חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 י"ט בתשרי התש"פ, 18/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 965 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 965 - כל המדורים ברצף
הקלות הבלתי-נסבלת של המחלוקת
בציפייה לגאולה
יש חדש
נס המטות - הוכחה נצחית
שלום ואחדות
טענות וטרוניות
משפט אחד
ביעור המחלוקת
חשיבה לא-שגרתית בדרך ליהדות
ניקיון בית-הכנסת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 965, ערב שבת פרשת קורח, כ"ד בסיוון ה'תשס"ה (1.7.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

הקלות הבלתי-נסבלת של המחלוקת

פעמים רבות הנזק הנגרם על-ידי המחלוקת כפול שבעתיים מחומרת הליקוי שבגללו היא התעוררה. הדבר דומה למי שמצית את ביתו כדי לבער את הפשפשים

מחלוקות ויריבויות בין בני-אדם הן לכאורה דבר טבעי. חז"ל כבר קבעו ש"אין דעותיהם שוות", ומה הפלא ששני אנשים אינם רואים עין בעין את פני הדברים. אולם האמת היא שמחלוקת היא דבר הרסני ושלילי בתכלית, ובמיוחד מחלוקת שמתכסה באצטלה של משי ומתחזה ל'מחלוקת לשם שמים'.

ההוכחה לכך היא הקלות הבלתי-נסבלת של המחלוקת. לו היו המחלוקות מתפתחות כמוצא אחרון, אחרי שכלו כל הקיצין ונעשה הכול להימנע מהן - היה מקום לטענה שאכן זו מחלוקת אמיתית, שאין מנוס ממנה. בפועל, רוב המחלוקות מתפרצות בקלות רבה למדיי. סכסוך קטן, קצת לשון-הרע, חשדנות במניעיו של הזולת - וכבר נולדת מחלוקת חדשה.

מבחן הכנות

קל במיוחד להלהיט מחלוקת בענייני ציבור, כביכול לשם שמים. בעלי המחלוקת מציגים את עצמם כמי שטובת החברה לנגד עיניהם. איך אנשים אכפתיים כמותם יכולים לעמוד מנגד כאשר יש עוולות וליקויים באדם פלוני או במוסד ובארגון פלמוני. מיד הם מתסיסים את סביבתם, מלהיטים את הרוחות ונראים נסערים עד עמקי נפשם, בשאיפתם לתקן את החברה.

המבחן לכנותם הוא מידת מעורבותם במצבים שבהם יש צורך להרגיע מחלוקת ולהשכין שלום. אם כוונותיהם הן לשם שמים בלבד ואך טובת החברה לנגד עיניהם, היינו צריכים לראותם בראש הפעילים למען שלום ואחדות. הלוא אין ספק שמחלוקת ושנאה בין יהודים הן הרסניות, ואינן נופלות בחומרתן מכל עוולה וליקוי אחר. היכן הם 'שוחרי טובת החברה' כשצריך לפעול למען השלום ולחיזוק האחדות?

בדרך-כלל מתברר שמחלוקת ושנאת-חינם בין יהודים אינן מדידות שינה מעיניהם של אותם לוחמים 'לשם שמים'. הם לא יהפכו שמים וארץ בשביל לפייס, להרגיע, לקרב לבבות. הם מופיעים רק כשיש אפשרות להסעיר את הרוחות נגד מישהו, לפגוע במישהו, להכפיש את שמו של מישהו. לא טובת החברה לנגד עיניהם - יצר המחלוקת הוא המניע אותם.

פעמים רבות הנזק הנגרם על-ידי המחלוקת כפול שבעתיים מחומרת הליקוי שבגללו היא התעוררה. הדבר דומה למי שמצית את ביתו כדי לבער את הפשפשים, בהבדל אחד - כאן הפשפשים עלולים להישאר בעוד הבית כולו עולה בלהבות. גדולי-ישראל רבים ציינו, כי לפעמים מציתים אש של מחלוקת, המלווה איסורי-תורה חמורים ביותר, כדי לתקן עניין שלכל הדעות הוא מדרבנן או מנהג בלבד.

