חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:21 זריחה: 6:08 י"ז באב התשע"ט, 18/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 589 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 589 - כל המדורים ברצף
תכלית הכוונה - "שוב"
במרחשוון ייבנה בית-המקדש השלישי
פעילות עם "אנשי-חיל"
פרשת נח
זמן תפילה * חזרת 'ה' אלוקיכם אמת' בשחרית * האם יש קדושה בתיבת 'חשמל' ? * "ואפילו 'עטרות ודיבון'
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 589, ערב שבת פרשת נח, ב' במרחשוון ה'תשס"ו (4.11.2005)

דבר מלכות

תכלית הכוונה - "שוב"

הסדר של חודש תשרי הוא באופן שתחילה היא ההליכה מלמטה למעלה עד למצב של מסירות-נפש בפועל בהכרזת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" * לאחר מכן מתחיל סדר של המשכה מלמעלה למטה עד ל"ויעקב הלך לדרכו" שזוהי תכלית הכוונה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [בתחילת ההתוועדות ניגנו את הניגון "שאמיל" שהרבי לימד בשמחת-תורה של אותה שנה. לאחר מכן אמר הרבי שיחה שנקודתה המרכזית הייתה שניגון הנ"ל הוא ניגון של געגועים, געגועי הנשמה לאלוקות. לאחר שניגנו הניגון פעם נוספת, אמר:]

בשבת פרשת נח תרצ"ג אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמר ד"ה צור תעודה חתום תורה בלימודי1.

במאמר הנ"ל נתבאר החילוק בין געגועים ואפילו התרפקות ובין מרירות עצמית - שהעניין של געגועים והתרפקות שייך רק כאשר יש ידיעה בהעניין שמתגעגע אליו ומתרפק עליו, מה-שאין-כן העניין של מרירות עצמית שייך גם כאשר אין לו ידיעה בזה כלל, ועל זה אומרים2 "אלוקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו".

ולהעיר, שהאמור שגעגועים שייך רק לעניין שמושג אצלו, מהווה הכרח על לימוד פנימיות התורה - כמבואר בספרי חוקרי ישראל מימי הביניים3, שאי-אפשר להיות אהבה ויראה אלא רק לעניין שמשיג, ובלשון הרמב"ם4 "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם כו'", והיינו, שאי-אפשר שיהיה אהבה וגעגועים לאלוקות אלא על-ידי זה שיתבונן וישיג בו יתברך, או בפעולותיו על-כל-פנים, או על-כל-פנים בפעולותיו בנוגע להאדם. וכיוון שכן, הרי בהכרח ללמוד פנימיות התורה, כפי שנקבעה בתורת החסידות, שדווקא על-ידי זה יבוא לידי קיום מצוות אהבה ויראה.

ב. על-פי זה מובן שעניין הגעגועים של הנשמה ל"הרים הגבוהים ליעלים"5 , הרי זה לפי שבדרגה זו יש לנשמה מושג, כיוון שקודם ירידתה למטה היתה בדרגה זו; אבל בנוגע לדרגה שהנשמה לא היתה בה מעולם - לא שייך געגועים לדרגה זו, כיוון שאין לה מושג בזה.

והעניין בזה:

עניין הגעגועים יכול להיות ביחס למדריגות נעלות יותר, גם קודם הצמצום, כפי ששיער בעצמו כו', וגם למעלה יותר, בכללות האור שבגילוי. מה-שאין-כן ביחס לעצם האור, ומכל-שכן בהעצמות - לא שייך עניין הגעגועים, כיוון שהנשמה לא היתה שם.

ואף-על-פי שנשמות ישראל מושרשות בהעצמות ממש - הרי בהיותן שם אינן בבחינת "נשמה", כך, שאין זה קשור עם המציאות של הנשמה, ובמילא אי-אפשר שיהיה לה מושג בעניין זה.

מה-שאין-כן בבחינת האור - הנה אף-על-פי שבירידתה למטה הרי היא שלא בערך גם לבחינת האור, מכל-מקום, כיוון שהיתה שם בבחינת נשמה, הרי זה קשור עם המציאות שלה, כך, שהאור יש לו שייכות לעניין הכלים, ועד להגוף, ולכן שייך עניין הגעגועים לבחינת האור.

ג. והנה כאשר הנשמה יורדת למטה ומתגעגעת לשורשה כפי שהיא בהאור שקודם הצמצום - אומרים לה שירידה זו היא צורך עלייה, היינו, שדווקא על-ידי הירידה תגיע לבחינת העצמות.

ועניין זה מרומז בתנועה האחרונה של ניגון הנ"ל - שמבטא את התקווה שסוף-כל-סוף יגיע כו' למעלה יותר מכפי שהיה לפני זה.

ואף-על-פי שמדובר אודות בחינת העצמות, שכיוון שאין לו בזה מושג כלל, לא שייך עניין של געגועים לזה (כנ"ל), ובמילא לא שייך לומר שהידיעה שיגיע בבחינת העצמות מרווה את הגעגועים (כי כאשר אין עניין של געגועים, לא שייך לרוות את הגעגועים) - מכל-מקום הרי זה פועל שלא יתבטל ממציאותו מצד גודל הגעגועים:

מצד גודל הגעגועים לעלות למעלה, יכול להיות שיתבטל ממציאותו ומעבודתו שצריך לעבוד למטה בגוף; אבל ביודעו שירידה צורך עלייה, ודווקא על-ידי העבודה למטה יגיע לבחינת העצמות - הנה אף-על-פי שלא שייך לומר שעניין זה מרווה אותו, כיוון שאינו יודע כלל מהות הדבר, מכל-מקום, הרי זה פועל שלא יתבטל ממציאותו, ויעבוד את עבודתו למטה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ד. ועניין זה שייך במיוחד לסיומו של חודש תשרי:

כאשר עומדים לצאת מחודש תשרי, "ויעקב הלך לדרכו"6 הנה אף-על-פי שעוזבים את כל הגילויים כו', יש לזכור שהכוונה היא בעבודה ד"יעקב הלך לדרכו".

וכמבואר בדרושי חסידות ד"ה ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך7, שתכלית הכוונה היא - "שילח את העם", ומה שנאמר "שילח", קאי על העצמות, שלכן נאמר "שילח" סתם, ולא  נאמר מי השולח, כיוון שקאי על העצמות דלא אתרמיז בשום אות וקוץ (כדלקמן ס"ו ואילך).

* * *

ה. הסדר דחודש תשרי הוא באופן שתחילה היא ההליכה מלמטה למעלה - החל מראש-השנה, שהוא עניין הקבלת-עול כללי8, ואחר-כך עשרת ימי תשובה, שבהם העבודה היא בעומק יותר, "ממעמקים"9, ובאופן שמיום ליום הולכים מעומק לעומק נעלה יותר, ואחר-כך באים ליום-הכיפורים שהוא הפנימיות דראש-השנה10, ועד לתפילת נעילה, שבסיומה עומדים במעמד ומצב של מסירת-נפש בפועל, ומכריזים "שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד"11;

ואחר-כך מתחיל הסדר של המשכה מלמעלה למטה - החל מד' הימים שבין יום-הכיפורים לסוכות, ואחר-כך בסוכות שאז היא המשכת המקיפים, ואחר-כך בשמיני-עצרת ושמחת-תורה, שאז באה ההמשכה בפנימיות, ואחר-כך "ויעקב הלך לדרכו", שזוהי תכלית הכוונה.

