מדורים נוספים
	התקשרות 565 - כל המדורים ברצף
	"כולהו אליבא דרבי עקיבא"
	הכניסה לארץ-ישראל בגאולה תהיה בשובה ובנחת
	"נמצאים יחד עם הקב"ה באותן ד' אמות"
	"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 565, ערב שבת פרשת בהר, י"א באייר ה'תשס"ה (20.5.2005)

דבר מלכות

"כולהו אליבא דרבי עקיבא"

רבי עקיבא השיג הכול על-ידי עבודה ויגיעה ולא מצד "ירושה", ולכן זכה ל"עשירות" רוחנית שממנה נשתלשלה עשירות גשמית * כשיהודי לומד תורה באחדות, דנים אותו ביחד עם הכלל, והעניינים הבלתי-רצויים שלו נבלעים בזכויות הכלל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהמשך להמדובר בהחצר¹ אודות הלימוד מחיי רבי עקיבא - הרי כיוון שרוב הנוכחים היו ילדים קטנים, הוצרך להיות הדיבור באופן המובן ושייך אליהם.

ולכן, בהמדובר שלמרות שבתחילה היה רבי עקיבא עני, הנה לאחרי שהתמסר ללימוד התורה, נעשה עשיר - דובר אודות עשירות בגשמיות.

ועניין זה הוא בהתאם לפסק-דין הרמב"ם² שאף-על-פי שאין ראוי לעבוד את ה' כדי לקבל שכר, שזוהי עבודה שלא לשמה, כי אם עבודה מאהבה, ש"עושה האמת מפני שהוא אמת כו'", מכל-מקום, "כשמלמדין את הקטנים... אין מלמדין אותם אלא... כדי לקבל שכר", וכפי שמאריך בפירוש המשניות³ בנוגע לחינוך הקטנים ללימוד התורה, ש"בהכרח יצטרך המלמד... שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים... וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים... יאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים וכו'" - אף-על-פי שלימוד כזה הוא שלא לשמה.

אמנם, לאמיתתו של דבר, הרי כל העניינים הגשמיים שעל-ידם מחנכים את הקטנים, ישנם גם ברוחניות, ושם הם באופן דלשמה⁴, אלא שכאשר משתלשלים ויורדים למטה בעניינים גשמיים, נעשים באופן דשלא לשמה.

ובהתאם לכך, יש להוסיף בהמדובר לעיל אודות המאורעות בחיי רבי עקיבא - ביאור הדברים על-פי פנימיות העניינים.

ב. מהעניינים המיוחדים אצל רבי עקיבא לגבי שאר תנאים - שהיה בן גרים⁵.

ולהיותו בן גרים, לא היתה אצלו העשירות שבאה בירושה לכל אחד ואחד מבני אברהם, יצחק ויעקב, שעל זה נאמר⁶ "אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו", כמבואר בתניא⁷ שזהו "כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילונו אבותינו", שלכן שייכת אליו התורה ("תורה ציווה לנו משה מורשה גו'"⁸) גם כאשר אינו לומדה ומתייגע בה, מה-שאין-כן גר, שאין לו עשירות זו בירושה, ומזה נשתלשל שרבי עקיבא - בן גרים - היה עני גם בגשמיות.

אמנם, על-ידי עבודתו ויגיעתו זכה לעשירות שבדרך כלל באה על-ידי ירושה [ובפרט להדעה⁹ שגם גרים יכולים לומר "לאבותינו", לפי שמתייחסים לאברהם שנקרא "אב המון גויים"¹⁰, ועבודתו היתה לגייר גרים, כמו שכתוב¹¹ "את הנפש אשר עשו בחרן"], ויתירה מזה, שהעשירות שבאה על-ידי עבודה ויגיעה היא גדולה יותר מהעשירות שבאה על-ידי ירושה - שזהו שרבי עקיבא נעשה היסוד והעמוד והמקור דתורה שבעל-פה, כדאיתא בגמרא¹² "סתם מתניתין ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (ממה שלמדו מרבי עקיבא אמרום), שזהו אמיתית עניין העשירות, ברוחניות,

ומזה נשתלשלה העשירות שהיתה אצל רבי עקיבא גם בגשמיות - כמו שכתוב בפרשת השבוע¹³ "אם בחוקותי תלכו גו'", "שתהיו עמלים בתורה"¹⁴, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"¹⁵, וכל הברכות האמורות בפרשה, כפי שהם בפשטות הכתובים, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹⁶.

