה שהשם "יצחק" הוא בלשון עתיד, כי גילוי זה יהיה רק לעתיד-לבוא.
תענוג זה נמשך על-ידי ההעלם וההסתר של שם אלוקים (המעלים ומסתיר על שם הוי'), כלומר, על-ידי זה שמבטלים את ההסתר והופכים את החושך לאור ואת היש לאין. דבר זה מעורר תענוג למעלה. אולם גילוי התענוג הזה יהיה רק לעתיד-לבוא.
(תורה-אור דף י"ז עמ' ב')
* * *
"אלוקים" - מידת הדין והגבורה, רומז לבחינת הגבורות שבנפש, דהיינו יצר-הרע ונפש-הבהמית.
"צחוק עשה לי אלוקים" - על-ידי תיקון והמתקת גבורות אלו נעשה "צחוק" ותענוג למעלה.
ואף שההתבטלות של יצר-הרע ונפש-הבהמית לאלוקות, אין לה כל ערך לעומת הביטול השורר בעולמות העליונים (ואם-כן, לכאורה, במה כוחה לגרום צחוק ותענוג למעלה?), מכל-מקום, דווקא התבטלות זו היא הגורמת תענוג למעלה, מפני החידוש שבה.
והדבר דומה למלך שהשרים מבקשים לגרום לו תענוג, ומביאים לו 'ציפור המדברת', והמלך מתענג מזה. ונשאלת השאלה: הרי בני-אדם מדברים בבינה יתרה יותר מאשר הציפור? אלא התענוג הוא מהחידוש שבדבר.
(אור-התורה חלק ב, עמ' 566)
כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (כא,יב)
חז"ל אמרו (בבא-בתרא טז): "שלושה הטעימן הקב"ה מעין עולם-הבא - אברהם, יצחק ויעקב".
לעתיד-לבוא תתעלה בחינת ה'מקבל' ותהיה למעלה מה'משפיע', כדכתיב (ירמיה לא), "נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב). ומכיוון שאברהם היה בין אלה ש"הטעימן הקב"ה מעין עולם-הבא", לכן, "כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה".
(לקוטי-תורה, דף טו, עמ' ב, עמ' 30)
בירורי הלכה ומנהג
ענייני תפילה בציבור * 'זמן תפילה'
ענייני תפילה בציבור
אבקש להעיר על כמה מהדברים שפורסמו לאחרונה במדור 'בירור ענייני הלכה ומנהג':
א) מנין רמ"ח תיבות בקריאת-שמע: ב'התקשרות' (גיליון תקפט) דן בדבר חזרת "ה' א-לוקיכם אמת", כשכבר יצאו ידי-חובת קריאת-שמע בעתו ומתפללים כעת לאחר זמן קריאת-שמע. הנה:
1) כ"ק אדמו"ר זי"ע, בהיותו ש"ץ, נהג לומר בלחש "אני ה' א-לוקיכם" (לא "ה' א-לוקיכם אמת"), וכפי שציינתי ב'סידור רבינו הזקן - עם ציונים מקורות והערות' (עמ' צ הע' 121).
2) כל השאלה נשמעת כ"יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא". הרי עיקר מנהג חזרת "ה' א-לוקיכם אמת" הוא בעת התפילה (ע"י הש"ץ). ועל זה נתחדש (בלוח 'היום יום', י"ז באייר) שאף לפני התפילה יכפלו להשלים רמ"ח תיבות. וכעת עולה הקא-סלקא-דעתך לבטל השלמת מניין רמ"ח בעת התפילה כשאומר ברכות קריאת-שמע וכו'! ולפי סברה זו ייתכן לומר שגם בתפילת הציבור, אם מתפללים לאחר זמן קריאת-שמע, אין הש"ץ צריך לסיים בקול "ה' א-לוקיכם אמת". וישתקע הדבר ולא ייאמר*.
ב) שירת הציבור באמירת 'הודו' בהלל: אולי יש לתווך בין השמועות הסותרות (בגליון תקצ עמ' 17) ולומר שזה תלוי בסוג הניגון, ובאם על-אף שירת הצבור עדיין אפשר לשמוע הש"ץ (ועל-כל-פנים הקהל הקרובים אליו), הרי אין כל כך חשש בזה.