והעניין בזה - שתכלית הכוונה היא "שוב" דווקא, ולא "רצוא": כל העניינים שלפני זה הם באופן של "רצוא", והיינו, לא רק העליות דראש-השנה ויום-הכיפורים, אלא אפילו ההמשכות שבסוכות הם גם עניין של "רצוא", להיותם באופן של מקיפים; ואילו הכוונה היא העניין ד"שוב" דווקא, שמתחיל בשמיני-עצרת, שאז באה ההמשכה בפנימיות, ומזה באים להעניין ד"ויעקב הלך לדרכו".

ו. על-פי זה יובן מה שכתוב12 "ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך" - דלכאורה אינו מובן:

א) הרי שילוח העם היה למחרת שמיני-עצרת13, ולמה נאמר "ביום השמיני שילח את העם"?

ב) הרי הסדר היה שתחילה ברכו העם את המלך ואחר-כך שילח המלך את העם, ולמה נאמר בכתוב בסדר הפוך - "שילח את העם (ואחר-כך) ויברכו"?

ג) תיבת "המלך" - מתאים יותר לכותבה בתחילת הפסוק: "שילח המלך את העם", ולמה נכתבה בסיום הפסוק, "ויברכו את המלך", דלכאורה הווי ליה למימר "שילח המלך את העם ויברכו אותו"?

ז. ויובן על-פי האמור לעיל שתכלית הכוונה הוא עניין ה"שוב", "ויעקב הלך לדרכו", שזהו העניין ד"שילח את העם"7:

כיוון שהעניין ד"שילח את העם" הוא תכלית הכוונה, לכן נאמר "שילח" סתם, ולא נאמר מי הוא השולח, דקאי על עצמות ומהות, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ14.

ועל זה נאמר "ויברכו את המלך" - שעל-ידי העבודה ד"שילח את העם" פועלים העניין ד"ויברכו את המלך":

ידוע שעבודה צורך גבוה15, ועל-ידי העבודה מוסיפים כוח כביכול בפמליא של מעלה16. וזהו "ויברכו את המלך", שפועלים עלייה בבחינת המלכות, אפילו כפי שהיא "בירח האיתנים"17, שאז היא בתכלית העילוי - כי, עליית המלכות מצד עצמה היא רק בבחינת האור, ואילו על-ידי העבודה ד"שילח את העם" פועלים בהמלכות ברכה והמשכה מבחינת העצמות, שעליו נאמר "שילח את העם", כנ"ל.

וזהו גם מה שנאמר "ביום  השמיני שילח את העם":

"שמיני" - עם היותו בספירת הבינה18, הרי ידוע פתגם הרב המגיד19 ש"שמיני" הוא מלשון "שמנונית", ועניין השמנונית מתבטא בכך שיש בה גם מבחינת החכמה, שהרי חכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין20, וגם מבחינת עתיק, שהרי התגלות עתיק בבינה21.

וזהו "ביום השמיני שילח את העם" - שהכוח על העניין ד"שילח את העם" הוא מבחינת עתיק, כוח העצמות.

ח. והעניין בזה בנוגע אלינו בעבודה:

בשביל העניין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה" היו רבותינו נשיאינו שולחים שלוחים למקומות שונים להפיץ את המעיינות דתורת החסידות, כפי שהיה בכל דור ודור. ובדורות האחרונים - כיוון שמשיח צריך לבוא תיכף ("אט אט דארף שוין משיח קומען"), וביאתו תלויה בהפצת המעיינות חוצה22 - הרי זה במרחב ובריבוי יותר.

צריכים לידע אפוא שאף-על-פי שנוסעים למקום רחוק בגשמיות, וישנם ריבוי אבנים ועפר שמפסיקים בשטח הגשמי, מכל-מקום, דווקא שם יש לו את פנימיות המשלח, שהרי העניין ד"שילח את העם" הוא מבחינת העצם (כנ"ל), ונמצא, שבהיותו בקירוב מקום יש לו רק את החיצוניות, ודווקא על-ידי השליחות יש לו את עצמיות המשלח.

ואלו שמתעקשים ורוצים להיות בקירוב מקום דווקא - הרי זה כמשל מי שעומד לילך לחתונה, וכבר עשה את כל ההכנות, ואפילו צחצח את נעליו...  אבל בפועל לא הלך אל החופה! ועל-דרך זה בנמשל, שהרי "לא המדרש עיקר אלא המעשה"23.

וכאמור, שבהיותו בקירוב מקום יש לו רק את החיצוניות, ועוד זאת, שכיוון שאין זה אלא חיצוניות בלבד, הרי מי יודע עד כמה הדבר יחזיק מעמד, וייתכן שייאבד זאת.

ט. כאשר מגיע הזמן שצריכים לנסוע לשליחות - אזי ה"קירוב מקום" אינו מקום עבורו.

וכידוע הסיפור24 אודות אדמו"ר הזקן, שבהיותו בוויטעבסק סבל רדיפות מחותנו כו', ולאחרי זמן, כשנסע לליאזנא ונעשה שם "מגיד", ומובן שה"שכירות" שקיבל שם לא הספיקה עבורו - כתבה לו חותנתו (כיוון שחותנו כבר לא היה בחיים) שיחזור לוויטעבסק והיא תדאג לכל צרכיו. והשיב לה: איתא בגמרא25 ש"הוולד...במעי אמו... מלמדין אותו כל התורה כולה", ואף-על-פי-כן, לאחרי כן, לא שייך לחזור לשם, כיוון שהמקום נעשה קטן והוא נעשה גדול...

ועל-דרך זה בנידון דידן: כאשר גדל וצריך לנסוע למלאות שליחותו - אין מקום עבורו להישאר, ואם ישאר, מי יודע אם תשאר אצלו אפילו החיצוניות.

וה' יתברך יעזור שיהיה זה בחסד וברחמים, וימלא את שליחותו.

י. וזהו העניין ד"שילח את העם":

על-ידי מילוי השליחות - הנה אפילו אלו שהם בבחינת "עם", מלשון (גחלים) עוממות (כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה26), נעשה אצלם העניין ד"שילח את העם", היינו, ההתקשרות עם העצמות.

ועל-ידי זה - "ויברכו את המלך", שמוסיפים כוח בפמליא של מעלה, שממשיכים במלכות מבחינת העצמות.

ואז מגיעים למעמד ומצב שיוצאים מכל ההגבלות, כמו שכתוב27 "ופרצת גו'", ועד לסיום וחותם הפסוק (שהוא העיקר) "ונברכו גו' ובזרעך" - שזהו גם תוכן המשך הפסוק  ד"שילח את העם": "ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב", כדרשת חז"ל28 שזהו עניין הקשור עם "זרעך" (סיום וחותם הפסוק "ופרצת").

ועד שבאים להעניין ד"נחלה בלי מצרים"29 שלמעלה גם מהעניין ד"ופרצת"30, שהרי "ופרצת ימה וקדמה גו'" אינו אלא פריצת הגדרים וההגבלות, אבל עדיין אין זה בלי גבול לאמיתתו, ולמעלה מזה הוא העניין ד"נחלה בלי מצרים",

ועד שבאים לבחינת העצמות שלמעלה מגבול ובלי גבול,

כפי שיתגלה לעתיד לבוא, כאשר יקויים הייעוד31 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" - כסיום הפסוק "(על כל הטובה אשר עשה ה') לדוד עבדו" - במהרה בימינו.