מילה טובה

אי-אפשר להתנחם בכך שכבר היו דברים מעולם, החל במחלוקת קורח ועדתו המשך במחלוקות שבימי חורבן הבית השני, וכלה במחלוקות שהסעירו את העולם היהודי בכל תקופת הגלות. להפך, דווקא לאחר שעברנו את כל המחלוקות הללו, ונוכחנו במידת הנזק שגרמו ועד כמה לא הייתה להן הצדקה אמיתית, מותר היה לצפות שנהיה זהירים יותר ולא נחזור על טעויות העבר.

כל המעיין בדברי חז"ל בגנותה של המחלוקת ובסכנה הרבה שהיא עלולה להמיט על הכלל ועל הפרט, אינו זקוק להסברים רבים על חומרת הדבר (רש"י בפרשת השבוע: "בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית-דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית-דין של מעלה - עד כ' שנה, וכאן אבדו אף יונקי-שדיים"). ובכל-זאת, אין אנו מצליחים להינצל מפניה.

הסכנה הגדולה טמונה במלאכת חרחור-הריב, וממנה חייבים להיזהר. מילה של לשון-הרע כאן, בדיחה לעגנית שם, קורטוב של גוזמה - אלה גורמיה האמיתיים של המחלוקת. ולעומת זאת - מילה טובה על יהודי, ניסיון ללמד זכות, הדגשת הטוב והיפה שיש באדם או בקבוצה - אלה הדברים שמשכינים שלום ומקרבים לבבות, ועל-ידם נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלמה.

בציפייה לגאולה

"עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים, את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני, ולא נתן להם אלא שבעה... אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל, כדי לקיים מאמרו של הקב"ה" (בראשית רבה פרשה מד)

יש חדש

היכונו לעצרת

ביום ראשון, ג' בתמוז (10.7), תהיה ברחבה שליד בית צעירי-חב"ד בכפר-חב"ד העצרת המרכזית לרגל יום-ההילולא האחד-עשר של הרבי מליובאוויטש. בעצרת ישתתפו אלפי חסידי חב"ד ומוקירי הרבי מכל רחבי הארץ. בין אורחי-הכבוד: הראשון לציון הרב שלמה עמר, הרב הראשי לישראל; הרב יורם אברג'ל, ראש מוסדות 'רב פעלים' נתיבות; הרב מרדכי אלון, ראש ישיבת הכותל; והרב יגאל קמינצקי, הרב האזורי של חבל עזה. פרטים בבתי-חב"ד ובמרכז צעירי-חב"ד, טל' 9607588-03.

שבת הכנה

שבת זו, מברכים חודש תמוז, הוכרזה שבת הכנה ליום ההילולא ג' בתמוז, ובה יתאספו המוני חסידי חב"ד בכל קהילה וקהילה להתוועדויות חסידיות מיוחדות, בראשות רבנים ומשפיעים אורחים, שבאים לעשות את השבת בקהילות ולעורר את הלבבות להתחזקות בדרכו של הרבי. ההתוועדות המרכזית תהיה בבית-הכנסת 'בית-מנחם' בכפר-חב"ד, בהשתתפות האורח המיוחד, הרב יהודה-לייב שפירא, ראש ישיבת חב"ד ורב הקהילה במיאמי, פלורידה.

שיעור חסידות

בירושלים נפתח שיעור שבועי חדש בספר 'דרך מצוותיך', של אדמו"ר ה'צמח-צדק', עם הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ). השיעור יהיה בימי רביעי, בספריית 'היכל מנחם', רח' ישעיהו 22 ירושלים, בשעה 8:30 בערב. טל' 02-5384928.

שלחן שבת

נס המטות - הוכחה נצחית

פרשתנו מספרת על סדרת ניסים שנעשו לאחר שקורח ועדתו פתחו במחלוקת על כהונת אהרון: האדמה פתחה את פיה ובלעה את קורח ואנשיו. באותה שעה יצאה אש מאת ה' ושרפה את מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, שביקשו לערער את כהונתו של אהרון.

לאחר שני הניסים הגדולים הללו חולל הקב"ה נס נוסף: הוא ציווה על כל נשיאי השבטים למסור למשה את המטות שלהם, ולרשום את שמותיהם על כל מטה ומטה. אליהם צורף גם מטהו של אהרון, וכל המטות הונחו באוהל-מועד. והנה למחרת התברר כי "פרח מטה אהרון לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים".

לא דיי בשני ניסים?