ג) ברכה על מזוזה שנקבעה בלא ברכה: שם (עמ' 18) כתב שאם קבע מזוזה בלא ברכה אין לברך שוב על קביעתה, גם אם יסירנה כדי לבודקה. ומציין בהערה לספר שכל-טוב.
ברם ממכתבי כ"ק אדמו"ר זי"ע מוכח דלא סבירא ליה כן - ראה 'שערי הלכה ומנהג' ח"ג עמ' שמג (אגרות-קודש כרך יט ע' שצ, מיום ה' במנ"א תש"כ) שבחוץ-לארץ קובעים המזוזות תיכף בלא ברכה, "וביום השלושים מסירים מזוזה אחת לבודקה (או להחליפה במהודרה) וקובעים אותה בברכה בכוונה להוציא כל שאר המזוזות..".
ולא נחית לחלק בין חוזר וקובעה תיכף או לאחר היסח-הדעת. ומשמע שבכל עניין מוצדק לברך על קביעתה בשנית. ובספר שכל-טוב שם דן בדמיון מזוזה לטלית ותפילין, שבהן אם לא בירך בתחילה יכול למשמש בהן ולברך אז. ויש פוסקים שדימו הנחת היד על המזוזה למשמוש בציצית ובתפילין. ובהא מודינא שאין כאן מעשה - על-כל-פנים לא מעשה שווה למשמוש בציצית ובתפילין. אבל אם מוריד את המזוזה וחוזר וקובעה הרי יש כאן מעשה גמור, ואם-כן שפיר דמי לברך על זה. ואין מסקנת השכל-טוב משכנעת כלל לענ"ד.
ד) בנושא אנעים זמירות: לכאורה אין לזה כל-כך מקום במדור של בירור מנהג חב"ד**. ובכל אופן - בדקתי בסידור יעב"ץ דפוס ראשון (שהדפיס הוא בחייו) ולא מצאתי פיוט זה כלל במקומו, היינו בסוף מוסף של יום הש"ק.
ה) קדיש יתום באמצע פסוקי-דזמרה: צוטט מאיגרות-קודש (כרך ז, עמ' קלט) שהרבי שולל אמירת קדיש באמצע פסוקי-דזמרה "כיוון שאין זה חיוב פרטי שלו כי אם מוטל על המניין...". ומזה הוסק דהוא הדין לגבי קדיש יתום.
ולעניות-דעתי דווקא מכאן מוכח להפך. ולשם רקע, הנמען של מכתב קודש זה הוא הרה"ח ר' יצחק דובאוו ע"ה, שהוא היה הרב של קהל 'עדת ישראל' במנצ'סטר. ושמעתי מתושבי המקום שבגלל שהבעלי-בתים מיהרו למלאכתם והוא רצה להתפלל במתינות, על כן נהג להתחיל תפילתו לפני הציבור, וכיוון את השעה שכשיגיעו הציבור לתפילת שמונה-עשרה יוכל להתפלל איתם יחד.
ומכאן פנייתו לכ"ק אדמו"ר זי"ע, שאת אמירת קדיש דרבנן לפני 'הודו' רצה להעמיד על תילה, ולכן רצה לומר קדיש זה בעצמו, אלא שחשש מזה שהוא עומד כבר באמצע פסוקי-דזמרה. ואכן הוראת הרבי אליו היתה לשלילה "כיוון שאין זה חיוב פרטי שלו כי אם מוטל על המנין...". מה-שאין-כן באבל (רח"ל) שיש לו חיוב לומר קדיש, משמע מלשון הרבי שרשאי לומר הקדישים אז. וזה מתאים לדברי הפוסקים המתירים זאת, וכפי שצוטט ב'התקשרות' שם.
הרב לוי-יצחק ראסקין, דומ"ץ קהילת ליובאוויטש לונדון
הערות המערכת:
*) מכיוון שחזרת תיבות אלו שייכת למצוות קריאת-שמע, וכאן ע"פ דין הרי זה רק "כקורא בתורה" (שו"ע אדה"ז סי' נח ס"י), עדיין יש מקום לדון אם הדבר נחוץ.
**) כבר זכינו לבירור של הרב הכותב בשאלות רבות שמעלים חסידי חב"ד המתפללים במניין מנוסח אחר ('התקשרות' גיליון תקל"ד עמ' 14).