* * *

יא. בעניין הנ"ל יש צורך להבהיר פרט נוסף:

ישנם כאלו שהולכים אמנם בתנועה ד"שוב", אבל בהליכתם שוכחים הם לגמרי אודות ה"שילח"... כיוון שנעשים טרודים ומוטרדים בעניינים הגשמיים, לא רק ראשו ורובו, אלא גם כולו (כמבואר בהקדמה לדרך-חיים).

אי-אפשר שיהיה רק העניין ד"שוב" ללא "רצוא", אלא צריך להיות גם ה"רצוא" והגעגועים.

יש צורך ב"רצוא" ו"שוב" שניהם יחד, אלא, שהרצוא ושוב צריכים להיות במזיגה נכונה32, היינו, שהרצוא לא יהיה בתוקף ביותר, שאז עלול להתבטל מעבודתו, וכמו כן שהשוב לא יהיה בתוקף ביותר, ללא רצוא, בכדי שלא ישכח על שליחותו.

וכאשר הרצוא והשוב הם במזיגה נכונה, הנה לא זו בלבד שאינם סותרים זה לזה, אלא אדרבה, שהם מסייעים זה לזה.

ואז ממלאים את השליחות של הפצת המעיינות כדבעי, ופועלים ביאת "דוד עבדו", בקרוב ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בראשית, מברכים החודש מרחשוון, ה'תשי"ט.
'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ט, חלק ראשון (כד) עמ' 183-189 - בלתי מוגה)

-----------------

1) ראה גם תו"מ חי"ג עמ' 115. וש"נ.

2) נוסח ברכת "יוצר".

3) ראה מו"נ ח"ג פנ"א. ועוד. חוה"ל שער אהבת ה' פ"ג.

4) הל' יסוה"ת רפ"ב.

5) תהילים קד,יח.

6) לשון הכתוב - ויצא לב,ב. וראה שיחת ש"פ בראשית (התוועדות ב) תשי"ז סמ"ה (תו"מ חי"ח עמ' 160). וש"נ.

7) סה"מ תרע"ח עמ' לט ואילך.

8) ראה המשך תרע"ב שם עמ' קמד ואילך. סה"מ תרס"ב עמ' רכה ואילך. תרצ"ט עמ' 6. 13. תש"ב עמ' 8.

9) ראה ד"ה שיר המעלות דיום ב' דראש-השנה. וש"נ.

10) לקו"ת דרושי ראש-השנה נח,א. ובכ"מ.

11) ראה תו"מ חט"ו עמ' 93. וש"נ.

12) מלכים-א ח,סו.

13) ראה דברי-הימים-ב ז, יו"ד - הובא במצו"ד עה"פ.

14) ראה לקו"ת פינחס פ,ב. ובכ"מ.

15) ראה של"ה שער הגדול כט,ב  ואילך. עבוה"ק חלק העבודה בתחילתו.

16) ראה איכ"ר פ"א, לג.

17) מלכים-א שם,ב.

18) ראה זח"ג רמה,ב. תקו"ז תכ"א (סא,ב). לקו"ת דרושי שמע"צ פד,ג. ובכ"מ.

19) ראה ד"ה ביום השמיני שילח את העם תשמ"א פ"ט (תו"מ סה"מ תשרי עמ' רלד). וש"נ.

20) ראה זח"ג ד,א.

21) ראה שם קעח,ב.

22) ראה אגה"ק דהבעש"ט (כתר-שם-טוב בתחילתו. ובכ"מ).

23) אבות פ"א מי"ז.

24) ראה בית-רבי ח"א ספ"א. פכ"ד (עמ' 108).

25) נידה ל,ב.

26) רפ"ז.

27) ויצא כח,יד.

28) יומא ט,א.

29) שבת קיח, סע"א.

30) ראה לקמן הערה 68 בגוף השיחה.

31) יחזקאל לז,כה.

32) ראה תו"א וישלח כה,ב. ובכ"מ.

משיח וגאולה בפרשה

במרחשוון ייבנה בית-המקדש השלישי

על-ידי שמגלים בעולם את האל"ף, "אלופו של עולם"

בניין בית-המקדש השלישי שייך במיוחד לחודש מרחשוון. והביאור בזה:

נתבאר... ששמו של חודש מרחשוון בלשון-הקודש הוא - "בול". וכמבואר במדרש (יל"ש מלכים רמז קפד) "מהו בירח בול, בירח מבול חסר מ', כנגד ארבעים יום, שאף-על-פי שנשבע הקב"ה כי מי נח זאת לי, אף-על-פי-כן מ' יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם, עד שעמד שלמה ובנה את בית-המקדש, ופסקו אותם מ' יום, לפיכך כתיב חסר מ', כנגד ארבעים יום שפסקו".

זאת אומרת: קודם פעולתו של שלמה המלך "היו אותם הימים (שבהם התחילו גשמי המבול בתוקפם) עושים רושם בעולם", ועל-ידי מעשיו ועבודתו של שלמה המלך בבניין בית-המקדש, "פסקו אותם מ' יום".

וממשיך במדרש שם: "משנעשה הבית בירח בול, נעשה נעול י"ב חודש, והיו הכל ממלמלים על שלמה כו', והקב"ה חשב לערב שמחת בית-המקדש בחודש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חודש תשרי כו' שנולד בו אברהם".

ומבאר במדרש שכן מצינו במלאכת המשכן: "בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן כו', והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו, והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק".

ומסיים במדרש: "ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם. מה שילם לו הקב"ה - חנוכת חשמונאי [הקשורה עם חנוכת בית-המקדש, ומשכן (שנגמרה מלאכתו בכסלו) אקרי מקדש]. וכן מרחשוון עתיד הקב"ה לשלם לו" - בבית-המקדש השלישי.

ועל-פי זה מובן שכללות העניין דבניין בית-המקדש השלישי שייך לחודש מרחשוון - שהרי "עתיד הקב"ה לשלם לו" (לחודש מרחשוון) בבניין בית-המקדש השלישי.

ועל-פי זה מובן גם הקשר שבין חודש תשרי לחודש מרחשוון - היינו, שלאחרי שלימות העבודה דחודש תשרי, זוכים לבניין בית-המקדש השלישי בחודש מרחשוון.

על-פי האמור לעיל שחודש מרחשוון קשור עם בניין בית-המקדש השלישי - מובנת גודל מעלת חודש מרחשוון, מאחר שבו נפעל בניין בית-המקדש השלישי, שמעלתו גדולה ממעלת המשכן, בית ראשון ובית שני, מאחר שהוא בניין נצחי כו', שזהו דבר שלא היה לעולמים...

ועל-פי זה מובן גודל העילוי דבית-המקדש השלישי אפילו ביחס למשכן (מעשה ידי משה) - כי בניין בית-המקדש השלישי יהיה בד בבד עם הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחריה גלות, ואז תהיה העבודה דהקרבת הקורבנות בפועל, בבית נצחי, דירת קבע כו'...