נשאלת השאלה, מה היה הצורך בנס השלישי לאחר שכל בני-ישראל ראו את שני הניסים העל-טבעיים שאירעו קודם-לכן? האם לאחר שהאדמה בלעה את קורח וכל עדתו, ואש אלוקית שרפה את מקריבי הקטורת, עדיין היה ספק כלשהו בדבר בחירתו של הקב"ה באהרון הכוהן?

עניין נוסף הדורש ביאור של תהליך צמיחת השקדים במטה אהרון: פרח, ציץ ופרי השקדים. הלוא צמיחת השקדים על מטה כרות, בתוך לילה אחד, היא נס שלמעלה מדרך הטבע לגמרי. לשם-מה היה צורך שתחילה יפרח פרח, לאחר מכן יצוץ הציץ ("חנטת הפרי, כשהפרח נופל", כפירוש רש"י), ורק אחר-כך יצמחו השקדים - למה לא היה דיי בצמיחת השקדים ישירות מהמטה?

מניין לנו שאהרון ראוי?

התשובה לשתי השאלות היא אחת: שני הניסים הראשונים אכן הוכיחו שהקב"ה בחר באהרון לכוהן גדול. פתיחת פי האדמה הוכיחה "כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה". כאשר מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת עמדו לצד אהרון, ואש יצאה מאת ה' ופגעה בהם ולא בו -זו הייתה הוכחה שאהרון הוא האיש שבו בחר ה' להקרבת הקטורת ולכהונה הגדולה.

אולם שתי ההוכחות הללו עדיין אינן מבטלות לגמרי את תלונות בני-ישראל על כהונתו של אהרון. אכן, הניסים הללו הוכיחו שהקב"ה בחר באהרון, אבל מניין לנו שאכן אהרון ראוי לכהונה יותר מאחרים? אולי הקב"ה ציווה למנות את אהרון לכוהן גדול בעקבות בקשתו ותפילתו של משה, אחיו?

סדר טבעי

לכן ציווה הקב"ה לרכז באוהל-מועד את מטות השבטים, וחולל את נס המטה. כאן הוצג סדר טבעי של צמיחת השקדים - פרח, ציץ ופרי. מכאן הבינו בני-ישראל כי גם בחירתו של אהרון הייתה תוצאה טבעית של היותו ראוי לכך. וכפי שאומר הקב"ה לפני נס המטה: "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח" - זו הייתה בחירתו של הקב"ה, ולא בקשה של משה וכיוצא בזה.

נס המטות סתם את הגולל על טענות נוספות נגד הכהונה, ולכן ציווה הקב"ה להניח את המטות למשמרת בבית-המקדש, לעדות נצחית שבחירת הקב"ה באהרון ובניו היא קבועה ונצחית ולא יחול בה שינוי.

  (לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 113)

מן המעיין

שלום ואחדות

דרשנים למחלוקת

"ויקח קורח". מפרש רש"י: "פרשה זו יפה נדרשת". פרשת המחלוקת היא אקטואלית בכל זמן. תמיד נמצאים למחלוקת 'דרשנים', שדורשים אותה יפה, כדי להרבות מחלוקת וריב בישראל.

(רבי יהונתן אייבשיץ)

בכוח הייחוס

"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי". הכתוב מונה ומפרט את ייחוסם של קורח ואנשיו: בנו של פלוני, נכדו של פלוני, שכן על-פי-רוב זו 'זכותם' היחידה של בעלי המחלוקת. בכוח ייחוסם הם מעיזים לצאת למאבקם ולמלחמותיהם.

(החוזה מלובלין)

מחלוקות לשם שמים

אין שלום יוצא מתוך מריבה, ובפרט ממחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקות לשם שמים, הרחמן יצילנו מהן.

(אדמו"ר הזקן, בעל התניא)

שנאת-חינם

שנאת-חינם היא שהאחד שונא את חברו סתם, על לא-דבר. לפעמים הוא ממציא טענה כלשהי, אבל אין זו אלא תואנה ועלילה, להצדיק את שנאתו. הסיבה האמיתית לשנאה היא ישותו, שאינה נותנת מקום לזולתו. חשוב הוא בעיני עצמו, והזולת ממעט את מציאותו.

