חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:20 ט' בכסליו התשפ"א, 25/11/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 963 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 963 - כל המדורים ברצף
משטרה אינה תחליף לחינוך
בציפייה לגאולה
ספרים
תקיעת החצוצרות בעת מלחמה ובעת שמחה
הדלקת המנורה
כוחם של ישראל
ספר-התורה המאחד
כשהשמש מאירה
לתת כתף למי שזורעים אמונה
ימין על שמאל

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 963, ערב שבת פרשת בהעלותך, י' בסיוון ה'תשס"ה (17.6.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

משטרה אינה תחליף לחינוך

חז"ל כבר קבעו שאילולא מוראה של מלכות "איש את רעהו חיים בלעו", ובכל-זאת, המשטרה ובתי-הכלא אינם הופכים את האדם להגון יותר ולמוסרי יותר

בוקר אחד קם מר ישראלי וגילה שהוא חי בחברה אלימה. הפשיעה גואה לשיאים חדשים. אנשים נרצחים סתם כך. בני-נוער מתהלכים כשסכינים בכיסיהם. נשים מותקפות על-ידי בעליהן. קמה זעקה, הממשלה קיימה דיון מיוחד, והפתרון נשלף – יותר משטרה, יותר ענישה.

אין לזלזל בחשיבותה של משטרה ובכוח-ההרתעה של מערכת המשפט. חז"ל כבר קבעו שאילולא מוראה של מלכות "איש את רעהו חיים בלעו". ובכל-זאת, המשטרה ובתי-הכלא אינם הופכים את האדם להגון יותר ולמוסרי יותר, אלא לכל היותר מרתיעים אותו מביצוע הפשע. לצד אמצעי ההרתעה אנו נדרשים לפעילות שתהפוך את החברה שלנו למוסרית יותר. כאן מקומו של החינוך.

בסיס לערכים

השבוע, בחג-השבועות, התכנסנו בבתי-הכנסת והקשבנו לקריאת עשרת הדיברות. קראנו על המעמד נורא-הוד של מתן-התורה על הר-סיני, בקולות וברקים, באש ובעשן, ובקול שופר חזק מאוד. והנה, רוב הדיברות עוסקים בציוויים מוסריים פשוטים למדיי – "כבד את אביך ואת אימך", "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תחמוד". וכי לשם כך היה צורך במעמד נשגב כל-כך?

מתברר שגם הציוויים המוסריים הבסיסיים ביותר זקוקים לבסיס אלוקי, ואין הם יכולים להישען על ההיגיון האנושי. ההיגיון אינו יכול לשמש בסיס איתן לערכים. עצם המושג ערכים הוא מעל ההיגיון. לאכול ארוחת-צהריים - אין בזה משום ערך, ולהרוויח כסף - גם זה לא ייחשב ערך, אף שאלה נורמות חיים אנושיות מקובלות. אבל לוותר על ארוחת-צהריים למען אדם רעב ולתת כסף לצדקה - זה ערך; ואין זה מעשה 'הגיוני' כל עיקר.

המנסים לבסס את הערכים על ההיגיון משמיטים בכך את הקרקע מתחת לערכים. איך מסבירים את ההיגיון שבאיסור על גניבה? - כדאי לך שלא לגנוב, כדי שלא יגנבו ממך. קודם-כול, טיעון זה יכול להיות שנוי במחלוקת. אולי דווקא כדאי לי לגנוב, על-אף הסיכון שבשל כך יגנבו ממני. מעבר לזה, הנמקה כזאת מורידה את איסור הגנבה לרמה של צרכים תועלתיים בלבד. אפשר להתקין דלת-פלדה כדי להתגונן מפני גנבה, ואפשר להחליט על מוסכמה חברתית של 'לא גונבים' כדי להתגונן מגנבה. האם זה אותו דבר? וכי באיסור הגנבה אין דבר מוחלט יותר מהצורך למנוע בעקיפין שיגנבו ממך?!

