שבת זו נקראת 'חזון', על שם ההפטרה ("חזון ישעיהו"), שבה מדובר על חטאי עם-ישראל ועל החורבן והגלות. אולם רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב אומר, כי 'חזון' הוא מלשון 'מחזה' - בשבת זו מראים לכל אחד ואחד מישראל את בית-המקדש השלישי מרחוק. הוא מביא על כך משל מאב שעשה לבנו בגד יקר, והבן קרעו. הלך האב ועשה לו מלבוש שני, ואף אותו קרע הבן. עשה האב מלבוש שלישי, אך לא נתנו לבנו. הוא שומר את הבגד אצלו ורק "לפרקים רחוקים ידועים" הוא מראה לבן את הבגד, באומרו, שאם יתנהג כראוי - יקבלו. על-ידי-כך מרגיל האב את בנו ללכת בדרך הישר, עד שדרך זו נעשית "כמו טבע" בנפשו - ואז הוא מקבל את הבגד. מכאן, שהמילה 'חזון' רומזת הן לחורבן הן לגאולה.
דבר דומה מופיע במאמר המדרש (ילקוט שמעוני רמז רנט): "עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית-המקדש), על-מנת שיבוא אריה (הוא הקב"ה) ויבנה אריאל". גם כאן אנו רואים, שהחורבן והגאולה מכונים באותו כינוי - 'אריה'.
מה ההיתר להרוס?
ההסבר יובן בהקדמת שאלה עקרונית על עצם החורבן. איך היה יכול הקב"ה להחריב את בית-המקדש, והלוא יש לאו מפורש בתורה "שלא לאבד בית-המקדש או בתי-כנסיות"?! אי-אפשר להסתפק בהסבר, שחורבן הבית בא כעונש לעם-ישראל. וכי העובדה שבני-ישראל איבדו את זכותם לבית-המקדש, מצדיקה לעבור על איסור מפורש בתורה? הקב"ה היה יכול לגנוז את בית-המקדש, כשם שגנז את המשכן, ולא להחריבו.
ההיתר היחיד להרס בית-כנסת הוא "אם עושה על-מנת לבנות" - כאשר ההריסה היא כדי לבנות באותו מקום בית-כנסת גדול ומפואר יותר. נמצאנו למדים, שגם חורבן בית-המקדש נכלל בסוג זה של "סותר על-מנת לבנות". הקב"ה רצה לבנות את בית-המקדש השלישי, שהוא "בניינא דקוב"ה" (בניינו של הקב"ה), בניין נצחי העומד לעד, ולכן נאלץ להחריב את בית-המקדש.
כל עניינו של החורבן אפוא אינו אלא בניין. החורבן הוא תיקון, שמביא לידי בניינו של הבית השלישי. לכן יש בחורבן הבית שני מוטיבים מקבילים: מצד אחד - צער ואבל על החורבן עצמו, ומצד שני - תקווה וציפייה לבית השלישי.
משיח נולד ברגע החורבן
לכן נאמר במדרש, שברגע החורבן "נולד מושיען של ישראל", שכן זוהי כל הכוונה העמוקה והפנימית שבחורבן - להביא את הבניין של הבית השלישי ואת הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, ומיד ברגע החורבן מתחילה להיבנות הגאולה. זו הסיבה שהגלות והגאולה מכונות בכינויים זהים ('חזון' ו'אריה', כנ"ל) - כי בעומק הדברים, החורבן הוא חלק מהבניין והגלות היא חלק מהגאולה.
כך עולה גם מסיפור המדרש (פתיחתא דאיכה רבה ט), שכשנכנסו האויבים לקודש-הקודשים, ראו את הכרובים שעל הארון כשפניהם איש אל אחיו. מצב זה של עמידת הכרובים ("פניהם איש אל אחיו"), רומז, על-פי הגמרא, לשעה "שישראל עושין רצונו של מקום". והלוא שעת החורבן הייתה לכאורה ההפך משעת רצון, ולמה עמדו אז הכרובים ושפניהם איש אל אחיו?!
אלא זהו התוכן הפנימי שבחורבן ובגלות: מבחינה חיצונית - קרו אז צרות נוראות, והיה הסתר-פנים איום; אך מאחר שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד, לא ייתכן שייצא ממנו רע. יש כאן ביטוי לאהבתו העצומה של ה' לעמו, שמכין על-ידי החורבן את אור הגאולה. דווקא על-ידי הגלות נבנית הגאולה האמיתית והשלמה, שתתגלה תיכף ומיד ממש (לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 10). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