וזהו גם הדיוק "שתהיו עמלים בתורה" - בדוגמת רבי עקיבא שזכה לתורה על-ידי יגיעתו דווקא:

לימוד התורה סתם - ישנו גם אצל הנשמה למעלה, קודם ירידתה למטה; והחידוש בלימוד התורה בירידת הנשמה למטה הוא - שצריך להיות באופן של עבודה ויגיעה להתגבר על המניעות ועיכובים שמצד הגוף ונפש הבהמית ויצר-הרע, שעל-ידי זה באים לעשירות האמיתית דתורה, ומזה נשתלשל גם עשירות בגשמיות, "ונתתי גשמיכם בעתם" כפשוטו,

כולל גם הפירוש הפנימי - שהגשמיות ("גשמיכם") נעשית כלי אל הרוחניות שמושלת על הגשמיות להשתמש בה באופן הדרוש ובזמן הדרוש, שזהו אמיתית העניין ד"בעתם"¹⁷.

ג. ויש להוסיף ולבאר שייכותו של רבי עקיבא לתורה שבעל-פה דווקא, שעל זה אמרו "כולהו אליבא דרבי עקיבא":

מהחילוקים שבין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה - ש"רצון העליון המלובש בתרי"ג מצוות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם... כל המצוות... הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות", שהרי על-ידי תורה שבכתב לבדה אין אנו יודעים כיצד לקיים את המצוות, כי אם על-ידי ביאור ופירוש הדברים בתורה שבעל-פה דווקא¹⁸, והיינו, שהשייכות דתורה לעולם הזה (כיצד לקיים את המצוות בעולם הזה) היא בעיקר בתורה שבעל-פה.

וזהו גם שתורה שבכתב נקראת "עץ החיים"¹⁹ "אילנא דחיי", ותורה שבעל-פה נקראת עץ הדעת, "אילנא דטוב ורע"²⁰ - כיוון שתורה שבעל-פה מתלבשת בעולם לפעול בירור והבדלה בין הטמא לטהור ובין האסור למותר כו', שעל-ידי זה מפרידים את הרע מן הטוב²¹,

והרי זהו עיקר עניין ירידת התורה למטה דווקא - כמאמר רז"ל²² שכאשר מלאכי השרת ביקשו שתינתן התורה למעלה, "תנה הודך על השמים"²³, השיב להם משה רבינו: "למצרים ירדתם כו' יצר-הרע יש ביניכם", היינו, שעיקר עניין התורה הוא לפעול בירור העולם, ועניין זה נעשה בפועל על-ידי תורה שבעל-פה דווקא.

ועל-פי זה יש לבאר השייכות דתורה שבעל-פה לרבי עקיבא, "כולהו אליבא דרבי עקיבא" - כי, להיותו בן גרים, מודגש אצלו ביותר העניין דבירור הניצוצות והפרדת הרע מן הטוב, שזהו כללות העניין דתורה שבעל-פה.

ד. מה פעל על רבי עקיבא ללמוד ולהתייגע בתורה עד שזכה להיות עמוד תורה שבעל-פה - "פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו, אמרו, לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום... אבנים²⁴ שחקו מים"²⁵:

אבן²⁶ - הוא מסוג הדומם שהוא התחתון ביותר מכל הנבראים, ובכמה מקומות מובא "אבן" בתור דוגמה לנברא היותר תחתון. ומצינו באחד הביכלאך בעניין ריחוק הערך והאין ערוך דכל העולמות לגביה יתברך [שבכתבי החסידות הנדפסים הנה לפעמים איתא הלשון יותר משאין ערוך עשייה לגבי אצילות אין ערוך אצילות לגבי אור-אין-סוף²⁷, ולפעמים איתא הלשון עשייה ואצילות שווין לפניו²⁸] - שמחשבה הקדומה דא"ק ואבן דומם שווין לפניו יתברך.

ונמצא, שבשביל התהוות האבן צריך להיות כל סדר ההשתלשלות מלמעלה מעלה עד אין קץ, עד למציאות הבורא, להיות קישור הבורא עם הנברא - מצד טבע הטוב להיטיב²⁹ - עד לנברא שהוא למטה מטה עד אין תכלית.

וזהו גם עניין המים - שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שהוא עניין החיבור דמעלה מעלה עד אין קץ עם מטה מטה עד אין תכלית.