מוסר המבוסס על היגיון בלבד גם אינו עמיד בפני לחצים; הוא מתכופף ומתגמש על-פי הצרכים. כך שונו בספארטה הערכים הקשורים לקדושת החיים, וזקנים וחלשים איבדו את זכותם לחיות. כך טיפח עם 'מודרני' ו'נאור' תאוריה 'מוסרית' על עליונות 'הגזע הארי' וביצע את הפשעים הנוראים ביותר בתולדות האנושות. ומהי המתירנות הגואה בימינו, אם לא כניעה של החברה ליצריו של האדם? אם המוסר נתון בידי השכל האנושי - מה ימנע מן האדם לפתח תאוריות 'מוסריות' התפורות על-פי רצונותיו ותאוותיו?!

מוסר של אמונה

בניית חברה ערכית והגונה יכולה להתקיים רק על בסיס צו אלוקי מוחלט. הסיבה האמיתית לאיסור גנבה הוא הצו: "לא תגנובו". הנימוק האחד והיחיד לקדושת החיים הוא הדיבר האלוקי: "לא תרצח". המצוות הן המציבות את יסודותיו של המוסר היהודי, כשם ש'שבע מצוות בני-נח' הן המשתיתות את המוסר האנושי הכללי.

אחרי שנתקבל הצו האלוקי, כיסוד למוסר ולערכים האנושיים, אפשר וצריך להבינו בהיגיון ולהשתכנע בצדק האנושי הטמון בו. האדם בהחלט נדרש להבין כמיטב הבנתו את חוקי האלוקים; אבל הבסיס יישאר תמיד - הצו האלוקי. השכל לא יהיה הפוסק האחרון, ותמיד יהיה קו-גבול, שאין לעבור בשום פנים ואופן. זה המוסר האמיתי, המבוסס על האמונה, והוא היסוד לחברה אנושית תקינה.

בציפייה לגאולה

"ובאותו הזמן שייפתחו היכלות הנבואה, כמה בעלי עתידות יתעוררו בעולם. אחד הוא שכתוב (יואל ג,א) 'וניבאו בניכם ובנותיכם'. וכמה בעלי אותות ובעלי עתידות, ממה שהיה וממה שיהיה" (תיקוני זוהר, תיקון מ)

ספרים

פרקי אבות
מאת הרב משה קלירס
בהוצאת פלדהיים

שלושה כרכים המבארים את פרקי אבות, שנוהגים ללמדם בשבתות הקיץ. לצד הביאורים מובאים גם סיפורים קצרים ופתגמים הקשורים לנושאי המשניות. טל' 972-2-6525375.

ספר הגבאי
מאת הרב דוד-אברהם ספקטור
בהוצאת המכון לרבני יישובים

הספר מרכז את ההלכות הנוגעות לתפעולו התקין של בית-הכנסת – הלכות הקשורות לגבאי, לשליח-הציבור, בעל-הקריאה, העולה לתורה, המגביה וכדומה. ערוך בבהירות ומאפשר למצוא בנוחות כל נושא. 321 עמ'. טל' 972-2-9964722.

הפרטיזן
מאת שניאור-זלמן ברגר
בהוצאת המשפחה

סיפור חייו של חסיד חב"ד מיוחד במינו – ר' זושא וילימובסקי. בימי השואה חבר לפרטיזנים, והרבי מליובאוויטש כינהו 'הפרטיזן שלי'. דמות-מפתח בהתפתחות מוסדות חב"ד בארץ. הספר עשיר בתצלומים ובמסמכים. 384 עמ'. טל' 972-2-5384928.

זוג או פרד
מאת הרב דוד ברוומן
בהוצאת המחבר

הספר עוסק במגוון השאלות הקשורות בחיי הנישואים, מהשאלה למה בכלל להתחתן, דרך אבני-היסוד לזוגיות טובה, ועד ההתמודדות עם מצבי מריבה. נוח לקריאה, 125 עמ'. להשיג רק בטל' 972-50-8676279.

שלחן שבת

תקיעת החצוצרות בעת מלחמה ובעת שמחה

הקב"ה ציווה את משה רבנו לעשות שתי חצוצרות כסף, ששימשו "למקרא העדה ולמסע את המחנות". באמצעות החצוצרות הללו היו מכנסים את בני-ישראל ומוציאים אותם למסעות.

התורה מוסיפה ואומרת: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם". כלומר, החצוצרות שימשו גם אמצעי של תפילה לקראת יציאה למלחמה. לאחר מכן נאמר עוד: "וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם".

