חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:51 זריחה: 5:37 כ"ב בסיון התשע"ט, 25/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

עבודה עד מיצוי הנפש, מתוך תענוג, או מתוך שלום וחיבור
דבר מלכות

כיוון שבכל הש"ס כולו בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים, מדוע בעניין גירושי איש ואשה דעותיהם הפוכות - בית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים? * ביאור דעותיהם של בית הלל, בית שמאי ורבי עקיבא בעבודת האדם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נהוג תמיד - מכמה טעמים - להתחיל בעניין של "סיום". וכיוון שלומדים עתה1 מסכת גיטין, ייערך הסיום על מסכתא גיטין.

והנה, בהצעת התנאים לכללות מציאות הגט והגירושין - שנינו במשנה האחרונה דמסכת גיטין2:

"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, שנאמר כי מצא בה ערוות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא ערוות דבר (או ערווה או שאר דבר סרחון). רבי עקיבא אומר אפילו (לא מצא בה לא ערווה ולא דבר, אלא) מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו".

לשיטת בית שמאי יש להשתדל בעניין שלום-בית עד קצה האחרון: אפילו אם לא מצאה חן בעיניו, ואפילו הקדיחה תבשילו - שהפירוש הפשוט בזה (כמובא גם בפוסקים3), שהיא עושה היפך רצונו כדי להכעיס - אף-על-פי-כן, יש להשתדל שישארו בניין הבית דאיש ואשה ביחד, וכיוון שנשארים ביחד אזי צריך להיות שלום ביניהם, דאם-לא-כן, קרינן ביה "אל4 תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך"5.

אבל לשיטת בית הלל אין חיוב להתעקש על שלום-בית עד קצה האחרון, אלא, אם הקדיחה תבשילו, היינו, שרואה שאינה חפצה למלא רצונו כו', הרי זו סיבה מספקת לבטל את כל עניין הבית.

ורבי עקיבא סבירא ליה יתירה מזו - שאפילו אם היא עושה רצון בעלה, אבל משום מה אינה מוצאת חן בעיניו, אזי אפשר להיות מציאות הגט.

ב. וצריך להבין, דלכאורה, פלוגתא זו בין בית שמאי ובית הלל ורבי עקיבא, היא היפך שיטתם בכל הש"ס:

ידוע הכלל שבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא (מלבד עניינים אחדים שהם "מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל", כפי שנימנו במשנה במסכת עדיות6, שזהו מצד עניין ההתכללות7).

ובנידון דידן: לכאורה היה אפשר לבאר שבית שמאי מחמירים ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".

אבל, לאמיתתו של דבר, הרי, הסיבה לכך שבית שמאי לחומרא היא - בגלל ששורשם הוא מקו הגבורה (כמבואר בפנימיות התורה8), ובלשון הגמרא9 ששמאי היה "קפדן", ומצד הגבורה והקפידא באים עניינים של דינים וחומרות.

והרי מצד תכונת הקפדנות, נעשה היחס שבין איש ואשתו באופן שאפילו דבר קל ביותר מעורר קפידת הבעל וגורם לרחק את אשתו ועד לגירושין - כפי שמצינו בגמרא במסכת בבא-בתרא10 בעניין "גט מקושר" (הדורש טירחא גדולה ביותר ואריכות זמן), ש"כהני... הוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו", היינו, שתכונת הקפדנות היא סיבה לעניין הגירושין דווקא.

וכיוון שכן, היתה צריכה להיות דעת בית שמאי שגם על דבר קל ביותר יכול הבעל להקפיד ולגרש את אשתו.

ואכן מצינו עד"ז בהנהגתו הקפדנית של שמאי - במסכת שבת11: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר-לו גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", "על מנת שתשימני כהן גדול" - "דחפו באמת הבנין שבידו", וגרשו מהסתפח בנחלת ה'12; ואילו הלל שהיה "ענוותן", ושורשו מקו החסד (היפך תכונת הקפדנות) - קיבל אותם וגיירם.