וכל זה נפעל על-ידי עבודת בני-ישראל לגלות בעולם את האל"ף, "אלופו של עולם" שעל-ידי זה מהפכים את ה"גולה" (גלות) ל"גאולה".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נח ה'תשמ"ב. 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ב, עמ' 354-353 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

פעילות עם "אנשי-חיל"

"מכיוון שנוכח כאן אחד מהצבא, שהוא גם קצין בצבא, וקצין דתי ועם זקן שלם, ובצבא הרי נהוג ששרים 'מארש' ידאג אפוא שיושר כאן 'מארש'" * על פעילות חב"ד עם חיילי צה"ל בשנים הראשונות * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

מאז ומעולם הקדיש הרבי תשומת-לב מיוחדת לפעילות בקרב חיילי צה"ל. הפעילות התמסדה במשך השנים, וקיבלה דפוסים קבועים, של פעילות המקיפה את כלל חיילי צה"ל, כשהיא מאורגנת על-ידי צעירי-אגודת-חב"ד ומתואמת עם גורמי הצבא השונים. כך התבטא הרבי בשנת תשמ"ב ('מקדש מלך', כרך ד, עמ' תלז):

ובפרט שבצבא כבר רגילים לקבל החלטות שונות בנוגע לפעולות צעירי-אגודת-חב"ד וכיוצא-בזה.

מפילים פחד על "הצד שכנגד"

המקום - 770. הזמן - שבת-קודש פרשת במדבר תשי"ד. המעמד - התוועדות כ"ק אדמו"ר לרגל שבת מברכים סיוון.

בשיחה השלישית בהתוועדות דיבר הרבי על "יוצאי צבא". במוקד הדברים - הטעם שבני-ישראל נזקקו ל"יוצאי צבא", אף-על-פי שהיו להם ענני כבוד; התנאי הראשון שנדרש מ"יוצאי צבא" הוא שלא יהיו בעלי מומין, כלומר שהם שלמים ברוחניות, ובזכות זה הפילו פחד על אומות-העולם (ומצד זה גופא היו ענני הכבוד); ההוראה מהנ"ל - גם תלמידי ישיבות שאינם "יורים" בפועל, הרי עצם מציאותם פועלת על הצד שכנגד שיהיו יראים להילחם.

השיחה נדפסה ב'תורת מנחם' תשי"ד, כרך יא, עמ' 281-279. הרקע לאמירתה הוא לכאורה, פרשת-השבוע ("בנוגע למניין בני-ישראל שבפרשתנו"). אולם בסיום השיחה כפי שנדפסה (שם) נאמר: "ומכיוון שהסדר ד"צבא" הוא שהיציאה למלחמה היא מתוך "מארש" [=שיר לכת] - ינגנו עתה "מארש"".

בפועל אמר הרבי דברים נוספים בסיומה של אותה שיחה (בערך):

מכיוון שנוכח כאן אחד מהצבא, שהוא גם קצין בצבא, וקצין דתי ועם זקן שלם, ובצבא הרי נהוג ששרים "מארש" ידאג אפוא שיושר כאן "מארש"...

אחר-כך הפטיר הרבי: "הוא חלש כמו אחרי תענית...".

"אל חיילי צה"ל"

כמחצית השנה לאחר-מכן פרסם כתב-העת "מחניים", שהופיע מטעם הרבנות הצבאית ויועד לחיילים הדתים ששירתו בצה"ל, מאמר שנשא את הכותרת "מדברי האדמו"ר מליובוויטש אל חיילי צה"ל". בדברי הרקע של המערכת נכתב כדלהלן:

"לפני חודשים מספר ביקר אחד מקציני הרבנות הצבאית, הנמנה על חסידי חב"ד, אצל האדמו"ר מליובאוויטש בארצות-הברית. האדמו"ר התעניין בבעיות הדת בצה"ל ואף אמר "תורה" לכבוד הקצין הצעיר לצה"ל...".

לאחר הפרסום הגיב הרבי בשורת הערות (איגרות-קודש, כרך י, עמ' קצג, רטז-ריז) וביניהן: 1) יש שם עירוב עניינים ואי-דיוק בהעתקה ובסדר הדברים, במידה גדולה. 2) חבל שלא נרשם שזהו תרגום ("העתקה מאידית") ובלתי מוגה ("ואינו מוגה על-ידי"). 3) להבא יש להשמיט כפילויות. 4) להוסיף ביאור - לפחות בחצאי-עיגול - ולנסח את הדברים בדרך מן הקל אל הכבד.

למרות ההערות, הדגיש הרבי "שלמרות כל הנ"ל נכון הדבר שהדפיסו ב'מחנים' ולסלול דרך ...לזה".

"השפעה דיראת-שמים"

מיהו אותו קצין דתי? ובכן מדובר בהרה"ח ר' לייבל (יחיאל-מיכל-יהודה-לייב) שיחי' זלמנוב מבני-ברק, ששירת ברבנות הצבאית מאז גיוסו בחנוכה תשי"ב ועד שחרורו בחודש אלול תשי"ד. אם כי המשיך לפעול עם אנשי הצבא - "אנ"ח" - אנשי-חיל, בלשונו של הרבי.

בכ"ז בניסן תשי"ב כתב הרבי לאבי הנ"ל (איגרות-קודש, כרך כא, עמ' קנב-קנג):

כותב על-דבר בנו יחיאל-יהודה שי' שסידרו אותו ברבנות הצבאית בהשפעתו על בנו שי' להגדיל את אור דנר ה' נשמת אדם הנמצא בתוכו, ובפרט שעל-ידי זה יוכל גם-כן לראות פירות בהמושפעים שלו בתוך הצבא, אשר שם נחוצה ביותר וביותר ההשפעה דיראת-שמים במרץ גדול ובדברים היוצאים מן הלב, וכמו שכתוב והיה מחנך קדוש, וכדמוכח מעניין דאשת יפת-תואר וכו'.

ומטובו לפרוש בשלום בנו יחיאל-יהודא שי' ולמסור לו ברכתי, אשר יזכהו השי"ת להשתמש בהכוחות הצפונים בו, מורשת אבות דגזע אנ"ש להביאם אל הפועל ולהשפיע על כל סביבתו בנר מצווה ותורה אור ומאור שבתורה זוהי תורת החסידות.

"רואים שדבריו יוצאים מהלב"

על פעולותיו של הרב זלמנוב ניתן ללמוד מן הצד:

בתוך רשמי עיתונאי (שלמה יהלומי) "שבת במחנה צבאי" שפורסמו באחד מכתבי-העת (אולי 'שערים') נכתבו הדברים הבאים:

"...בליל שבת לפני קבלת שבת הרצה קצין הדת (בחור כהלכה, תלמיד-חכם ומקובל על החיילים) לפני כשלוש מאות וחמישים חייל... והתוכן כולו חסידות, שלא קשה היה להבחין שממקור חב"די הוא. ואמנם חסיד ליובאוויטשי הוא הקצין... אחרי הרצאתו קרא לאחד החיילים להתפלל תפילת קבלת שבת... למחרת... לפני קריאת התורה דיבר הקצין על עניין הקורבנות ושוב - חסידות. סעודה שלישית ארכה כשעה וחצי... שירים חסידיים... גם בסעודה שלישית אמר הקצין דברי תורה ושוב - חסידות. ובכל הרצאותיו הוא מעמיד את הדגש על קיום תורה ומצוות. ורואים שדבריו יוצאים מן הלב ועל כן מכבדים אותו החיילים".