גם לאחר הניצחון

מהו "וביום שמחתכם"? במדרש נאמר "וביום שמחתכם – אלו השבתות"; אולם פירוש זה אינו על-פי פשוטו-של-מקרא, ולכן רש"י אינו מפרש כך. אלא הכוונה היא פשוטה – פסוק זה בא בהמשך למה שנאמר קודם-לכן, בדבר יציאה למלחמה, ועל כך אומרת התורה, שכאשר ינצחו בני-ישראל במלחמה וישמחו עליה – יתקעו גם-כן בחצוצרות.

לאחר הניצחון יקריבו בני-ישראל קרבנות לה', כהודיה על שסייע להם לנצח במלחמה, והתורה מצווה לתקוע בחצוצרות "על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם".

היצר הצורר

את הפסוקים הללו יש לפרש גם בעבודתו הרוחנית של יהודי, בכל זמן ובכל מקום. מלחמה עם "הצר הצורר אתכם" רומזת למלחמת היצר, שאין "צר הצורר" כמותו. במיוחד גוברת המלחמה בשעת התפילה, שאז מתאמץ היצר להילחם באדם ולבלבלו במחשבות זרות.

מלמדת התורה, שהעצה לנצח במלחמה היא "והרעותם בחצוצרות". תרועת החצוצרות מסמלת שיברון לב, הכנעה ותחושת התבטלות. כשיהודי מרגיש שיצרו גובר עליו ומפריעו בעבודת ה', עליו להכניע את עצמו לפני ה' ולהתחנן לפניו "לרחם עליו... על נפשו, להצילה ממים הזדונים". על-ידי הכנעה זו יזכה לניצחון במלחמה – "ונושעתם מאויביכם".

הכנעה תמידית

יכול האדם לחשוב, שתחושת הכנעה והתבטלות זו נחוצה בתחילת העבודה, כשיצרו בתוקפו והוא מתגבר עליו; אבל לאחר ניצחון המלחמה, כשהוא כבר נושע מאויביו, והוא עובד את ה' מתוך הבנה והכרה, וחש תענוג מעבודתו, שוב אין לו צורך בהתבטלות ובהכנעה.

מלמדת התורה, שגם "וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות". גם לאחר ניצחון המלחמה, כשהאדם שרוי בשמחה, והוא מקריב לקב"ה "עולותיכם" ו"זבחי שלמיכם" – גם אז עליו לתקוע בחצוצרות, דבר המסמל את ההכנעה וההתבטלות. זה התנאי שאכן יישאר בדרגתו הרוחנית הגבוהה ולא יחוש שאננות, או אף גרוע מזה – שדווקא השמחה עלולה להביאו לידי בעיטה. כאשר הוא מקפיד להיות בעל לב נשבר ונכנע, יצליח בעבודתו ויעלה מדרגה לדרגה.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 28)

מן המעיין

הדלקת המנורה

שלהבת עולה מאליה

"בהעלותך את הנרות". מפרש רש"י: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". האדם צריך להרגיל את עצמו בעבודת ה' בקביעות ובתמידות, עד שתחדור לעצם מהותו, שההרגל יהיה טבע, והשלהבת תעלה מאליה.

(קרבן העני)

שהנר ידלק בעצמו

כאשר מקרבים יהודי אחר לאבינו שבשמים, יש לעשות זאת "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – שה'נר' ידלק בכוחות עצמו, בלי להזדקק עוד להשפעתו של ה'מדליק'.

(הרבי מליובאוויטש)

ההכנה גדולה מהמצווה

על-פי הדין הדלקת הנרות כשרה בזר ואילו הטבת הנרות והכנתם להדלקה אסורה בזר. מכאן אנו למדים שההכנה למצווה גדולה מן המצווה עצמה.

(רבי מנחם-מענדל מפילץ)

חובה להדליק

"בהעלותך את הנרות" (במדבר ח,ב). הנרות רומזים לנשמות ישראל, ככתוב (משלי כ) "נר ה' נשמת אדם". כל אחד ואחד מישראל חייב לעסוק בעבודה קדושה זו של הדלקת נשמות ישראל וקירובן לאביהם שבשמים.