ואילו בנידון-דידן מיחלפא שיטתייהו: בית שמאי אומרים שאפילו אם הקדיחה תבשילו - אסור לבעל להקפיד עליה ולגרשה, וחייב הוא לשמור על קשר הנישואין; ואילו בית הלל, ששיטתם בכל מקום היא בקו החסד, להקל, ולהשתדל בשלום ואחווה וחסד - סבירא להו שאם הקדיחה תבשילו (אף שלא מצא דבר שום ערווה) יכול לגרשה?

ג. ויתרה מזה - שמצינו פלוגתא דומה בין בית שמאי לבית הלל בעניין הנישואין גופא, שבה רואים הקפידא דבית שמאי והוויתור דבית הלל, היפך שיטתם כאן:

"תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא (לפי יופיה וחשיבותה מקבלין אותה), ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!13. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?"14.

כלומר: לדעת בית שמאי - יש להתייחס אל הכלה "כמות שהיא", וכאשר רואים בה חיסרון, אי-אפשר לומר עליה "כלה נאה וחסודה", כיוון ש"התורה אמרה מדבר שקר תרחק".

ואילו לדעת בית הלל - יש להתעלם מכל החסרונות, ואפילו אם היתה חיגרת או סומא [שהם חסרונות גדולים ביותר: "סומא" - ש"חשיב כמת"15, שזוהי ירידה ונפילה הכי גדולה שיכולה להיות אצל אדם חי, שעם היותו חי, מכל-מקום חשוב הוא כהיפך הדבר; ו"חיגרת" - חיסרון בהרגל שהוא המעמיד את כל מבנה הגוף, ועניינו ברוחניות הוא עניין האמונה שהיא היסוד על כל המצוות כולן16], אומרים עליה "כלה נאה וחסודה".

ואילו בנידון-דידן - מיחלפא שיטתייהו: לדעת בית הלל, אם הקדיחה תבשילו - שזהו חיסרון קטן הרבה יותר מאשר היתה חיגרת או סומא - אזי נעשה היפך עניין הקידושין; ואילו לדעת בית שמאי מבלי הבט על גודל החיסרון, הנה כל זמן שאין כאן איסור על-פי תורה ("מצא בה ערוות דבר"), שאז אסורה לישב תחתיו - צריך להיות עניין הקידושין בתוקפו.

ולכאורה, היתה צריכה להיות השיטה זה לעומת זה - שבהתאם לאופן ההנהגה בתחילת הקידושין, יהיה אופן ההנהגה גם במשך כל זמן הנישואין, אם באופן של הקפדה על החסרונות כו', או להיפך.

ד. ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור העניין דקידושין וגיטין בעבודת האדם - שזהו עניין עיקרי שבו משתקף כללות עניין עבודת האדם לקונו:

ידוע17 שכללות העניין דאיש ואשה, חתן וכלה, נמשך ונשתלשל מעניינם ברוחניות - ככל ענייני האדם התחתון, עליו נאמר18 "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ו"אתם קרויין אדם"19, על-שם "אדמה לעליון"20, כמו שכתוב21 "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" - הקב"ה שנקרא חתן וכנסת-ישראל שנקראת כלה, אשר,  משמעות השידוך ביניהם הוא שהנשמה (הכלה) מקבלת על עצמה ומתחילה למלא את שליחותו של הקב"ה (החתן) בעולם, כמאמר המשנה בסוף מסכת קידושין: "אני נבראתי לשמש את קוני".

ומזה נמשך גם באיש ואשה למטה - שהתכלית היא כמאמר רז"ל22 "איש ואשה זכו שכינה ביניהן"23, על-ידי-זה שבונים "בניין עדי עד"24, אדם וחווה בהיותם בגן-עדן, כנוסח הברכה בכל נישואי איש ואשה24: "כשמחך יצירך בגן-עדן מקדם", שאז היה עניינם - כמפורש בקרא: "ויניחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה"25, לעבדה אלו רמ"ח מצוות עשה, ולשמרה אלו שס"ה מצוות לא תעשה (כהפירוש בתרגום יונתן ובזוהר26).