ומעניין זה למד רבי עקיבא בנוגע לעצמו - שעם היותו בדרגה תחתונה ביותר, בן גרים, שאין לו בירושה הון עתק שלא עמל בו, מכל-מקום, על-ידי היגיעה בתורה שנמשלה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך³⁰, בכוחו וביכלתו להגיע מעומק תחת לעומק רום,

אלא שעניין זה צריך להיות בסדר והדרגה - ההתחלה צריכה אמנם להיות מתוך רעש כו', אבל לאחרי זה צריכה להיות העבודה בסדר והדרגה - בדוגמת פעולת המים שיורדים על גבי האבן טיפין טיפין, ועל-דרך זה בנוגע להחקיקה דתורה בלב האבן, כמו שכתוב³¹ "והסירותי את לב האבן מבשרכם" - שצריך להיות באופן ד"מעט מעט אגרשנו"³² תחילה באופן של אתכפיא, ואחר-כך באופן של אתהפכא כו'.

ה. ועניין זה קשור עם ימי הספירה:

ימי הספירה הם בין יציאת-מצרים למתן-תורה, שבהם נעשה עניין הגירות דבני-ישראל: התחלת הגירות - ביציאת-מצרים (על-ידי המילה), וגמר הגירות - במתן-תורה (על-ידי טבילה וקרבן)³³. ובזמן זה ניתנה העבודה דספירת העומר.

והנה, העבודה דספירה היא עבודה פשוטה ביותר - שצריך רק לחשב ולספור את הימים שעוברים, והיינו, שכל יום שעובר, גם אם לא נפעל עניין מיוחד ביום זה, ניתוסף ונחשב הוא במניין הימים, כיוון שאין כאן אלא עניין המספר, שהוא בחינה אחרונה - כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה³⁴ לעניין חשבון ומספר האותיות דתיבת "אבן" (ש"שורשה משם העולה ב"ן במספרו כו'", שהרי "אבן" הוא א' ב"ן³⁵), ש"החשבון מורה על מיעוט האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שלא נשאר ממנו אלא בחינה אחרונה שהוא בחינת החשבון ומספר כו'".

ונמצא, שעם היות הספירה עבודה פשוטה, היינו, דרגה תחתונה בלבד, מכל-מקום, יכולים לבוא על-ידה לתכלית העילוי דמתן-תורה - על-דרך ובדוגמת האמור לעיל בנוגע לרבי עקיבא, שאף שהיה בדרגה תחתונה ביותר, הגיע לתכלית העילוי להיות העמוד דתורה שבעל-פה, "כולהו אליבא דרבי עקיבא".

* * *

ו. כמו כן יש להוסיף ביאור בהאמור לעיל³⁶ אודות החילוק בין תלמידי רבי עקיבא שלפני ל"ג בעומר להתלמידים שלאחרי ל"ג בעומר, שאצל התלמידים שלפני ל"ג בעומר היה חסר בהעניין דאהבת ישראל, אהבת רעים, שלא נהגו כבוד זה בזה³⁷ - דלכאורה אינו מובן³⁸: איך ייתכן שבשביל שלא נהגו כבוד זה בזה, נענשו עונש הכי חמור, עונש מיתה?

ויובן על-פי המבואר במקום אחר בפירוש מאמר רז"ל⁹³ "ויתר הקב"ה על עבודה-זרה ועל גילוי-עריות ועל שפיכות-דמים ולא ויתר על מאסה של תורה" - דלכאורה טעמא בעי⁴⁰ - שבשעה שאדם עוסק בתורה אין דנין אותו כלל, ובמילא אין מענישין אפילו על עבירות חמורות ביותר, מה-שאין-כן כאשר אינו עוסק בתורה, אזי דנין אותו, ובמילא נפרעין ממנו על כל העניינים הבלתי-רצויים.

ועל-דרך זה יש לומר בנדון דידן:

כאשר לימוד התורה הוא מתוך אהבת ישראל, אהבת רעים, אזי ישנו העניין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד"⁴¹, היינו, שהמעמד ומצב ד"כולנו כאחד" פועל שיהיה "ברכנו אבינו", ולכן, גם כאשר היחיד הוא במעמד ומצב ירוד כו' (כפי שיודע בעצמו בשעה שעושה חשבון צדק אדעתא דנפשיה), הרי מצד העניין ד"כולנו כאחד", אין דנין אותו בתור פרט, אלא יחד עם הכלל כולו, ובמילא נכללים ונבלעים ענייניו הבלתי-רצויים ברוב הזכויות של הכלל,

מה-שאין-כן כאשר לימוד התורה הוא ללא אהבת ישראל, ללא אהבת רעים - הרי כיוון שמפריד את עצמו מן הכלל, אזי דנין אותו בתור פרט, ומסתכלים על כל עניין פרטי, ומחשיבים כל דבר בלתי-רצוי, ועל-אחת-כמה-וכמה עניינים חמורים שיש עליהם עונש הכי חמור כו'.