(ספר המאמרים תרנ"ט)

פתאום מתקהלים

"ויקהל עליהם קורח את כל העדה" (במדבר טז,יט). לדבר של מצווה אין זה קל לאסוף את הציבור כולו; אולם כשמדובר במחלוקת, אזי נאספת "כל העדה" - בן-רגע מתקהלים ומתקבצים כולם...

(מטה אהרן)

עשירים ועניים

על-פי-רוב, בעלי המחלוקת הם העשירים, בבחינת "ועשיר יענה עזות", או העניים, שאין להם מה להפסיד. כך היה במחלוקת קורח - בראשה עמדו קורח, שהיה עשיר, ודתן ואבירם, שעליהם אומרים חז"ל שירדו מנכסיהם.

(אמרי שפר)

בשם הנפש

"את מחתות החטאים האלה בנפשותם" (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש, שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת-שמים וכבוד ה'.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

קשה המחלוקת

אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, רבי דובער, אמר: כמה קשה המחלוקת, עד אבדן ממש, ברוחניות ובגשמיות.

בונים במה

שנאת-חינם נפוצה ביותר בין עובדי ה'. כל אחד ואחד בונה במה לעצמו בתורה ובעבודה, על-פי דעתו ושכלו דווקא. ואין האחד מתאחד ומתחבר עם רעהו. כל אחד ואחד מבטל את הטוב שבעבודת חברו, וכל חיסרון שימצא בה, יגדיל וירחיב עשרת מונים.

(ספר המאמרים תרנ"ט)

אמרת השבוע

טענות וטרוניות

רבי נפתלי מרופשיץ שמע פעם אחת אנשים מדברים כנגד הנהגתו של צדיק מסויים. אמר להם: "זו דרכם של בעלי המחלוקת, שתמיד ימצאו מגרעות בהנהגתו של הצדיק. אם הוא מופרש מן העולם, יטענו נגדו שאין הוא פועל לטובת העולם; ואם הוא מתמסר לענייני הציבור, יתרעמו על היותו 'עסקן' המתבטל מתורתו ועבודתו".

והוסיף רבי נפתלי: "זו הייתה מחלוקת קורח על משה ואהרון, כפי שנאמר בתהילים - 'ויקנאו למשה במחנה, לאהרון קדוש ה''. כלפי משה, שלמד תורה באוהלו, שמחוץ למחנה, טענו שעליו להיות 'במחנה', בתוך העם; ואילו אהרון, שהיה מעורב עם הבריות ומשים שלום ביניהם, טענו כנגדו שעליו להיות 'קדוש ה'' ומופרש מן העולם".

מעשה שהיה

משפט אחד

רבי ישראל-מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ-חיים', יצא למסע לצורך דבר מצווה. שיכנע אותו לצאת למסע זה - שעתיד היה להימשך שלושה ימים - רב נוסף, אף הוא גדול בתורה.

יומיים תמימים נסעו ה'חפץ-חיים' ובן-לווייתו הרב, על-פי מסלול שנקבע מראש, וראו ברכה בשליחותם. ביום השלישי הגיעו השניים לעיירה אחת, וחיפשו אחר פונדק מסויים, שהיה ידוע ברמת כשרותו הגבוהה.

בעלת הפונדק זיהתה בבאים רבנים מכובדים, והושיבה אותם ליד שולחן מיוחד. היא, כמובן, גם דאגה שישרתו אותם כראוי. השיבו השניים את נפשם בארוחה שהוגשה לפניהם. כאשר סיימו את ארוחתם, ניגשה אליהם בעלת הפונדק ושאלה אם מצא-חן בעיניהם האוכל שלה.

"טוב מאוד!", השיב מיד ה'חפץ-חיים'. לעומתו, הרב השני העיר: "האוכל היה טוב למדיי, אך היה חסר מעט מלח". הנהנה בעלת הפונדק בראשה ופנתה מהשולחן לעבר המטבח.

עם לכתה נרעש ה'חפץ-חיים' ואמר לבן-לווייתו: "כל ימיי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון-הרע, וכיצד עשה ה' שאבוא עמך ואצטרך לסבול ולשמוע אותך דובר לשון-הרע?! מצטער אני שיצאתי בכלל למסע, ובתוך ליבי מקנן החשש כי דבר-מה פגום ולא-טהור בעצם מטרת נסיעתנו, שאילולא כן, לא הייתי נכשל בכך"...

