המשנה מפרטת חמש פורענויות שאירעו בתשעה באב. לפני חמש-מאות שנה אירע ביום זה גירוש ספרד. עכשיו עומדת להתווסף על הרשימה הכואבת עוד פורענות
אם חס-ושלום – היו-לא-תהיה – תתבצע גזרת הגירוש של תושבי גוש קטיף, היא תירשם בהיסטוריה היהודית כעוד אירוע כואב ועצוב שאירע בתשעה באב. אתה קורא את איגרות מפקדי צה"ל למתיישבי חבל עזה, ואינך מאמין למראה עיניך. ממשלה יהודית, שאמורה לדעת משהו על תאריכים ועל מה שהם מסמלים, משגרת את קציני צה"ל לחתום על מסמכים הקובעים את תשעה באב כיום האחרון שבו נדרשים היהודים לעזוב את בתיהם.
המשנה מפרטת חמש פורענויות שפקדו את עם-ישראל בתשעה באב: נגזר על אבותינו (בדור המדבר) שלא ייכנסו לארץ-ישראל. נחרב בית-המקדש הראשון. נחרב בית-המקדש השני. נלכדה העיר ביתר. נחרשה ירושלים אחרי החורבן.
במשך הדורות קרו עוד אירועים מצערים בתשעה באב, והקשה מכולם – גירוש ספרד. זה קרה לפני חמש-מאות ושלוש-עשרה שנים, כאשר פרדיננד מלך ספרד גזר שעד 2 באוגוסט (1492) לא תישאר רגל יהודית על אדמת ספרד. אותו יום – תשעה באב היה.
אי-אפשר להשוות
אומרים לנו, איך אפשר להשוות גזרות של שונאי-ישראל להחלטות של ממשלה יהודית בארץ-ישראל. אכן, אי-אפשר להשוות. כשגויים מגרשים יהודים מבתיהם, אתה יודע ש"עשיו שונא ליעקב" ושזה חלק ממאבק ההישרדות של העם היהודי מול אויביו. כשיהודים עושים את המעשה הנורא הזה, שלא היה כמותו בדברי ימי ישראל – באמת אינך יודע מה לחשוב.
בראייה היסטורית, תירשם התקופה הנוכחית כנקודת-שפל חסרת-תקדים. נכדינו לא יוכלו להבין איזה ליקוי מאורות פקד את העם החכם והנבון הזה. מה השתבש אצלו, שבמקום להילחם באויביו – חימש אותם. במקום להכות בהם, העניק להם שטחים. במקום להציגם בעיני העולם כולו כרוצחים וטרוריסטים, פתח לפניהם דלתות ופרש לרגליהם שטיח אדום. והנורא מכול – מה קרה לעם-ישראל, שהחליט להילחם בטובי בניו ולהחריב את היישובים הפורחים והמשגשגים שבנו במסירות-נפש ובעמל-כפיים.
לנגד עינינו מגיעה הגלות לשיא שפלותה – גלות של יהודים בידי יהודים. מתברר כי גלות איננה עניין גאוגרפי אלא מצב נפשי. דווקא בארץ-ישראל, בשלטון יהודי, מגיעה הגלותיות לדיוטה התחתונה ביותר, להשפלה עצמית שאפילו שונאי-ישראל לא חלמו עליה. שוו בנפשכם איך יסתכלו הערבים על המראות המזעזעים של עקירת יהודים מבתיהם והחרבת בתי-כנסת. "היהודים האלה מג'נונים (משוגעים)", יאמרו איש לרעהו, בתוספת סיבוב אצבע על הרקה.
יציאה מהגלות הפנימית
אולי דווקא מציאות עגומה זו מובילה אותנו לתובנות עמוקות יותר בדבר מהותן של הגלות והגאולה. הגלות הפיזית אינה אלא תסמין חיצוני למצב רוחני עמוק. הגלות הפנימית אינה נפתרת על-ידי עלייה לארץ והקמת מדינה עצמאית. להפך, כל עוד הגלות הפנימית קיימת, היא הופכת את המדינה היהודית למדינה גלותית.
היציאה מן הגלות היא קודם-כול יציאה מהגלות הפנימית. יהודי צריך לדעת מהו יהודי, לחוש את הקשר העמוק בינו לבין הקב"ה, להכיר את תכלית בריאתו, להרגיש שאין הוא מתבטל לפני העולם החיצוני. עליו להיות מחובר לתורה ולמצוות וליסודות קיומו של העם היהודי. זו יציאה מהגלות במובן האישי.
היציאה של עם-ישראל כולו מהגלות תלויה בשיבת השכינה מגלותה, כפי שאנחנו מתפללים – "ותחזינה עינינו בשובך לציון". התפילה והבקשה היא, שהקב"ה ישוב לציון ולהשרות בה את שכינתו. דבר זה לא יקרה בכוחנו ובעוצם ידנו, אלא בתהליך אלוקי, שמוביל לביאת משיח-צדקנו ולבניין בית-המקדש. כל עוד לא זכינו לכך, עלינו לבכות ולהתאבל בתשעה באב, ובתוך הכאב יש בנו האמונה, שדווקא מנקודת-השפל הנוכחית יפציע אור הגאולה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