אתערותא דלעילא

ב'מחניים' (כסלו תשט"ו) נאמר: "לאחר מכן מסר האדמו"ר בקבוק יי"ש לידי הקצין וביקשו שישתה "לחיים" בשמו עם קציני וחיילי צה"ל".

לימים סיפר הרב זלמנוב ל'כפר חב"ד' (גיליון 558 עמ' 28):

"בהתוועדות שבת מברכים חודש סיוון קיבלתי מהרבי שליט"א בעצמו (מבלי שהזמנתי, כפי שהיה נהוג בתקופות מאוחרות יותר) שני בקבוקי משקה: האחד "עבור אנשי הצבא" והשני עבור "צעירי-אגודת-חב"ד" (הייתי אז פעיל גם במרכז צא"ח בתל-אביב)...".    

ממעייני החסידות

פרשת נח

ויבא נח ובניו ואשתו... אל התיבה (ז,ז)

"תיבה" רומז לתיבות התורה והתפילה. אין אדם יכול להסתפק בכך שהוא עצמו נכנס לתיבות התורה והתפילה, כלומר, שנמצא במצב של קדושה ועילוי. מחובתו "להכניס" גם את בני ביתו - "בניו ואשתו" - אל התיבה.

יתרה מזו: רז"ל אמרו (רש"י דברים ו) "בניך - אלו התלמידים", ו"אשה" רומז למקבל. "בן" ו"אשה" כוללים אפוא את כל בני-ישראל, כי כל בני-ישראל, שהם קומה אחת שלמה, מקבלים זה מזה.

כשאדם מכניס ל"תיבה" עוד יהודי, הוא זוכה לעזר ולסיוע מלמעלה בעבודתו הפרטית, ככתוב (פסוק טז), "ויסגור ה' בעדו". וכפי שאמרו רז"ל (תמורה טז), שכאשר העשיר משפיע לעני, מתברכים שניהם, הן הנותן והן המקבל.

(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 10-8)

שניים שניים באו... אל התיבה זכר ונקבה (ז,ט)

בכל "תיבה" שבתורה שני פירושים - "זכר" ו"נקבה". "זכר" - בחינת רחמים וחסד; "נקבה" - בחינת דין וגבורה.

(כתר-שם-טוב, סימן כא, עמ' 8)

נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (ז,יא)

שני סוגי טרדות מונעים את האדם מעבודת ה':

א) "מעיינות תהום רבה" - טרדות הבאות מדברים פחותים וגשמיים, טרדות ודאגות הפרנסה וכיוצא בזה.

ב) "ארובות השמים" - טרדות הבאות מדברים נעלים ורוחניים, כמו הטרדות של עסקנות ציבורית וכיוצא בזה.

העצה לשני סוגי הטרדות האלה היא - "בוא אל התיבה", להיכנס אל תוך תיבות ואותיות התורה והתפילה.

(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 5)

ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)

גם עניין בתורה שהוא בעל תוכן שלילי, כגון עונש המבול, הנה לפי הפירוש הרוחני - כפי שהתורה נלמדת בעולמות העליונים - כולו קודש. זהו שנאמר במדרש (בראשית-רבה פ"ה,א): "מתחילת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים... עמד דור המבול ומרד בו... אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם. הדא הוא דכתיב ויהי הגשם על הארץ" ("הגשם, כלומר, אותו הגשם שהיה מששת ימי בראשית", רש"י). היינו, שמצב העולם במשך המבול דומה למצבו הנעלה בתחילת בריאתו - עולם המקלס את הקב"ה.

(לקוטי-שיחות, כרך ל, עמ' 16)

ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
כשהורידו הורידו ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה (רש"י)

בוא וראה גודל מעלת התשובה. במשך מאה ועשרים שנה האריך הקב"ה את אפו, אולי יחזרו אנשי הדור בתשובה, אך הם לא חזרו, דבר שמראה על עוצם ירידתם ושפלותם. ואף-על-פי-כן, גם לאחרי שכבר התחיל המבול, היה הדבר תלוי באנשי דור המבול, ואילו חזרו אז בתשובה (ואפילו הרהור של תשובה), הרי בשעתא חדא וברגעא חדא, היו מי המבול נהפכים לגשמי ברכה.

(ספר-השיחות תשמ"ח, כרך א, עמ' 26)

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (ז,יב)
ולהלן (פסוק יז) הוא אומר ויהי המבול. אלא כשהורידן - הורידן ברחמים, שאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה; כשלא חזרו, היו למבול (רש"י)

יש לתמוה, הרי בפסוקנו נאמר שהגשם נמשך "ארבעים יום וארבעים לילה"?! ויש לומר על-פי המבואר בחסידות, שהמבול בא לטהר את הארץ מטומאתה, ולכן נמשך ארבעים יום, כדוגמת המקווה ששיעורו ארבעים סאה. והיינו, שהמבול הוא עונש רק עבור אנשי דור המבול, אך כשלעצמו הוא עניין חיובי, טהרת הארץ. לפי זה מובן, שהגשם - גשמי ברכה - נמשך ארבעים יום, שהרי פנימיות המבול היא גשמי ברכה, טהרת העולם.

(לקוטי-שיחות, כרך כה, עמ' 26)

וישאר אך נח (ז,כג)
אך נח: לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה:  ...גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם (רש"י)

מנין לו לרש"י, בפשטות הכתובים, שהיה זה ארי שהכיש את נח?

אלא שלרש"י היה קשה: ודאי עזרו בניו של נח לאביהם בטיפול בחיות ובבהמות, ואם-כן, מדוע, רק נח גנח וכהה דם, ולא בניו?

כדי לתרץ שאלה זו הביא רש"י פירוש נוסף, שנח איחר מזונות לארי והכישו: הארי הוא המלך שבחיות, ונח עצמו זן אותו. לכן כשהתאחרו מזונותיו של הארי, נשך את נח.

רמז לכך: תיבת אך. תיבה זו נדרשת נוטריקון: אריה הכישו (אות "ה" שבראש התיבה אינה מאותיות ה"פעל").

(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 51)

* * *

ביאור הדברים על-פי רוחניות:

נח, אף שהיה "איש צדיק", מכל-מקום עסק וטרח בפרנסת כל ברואי העולם, כולל גם הבהמות והחיות. ואף שהדבר היה קשור בסבל אישי ("ארי הכישו", "גונח וכוהה דם") מכל-מקום לא חדל מעבודתו זו.

מכאן ההוראה לכל אדם, גם מי שהוא "צדיק תמים", שעליו לעסוק ב"פרנסת" יהודים במזון רוחני. כולל גם יהודים שהם בבחינת "חיות" או "בהמות" בעיניו. ואף אם הדבר קשור בסבל אישי, עליו לדבוק בעבודה קדושה זו.

(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 53)

בירורי הלכה ומנהג

זמן תפילה * חזרת 'ה' אלוקיכם אמת' בשחרית * האם יש קדושה בתיבת 'חשמל' ? * "ואפילו 'עטרות ודיבון'"

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

זמן תפילה

במענה לשאלת רבים בדבר 'זמן תפילה' בהלכה וכיצד זה עולה בקנה אחד עם מנהגנו בעניין - הנה נקודת הדברים:

א. כידוע, על-פי שולחן-ערוך סוף זמן תפילה הוא בסוף "שעה רביעית". מי שלא התפלל, רשאי להתפלל שמונה-עשרה של שחרית גם אחר-כך (כ"תשלומין", שו"ע אדה"ז פט,ב) וברכות קריאת-שמע - רק לפי דעה אחת (שדחה שם בסי' נח סו"ס י). אחרי חצות מדינא צריך להתפלל מנחה, ו(אם העובדה שלא התפלל שחרית בזמנה הייתה בשוגג) להשלים אחר-כך שמונה-עשרה של שחרית.