הופתע הרב מתגובתו החריפה של ה'חפץ-חיים'. "מה בסך-הכול אמרתי?! שהאוכל טוב, רק שצריך היה להוסיף מעט מלח!", התגונן.

"אינך מודע לכוחן של מילים", השיב לו ה'חפץ-חיים' בנימה מוכיחה. "המארחת שלנו כנראה אינה מבשלת בעצמה את האוכל המוגש בפונדק. הטבחית אולי היא אלמנה ענייה הזקוקה לעבודתה זו, כדי להאכיל את ילדיה. עכשיו, בעקבות דבריך, תלך בעלת הפונדק למטבח ותכעס על הטבחית שהכינה אוכל תפל. הטבחית, שבוודאי תרצה להתגונן, תכחיש את טענתה ותאמר שטעמה את האוכל והוא היה מתובל די הצורך. בעלת הפונדק תאשים אותה עכשיו בשקר, שהרי הרבנים אינם שקרנים, ובלי-ספק הטבחית היא המשקרת. הן יתווכחו ביניהן ובסופו של דבר יגבר כעסה של בעלת הפונדק והיא תפטר את הטבחית המסכנה, וזו תישאר מחוסרת עבודה"...

ה'חפץ-חיים' היה שרוי בהתרגשות, ודבריו נאמרו בשצף: "צא וחשוב כמה מכשולים גרמת על-ידי משפט אחד, שאין אתה מעריך כראוי את משמעויותיו והשלכותיו. ראשית, דיברת לשון-הרע. שנית, גרמת לבעלת הפונדק ולי לשמוע לשון-הרע. שלישית, גרמת לבעלת הפונדק לחזור על דברי הלשון-הרע באוזני הטבחית, וזה כבר חטא של רכילות. רביעית, גרמת לטבחית לשקר. חמישית, בגלל דבריך תגרום בעלת הפונדק צער וכאב לטבחית המסכנה ואולי אף יישבר מטה לחמה!"...

למרות דברי התוכחה הנרגשים והמייסרים של ה'חפץ-חיים' נשארה ארשת פניו של הרב השני שלווה ורגועה. "רבי ישראל-מאיר, בבקשה ממך, אתה מגזים", אמר לו. "הנך מרחיק לכת בחששותיך. כמה מילים תמימות, ובעיקר נכונות, אינן יכולות לגרום לכל זה!".

ה'חפץ-חיים' קם ממקומו. "אם זה מה שאתה חושב", אמר לחברו למסע, "אנא קום ונסור יחדיו אל המטבח".

ה'חפץ-חיים' והרב התקרבו חרש לפתח המטבח והציצו פנימה. תחזיתו הקודרת של ה'חפץ-חיים' התגשמה מול עיניהם, כאילו הייתה נבואה. בתוך המטבח ניצבה הטבחית המפוחדת ומולה בעלת הפונדק שנופפה לעברה אצבע מאיימת. לא היה אפשר לדעת בדיוק את סיפור חייה של הטבחית, אבל מלבושה הדל וממראה פניה ניכר היה כי אישה ענייה ואומללה היא. היא עמדה בראש מורכן מול מעסיקתה ומחתה את דמעותיה.

בראות הרב את המחזה, הציף חיוורון עז את פניו. הוא הביט ב'חפץ-חיים' במבט כנוע ונכנס פנימה לתוך המטבח. "מעומק ליבי אבקש את סליחתך", פנה אל הטבחית המופתעת. "לא התכוונתי לגרום לך שום עוגמת-נפש, ודבריי לא נאמרו אלא מתוך חוסר מחשבה".

או-אז הסתובב לעבר בעלת הפונדק המשתאה והתחנן לפניה לבל תפגע לרעה בטבחית המסורה. "ניכר היה בארוחה כי הטבחית משקיעה בה את כל נשמתה", קרא. בסערת רגשותיו אף הציע הרב פיצוי כספי מיוחד לפונדק, ובלבד שהטבחית לא תפוטר מעבודתה.

בעלת הפונדק, שהייתה אישה טובת-לב ונדיבה וגם רצתה למלא את מבוקשו של הרב, ענתה בחיפזון: "דיברתי איתה קשות אך-ורק כדי לזרזה בעבודתה בעתיד, אך אין בדעתי לפטרה, שכן אמנם היא טבחית חרוצה ומסורה".