וזוהי המעלה של תלמידי רבי עקיבא שלאחרי ל"ג בעומר - שאצלם היה לימוד התורה מתוך אהבת ישראל, שאז ישנו העניין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד".

ז. ויש לקשר זה עם עניין נוסף בל"ג בעומר - יום ההילולא של רשב"י:

רשב"י - שהיה מתלמידי רבי עקיבא - פתח את הצינור לגילוי פנימיות התורה.

והנה, מהחילוקים שבין פנימיות התורה לנגלה דתורה - שנגלה דתורה נקראת אילנא דטוב ורע, ויש בה קושיות ומחלוקת כו', מה-שאין-כן פנימיות התורה נקראת "אילנא דחיי", "לית תמן לא קושיה כו' ולא מחלוקת"²⁰ (שהרי אין כאן אלא מה שקיבל מרבו, ובזה לא שייך שתהיה מחלוקת⁴²).

וחידושו של רשב"י - שתהיה ההמשכה מפנימיות התורה, אילנא דחיי, בגליא דתורה, אילנא דטוב ורע.

ועניין זה מתבטא גם אצל לומדי התורה, שגם בשעה שלומדים גליא דתורה שיש בה קושיות ומחלוקת כו', לא נעשה ביניהם עניין של פירוד ח"ו, אלא הלימוד הוא באופן של אהבת רעים - כפי שהיה אצל תלמידי רבי עקיבא שלאחרי ל"ג בעומר, שרשב"י הוא אחד מהם.

וכן הוא בדורות שלאחרי זה - שעל-ידי נשיא הדור מתקשרים עם פנימיות התורה, אילנא דחיי,

- שהרי הסדר הרגיל הוא ש"אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"⁴³, אלא שעל-ידי ההתקשרות עם נשיא הדור מתקשר גם הוא באילנא דחיי כו' -

ועל-ידו נמשכת פנימיות התורה גם בגליא דתורה, כולל גם שהלימוד לא יהיה באופן של פירוד, אלא מתוך אהבת ישראל, כנ"ל.

וזהו גם שבתורת החסידות - פנימיות התורה - מודגש ביותר העניין דאהבת ישראל, כמו שכתב אדמו"ר הזקן בסידורו⁴⁴: "נכון לומר קודם התפילה הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת⁴⁵ לרעך כמוך", וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הבעש"ט⁴⁶, שגם יהודי שנמצא בקצווי תבל, שמעולם לא ראהו, ולא קיבל ממנו שום טובה כו', צריכים לאהבו בגלל היותו מישראל.

ח. ועוד עניין בנוגע לפנימיות התורה, אילנא דחיי, שנתגלתה על-ידי רשב"י - שזוהי ההכנה לגילוי המשיח⁴⁷.

וזהו שמצינו שרבי עקיבא היה סבור שגילוי המשיח יהיה בדורו, והיה דורש הפסוק⁴⁸ "דרך כוכב מיעקב" על שמעון בר כוכבא, באומרו "דין הוא מלכא משיחא"⁴⁹ - כי, בנוגע לרבי עקיבא מצינו⁵⁰ ש"מן שית מילי איעתר רבי עקיבא", וידוע⁵¹ שהוא עניין אות וא"ו (שמספרה ששה), דא אות אמת⁵², ספירת התפארת⁵³, שנקראת אילנא דחיי (למעלה מספירת המלכות, שנקראת אילנא דטוב ורע)⁵⁴. - אלא, שכל זה היה מצד רבי עקיבא, שמצד עצמו גמר את כל ענייני העבודה והיה מוכן לגילוי המשיח, אבל הדור כולו לא היה ראוי לכך. ואכן נתברר שבר כוכבא אינו משיח, ולכן קראו לו בר כוזיבא.