ב. יש לימודי-זכות על המאריכים בתפילה, וגם מהם דורש הרבי שיתחילו על-כל-פנים לפני חצות (ראה אג"ק ו, עמ' שנד. ה, עמ' שיב). למרות שההכנה של כל אחד לפי ערכו (וכלל זה טהרת הגוף) וההתבוננות והכוונה ב"דע לפני מי אתה עומד" הן עיקריות יותר מתפילה בציבור ואפילו מהדיוק בזמן תפילה, הרי זה רק עד כמה שנחוץ לאחר כדי להתפלל בכוונה ולא יותר מזה (ראה אג"ק יג, עמ' רלה. יד, עמ' תז).

ג. זמן התפילה המאוחר שלנו בשבת הוא על-פי מנהג והוראת רבותינו, כמבואר ב'תורת מנחם - התוועדויות' (ה) תשי"ב ח"ב עמ' 147-144 (בדווקא, אך שם לא ניתן הסבר). בוודאי גם זה קשור עם חשיבות לימוד החסידות לפני התפילה.

ד. למרות האמור לעיל, מי מאנ"ש שאיחר להתפלל וכבר הגיעה שעת חצות, מורים לו (המשפיעים, על-סמך הדרכה מדורות שעברו ומסתמא על-כל-פנים בידיעת רבותינו) להתפלל כרגיל. וסומכים על לימודי-זכות שונים, ובלבד שיתפלל (וככל האפשר - בכוונה. ומי שלומד חסידות והולך בדרכיה, אפילו מעט, כנראה כדאי כל זה בשביל תפילתו!).

ה. למעשה: במכתבו הכללי מיום ח"י אלול ה'תשמ"ז (לקוטי-שיחות, כרך לד, עמ' 318) דרש הרבי במפורש: "שתהיה תפילה בזמנה ותפילה בציבור". ואם לגבי תפילה בציבור אמר הרבי (ב'יחידות' להמשפיע הרה"ח ר' ניסן נעמנוב, תמוז תשל"ג, קובץ היכל מנחם ח"א עמ' ריז) "...אמנם למי שאינו מתפלל באריכות - אין לו שום היתר לפטור את עצמו מתפילה בציבור [(כאן דיבר הרבי בצער, ואמר) שיש חושבים שעניין התפילה בציבור מיועד עבור ילדים קטנים וכיו"ב, ואינו אמת וכו']" - כל-שכן בקשר לתפילה בזמנה (החמורה יותר, כדאיתא גם בשיחת י"ט כסלו תשי"א - 'התוועדויות' ח"א עמ' 134) שההולכים לפי הוראותיו של הרבי חייבים להקפיד על זה, על-כל-פנים שלא להגיע למצב שמגיע חצות וטרם התפללו שחרית.

חזרת 'ה' אלוקיכם אמת' בשחרית

שאלה: האם צריך לחזור בקריאת-שמע שבתפילת שחרית על המילים 'ה' אלוקיכם אמת'1 - הרי כבר יצאנו ידי חובה בקריאת-שמע שאחרי ברכות-השחר (ובפרט שזהו חצי פסוק ושם-קודש)?

מענה: שמעתי מתלמיד-חכם אחד, שהואיל וכך תיקנו לקרוא קריאת-שמע בשלמותה עם הברכות, גם כשכבר קיים מצוות קריאת-שמע, תיקנו גם להשלים בה רמ"ח תיבות, כמו בקריאת-שמע שעל המיטה2, שבמקורה תיקנו ג' פרשיות כדי לקרוא קריאת-שמע בזמנה.

ואם-כי לעניין קריאת-שמע שעל המיטה אין הדבר כן, כי בספר שער-הכולל3 מביא שבגמרא4 אמרו ש"הנכנס לישן על מיטתו אומר מ'שמע' עד 'והיה אם שמוע'", רק שהפוסקים5 הכריעו על-פי המדרש לקרות כל הג' פרשיות שיש בהן רמ"ח תיבות להציל רמ"ח איבריו מן המזיקין (ורק המתפללים ערבית מבעוד יום כפי שהיה נהוג בדורות הראשונים6, קוראים את כל ג' הפרשיות כדי לצאת ידי חובה, ולא זהו עיקר התקנה7), ע"כ. והביאו ראיה לזה מהנפסק8, שבליל הסדר שהוא "ליל שימורים", אין אומרים כל מה שנוהגים לקרות בשאר לילות כדי להגן, אלא רק פרשה ראשונה שנזכרה בגמרא וברכת המפיל;

- הרי לענייננו ניתן לומר שגם מניין רמ"ח תיבות, "שכל הקורא קריאת שמע כתיקונה, כל איבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה"9, הוא חלק מעצם עניין קריאת שמע, או על-כל-פנים מהעבודה הרוחנית שלה, וכמו שכתוב בקשר לזה בחסידות10, שמצוות קריאת-שמע כוללת כל רמ"ח מצוות-עשה.

ובדבר מה שיש שהנהיגו שכל אחד יאמר תמיד בעצמו את שלושת התיבות ולא יסמוך על הש"ץ, כנראה זה שייך לדעת הכף-החיים11, שעל-פי הקבלה צריך לומר את ההשלמה דרמ"ח אותיות דווקא במקומה, ולא לשמוע מהש"ץ כשנמצאים באמצע קריאת שמע, אבל הרבי הורה12 שגם באמצע קריאת שמע מוציא אותו הש"ץ באמירתו 'ה' אלקיכם אמת'.

----------

1) ע"י הש"ץ, וביחיד "אני ה' אלוקיכם" (כנפסק בסידור אדה"ז). וראה ב'לוח השבוע', 'התקשרות' גיליון תקכ"ב הערה 52.

2) שכ' הרבי באג"ק חט"ז עמ' רצד, שכמדומה אנ"ש נוהגים ע"פ שער-הכולל פל"ו ס"ד, להשלים גם שם מניין רמ"ח אותיות (אגב, בשער-הכולל סיים שא"א שם תיבת 'אמת', אך בספר-המנהגים עמ' 24 הובא מ'היום יום' שצריך לאומרה).

3) הנ"ל בהערה הקודמת.

4) ברכות ס,ב.

5) ריכוז השיטות בזה בסידור צלותא-דאברהם ח"ב עמ' תתטו. והסוברים כן הם רי"ץ גיאות וריב"א, ומפורש ברבינו ירוחם (ח"ב נתיב ג, המובא במג"א סי' רלט סק"א), ובס' פירושי רבינו אליהו מלונדריש דייק כך מהירושלמי פ"ק דברכות, וכן דעת מהרש"ל (שו"ת סי' סד) ובכתבי האריז"ל.

6) עיין שו"ע ונו"כ סי' רלה, וש"נ. שו"ת אדה"ז סו"ס ז.

7) ראה בתר"י ריש ברכות סד"ה אלא, ועוד.

8) שו"ע אדה"ז סי' תפא ס"ב.