בצאתם מהפונדק הביע הרב חרטה עמוקה על מעשיו ואמר ל'חפץ-חיים': "ייתכן שכל התקרית הזאת לא נועדה אלא ללמדני שיעור חשוב בדבר הזהירות שיש לנקוט בהוצאת כל מילה מהפה".

ה'חפץ-חיים' אישר את הדברים והשניים השלימו את מסעם המוצלח עד תומו.

דרכי החסידות

ביעור המחלוקת

מבואר בתורת החסידות, שהסיבה העיקרית למחלוקות וליריבויות בין אנשים וקבוצות, היא ההתנפחות האישית, שאינה מניחה מקום לזולת. כאשר אדם מרגיש את עצמו 'יש' ו'מציאות', עלול הזולת להיתפס כאיום על מציאותו. עצם העובדה שיש בעולם עוד מישהו מלבדו, יש בה כדי להפריע לתפיסת הישות העצמית שלו, וממילא הוא חייב למצוא בזולת מגרעות, כדי להבליט את נחיתותו לעומתו.

דבר זה מסביר את החומרה שבה רואה התורה את נושא המחלוקת ופירוד-הלבבות. המחלוקת אינה סתם חטא, אחד מתוך שורה של חטאים אחרים, אלא היא מייצגת את תמצית הרע. ההבדל הבסיסי בין הקדושה לבין ה'סטרא-אחרא' הוא, שבעולם הקדושה יש התכללות הדדית וביטול הישות העצמית, ואילו ב'סטרא-אחרא' שולטות הגאווה והישות, וממילא יש שם פירוד והתחלקות (כפי שאנו רואים בתיאור התורה על משפחות יעקב ועשיו: אצל יעקב, גם כשדובר על "שבעים נפש", הלשון הוא 'נפש', לשון יחיד, מכיוון שהיו מאוחדים; ואילו בעשיו דובר על שש נפשות והלשון הוא 'נפשות', לשון רבים, שכן היו מפורדים בינם לבין עצמם).

הזולת מפריע

כל מי שיתבונן בסיבות האמיתיות של המחלוקות המוכרות לו-עצמו, ודאי יבחין, שבדרך-כלל לא הסיבות המוצהרות הן גורמי המחלוקת האמיתיים. על-פי-רוב המחלוקות נובעות מכך שמישהו חושב כי חברו מאיים עליו ועל שאיפותיו. נדמה לו כי האהדה או המעמד שהזולת זוכה בהם מסכנים את מעמדו-שלו, והוא חש צורך פנימי להשפיל את הזולת במסגרת התחרות (הדמיונית או האמיתית) ביניהם. כל הסיבות הגלויות והמוצהרות הן ההצדקות שהאדם מנסה למצוא לאחר מעשה כדי לשכנע את עצמו ואת האחרים בצדקת המחלוקת, אולם הסיבה העיקרית היא, כאמור, הישות העצמית הגואה.

נמצא אפוא, שרוב המחלוקות צומחות על רקע של שנאת-חינם. מהי שנאת-חינם? זו שנאה שאין לה סיבה מוגדרת, חוץ מעצם התחושה כי הזולת מהווה איום על המציאות והישות האישית. מה שקובע את אופייה ותוקפה של המחלוקת אינו מהותו של הזולת ומעשיו, אלא מידת הישות העצמית: ככל שהאדם יקר יותר בעיני עצמו וחש את עצמו למציאות גדולה יותר - כן יפריע לו יותר הזולת. הוא יבליט את חסרונותיו וימעיט מערך מעלותיו, וימצא אלף ואחת סיבות למה צריך לרדפו ולהשפילו. אבל הסיבה העיקרית היא, שעצם קיומו של הזולת מתנגש עם תחושת ה"אני ואפסי עוד" שלו.

דיכוי הישות העצמית

ליצר המחלוקת הזה אין תקנה אלא ביעור והעברה מן העולם. בעיה, אפילו חמורה, אפשר לתקן, על-ידי טיפול בפרטי הבעיה; אבל כאשר עצם מציאותו של הזולת היא הסיבה למחלוקת - לזה אין תקנה. הדרך היחידה להתמודד עם בעיה זו היא על-ידי דיכוי מוחלט של הגאווה האישית. הישות העצמית היא תמצית הרע, הסותר סתירה גמורה את כל מושגי הטוב והקדושה, ואין לה תקנה אלא ביעור.