ובעניין זה יש פלוגתא בין בית שמאי לבית הלל: הן בהנוגע להמעמד ומצב שקודם התחלת העבודה (עניין הנישואין) - שזוהי הפלוגתא ב"כיצד מרקדין לפני הכלה" (כדלקמן ס"ה); והן בנוגע להמעמד ומצב שלאחרי התחלת העבודה, בעיצומה של העבודה - שזוהי הפלוגתא בנוגע לעניין הגירושין, "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'", מתי אפשר לעזוב את אופן העבודה שעסק בה עד עתה ולעבור לעבודה אחרת (כדלקמן ס"ז). ועל-פי זה יתבאר הטעם שמחלפא שיטתייהו דבית שמאי ובית הלל בין קודם התחלת העבודה ובין לאחרי התחלת העבודה.

ה. ויש לבאר תחילה פלוגתת בית שמאי ובית הלל "כיצד מרקדין לפני  הכלה" - על-פי הביאור בליקוטי-תורה27 ד"ה "תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה", שאמר רבינו הזקן בחתונה (כמצויין בה"ביכלאך" שבהם נרשמו התאריכים והמאורעות דאמירת המאמרים28):

כדי שיוכל להיות השידוך בין נשמת איש ישראל (כלה) להקב"ה, שהנשמה תוכל למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, יש צורך בנתינת כוח מלמעלה - שזהו העניין ד"מרקדין לפני הכלה", וכפי שנמשך גם בעניין נישואי איש ואשה כפשוטם, ש"מרקדין לפני הכלה" הוא עניין המשכת השמחה בהכלה.

ובעניין זה יש ב' שיטות:

א) "בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא" כמבואר בליקוטי-תורה29 ש"בית שמאי שורשם מבחינת הגבורות עליונות, על כן נקראו שמאי, עניין שאמרו רז"ל30 על פסוק31 "ושם דרך כו'" - "כל השם אורחותיו", דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא... וזהו כלה כמות שהיא, שלפי ערך עבודת הנשמה באתערוותא דלתתא, הנה באופן כזה נמשך הסיוע והשפעת האור מלמעלה, שזהו עניין "מרקדין לפני הכלה".

כלומר: הן אמת שהסיוע מלמעלה שנמשך בברכתו של הקב"ה הוא גדול יותר מהכלים שמכינים מלמטה, וכדברי הגמרא במסכת יומא32 "אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה", אבל אף-על-פי-כן, הרי זה בערך העבודה, והיינו, שהסיוע "הרבה... מלמעלה" תלוי בהקידוש "מעט... מלמטה" (שלכן כאשר חסר הקידוש מעט מלמטה אזי לא נמשך כלל הסיוע מלמעלה), ובמילא, ככל שיגדל הקידוש "מעט מלמטה", כך תהיה המשכת הסיוע "הרבה מלמעלה" באופן נעלה יותר.

ומזה מובן, שכאשר הכלה היא "חיגרת או סומא", אזי אי-אפשר שתהיה ההמשכה מלמעלה באופן נעלה ביותר, כי אם, "כלה כמות שהיא".

ב) "ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה", אפילו אם "היתה חיגרת או סומא" - כמבואר בליקוטי-תורה30 ש"בית הלל ששורשו מבחינת החסדים, חולק על בית שמאי, שלא יהיה ההמשכה לפי ההעלאה, אלא אדרבה, תחילה יהיה המשכה מלמעלה למטה, ויהיה אז ממילא יפלו כל החיצונים שלא לה' המה... וזהו פירוש כלה נאה וחסודה, חסודה הוא לשון נפעל... דהיינו שנעשית חסודה על-ידי המשכת חסד עליון מלמעלה למטה להיות גילוי אלוקות, אזי ממילא יפול הרע, ויהיה בחינת...כלה נאה... אפילו (אם היתה תחילה) חיגרת או סומא".

ועל-דרך שמצינו במדרש איכה רבה33 על הפסוק34 "השיבנו ה' אליך ונשובה", "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, שלך הוא, השיבנו" (בידך הוא ובך תולה לקבל ולהשיב אותנו35), היינו שתחילה צריכה להיות פעולתו של הקב"ה - "השיבנו" ואחר-כך - "ונשובה".