(לקוטי שיחות)

שפע של אור

"מעלה הייתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב" (רש"י). סגולה מיוחדת הייתה למנורה, שעליה הכוהן עומד ומטיב - ממנה שופע שפע רב וכל-טוב לבני-ישראל.

(רבי יצחק מנשכיז)

רמז לתורה

גוף המנורה רומז לתורה שבכתב, ושישים הקנים היוצאים ממנה רומזים לששת סדרי משנה, לתורה שבעל-פה.

(תורה אור)

להאיר את העולם

כשם שהמנורה האירה לא רק את עם-ישראל אלא את העולם כולו, "אורה יוצאה לעולם", כך מחובתנו להאיר אף את אומות-העולם, על-ידי השתדלות לפעול עליהן לקיים את שבע מצוות בני נח.

(שיחות-קודש)

בכוחו של הקב"ה

"משה היה מתקשה בעשיית המנורה, אמר לו הקב"ה: השלך את הכיכר לאש והיא נעשית מאליה" (רש"י). הדבר שהיה קשה למשה הוא, איך אפשר להאיר את חושך העולם על-ידי מנורה גשמית. אמר לו הקב"ה, אמת שאין הדבר בכוחו של אדם, אך השלך את הכיכר לתוך האש ואני אעשה מזה מנורה.

(לקוטי שיחות)

אמרת השבוע

כוחם של ישראל

הגאון הצדיק רבי מנחם-מענדל מווישווה יצא לאמריקה לגייס משאבים לישיבתו. בהגיעו לשם נערכה לכבודו קבלת-פנים חגיגית, ויו"ר הערב תיאר את ההערצה הגדולה שרבים רוחשים לצדיק, שהוא גם גאון אדיר וגם איש אלוקים. את דבריו עיטר בפסוק "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל", ואמר: "אכן, בהחלט ראוי שיהיה 'צהלי ורוני' כאשר זכינו ש'גדול בקרבך' וגם 'קדוש ישראל'".

נענה הצדיק בענוותנותו, תוך כדי דיבור: "איך מגיעים שיהיה 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך'? על-ידי 'קדוש ישראל' – זה כוחם וקדושתם של ישראל".

מעשה שהיה

ספר-התורה המאחד

שנת תרצ"ח. הצוררים הנאצים מעלים באש בתי-הכנסת ובתי-מדרש בגרמניה. בתוכם עולה בלהבות גם בית-הכנסת המפואר והמיוחס של רש"י שבעיר וורמס, המוכרת בהיסטוריה היהודית כוורמייזה.

כמה יהודים עזי-נפש וגיבורי-רוח נחלצים להציל בחירוף-נפש את ספרי-התורה מתוך לשונות האש. בין ספרי-התורה הניצולים היה גם ספר-התורה של הגאון רבי מאיר (המהר"ם) מרוטנבורג, ששכן כבוד בארון-הקודש בבית-מדרשו של רש"י.

ספר-התורה הניצול נמסר לידי ראשי הקהילה, ונשמר מכל משמר לכל אורך שנות המלחמה וזוועות השואה. לאחר המלחמה הועלה ספר-התורה לארץ.

חיבה יתרה נודעה מצד בני ורמייזה לספר-תורה זה, שנכתב על-ידי רבם הגדול, המהר"ם (נפטר לפני כשבע-מאות שנה), ושאגדה מיוחדת נשזרה סביבו.

רבי מאיר מרוטנבורג, מחבר הקינה 'שאלי שרופה באש', היה מטיף כל ימיו לעלות לארץ-ישראל. באותו זמן מלך הקיסר רודולף, ואסר על יהודי מדינתו לעלות לארצם. סירב רבי מאיר לקבל את הגזרה ואמר לכל שומעי לקחו: "הקב"ה, שהוא מלך-מלכי-המלכים, השרה את שכינתו על ארץ-הקודש, ומה לנו כי נשעה לגזרתו של מלך בשר-ודם". ומכיוון שהיה רבי מאיר 'נאה דורש ונאה מקיים', ארז את מיטלטליו ויצא מביתו בדרך נסתרת, כשפניו מועדות לארץ-ישראל.