זו הסיבה לעובדה המצערת שקשה מאוד להתגבר על יצר המחלוקת. רבים וטובים נכשלים בזה, אף במחיר של הרס עצמי חסר-היגיון. זאת, משום שבמחלוקת מתבטא עיקרו של הרע. רק לעתיד-לבוא, כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ, לא יהיו עוד קנאה ותחרות, פירוד ומחלוקת.

וכך אומרים גדולי החסידות על הפסוק בסוף מגילת רות: "וישי הוליד את דוד", כי המילה 'ישי' היא ראשי-תיבות של פסוק נוסף: "יחד שבטי ישראל". זה רמז, שכאשר תשרור אחדות בין כל שבטי ישראל, מזה ייוולד 'דוד' - הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, שהוא מזרע דוד.

חיים יהודיים

 

סטופניקר: השיטה שתהפוך אותך לממציא

חשיבה לא-שגרתית בדרך ליהדות

אם אתם חושבים שהמצאות הן עניין לגאונים, ליהודה סטופניקר יש חדשות בשבילכם: "המצאה היא שיטה, וכל מי שיפעל על-פי השיטה יהפוך בוודאות לממציא". סטופניקר (55) המתגורר בעלי שבשומרון, הוא בוגר החוג ל'פיתוח חשיבה המצאתית' שהקים בברית-המועצות היהודי הנריך אלטשולר.

"מדובר בשיטה העובדת על דרכי החשיבה ומלמדת כיצד לפרוץ את מגבלות החשיבה השגרתית המקובעת ולהגיע לפתרונות יצירתיים. היכולת למצוא פתרון לכל בעיה - מדעית, ניהולית, טכנולוגית או אנושית - היא 'המצאה', גם אם לא מדובר בהמצאות כדוגמת הטלפון או המטוס", אומר סטופניקר, מרצה לשעבר ב'מכון לב' בירושלים וכעת ב'מכללת יהודה ושומרון' באריאל.

שמירת שבת בסתר

סיפור חייו של סטופניקר פורץ את החשיבה השגרתית. הוא נולד בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה. בהיותו בן חמש התייתם מאביו. שנתיים אחר-כך נפטר גם סבו, שהיה לוקח אותו לפעמים לבית-הכנסת. יורי, כפי שכונה אז, היה בן יחיד לאמו, שהייתה שומרת מסורת אך חששה לעשות זאת בגלוי. "כששאלתי אותה, למשל, מדוע אינה מבשלת בשבת, התחמקה מתשובה. רק מאוחר יותר הבנתי שהיא בעצם שמרה שבת אך נמנעה מלחשוף אותי לכך", הוא מספר.

כשהתבגר קצת החל  להיות מודע ליהדותו. הוא וחבריו הקימו בבית-הכנסת בעיר חוג ללימודי יהדות. בד-בבד הצטרף לחוגו של אלטשולר, והיה מתלמידיו הקרובים. כעבור זמן החל להרצות על השיטה, ואלפים השתתפו בקורסים שמסר.

חשיבה המצאתית בתורה

מגיל צעיר חלם לעלות לארץ-ישראל, אבל דנייפרופטרובסק הייתה מעוז של תעשייה ביטחונית כבדה, ונכללה ברשימת 'הערים הסגורות', שהסובייטים מנעו מתושביהן להגר לחו"ל, מחשש לזליגת ידע מדעי. רק בשנת תש"נ, בעידן הפרסטרויקה, קיבל אישור לעלות לארץ.

חבר ותיק שלו, שהתגורר בירושלים, היה אז בתהליך של התקרבות ליהדות. הוא שיכנע אותו להצטרף לישיבה של בעלי-תשובה עולים מרוסיה, ב'מרכז גוטניק' בעיר. "שם נחשפתי לראשונה בחיי לעולם המופלא של התלמוד ושל ספר התניא", הוא אומר. "פתאום גיליתי שגם התורה עובדת בכיוון זה של 'חשיבה המצאתית'. מעמתים רעיונות המנוגדים זה לזה, מעלים קושיות, מציגים סתירות, ולבסוף מוצאים פתרון".