איחר במזיד 'זמן תפילה'
בקשר ל'בירור' בנושא 'זמן תפילה' ('התקשרות', גיליון תקפ"ט), העירונו:
יש מקום לציין את דעת רב האי גאון (שהובאה להלכה ברשב"א, ברא"ש, בטור ובשו"ע סי' קח ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם סי"א), שאפילו מי שהזיד ולא התפלל תפילה כלשהי, שאין לו תשלומין, רשאי להתפלל אותה בתורת נדבה, ואין צריך לחדש בה דבר, "ויש לו שכר תפילת תחנונים ובקשת רחמים, אלא שאין לו שכר תפלת מצווה אלא שכר תפילת הרשות".
[אבל לכאורה במצב זה צריך על-כל-פנים לכתחילה לכוון שהוא מתפלל תפלה זו כ'נדבה' (במקום תפילה פלונית), ולא כ'חובה' דתפילת שחרית עצמה. ולא ראינו נוהגים כן. ועיין בשו"ע אדמוה"ז סי' קז ס"ב - ויש לברר מה הדין בקורבן נדבה שכיוון בו לשם חובה - וסי' קח ס"א - לעניין דיעבד].
המערכת
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת וירא
י"ז במרחשוון
הפטרה: "ואשה אחת... ותשא את בנה ותצא" (מלכים-ב ד,א-לז)1.
יום שלישי
כ' במרחשוון
יום-הולדת את כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בשנת תרכ"א2.
יום סגולה, שבו ה'מזלו גובר' של הנשיא פועל התגברות בעבודתם של חסידים ושל כלל ישראל, ועל-ידם - בכל העולם כולו3.
מהוראות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
ביום זה4, צריך כל אחד ואחד לקבל החלטות טובות להוסיף בהפצת המעיינות חוצה, לכל לראש - בנוגע לעצמו... ועוד ועיקר - הפצת התורה והמצוות והפצת היהדות בכללותה, חדורים בפנימיות התורה שנתבארה בתורת חסידות חב"ד, ועד להפצת אור הקדושה בכל העולם כולו, גם בנוגע למצוות שנצטוו בני-נח.
ב'שנת הבניין' (תשמ"ט) הציע הרבי5, שביום זה (ומה טוב - גם בימים שלפניו ושלאחריו) ישתדל כל אחד ואחד הנמצא בכל עיר ועיר שבה קיימת ישיבת תומכי-תמימים וסניפיה, ועל-אחת-כמה-וכמה בארצנו הקדושה ת"ו, להיכנס לבניין הישיבה, ולעשות שם פעולות טובות בכל שלושת הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים: להתפלל (או לומר מזמור תהילים, כולל ובמיוחד - המזמור המתאים למספר שנותיו של אדמו"ר מהורש"ב [השנה - מזמור קמ"ה]), וללמוד מתורתו.
בעיר שאין בה ישיבה זו - יעשו זאת בתוך בניין שתפקידו מעין הישיבה, כגון בית-חב"ד, בית תורה, תפילה וגמילות-חסדים. ומובן שעל-פי הציווי "ואהבת לרעך כמוך", יש להשתדל להשפיע על יהודים נוספים שגם הם יעשו כן, ועוד ועיקר - שפעולות אלה תיעשנה ברבים6. וכדאי ונכון שבין העניינים שלומדים מתורתו של בעל יום-ההולדת, ילמדו גם קונטרס 'החלצו', שעל-ידי זה יתווסף באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בקונטרס זה.
----------
1) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.
2) ראה בדבר הולדתו וברית-המילה שלו, ברשימות מדברי ימי חייו שנדפסו בראש קונטרס 'חנוך לנער' וב'ספר התולדות - אדמו"ר מוהרש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, פרק א.
"להעיר, שהקביעות דכ"ף מרחשוון היא לעולם באותו יום שבו חל ראש-השנה*". (סה"ש תש"נ ח"א עמ' 118 הערה 89).
*) "והוא "יום החמישים" מראש-השנה, שמורה על שער הנו"ן, בחינת הכתר (השייך לכ"ף מרחשוון)" (שם, בשולי הגיליון).
3) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 70.
4) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 496 (מוגה) ובסגנון אחר בספר-השיחות תשמ"ז ח"א עמ' 69.
5) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 56. וצ"ב אם כל האמור הוא הוראה גם לכל שנה ושנה.
6) "ובפרט על-פי מה שכתב בעל יום-ההולדת בקונטרס 'החלצו' (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' סא), ש'ההסכם אשר עושים שניים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפני עצמו'" (שם). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