בד' בתמוז שנת המ"ו נתפס רבי מאיר על-ידי ההגמון מבאזיל והקיסר רודולף. הם כלאוהו במגדל אנזיסהיים שבחבל אלזס.

קהילות ישראל שבכל מקום חשו זעזוע עמוק בשמעם על מאסרו של רבי מאיר, מגדולי הדור. הם עשו כל שלאל-ידם לפדותו ממאסרו, והגיעו לפשרה עם השלטונות, שייאותו 'להסתפק' בעשרים אלף מרקים זהב, כדמי פדיון לשחרור רבי מאיר. רצים יצאו דחופים לכל הקהילות לגייס את הכסף. לא חלף זמן רב והסכום כולו נאסף – עשרים אלף מרקים זהב, מוכנים לפדייתו של רבי מאיר.

אלא שברגע האחרון בוטל העניין על-ידי ...רבי מאיר בכבודו ובעצמו. הוא אסר על היהודים לפדותו, ונימוקו עמו – הלכה מפורשת בשולחן-ערוך: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם".

"כל כניעה לסחטנות", הטעים רבי מאיר, "תגביר את תאבונם של שונאי ישראל, ונמצא אני גורם בעקיפין למאסרם של יהודים נוספים בעתיד".

ישב אפוא רבי מאיר כלוא במגדל אנזיסהיים שנים רבות. שם למד תורה וחיבר את התוספות על סדרי קדשים וטהרות, ועוד ספרים. הוא השיב תשובות לשואלים בגופי הלכות ודברי תורה.

וכך כתב רבי מאיר באחת מתשובותיו: "ואם תמצא שהתוספות וספרי הפוסקים חולקים עליי בשום דבר, דעתי מבוטלת להשיב, כי מה לעני יודע, יושב חושך וצלמוות זה שלוש שנים ומחצה, הנשכח מכל טובה, אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר בר ברוך זלה"ה".

ייסורים קשים סבל רבי מאיר, בהיותו במאסר, בודד וגלמוד, אך רוחו הייתה איתנה כסלע ולא פסק מלימודיו. ובכל-זאת, היו גם ימים שבהם חש בודד ומדוכדך. נפשו יצאה בגעגועיו לבני קהילתו ולמשפחתו, ובמיוחד הייתה עזה תשוקתו לעלות לארץ-ישראל, משאת-נפשו.

יום אחד, כשהיה רבי מאיר שבור ורצוץ, בכה על מר-גורלו ושפך את שיחו בתפילה מעומק הנפש לפני הקב"ה. לפתע נתגלה לפניו 'מגיד', ניחם אותו ועודדו: "מה לך מאיר שאתה מתעצב כל-כך על צערך בעולם הזה?".

"סהדי במרומים", השיב לו רבי מאיר. "מקבל אני עליי את כל סבלי וייסוריי באהבה; אבל נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' – להתאחד עם שאר אחיי ולעלות וליראות בהר-הקודש בירושלים".

אמר לו ה'מגיד': "אם להתאחד עם כלל-ישראל ועם ארץ-ישראל רצונך, עצתי לך כי תכתוב ספר-תורה, שהתורה הקדושה היא תכנית הבריאה של כל העולם כולו, והפסוקים המדברים על ארץ-ישראל מפת ארץ-ישראל הם, והאותיות שבתורה כוללות בתוכן שישים ריבוא נשמות עם-ישראל. כשתכתוב את ספר-התורה ותכניס באותיותיו את מחשבותיך וכוונותיך, תתאחד עם כלל-ישראל ונשמתך תעלה ותשכון בארץ-הקודש".

שמע רבי מאיר בקול ה'מגיד'. ישב בתא כלאו שבמגדל אנזיסהיים, וכתב את ספר-התורה הזה, שהיה לו לנחמה, ודרכו חש מחובר לנשמות אחיו בכל מקום שהם ולאוויר ארץ-ישראל.

כשנפטר רבי מאיר מהעולם, עמד ר' זיסקינד אלכסנדר, איש פרנקפורט, ופדה את גופו מידי השלטונות בכסף רב, והביאו לקבורת ישראל בוורמייזה. את גווילי ספר-התורה שכתב רבי מאיר הכניס להיכל בית-מדרשו של רש'י בעיר.