וזוהי גם טענת בית הלל - והלכה כמותם - שצריך להיות הסדר ד"כלה נאה וחסודה", דהיינו, "המשכת חסד עליון מלמעלה למטה", ועל-ידי זה נפעל גם אצל "חיגרת או סומא" שתהיה "אשה כשרה (ש)עושה רצון בעלה"36, ובעלייתו של הבעל היא עולה עמו37, היינו, שמתבטל החיסרון דחיגרת או סומא, ונעשית כלי שלם - להיות "חברתך ואשת בריתך" (כהסיום דמסכת גיטין).

[ועניין זה משתקף גם בנישואי איש ואשה למטה - שיש ב' אופני הנהגה ד"מרקדין לפני הכלה", "כלה כמות שהיא", או  "כלה נאה וחסודה" (אפילו אם "היתה חיגרת או סומא")].

ו. אמנם, במה דברים אמורים - קודם התחלת העבודה:

קודם שירדה הנשמה למטה להתלבש בגוף - נמצאת היא בעולם שלמעלה, שהוא "עולם ברור"38, שהטוב אינו מעורב עם הרע, כפי שיהיה גם למטה לאחרי גמר הבירורים, שאז תהיה הלכה כבית שמאי (כדאיתא בכתבי האריז"ל39).

ולכן, בית שמאי ששורשם ממידת הדין והגבורה, סבירא להו שיש להמשיך ולהקפיד ולשקול כל דבר איך ומה הוא, "כלה כמות שהיא" - איך יהיה מעמד ומצב הנשמה בעבודתה למטה (כפי שניכר בה עוד קודם ירידתה למטה), ובמילא, "הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?!" (בתמיהה), הרי "התורה אמרה מדבר שקר תרחק!" [וזאת - אף-על-פי ש"אמת אומר אל יברא"40, כיוון שמצד האמת אי-אפשר להיות קיום העולם], ולפי ערך מעמדה ומצבה נותנים לה השפעה מלמעלה לצורך העבודה.

ואילו בית הלל ששורשם ממידת החסד, סבירא להו שצריכים להקל וליתן יותר, והיינו, שגם כאשר רואים שתהיה "חיגרת או סומא", יש להתייחס אליה וליתן לה ההמשכה מלמעלה כמו "כלה נאה וחסודה".

אמנם, לאחרי שהנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא41, ל"עולם הפוך"38, לעבוד עבודתה בהגוף ובחלקו בעולם אזי מתבטא החילוק שבין בית שמאי לבית הלל בציור הפכי:

מצד הדין והגבורה דבית שמאי - השיטה היא שיש להחמיר ולעסוק בכל ענייני העבודה גם כאשר העבודה היא קשה ביותר; ואילו לשיטת בית הלל, כאשר העבודה היא שלא לפי כוחו, יכול לפעול שיחליפוה בעבודה קלה יותר, כדלקמן.

וזהו תוכן הפלוגתא דבית שמאי ובית הלל (ורבי עקיבא) בנוגע להמעמד ומצב שלאחרי הנישואין (בניגוד לפלוגתתם במעמד ומצב שלפני-זה, "כיצד מרקדין לפני הכלה") - "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".

ז. ביאור הדברים:

יכול להיות מעמד ומצב שלמרות שכבר היה עניין הנישואין, היינו, שהנשמה (איש) נתלבשה בגוף (אשה)42 זה, וניתן לה חלק בעולם שבו צריכה להיות עבודתה, וגם ניסתה והתחילה לעסוק בזה - אף-על-פי-כן, באה הנשמה בפני בית-דין של מעלה, וטוענת, שאין ביכלתה להשתלט על הגוף, כיוון שיצרו גדול כו', ואין ביכלתה לפעול בבירור חלקה בעולם מצד גודל ההעלם והסתר כו', והיינו, שהטענה היא שאין התאמה בין הנשמה להגוף או בין האדם העובד לעבודתו בחלקו בעולם, ולכן רצונו להתגרש מעבודה זו ולמצוא עבודה אחרת קלה יותר.

ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי - שהנהגתם במידת הדין והגבורה, שלכן מחמירים בכל ענייני תורה ומצוותיה - סבירא להו שלא יועילו שום תירוצים; כיוון שניתנה לאדם עבודה ושליחות זו, היינו, שמלמעלה חיברו ביניהם (עניין של נישואין) - חייב הוא למלא אותה עד כמה שתהיה קשה, שכן, גם כאשר זוהי עבודה קשה ביותר, הרי "לפום גמלא שיחנא"43, ובמילא, עליו לעבוד עבודתו עד קצה האחרון, "עד דכדוכה של נפש"44, ו"עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי*44), ואין לו לעזוב עבודה זו, ומוטח לו שבוודאי "לא ידח ממנו נידח"45.

וזהו "לא יגרש אדם את אשתו" - "אלא אם כן מצא בה ערוות דבר", היינו, שישנו פסק-דין בתורה שזהו "דבר ערווה", שאז היא אסורה לו וחייב לגרשה:

ייתכן אמנם ש"לא תמצא חן בעיניו", היינו שמצד בחינת המקיפים שבנשמה (עניין ה"חן")46, אין התאמה בין הנשמה להגוף, בין האדם העובד לעבודה בחלקו בעולם; וייתכן אפילו ש"הקדיחה את תבשילו", היפך ההנהגה ד"אשה כשרה עושה רצון בעלה"; ואף-על-פי-כן, כל זמן שאין פסק-דין על-פי תורה שהחיבור של נשמה זו עם גוף זה, או אדם זה עם עבודה זו, הוא חיבור וצירוף שאינו ראוי - מוכרח הוא להמשיך בעבודתו זו למרות היותה עבודה קשה ביותר.

אבל בית הלל - שהנהגתם היא במידת הרחמים, מצד רחמים רבים העליונים - סבירא להו שיש להתחשב במעמדם ומצבם של בני-אדם קרוצי חומר, יושבי בתי חומר, ולמצוא אופני עבודה קלים יותר, ובלבד שיוכלו בקלות יותר למלא את רצון הבורא, החתן של ישראל (הכלה).

כלומר: למרות שהיה אמנם - עניין של קידושין "כדת משה וישראל", כולל גם ברכות נישואין, שמורה על ההסכמה והמשכת הסיוע מלמעלה, אבל אף-על-פי-כן, כאשר רואים אחר-כך שאין שלום וחיבור ביניהם, האשה אינה עושה (אלא ממרה את) רצון בעלה, החומר אינו עושה את רצון הצורה, והגוף אינו עושה את רצון הנשמה - אזי יש מקום לומר שנשמה זו צריכה גוף אחר שיהיה נוח יותר, וגוף זה צריך נשמה אחרת שתהיה תקיפה יותר.

ועל-דרך זה בנוגע לעבודה בחלקו בעולם, שכאשר אינו מצליח בעבודה זו, ואדרבה כו' - יש מקום להחליפה בעבודה אחרת, קלה יותר.

ואף-על-פי-כן, לא יהיה זה באופן שעל-ידי זה יחסר חס-ושלום במילוי רצונו של הקב"ה בעבודה ושליחות הקודמת, אלא באופן ש"יצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"47, וה"איש אחר" יבנה בית בישראל שבו יהיה "ושכנתי בתוכם"48, "בתוך כל אחד ואחד"49, היינו, שיימצא יהודי אחר שיעסוק ויצליח במילוי העבודה והשליחות בחלק העולם הנ"ל, לעשות ממנו כלי לאלוקות.

ח. ואילו "רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו":

רבי עקיבא, להיותו חסיד, מקור החסד, ועד שאומר ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", סבירא ליה יתירה מזה - שעבודתו של יהודי צריכה להיות גם באופן של "חן".

והיינו, שנוסף על שלימות העבודה בפועל ממש, צריכה להיות העבודה מתוך רצון ותענוג ("חן") - כפי שמצינו בנוגע ללימוד התורה שאמרו חז"ל50 "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ"; ועל-דרך זה בקיום המצוות ישנו עניין ברכת המצוות: "ברוך כו' אשר קידשנו במצוותיו", שהוא עניין ההודאה להקב"ה51 על "אשר קידשנו במצוותיו", "אשר" דייקא, כמבואר בקבלה וחסידות52 ש"אשר" הוא מלשון תענוג, כמו "באשרי כי אשרוני בנות"53, היינו, שקיום המצוות הוא מתוך תענוג ונחת רוח.

