והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה,יג)
פינחס שלא ברצון חכמים... בקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם (ירושלמי סנהדרין ספ"ט)
פינחס העמיד בסכנה לא רק את גופו (שכן בני שבט שמעון היו עלולים להורגו) אלא אף את נשמתו (שהרי החכמים בקשו לנדותו), ובלבד שתוסר חמתו של הקב"ה מעל ישראל ותיפסק המגפה.
כיוצא בכך מוצאים אנו אצל הבעל-שם-טוב ותלמידיו, שהפקירו לא אחת את העולם-הבא שלהם למען טובתו של יהודי שני.
(לקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 320)
* * *
החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ולשינוי בטבע, שהרי בכך שיהודי מוליד גוי רח"ל מתבטלת המחיצה הטבעית שבין ישראל לעמים. ומכיוון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע, קיבל את שכרו בדרך של מידה כנגד מידה, וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע, שהרי קודם לכן לא היה ראוי לכך, כפי שרש"י מפרש כאן.
(לקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 153)
והיתה לו ולזרעו אחריו (כה,יג)
אף משה רבנו הסיר את חרון אפו של מקום מעל עם ישראל (לאחר חטא העגל), ובכל זאת לא זכה לשכר של "לו ולזרעו אחריו", ובניו לא ירשו את כבודו.
הטעם לכך: משה רבנו ביטל את הגזרה למעלה, על-ידי תפילה, ובלשון החסידות - בדרך של "המשכת אור". מכיוון שהתוצאות של עבודה זו הן בדרך כלל זמניות בלבד, שהרי כאשר האור מסתלק, ה"מטה" חוסר למצבו הקודם, לכן היה גם השכר זמני.
לעומת זאת, פינחס פעל בדרך של "העלאת המטה" - הוא החזיר את העם בתשובה על-ידי המעשה שעשה. כתוצאה מעבודה זו משתנה ה"מטה" עצמו, כך שאין סיבה שיחזור לקדמותו. והשכר על כך היה מידה כנגד מידה - כהונתו הייתה נצחית ועברה גם לזרעו אחריו.
(לקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 344)
תחת אשר קינא לאלוקיו (כה,יג)
פינחס קינא לכוח האלוקי שבני ישראל ניצלו לרעה כאשר זנו אחרי בנות מואב. מבואר בחסידות שכוח ההולדה הוא בעצם כוח אלוקי (בהיותו כעין כוח הבריאה יש מאין, שהיא בחיק הבורא בלבד), אלא שיכולת אלוקית זו ניתנה אף לבשר ודם.
(לקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 153)
ויכפר על בני ישראל (כה,יג)
שעד עתה לא זז, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים (ספרי)
מה נשתנה חטא פעור משאר חטאי בני ישראל, שהוא זקוק לכפרה תמידית?
אלא: המשמעות הפנימית של חטא פעור היא החשבת תענוגי העולם ועשייתם לעיקר, ומידה זו מצויה בקרבנו תמיד.
(לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1327)
זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (כה,יד)
במקום שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)
פינחס מיוחס כאן לאהרון איש החסד, ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד - פעולה שבסופו-של-דבר הביאה להצלת העם.
ובמקום זה מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, עליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכרותיהם", לומר לך שלמרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), לכאורה מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר היתה זאת פעולה אכזרית, כי בכך שהצטרף אל בני שבטו (במקום להוכיחם על מעשיהם) מנע מהם לחזור בתשובה.
(לקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 169)
ובני קורח לא מתו (כו,יא)
בכל דור ודור ישנם יורשיו של קורח וממשיכי דרכו.
(ספר-השיחות תש"א, עמ' 138)
לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נד-נה)
גורל מורה על בחינה על-שכלית ועל-טבעית, "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז). ואילו "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" רומז לבחינה הגיונית וטבעית. העובדה שבחלוקת הארץ היו שתי הבחינות יחד מלמדת אותנו שאף בעבודת האדם יש לחתור למיזוג הטבע עם למעלה מהטבע. כלומר - מצד אחד יש לעבוד ולפעול בדרך הטבע, ואין לסמוך על הנס; אך עם זה חייבים לגלות שגם הטבע הוא בעצם הנהגה אלוקית, כשם שניסים הם הנהגה אלוקית. ובלשון החסידות, ש"הטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע".
(משיחת ט"ו בתמוז תשמ"ו)
עולה תמיד (כח,ג)
קרבן התמיד, המסמל את כללות הקורבנות, היה עולה, שהוא "כליל לה'".
לומר לך: אם רצונך להגיע לדבקות אמיתית (קרבן מלשון קירוב), עליך לעבוד את עבודתך "כליל לה'" - שלא על-מנת לקבל פרס.
(מהתוועדות י"ב בתמוז תשד"מ)
* * *
קורבן עולה, שהיה "כליל לה'", רומז לביטול מוחלט להקב"ה; ו"עולה תמיד" מורה שביטול זה הוא תמידי, במשך כל היום.
ובעבודת האדם: מיד בראשית היום מבטאים ביטול מוחלט להקב"ה על-ידי אמירת "מודה אני", וביטול זה מטביע את חותמו על כל היום.
(לקוטי-שיחות, כרך ג עמ' 940) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