9) שו"ע אדה"ז סי' סא ס"ג.

10) שערי-תשובה לאדמו"ר האמצעי ח"א ס"ע 82.

11) סי' סא ס"ק טז, שצויין בס' המנהגים דלהלן (לשלילה).

12) ספר-המנהגים עמ' 11.

 

האם יש קדושה בתיבת 'חשמל'?

לאחרונה מצאתי דנים ('עולם החסידות' גיליון 131 עמ' 13) בשאלה אם מותר ורצוי להשתמש במילה 'חשמל', או שיש בה קדושה כלשהי.

לזכות הרבים, הנני להעתיק את מענה הרבי בנדון (אג"ק שלו חי"א עמ' שנט - 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סו"ס נב). המענה נכתב להרה"ח המקובל ר' מנחם-זאב גרינגלאס שליט"א, משפיע דישיבת תומכי-תמימים במונטריאול, במענה להערת המקובל מוהר"ר ישעיהו-אשר-זעליג מרגליות ז"ל מירושלים ת"ו [נפתחו ראשי-תיבות ונוסף פיסוק. בסוגריים מרובעים הבאתי את הציטטות מן המקורות שציין הרבי]:

במה שכתב אודות התיבה חשמל - שלא להשתמש בה וכו'. הנה צריך עיון גדול היסוד על זה. ומה שמצינו לגמרא חגיגה [יג,א אודות התינוק שדרש בחשמל ויצאה אש וכו'] (ועיין גם-כן בפירוש רש"י יחזקאל א, כז [על הפסוק "וארא כעין חשמל" - "לא ניתן רשות להתבונן במקרא זה"]) - הרי שם מדבר בהנוגע לעניין, לא בנוגע להתיבה, ובפרט על-פי המבואר בכמה מקומות בעץ-חיים, ובכלל בספרי הקבלה, שזהו שייך לקליפת נוגה, ועיין בעץ-חיים שער החשמל, ובמאמר כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק', נדפס בהוספות ל'תורה אור' הוצאת קה"ת [עמ' 278 טור ב - "שמתחילת בריאת נשמת אדם הראשון שהיה לו נפש רוח ונשמה דאצילות, ניתן לבושים לנפש רוח ונשמה שלו מ-חשמל, והוא מבחינת חיצוניות בינה... ועל-ידי חטא אדם הראשון נפלו החשמלים והלבושים הנזכרים-לעיל בקליפת נוגה..."]. עכ"ל.

ראה גם ב"ספר הליקוטים - דא"ח 'צמח-צדק'", ערך 'חשמל' (אות ח, עמ' תתקס"ב ואילך) אודות לבוש החשמל - שהוא מחיצוניות בינה, והוא פרסא (=מסך) המפסקת בין העולמות, והוא על-דרך-משל כמו נקבי הזיעה באדם שלמטה, ויש פרסא שלמעלה מאצילות ויש פרסא שבין "מים העליונים" ו"מים התחתונים", ועד לפרסא שבין קודש לחול, שממנה נמשכת יניקה לקליפות, עיי"ש.

"ואפילו 'עטרות ודיבון'"

אמרו בגמרא1: "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון'2". ופירשו רש"י שם והרמב"ם3 "ופסוק שאין בו תרגום, קוראהו שלוש פעמים". ואילו דעת התוספות ורבינו יונה שם היא (מכיוון שנקטו 'עטרות ודיבון' ולא 'ראובן ושמעון' שאין עליהם תרגום כלל), שבפסוק שיש בו אפילו תרגום ירושלמי כמו 'עטרות ודיבון' (שהוא התרגום הנמצא בתרגום אונקלוס שלפנינו), עדיף לקרוא אותו מאשר לומר ג' פעמים את הפסוק. ולפי זה כתבו הרא"ש והטור, שפסוק כמו 'ראובן ושמעון' אין צריך לאומרו ג' פעמים4, אבל סיים הטור5 שנהגו להחמיר כפירוש רש"י.

בשו"ע המחבר6 כתב "אפילו 'עטרות ודיבון'" ללא פירוט, ופירש המגן-אברהם7 "והוא הדין 'ראובן (ו)שמעון'8 וכיוצא בהם", דהיינו כדעת רש"י - שבכולן צריך לומר ג' פעמים מקרא, גם אם יש עליהם תרגום ירושלמי. ולא הביא כלל את הדעה שצריך לקרוא תרגום ירושלמי, וכן פסק בבאר-היטב9 ובערוך-השולחן10. והמשנה-ברורה11 הביא "ויש מחמירין" לקרוא שם תרגום ירושלמי.

אמנם השל"ה12 חידש, שבפסוקים שאין להם תרגום אונקלוס כמו ברכת כהנים, צריך לקרוא הן את התרגום והן ג' פעמים את הפסוק כדי לצאת ידי חובה, שמא תרגום זה אינו מקובל מסיני13. ועל-פי דבריו כתב המחצית-השקל14 לנהוג כך גם ב'עטרות ודיבון'. אבל המגן-אברהם ורבנו הזקן שדרכם להביא דבריו לא הביאו זאת, ומזה דייק בקצות-השולחן15 שגם לדעת רש"י די בתרגום שלפנינו. גם בכף-החיים16 הביא מס' פתח-הדביר שדחה את דברי השל"ה מדיוק הגמרא במגילה.

בשו"ע אדמו"ר הזקן17 העתיק את לשון הרמב"ם, ואח"כ הביא במוסגר18: "ו'עטרות ודיבון וגו'' שיש בו תרגום ירושלמי 'מכללתא ומלבשתא וגו'' צריך לקרותו". וממה שלא כתב על כך "ויש אומרים", מוכח דסבירא ליה שאין זה סותר את דעת רש"י, וכמ"ש בקצות-השולחן הנ"ל.

אגב, בספר 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז' לסי' רפה (אולי בגלל היותו 'קיצור'), השמיט נושא זה לגמרי, וחבל.

----------

1) ברכות ח,א.

2) במדבר לב,ג.

3) כלשונו ס"פ יג מהל' תפילה.

4) ורבינו יונה הסתפק אם לדעה זו צריך לחזור ג' פעמים בפסוקים הללו, ועיין בב"ח על הטור דלהלן.

5) סי' רפה.

6) שם ס"א.

7) ס"ק ב, עיי"ש בפרמ"ג באשל אברהם.

8) שמות א,ב ועוד.

9) ס"ק ב.

10) סי"א.

11) ס"ק ג.

12) מסכת שבת, פרק נר מצוה ד"ה יש.

13) וראה בספר 'מ"מ וציונים להל' ת"ת' פ"א ס"א הע' 40/ב בסופה, שדייק מלשון אדה"ז כאן ס"ב, "שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני, כמו 'יגר שהדותא'", שדעתו כמסקנת הרמ"א בשו"ת סי' קכז,קכט, שהלשון הארמי ניתן בסיני ולא התרגום-אונקלוס כלשונו. וזה תומך במסקנת הקצות-השולחן דלהלן.

14) למג"א הנ"ל, בסוף דבריו.

15) סי' עב, בבדי-השולחן ס"ק א.

16) ס"ק חי.

17) סעיף א.