אמנם, כאשר עבודתו היא באופן שחסר בה עניין ה"חן", והיינו, שבנוגע לפועל הרי הוא עובד עבודתו בשלימות, אבל הוא עושה זאת בדרך "מצוות אנשים מלומדה"54, ללא רגש של אהבה ותענוג, כיוון שחסר אצלו ה"חן" בעבודה זו - אזי מצד מידת החסידות של רבי עקיבא, מאפשרים לו למצוא עבודה אחרת שתמצא חן בעיניו, ויוכל לעסוק בה מתוך תענוג, שאז תהיה לו עבודתו לה' בשמחה ובטוב לבב55.

ט. והנה, ההלכה היא - לא כרבי עקיבא, ולא כבית שמאי, אלא כבית הלל:

התורה על הרוב תדבר56, ואצל רוב בני-ישראל, אי-אפשר לדרוש ולתבוע שמיד בהתחלת העבודה יהיה גם עניין התענוג בעבודה. וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה57, שבתחילת העבודה "אין מלמדין... אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר", שאז, עבודתו אינה מצד עניין התענוג, אלא מצד סיבה צדדית.

ולכן, אין הלכה כרבי עקיבא שסבירא ליה שאפילו כאשר חסר רק עניין ה"חן" (חפץ ותענוג) בעבודה מסויימת, אזי כבר יכול לעזוב עבודה זו, ולעבור לעבודה אחרת שמוצאת חן בעיניו.

ולאידך גיסא - אין הלכה כבית שמאי שיש חיוב על האדם להמשיך ולהתייסר בעבודתו הקשה עד מיצוי הנפש, מבלי לאפשר לו לעבור לעבודה קלה יותר.

במקרים יוצאים מן הכלל צריכה אמנם להיות העבודה באופן של מסירות-נפש עד כלות הנפש ממש58 - בנוגע לג' העניינים שעליהם אמרו59 "יהרג ואל יעבור",

וישנו אופן ההנהגה של חסידים60 שמחמירים על עצמם ומוסרים נפשם על קיום כל התורה ומצוות, וכדאיתא במדרש61 על הפסוק62 "מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכתי בית מאהבי", "מה לך יוצא ליסקל, על ששמרתי את השבת... על שמלתי את בני כו'", "על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין". ולהעיר מפלוגתא בראשונים ואחרונים63 אם ניתנה רשות לכל אחד למסור נפשו על כל המצוות שבתורה שלא בשעת גזירת השמד. ולכל הדעות, אין זו דרך הסלולה לרבים, אשר, התורה על הרוב תדבר -

אבל בנוגע לכל שאר העניינים - צריכה להיות עבודתו באופן שהנשמה נשארת קשורה בגוף, אף-על-פי שנכשל לפי שעה כו'64.

ולכן, ההלכה היא כבית הלל - שזוהי דרך סלולה ורחבה לכל אחד ואחד מישראל, דרך המלך, "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"65.

(מהתוועדות כ' במנחם-אב ה'תשי"ט -  בלתי מוגה. תוכן הדברים הוגה ונדפס בלקו"ש ח"ד
 עמ' 1121 ואילך (הסיום). ח"ט עמ' 143 ואילך (ההתחלה). וכאן, קטעים מהשיחה כולה,
 כפי שנערכה כחטיבה אחת על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------

1) בסדרי הישיבה (המו"ל).

2) צ, רע"א (ובפרש"י).

3) ראה טור אה"ע סקי"ט. וראה גם מאירי שם.

4) משלי ג,כט.

5) גיטין שם, סע"א.

6) פ"ד ופ"ה.

7) ראה תניא אגה"ק סי"ג.

8) ראה זח"ג רמה,א. טעהמ"צ להרח"ו פ' תצא. שער הגלגולים סוף הקדמה לו. אגה"ק שם. לקו"ת שה"ש מ,א. מח,ג. ובכ"מ.

9) שבת ל, סע"ב.

10) קס,ב.