רבי מאיר מרוטנבורג עצמו לא זכה לעלות בחייו לארץ-ישראל, אבל הוא זכה שנשמתו, שהייתה דבוקה ומאוחדת באותיות ספר-התורה שלו, תעלה לציון עם הגווילים הקדושים – אודים מוצלים מאש.

דרכי החסידות

כשהשמש מאירה

מתי קל יותר לעבוד את ה', בחורף או בקיץ? לכאורה זו שאלה מוזרה. וכי מה הקשר בין עבודת ה' לבין עונות השנה? אך מסתבר שיש קשר (אין הכוונה לתנאים חיצוניים וסביבתיים שקיימים בחורף או בקיץ, אלא לעצם מהותן של תקופות אלה).

על-פי תפיסתה של תורת החסידות אין שום דבר מקרי ו'טבעי'. לכל דבר, ולו הטבעי ביותר כמו זריחת השמש, יש שורשים רוחניים, והתופעות הגשמיות הן, למעשה, השתקפות ובבואה של התופעות הרוחניות.

השתקפות למטה

תפסנו כדוגמה את זריחת השמש, אך זו דווקא דוגמה טובה. השמש הגשמית, השמש שלנו, היא בעצם השתקפות של שמש אחרת - "שמש ה'". זריחתה של השמש שלנו היא בבואה לזריחתו של האור האלוקי האין-סופי. לכן אנו מתפללים עם הנץ-החמה ומקיימים מצוות אחדות דווקא בשעות היום ולא הלילה (ידוע גם-כן, שביום מאירים הצירופים של שם הוי-ה ואילו בלילה מאירים צירופי השם א-ד-נ-י).

לאמיתו של דבר, עצם העובדה שהשמש זורחת נובעת מזריחתה של "שמש ה'". הואיל ואורה האלוקי של "שמש ה'" מתחיל להאיר, לכן זורחת גם השמש הגשמית שלנו. היא כמו בבואה, כמו צל שמתנהג בדיוק בהתאם למקור הצל.

אם נמשיך בקו-מחשבה זה, נגיע למסקנה, שגם העובדה שבקיץ יש יותר אור וחום של השמש מאשר בחורף, נובעת מהבדלים במידת גילויו של האור האלוקי בין החורף לקיץ. ואכן, בתורת החסידות מבואר באריכות, שעבודת ה' בחודשי הקיץ שונה מהעבודה בחודשי החורף, כי בקיץ מאירה "שמש ה'" בעוצמה יתרה מאשר בחורף. כ"ק אדמו"ר הריי"צ היה אומר, שקל יותר לעבוד את ה' בקיץ מבחורף.

בקיץ מאיר יותר האור האלוקי

למעשה, החורף והקיץ מייצגים שני אופנים בעבודת ה'. אפשר לעבוד את ה' בעיקר על-ידי הגברת אור הנשמה, ואפשר לעבוד את ה' בעיקר על-ידי זיכוך ועידון הגוף. שתי הדרכים מובילות באופן כללי לאותה מטרה - להתקרבות אל ה'. בשתי הדרכים מגיעים להתגלות הנשמה ולזיכוך הגוף. ההבדל הוא רק בכיוון התנועה: האם מגיעים לגילוי הנשמה באמצעות זיכוך הגוף, או שמגבירים תחילה את אור הנשמה וממילא הגוף מזדכך.

בחורף עיקר העבודה היא בזיכוך הגוף. בתקופה זו אין התגלות גדולה של "שמש ה'", וממילא גם אור הנשמה אינו מאיר בעוצמה רבה בגוף. זו תקופה כללית של קרירות, ועבודת ה' בתקופה זו מתבטאת בעיקר בהתגברות על קרירות זו, בזיכוכו ובעידונו של הגוף.

לעומת זאת, בקיץ יש התגלות גדולה של "שמש ה'". האור האלוקי האין-סופי מאיר בעוצמה רבה ביותר. הנשמה קולטת הארה זו ואף היא מתחילה להתגלות ולהאיר בנפש ובגוף. לגוף הגשמי ולנפש-הבהמית קשה הרבה יותר לעמוד מנגד ולהפריע לעבודת ה'. באופן טבעי קל יותר לעבוד את ה' ויש יותר התעוררות טבעית להתקרבות אל הקב"ה.