קצת פתיחות לא תזיק

באותו זמן נשא לאישה את יהודית, עולה מאוסטרליה, שלימדה עברית באולפן. היא הלכה בעקבות בעלה לחיים של תורה ומצוות. לאחר כמה שנות מגורים בירושלים עברו להתגורר בעלי - "יישוב נחמד השוכן לא-הרחק ממקום העבודה". בנם לומד ב'תלמוד-תורה' בעלי, ובתם - באולפנה בעפרה.

"בארה"ב יש פתיחות רבה מאוד לקליטת שיטות חדשות, שמייעלות את מערכות החיים", הוא קובל. "כאן בארץ יש קיבעון רב וגם לא-מעט התנשאות. 'שאתה תלמד אותי איך לייעל את המפעל שלי?! מה אתה בכלל מבין בתחום שלי!', אומרים אנשים". ובכל-זאת סטופניקר מאמין כי תחום זה של 'פיתוח חשיבה המצאתית' עוד יזכה לכבוד הראוי לו וייקלט גם כאן.

פינת ההלכה ומנהג

ניקיון בית-הכנסת

שאלה: האם מותר להניח פח-אשפה בתוך בית-הכנסת?

תשובה: בדבר ניקיון בית-הכנסת, שכתב החתם סופר "שהוא דירת גבוה, ה' אלוקי ישראל שוכן בתוכו", יש ללמוד קל-וחומר ממה שכתבו בספרי מוסר, עד כמה צריך לשמור על כבוד המזוזה שבבית: "יש להיזהר ולראות שתמיד יהיה נקי בארבע אמות למזוזה... ייזהרו מאוד שלא יעשו שום דבר מיאוס או ביזיון בצד המזוזה. שלא לכבד הבית (לטאטא) נגד המזוזה..." (כלומר, כשמטאטאים, אין לרכז את הלכלוך לצד המזוזה, אלא להפך, להתחיל לאסוף סמוך לה ולרכז את הלכלוך במקום אחר).

ואכן כתב הרמב"ם: "בתי-כנסיות ובתי-מדרשות נוהגין בהן כבוד, ומכבדים [-מטאטאים] אותן". כך נפסק להלכה: "טיט שעל רגליו, ראוי לקנחו קודם שייכנס להתפלל. וראוי שלא יהיה עליו ולא על בגדיו שום לכלוך". גדולי ישראל נזהרו בזה ביותר, עד כדי המסופר בספר חסידים, ש"רבנו יעקב ברבי יקר [רבו של רש"י] היה מכבד בזקנו (!) לפני ארון-הקודש".

על כל אדם לשמור על ניקיון בית-הכנסת (ובכלל זה - לנקותו בשעת הצורך) לפחות כשם שהוא נוהג לשמור על ניקיון ביתו הפרטי. כל זמן שבית-הכנסת פעיל, שום 'תנאי' שעשו בבנייתו לא יפטור משמירה על הניקיון, גם לא ההיתר שאינו 'בית-כנסת' גמור אלא "בית-ועד לתורה ולתפילה" ['שטיבל'], שהרי מקום תורה ותפילה הוא, ויש שם ארון-קודש וספרי-תורה, וחס-ושלום לבזותו בהשלכת ניירות ובדלי סיגריות על הרצפה.

אין מקום להנחת פח-אשפה בבית-כנסת ובבית-מדרש. יש להוציא מיד כל פסולת החוצה. כשיש ציבור גדול, יש להניח בפינה פח-אשפה 'משרדי', שיאפשר לציבור להשליך לתוכו פסולת נייר וכדומה, וגם אותו יש לרוקן לעיתים קרובות.

מקורות: מגילה כח,ב. רמב"ם הל' תפילה יא,ה. שו"ע או"ח קנא,ח-ט. ספר חסידים סי' קכח. קיצור של"ה, מס' חולין, עניני מזוזה (במהדורת אשדוד תשנ"ח עמ' קכ. וראה 'ליקוטי סיפורים' מהרב פרלוב עמ' דש). שו"ת חתם סופר יו"ד סי' רפא. צדקה ומשפט (מהדורת תש"ס) פי"ב הע' מד. משנת יוסף, הל' בית-הכנסת סי' כו. פסקי תשובות סי' קנא ס"ק ו,יז ובהערות, וש"נ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)