11) לא,א.

12) ע"פ לשון הכתוב - שמואל-א כו,יט.

13) משפטים כג,ז.

14) כתובות טז, סע"ב ואילך (ובפרש"י).

15) נדרים סד, סע"ב. וש"נ.

16) ראה גם מכתב י"ט אד"ש ה'תשי"ט (אג"ק חי"ח ס"ע רפו ואילך), ובהנסמן בהערות שם.

17) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 984. ועוד.

18) בראשית א,כו.

19) יבמות סא, רע"א. וש"נ.

20) ראה של"ה ג, רע"א. כ,ב. ועוד.

21) יחזקאל א,כו.

22) סוטה יז,א.

23) ולהעיר ממ"ש בספרים (ראה נטעי-גבריאל הל' נישואין ח"א רפ"כ. וש"נ) שעדי קידושין צריכים להרהר בתשובה, והיינו, שהשראת השכינה שע"י נישואי איש ואשה פועלת גם על אלו שרק משתתפים בכך.

24) נוסח ברכת אירוסין ונישואין.

25) בראשית ב,טו.

26) ח"א כז, א. תקו"ז תכ"א (סב,א). תנ"ה (פח,ב).

27) שה"ש מח, סע"ב ואילך.

28) ראה הערות וציונים מכ"ק אדמו"ר ללקו"ת שם: נדפס (בשינויים) במאמרי אדה"ז - הנחות הר"פ ז"ל (ע' מה) ונרשם עליו: "חתונה זלאבין".

29) שם,ג.

30) מו"ק ה, סע"א.

31) תהילים נ,כג.

32) לט, רע"א.

33) בסופו.

34) איכה בסופו.

35) פי' מת"כ.

36) תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סו"ס סט.

37) כתובות מח,א.

38) פסחים נ,א. וש"נ.

39) ראה מק"מ לזח"א יז,ב. והובא בלקו"ת קורח נד, רע"ג.

40) ב"ר פ"ח, ה. הובא בלקו"ת שה"ש שם.

41) ע"פ לשון חז"ל - חגיגה ה,ב.

42) ראה זח"א קכב,ב ואילך. בחיי בראשית ג,כא. ובכמה מארז"ל. וראה שיחת כל היוצא למלחמת בית דוד (לקו"ד ח"ד תשפט,ב).

43) כתובות סז, רע"א. וש"נ.

44) רות רבה פ"ו, יג. קה"ר פ"ז, ח.

*44) ואתחנן ו,ה.

45) ע"פ שמואל-ב יד,יד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.

46) ראה ד"ה ויהי אומן תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז עמ' קפז ואילך).

47) תצא כד,ב.

48) תרומה כה,ח.

49) ראה אלשיך עה"פ של"ה סט,א. ועוד.

50) ע"ז יט,א.

51) ולהעיר, שעניין זה הוא הנקודה המשותפת בין "ברכת הנהנין" ל"ברכת המצוות", אע"פ שבכמה עניינים חלוקים הם זה מזה.

52) ראה פע"ח שער הברכות פ"ב. תו"א תולדות יח, סע"ב. לקו"ת בשלח א,ד. ובכ"מ.

53) ויצא ל,יג.

54) ישעיה כט,יג. וראה תניא פל"ט (נג,ב) ובכ"מ.

55) רמב"ם סוף הל' לולב. תניא פכ"ו.

56) ראה מו"נ ח"ג פל"ד.

57) פ"י ה"ה.

58) שזהו העניין השני שבו "קונה את עצמה", מלבד גט (כנ"ל ס"א בגוף השיחה).

59) סנהדרין עד,ד.

60) ראה שם קי,ב: "אספו לי חסידי, אלו צדיקים שבכל דור ודור... שמסרו עצמן כו'".

61) יל"ש עה"פ (רמז תקפא), ויק"ר פל"ב,א.

62) זכריה יג,ו.

63) ראה כס"מ לרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ד.

64) וע"ד האמור לעיל (ס"ה) בשיטת ב"ה, שגם אם היתה חיגרת או סומא, נותנים לה הנתינת כוח מלמעלה כו'.

65) וירא יח,יט.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)