אמנם, בדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, לאחרי שהיה כבר גילוי פנימיות התורה - החל מפתיחת הצינור על-ידי רשב"י, ואחר-כך על-ידי רבותינו נשיאינו מדור לדור - יהיה גילוי המשיח, "דרך כוכב מיעקב", בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.

(קטעים משיחת יום ראשון, פרשת בהר-בחוקותי, ל"ג בעומר תשי"ג (לאחר תפילת מנחה) - בלתי מוגה; 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג, חלק שני (ח), עמ' 151-158)

----------

1) בהשיחה לתלמידים הצעירים (תו"מ ח"ח עמ' 148 ואילך).

2) הל' תשובה פ"י ה"ב-ה.

3) סנהדרין ר"פ חלק (ד"ה וכת חמישית).

4) להעיר מלקו"ש חט"ו עמ' 78 ואילך.

5) ראה סדה"ד בערכו.

6) בנוסח תפילת השחר.

7) פל"ג.

8) ברכה לג,ד.

9) דעת ר"י בירושלמי ביכורים פ"א ה"ד. וכ"ה ברמב"ם הל' ביכורים פ"ד ה"ג.

10) לך לך יז,ה.

11) שם יב,ה ובפרש"י.

12) סנהדרין פו,א (ובפרש"י).

13) ר"פ בחוקותי.

14) תו"כ ופרש"י עה"פ.

15) שם,ד.

16) שבת סג,א. וש"נ.

17) ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות ח"ב עמ' 117.

18) תניא אגה"ק סכ"ט (קנ,ב).

19) בראשית ב,ט.

20) זח"ג קכד,ב (ברע"מ).

21) ראה תניא אגה"ק סכ"ו. לקו"ת במדבר יג,ג. קונטרס עץ החיים פי"א ואילך.

22) שבת פח, סע"ב ואילך.

23) תהילים ח,ב.

24) איוב יד,יט.

25) אבות דר"נ פ"ו.

26) ראה גם ספר הערכים חב"ד (כרך א) ערך אבן בתחילתו.

27) ספר אלימה להרמ"ק - הובא בפלח-הרימון על הפרדס ש"ג פ"ד.

28) לקו"ת תזריע כא, רע"א. דרמ"צ נב,א. ועוד.

29) ראה הנסמן בלקו"ש חכ"ד עמ' 334 בהערה ד"ה מספרי הח"ן.

30) תענית ז, סע"א.

31) יחזקאל לו,כו.

32) משפטים כג,ל.

33) ראה יבמות מו,א-ב.

34) ספ"ז (פד,ב).

35) תו"א משפטים עח,ב. לקו"ת ראה כז,ג.

36) בהשיחה לתלמידים הצעירים ס"ג (תו"מ ח"ח עמ' 149).

37) יבמות סב,ב.

38) ראה גם לקו"ש חל"ב עמ' 150.

39) פתיחתא דאיכ"ר ב. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.

40) ראה גם סה"מ תש"ח עמ' 114. ועוד.

41) ברכת "שים שלום" בתפילת העמידה. וראה תניא פל"ב.

42) ראה הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות (ד"ה וכאשר).

43) ראה חגיגה יג,א.

44) ראה גם לקו"ש חכ"ה עמ' 374. וש"נ.

45) קדושים יט,יח.

46) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקל"ג. וש"נ (נעתק ב"היום יום" טו כסלו).

47) ראה אגה"ק דהבעש"ט - כתר-שם-טוב בתחילתו. ובכ"מ.

48) בלק כד,יז.

49) ירושלמי תענית פ"ד ה"ה.

50) נדרים נ,א.

51) ראה הנסמן בלקו"ש ח"ז עמ' 243 הערה ד"ה אנשי אמת.

52) זח"ג ב,א.

53) ראה לקו"ת ואתחנן ה,א ואילך.

54) ראה קונטרס עץ החיים פ"י.

משיח וגאולה בפרשה

הכניסה לארץ-ישראל בגאולה
תהיה בשובה ובנחת

ולפיכך יתקיים מיד "ושבתה הארץ שבת לה'"

בהתחלת פרשת בהר נאמר - "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'".

וידועה הקושיה: מכיוון שקיום מצוות השמיטה, "ושבתה הארץ שבת לה'", אינו אלא לאחרי שבע שכבשו ושבע שחלקו, ולאחרי ההקדמה ד"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך", שאז, "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'" (כמפורש בהמשך הכתובים) - מדוע נאמר "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ גו'", היינו, שתיכף ומיד בכניסה לארץ ("כי תבואו אל הארץ") אזי "ושבתה הארץ שבת לה'"?!

