זו לצד זו חיו בפרנקפורט קהילת היראים וה'משכילים'. המתיחות בין שתי הקהילות רחשה מתחת לפני השטח, והמתינה להתפרצות. באותו לילה, ליל-שישי, קרה הדבר.
סמוך לבית-מדרשו של הגאון רבי נתן אדלר, מגדולי העיר, שכן אולם שמחות. אחד הצעירים ה'משכילים', לייב דראך שמו, התחתן כמה ימים קודם-לכן עם רייזל, בתו של זיכל הגביר. באותו ליל שישי ארגן לייב מסיבה לחבריו באולם השמחות.
הצעירים שתו לשוכרה והחלו להתהולל בריקודים פרועים ובשירה רועשת. קולות ההתהוללות נכנסו לבית-המדרש הסמוך והפריעו לתלמידיו של רבי נתן ללמוד.
שניים מתלמידי הישיבה ניסו להפסיק את ההתהוללות. הם נכנסו לאולם, שהיה מלא עשרות צעירים, שתויים בדרגות שונות, וביקשו מלייב ומחבריו להפסיק את ההשתוללות. בתגובה הנחיתו עליהם הללו מכות נאמנות, ובקושי הצליחו השניים לצאת מהאולם בעור-שיניהם.
מראה התלמידים המוכים, ותחושת העלבון הצורב שנלוותה לה, הסעירו את שאר תלמידי-הישיבה. לפתע נזרקה לאוויר מילה קשה – "חרם". באותו לילה התקבץ מניין של תלמידים מבוגרים, שהתעטפו בטליתות וביצעו הליך של הטלת חרם, כפי שמצאו בספר ישן. בסוף הטקס הוצא שופר מארון-הקודש ותקעו בו את כל סדר התקיעות הנהוג בראש-השנה.
לאחר שעשו את המעשה שקטו הרוחות, מתוך אמונה וביטחון כי סוף האמת לנצח. איש מהנוכחים לא שיער עד כמה קרוב ה'סוף' הזה.
בין השעות שלוש וארבע לפנות בוקר, כאשר אפלת הלילה הגיעה לשיאה, יצא לייב דראך מהאולם בדרכו לביתו, שם המתינה לו רעייתו הטרייה והמודאגת. הוא היה שיכור לגמרי, וחבריו, שהיו שיכורים גם-כן, לא יכלו לסייע לו. בקושי רב שירך את רגליו, מתנדנד מצד לצד, ראייתו מטושטשת, חושיו מעורפלים.
בבוקר התברר האסון. סימני דם על מדרגות מרתף בית-השחיטה הובילו אל גופתו של לייב, השרועה בתחתית גרם המדרגות. רופא העיר התקשה להכריע אם הנפילה גרמה להתקף הלב או שמא להפך, שבץ הלב הוא אשר גרם לנפילה הקטלנית.
בעוד תלמידי רבי נתן ראו בכך עונש משמים, הצעירים ה'משכילים', שכבר הספיקו לשמוע על הטלת החרם, כינו זאת "רצח בדם קר". זאת, אף-על-פי שמאז ומעולם בזו לכל מה שקשור בתפילה ובכוחות רוחניים.
בצהרי יום שישי הובא לייב דראך לקבורה, בהלוויה רוויית מתח וזעם. חבריו צעדו אחר מיטתו ודיברו בקול רם על "נקמה". במי? מתי? כיצד? – הם עצמם לא ידעו. האווירה בפרנקפורט דמתה עתה לחבית מלאה אבק-שרפה שעלולה להתפוצץ בכל רגע.
אדם אחד בלבד היה מסוגל להתייצב בין המחנות הניצים ולמנוע תבערה כללית – רב העיר, רבי פינחס הורוביץ. שעה קלה לפני כניסת השבת עבר כרוז והודיע על אספת-חירום שהרב מכנס בצהרי יום השבת. לאספה נקראו, על-פי לשון הכרוז, "כל יהודי פרנקפורט, בלי יוצא מהכלל!". משמעות הדברים הייתה שרבי פינחס מצפה גם לבואם של ה'משכילים'.
השבת פרסה את כנפיה על העיר בתחושת מתח עצום. בשבת אחר-הצהריים נתמלא בית-הכנסת בכל יהודי העיר. רבי נתן אדלר היה שם, עם תלמידיו. גם ה'משכילים' נדחקו פנימה, דרוכים למוצא פי הרב.
"אסון כבד התרחש בעירנו", פתח רבי פינחס. "אין בכוחנו לחשוף את צפונות הלב של איש, ולכן איש מאיתנו אינו מוסמך לקבוע מי חטא ובמה חטא. על-אחת-כמה-וכמה שקטנים אנו מלהבין את הנהגת הבורא"...
דברי הפתיחה של רב העיר הפתיעו את חבריו של לייב, שציפו לקיתונות של תוכחה עליהם ועל מעשיהם. רבי פינחס עצם את עיניו, גופו התנועע בהתרגשות, והמשיך: "האסון הוא אסונה של פרנקפורט והוא דורש מכולנו חשבון-נפש ותשובה. מזהיר אני בזה את הגדולים ואת הקטנים כאחד – לבל יוסיפו חטא על פשע, בהאשמות הדדיות ובמעשי נקם".
דבריו של רבי פינחס, אשר השכיל לחלק את האחריות בשווה – ולו למראית-עין – בין שני המחנות, הרגיעו את הרוחות הסוערות והשרו רוח של פיוס בקהל. הוא נתן לשני הצדדים תחושה כי הצדק המוחלט אינו בחיקו של איש מהם.
הרב פקח את עיניו וסקר את מאות הנאספים. עיניו היו לחות. "המנוח, ששגה בקלות-דעת המאפיינת את מקצת בני-גילו הצעירים, השיב את נשמתו ליוצרה נקי מעוון". גם בהמשך דבריו שילב הרב דברי נוחם והרגעה במאמרי חז"ל על גודל מעלת השלום.
לפתע נשמע קול בכי מאחת הפינות. כל העיניים הופנו למקור הבכי. זה היה יוסף דראך, אביו של לייב, שאף הוא פרק מכבר את עול התורה והמצוות. גם מעזרת הנשים עלתה יבבה קורעת-לב. זה היה בכיין של האם והכלה הצעירה.
השבת שהחלה במצב-רוח סוער ומתוח מאוד, הסתיימה – בזכות חכמתו והופעתו המרשימה של רבי פינחס – באווירת רגיעה והתפייסות. מאותו יום שינה יוסף דראך את דרכו, והוא ומשפחתו שבו בלב שלם לדרך הישר. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