עם זאת צריך לזכור, שתהליכים מסוג זה מורכבים למדיי. כאשר הגילוי הגדול של "שמש ה'" אינו יכול להתבטא בכיוון החיובי של יתר עבודת ה', הוא עלול לפנות לאפיקים שליליים. מבחינה זו הוא דומה לכל כוח שקיים בעולם, שאפשר לנצלו לטוב ואפשר להשתמש בו לרעה. הדברים שלעיל מתייחסים באופן כללי לעובדה שבקיץ יש התגלות גדולה של אור ה' ונטייה טבעית של הנשמה להתקרב אל הקב"ה.

אז אם אתם אוהבים את הקיץ - דעו שגם הנשמה אוהבת אותו, בגלל שאז מאירה "שמש ה'"!

חיים יהודיים

 

פורת במשתלה בגדיד: שתילים צעירים שעוד יצמחו

לתת כתף למי שזורעים אמונה

בזמן שנמשכת הספירה לאחור לקראת מועד ה'הינתקות' (היו-לא-תהיה), מתרוצץ יפתח דפנה, תושב היישוב גן-אור בגוש-קטיף, בין שתילי העגבניות והמלפפונים ששתל בחממותיו רק לפני שלושה שבועות. הוא מחלק הוראות לעובדיו, כפי שהוא עושה יותר מעשרים שנה. חממותיו משתרעות על כשמונים דונמים, וסכום הכסף שהוא נדרש להשקיע כדי להתחיל את עונת הגידול הנוכחית עמד על כחצי מיליון ש"ח. יפתח בטוח שה'הינתקות' לא תצא אל הפועל. "שום פעולה רצינית לא נעשית עד כה בשטח, כך שהדבר פשוט לא-הגיוני!", הוא מנמק גם ברמה המעשית.

גם אריאל פורת, מהיישוב גדיד, בעליה של חברת 'שתיל נטו', מגדל בעצם הימים האלה שתילי ירק חדשים, שישמשו – כך הוא משוכנע – את כל חקלאי הגוש. פורת (44), אב לשישה, עלה ארצה מצרפת לפני עשרים ושלוש שנים, ומאז הוא תושב הגוש.

ביטחון בישועת ה'

כמו יפתח ואריאל יש עוד הרבה חקלאים בגוש שיצאו לעונת גידול חדשה, בהשקעה כספית גדולה, מתוך ביטחון בישועת ה' שתבוא כהרף-עין. מדובר בכשלושת-אלפים וחמש-מאות דונמים, המייצרים כחמישה-עשר אחוזים מכלל היצוא החקלאי של ישראל לחו"ל.

אבל מאחורי הפגנת האמונה המרגשת והמרשימה של חקלאי הגוש מסתתרת מצוקה לא-קטנה. הסכום הדרוש לחקלאי כדי לפתוח עונה חדשה עומד על כמאה עד מאתיים אלף שקלים. כלל חקלאי הגוש זקוקים לכעשרים וחמישה מיליוני שקלים. עד כה העניקו הבנקים את האשראי הדרוש. גם משרד החקלאות סייע בהלוואות נוחות, באמצעות מועצת הירקות.

לא עוד. משרד החקלאות הקפיא את ההלוואות. גם הבנקים הפסיקו את מתן ההלוואות. מה עושים? חקלאי גוש קטיף נדרשו להחלטות קשות הרבה לפני יתר תושבי הגוש, שכן בעבורם הדילמה מיידית וממשית - לשתול או לא? לזרוע או לא?

לסייע לחקלאים

זה הרקע להקמת קרן 'מאמין וזורע', שנועדה לספק לחקלאים את ההון הראשוני שנדרש להם, כאוויר לנשימה, לפתיחת עונה חקלאית חדשה. הוגה הרעיון הוא הרב בניה ליפשיץ (36), תושב נווה-דקלים זה כשתים-עשרה שנים ור"מ בישיבת ההסדר המקומית. הוא נתוודע למצוקת החקלאים בשיעורי תורה שמסר לחקלאי המושב נצר-חזני.