18) להעיר מהידוע משו"ת שארית יהודה (למהרי"ל אחי אדמוה"ז, דף כא,א) "כמו ששמעתי מפי קודשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו, ואפשר שהיה על זה איזה 'קונטרס אחרון'", וראה ע"ז במבוא לקונטרס השלחן להגרא"ח נאה אות ח [וב'תורת חב"ד - ביבליוגרפיה (ב), ספרי ההלכה של אדה"ז' עמ' כג], ובין השאר במס' 5 שם ישנה הגדרה של "הוספת הלכה לשלימות העניין" שמתאימה לענייננו. עכ"פ, מהסעיף עצמו ללא הוספה זו שבמוסגר (או אם אינה לרבינו הזקן) לא היה צורך בקריאת תרגום ירושלמי וכדעת המג"א (שאדמוה"ז נטה אחריו יותר בצעירותו), ולמעשה ע"פ הקצות-השולחן צריך לקוראו, אבל די בזה.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת נח
ג' במרחשוון

הפטרה: "רני עקרה" עד "אמר מרחמך ה'" (ישעיה נד,א-י)1.

* בימינו אלה, אין מכריזים ומברכים תעניות בה"ב2.

מנחה: בקריאת התורה בפרשת 'לך-לך', במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי, קוראים לעליית 'לוי' עד "והכנעני אז בארץ"; ול'ישראל': "וירא ה' אל אברם... וחיתה נפשי בגללך3.

יום שני
ה' במרחשוון

תענית 'שני' קמא2.

יום רביעי
ז' במרחשוון

יום שלישי בלילה - אור ליום רביעי. בתפילת ערבית הערב, מתחילים בארץ-ישראל לשאול 'טל ומטר' בברכת השנים4. בן ארץ-ישראל הנמצא בחוץ-לארץ ובן חו"ל הנמצא בארץ-ישראל - כל אחד מהם ישאל כבני הארץ שנמצא בה. אם התחיל לשאול בארץ-ישראל בז' במרחשוון ואחר-כך יצא לחו"ל, ממשיך לשאול כבני ארץ-ישראל; אך אם נעשה שליח ציבור - ישאל בחזרת-הש"ץ כבני חו"ל5.

אין מפסיקים כדי להכריז 'טל ומטר' לפני תפילת שמונה-עשרה6.

שכח 'טל ומטר'7 ונזכר בתוך הברכה, קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ל"ותן טל ומטר" וממשיך כסדר. נזכר אחר שאמר "ה'" שם, מסיים הברכה ואומר "ותן טל ומטר לברכה" קודם "תקע בשופר"8. נזכר לאחר שהתחיל "תקע", יאמר זאת בברכת "שמע קולנו", לפני "כי אתה שומע". שכח גם שם, ונזכר אחר ה' של סיום הברכה, יסיים "למדני חוקיך"9, יאמר "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך "כי אתה שומע". סיים הברכה, יאמר זאת שם. נזכר לאחר שהחל "רצה", חוזר ל"ברך עלינו". נזכר לאחר שסיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה10.

שכח 'טל ומטר' ונזכר כשהגיע זמן התפילה הבאה, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים שמונה-עשרה: הראשונה לחובת התפילה הנוכחית והשנייה כתשלומין לתפילה הקודמת. אולם אם נזכר אחר מנחת ערב-שבת, לא יתפלל בערבית של שבת שתיים. המסופק אם שאל 'טל ומטר', עד מלאות שלושים יום מהיום11 [השנה - עד ערבית אור לח' כסלו ולא עד בכלל], דינו כמי ששכח לאומרו12.

הערב אפשר לראשונה לקדש את הלבנה, למנהגנו שממתינים עד שבעה ימים מהמולד13. [ואין צריך "שבעה שלמים"14].

יום חמישי
ח' במרחשוון

תענית 'חמישי'2.

----------

1) ספר-המנהגים עמ'  32. לוח כולל-חב"ד.

2) במדינות אשכנז נהגו להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי פסח וסוכות, לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה, וממתינים עד שייצאו חודשי ניסן ותשרי (טושו"ע ושו"ע אדמוה"ז סי' תצב). ואין מברכין את המתענים בשבת-מברכין-החודש, ולא בשבת ר"ח אייר ומרחשוון (שו"ע אדמוה"ז שם ס"ד).

אבל בימינו אלה אין נוהגין בתענית בה"ב, גם (ואדרבה - בעיקר) בחוגי החסידים [למרות שכ"ק אדמו"ר בעצמו היה מתענה בהם, ובחודש אייר תשמ"ח אף אמר בהם 'דברי כיבושין', שמהם נלקחו הדברים הללו]. כמובן, הנוהגים להתענות - ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו בשל חולשת בריאות הגוף, אך חובת הכל היא להוסיף ב"ימי רצון" אלו [בכל ענייני תורה ומצוות, כיוון שהם 'ימי רצון'] בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב" - 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258.

3) ספר-המנהגים עמ'  14. לוח כולל-חב"ד. הטעם הוא, כנראה, כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב (רמ"א סו"ס קלח. ועיין שערי-אפרים שער ז ס"ז ונו"כ).

4) שו"ע אדמוה"ז סי' קיז ס"א.

5) קצות-השולחן סי' כא ס"י.

6) לוח כולל-חב"ד. וע"פ ההנהגה בראש-חודש (ראה בגיליון 'התקשרות' הקודם; ובקל-וחומר ממנה) יש לטפוח על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור. ואכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שלמיטב זכרונו, פעם שאל אותו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למה לא טפחו על השולחן להזכיר אמירת 'טל ומטר'.

7) מכאן ואילך על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"ד-ה, ולוח כולל-חב"ד.

8) קצות-השולחן סי' כא ס"ט, דלא כערוך-השולחן סי' קיז ס"ו.

9) ע"פ לוח כולל-חב"ד, א' דחול-המועד סוכות, משערי-תשובה סי' קיד ס"ק ג בשם הריטב"א, וראה בנדון בגיליון הקודם (תקפ"ח) הערה 25.

10) בשערי-תשובה שם כ' בשם הריטב"א שכאשר חוזר לראש התפילה א"צ לומר אד' שפתי תפתח (ובערוך-השולחן ס"ח תמה ע"ז, שהרי תיקנו לומר פסוק זה קודם התפילה, ועתה הברכות מפסיקות בינו לבין הפסוק, והן כבר בטלו). ובקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק ה כ' שאם סיים תפילתו וחוזר לראש ה"ה ממש כמתחיל תפילה חדשה וצריך להמתין כדי הילוך ד"א, ולכן פסק (גם בפנים שם) שאז יתחיל מאד' שפתי תפתח. אבל להלן בבדי-השולחן סו"ס עח הביא מהשע"ת סי' תכב ס"ק ג מס' שלמי-חגיגה ע"פ הריטב"א שגם מי שסיים לומר תחנונים וחוזר לראש התפילה, א"צ לומר פסוק זה, ונשאר בצ"ע.

11) אף הש"ץ אינו מוחזק עד ל' יום, ראה לקט ציונים והערות לשו"ע אדה"ז סי' קיד סו"ס י.

12) על-פי שו"ע אדמוה"ז סי' קיד ס"י, שערי-תשובה הנ"ל בשם הריטב"א, וקצות-השולחן סי' כא ס"ו.

13) לשון סידור אדמוה"ז: "על-פי הקבלה אין לקדש הלבנה עד אחר ז' ימים למולד".

14) הנשלמים רק בשעה 11:32 -  'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15, וש"נ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)