והביאור בזה - שתיכף ומיד בכניסה לארץ צריכים לדעת שתכלית הכוונה היא "ושבתה הארץ שבת לה'", שאז, גם העבודה ד"שש שנים תזרע שדך גו'" חדורה בכוונה הפנימית ד"ושבתה הארץ שבת לה'"...

והנה, נוסף על האמור לעיל בפירוש ד"כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'", שהכניסה לארץ חדורה בכוונה הפנימית ד"ושבתה הארץ שבת לה'" - יש לפרש גם כפשוטו ממש, ביחס לכניסה לארץ בגאולה העתידה:

הכניסה לארץ בגאולה העתידה לא תהיה באופן של כיבוש ומלחמה, כבכניסה לארץ בפעם הראשונה, שבע שכבשו ושבע שחלקו - אלא מתוך מנוחה, "בשובה ונחת", ותיכף ומיד.

ונוסף לזה, לא יצטרכו לעבודה ד"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך" - שהרי "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", אשר עם היותם "גלוסקאות וכלי מילת" שיצאו מ"הארץ" (לא מהשמים), מכל-מקום, לא יהיה צורך בפעולה טבעית כדי להשיגם, מכיוון שארץ-ישראל תוציאם בדרך נס, כך שלא יהיה צורך להמתין משך זמן...

ועל-פי זה, בכניסה לארץ בגאולה העתידה - מכיוון שלא יצטרכו להמתין לכיבוש וחלוקה, ולשש שנים של עבודה בשדה ובכרם - הרי תיכף ומיד "ושבתה הארץ שבת לה'" כפשוטו; ורק לאחרי זה, מכיוון שצריך להיות דירה בתחתונים דווקא, יהיה גם "שש שנים תזרע שדך" - באופן ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם".

וגם עניין זה שייך במיוחד לרשב"י, בעל ההילולא דל"ג בעומר - על-פי המסופר בחז"ל שרשב"י היה "מלומד בניסים" (שלכן שלחוהו לרומי כו'), ועד כדי כך, שאצל רשב"י לא היה עניין של חורבן וגלות (כפתגם אדמו"ר הזקן), ועוד ועיקר, כאמור, ש"בהאי חיבורא דילך... יפקון ביה מן גלותא ברחמים", שאז יהיה "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" - כפשוטו ממש.

(משיחת שבת-קודש פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, ה'תשמ"ז
- 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 279 ,275 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"נמצאים יחד עם הקב"ה באותן ד' אמות"

"לא להיכנס לעניינים של מחלוקת", מורה הרבי בקשר לתהלוכת ל"ג בעומר * "ארץ-ישראל צריכה להיות ראויה לשמה, לא רק ארץ ששייכת ליהודים, אלא ארץ שחדורה ביהדות - 'א אידשע לאנד'" * די להביט בעמוד הראשון של העיתונים כדי להבין שעדיין לא זכינו ל'אתחלתא דגאולה' * על מסירות נפשו של "נכדו של חאנייע מרוזוב" ועוד

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בשנת תש"מ קרא הרבי לקיים בקנה-מידה רחב את תהלוכות ל"ג בעומר, ולארגן תהלוכות בכל מקום ומקום. כמה אברכים ארגנו תהלוכה בעיר יקנעם, וזכו להשתתפות פעילה של בית-הספר בעיר. מנהלת בית-הספר כתבה לרבי על התהלוכה, ובין השאר הביעה את תמיהתה על אי הנפת דגל ישראל בתהלוכה.

בימי הסליחות תש"מ שיגר אליה הרבי מכתב ארוך, שבו הוא מביע "תודה לבבית בקשר עם השתתפות תלמידיה בתהלוכת ל"ג בעומר", ובהמשך המכתב מרחיב בחשיבות הדבר. לאחר החתימה מוסיף הרבי ב"נ.ב.":

לכתבה בנוגע לאי-הנפת דגל ישראל בתהלוכה האמורה ופשר הדבר,

בטח ידוע לה שיש הוראה עקרונית לכל עסקני ופעילי חב"ד להשתדל ככל האפשר בהפצת היהדות, התורה ומצוותיה, בכל החוגים, מבלי תערובת של מפלגתיות ופוליטיקה וכיוצא בזה, ומכל שכן שלא להיכנס לעניינים של מחלוקת, וכל שכן עניין שיכול למנוע מישהו מלהוסיף בתורה ומצוותיה. ובוודאי ידוע לה גם כן אשר ישנם כמה חוגים שמכמה טעמים (צודקים או לא צודקים) הנפת דגל תמנע בעדם להשתתף בתהלוכת ל"ג בעומר, וכיוצא בזה, ולמה יקופח חלקם של כמה וכמה מילדי ישראל?