"זה צעד אמוני משמעותי ביותר, והשאיפה היא לשתף בו את כל עם ישראל", אומר הרב ליפשיץ. גובשו הקריטריונים לעזרה ונקבע מראש, כי החקלאי יחזיר את מלוא הסכום אחרי הקטיף. רק אם חלילה יתממש הגירוש, תיהפך ההלוואה למענק.

התרומות זורמות

עם הפרסום על הקמת הקרן החלו התרומות לזרום. תרומה שריגשה במיוחד את אנשי המוקד, הטוענים כי אינם עומדים בקצב, הייתה של תושב מעלה-אדומים, שהחליט לתרום את כל קרן הפנסייה שלו – מאה אלף שקלים (!). בזמן כתיבת השורות, פחות משבועיים לאחר הקמת הקרן, כבר נאספו בה כשני מיליוני שקלים.

"הקרן החזירה לחקלאים רבים את הצבע ללחיים", אומר אריאל פורת. "במקום שיישבו בבתיהם מובטלים ומדוכדכים, הם עסוקים בזריעה ובעשייה. היא חוללה מהפך, המקרין על כל תושבי הגוש". מוקד התרומות (באה"ק): 1800-202288. לקביעת חוגי-בית בנושא: 972-52-8990422 (נחמיה).

פינת ההלכה ומנהג

ימין על שמאל

שאלה: עד כמה חשוב להקפיד שצידו הימני של הבגד יהיה רכוס על צד שמאל ולא להפך?

תשובה: מנהג ישראל להקפיד על כך בבגדים העליונים (חליפה וכדומה), ומשמעות הדבר - שה'שמאל' (המייצג את ה'דין') בטל ל'ימין' (המייצגת את ה'חסד'). בתצלומים מלפני כמה דורות, ובפרט של גדולי ישראל מחוגים מגוונים, גם שאינם-חסידים, רואים שכך היה מקובל בעבר בקהילות ישראל.

המקור ההלכתי לכך מתחיל מדברי הגמרא שיש להקדים את יד ימין בלבישה, בנעילה ובסיכה (ולהפך בפשיטת בגדים), ובלשון שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן: "לעולם יקדים אדם ימינו על שמאלו בכל דבר, לפי שהימין היא חשובה בכל התורה כולה לעניין עבודה [במקדש] וכן בחליצה - לכך יש לאדם גם-כן לחלוק כבוד לימינו לעולם". ה'צמח-צדק' כתב, שזו הסיבה שבכתב העברי כותבים מימין לשמאל.

המנהג עצמו מופיע במכתב-קודש של האדמו"ר רבי מנחם-מענדל מרימנוב (מגדולי צדיקי החסידות בפולין לפני כמאתיים שנה), וזה לשונו: "חדשים מקרוב באו במנהג חדש של גויים, שמהפכין [לרכוס הכפתורים] צד השמאל של הבגדים על צד הימין, ובזה מגבירים ה'שמאל' על ה'ימין' בעוונותינו הרבים".

כמו-כן הובא המנהג בספר 'טעמי המנהגים', וזה לשונו: "ונראה לי, דאפשר דמזה הטעם נהגו ישראל עם קדושים, שבכל המלבושים עושים הנקבים בצד הימין של הבגד והכפתורים בצד השמאל של הבגד, וכשלובש את הבגד אז מונח כנף הימין של הבגד על כנף השמאל, ובמכנסיים הוא להפך, הנקב הוא בצד השמאל והכפתור הוא בצד הימין, וכשלובש אותם אז מונח צד השמאל על צד הימין של מכנסיים". הוא מסביר שם שהדבר נועד להשאיר ל'שמאל' יניקה כלשהי, "שלא יקטרגו על בני-יעקב".

מקורות: שבת סא,ב. שו"ע אדמו"ר הזקן מהדו"ת סי' ב ס"ד. שו"ת צמח צדק או"ח סי' סז אות ה. שמירת הגוף והנפש עמ' רלג. טעמי המנהגים עמ' ג בהערה. ס' השיחות תש"נ ח"א עמ' 193 וח"ב עמ' 538. וראה תמונות בספר 'יהדות ליטא' (ת"א תש"כ) ח"א, אחרי עמ' 368, 397.עמדה שבועית


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)