תקוותי חזקה שכשתתבונן בהאמור, לא רק תבין הנהגה האמורה לאשורה, אלא גם תוכל להסבירה לאלה שישאלו אותה פשר הדבר, ובדברים היוצאים מן הלב.

ולהוסיף עוד נקודה עיקרית, אשר בוודאי ידועה לה ונוהגת כך בפעולותיה בשדה החינוך, והוא קו יסודי בחינוך, שהמחנך משתדל לכוון כל תשומת לב המחונך או המודרך באותה נקודה שהיא מטרת חינוך זה, מבלי להכניסו בשטח אחר, איזה שיהיה, ואפילו רצוי כשלעצמו. שאם ראויה הנהגה זו גם בנוגע למבוגרים, עיקר ויסוד היא בהצלחת חינוך הקטנים והקטנות.

עבודה בשבת מזיקה לביטחון הארץ

יהודי שאל את הרבי בדבר הצעת עבודה בכור הגרעיני בדימונה. המשרה חייבה עבודה במהלך שבת אחת לחודש. במוקד התשובה כותב הרבי:

לפלא גדול שאלתו - היקבל משרה שיעבוד בה גם בשויו"ט [בשבת ויום-טוב] - איסור סקילה ר"ל [רחמנא ליצלן], מזיק לבטחון אה"ק [ארץ-הקודש] כמפורש בקרא ועוד.

לא רק "ארץ של יהודים"

בשיחה ארוכה הבהיר הרבי בנחרצות את השקפתו בעניין ארץ-ישראל. השיחה הוקדשה לתופעת ה'יורדים' ולעניינים נוספים, ונאמרה בהתוועדות כ' במנחם-אב תשכ"ד (פורסמה על-ידי ועד הנחות בלה"ק לשבת קודש פרשת עקב תשס"ד). הנה קטעים ממנה:

ארץ ישראל יכולה להתקיים על-ידי יהדות ('אידישקייט'), ויהדות פירושה - לא רק רגש בלב, אלא - הנחת תפילין, שמירת כשרות, שבת, טהרת-המשפחה, וחינוך ילדים וילדות, הקטנים עם הגדולים, מבלי לשאול מהו רצונם של ההורים, אלא לחנך בהתאם לטובתם של הילדים.

כדי שארץ-ישראל תהיה ראויה לשמה, לא רק ארץ ששייכת ליהודים, אלא ארץ שחדורה ביהדות ('א אידשע לאנד'), אין דרך אחרת מלבד שלילת העגל: העגל שאליו משתחווים כל אומות-העולם - לא זו בלבד שלא משתחווים אליו, אלא אדרבה, שורפים אותו, ולא עושים זאת בסתר, מפני שמתביישים בכך, אלא מודיעים לכל האומות שבכל העולם ש'לא יהיה לך אלוהים אחרים' ו'שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו'...

מי שתומכים באמת בארץ-ישראל, ורוצים שארץ-ישראל תהיה מיושבת ביהודים - עליהם לכל לראש לשרוף את העגל, ולידע שלא ככל הגויים בית ישראל, אלא "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"...

ירידה גם ברוחניות

ובהמשך הדברים:

אותם יהודים שעושים 'עגל' רחמנא ליצלן, הרי סוף-כל-סוף בורחים  הם מארץ-ישראל, וגוררים עמהם עוד יהודים, באומרם, שארץ-ישראל היא ארץ קטנה, ויש בה הרבה קשיים, ולעומת זאת, ארץ מצרים היא ארץ גדולה ורחבה שלא בערך יותר מארץ-ישראל, ויש בה כל טוב גשמי, תרבות, וכל המרעין בישין ('אלע-שווארץ-יאר') שיש בארץ מצרים... אלו שטוענים כן [שאין צורך ביהדות ובשולחן-ערוך] - הנה מהם באים כל אותם אלפי היהודים שקוראים להם 'יורדים'!

יכולים לחשוב שהם נוסעים ממדינה אחת למדינה אחרת, אבל לאמיתו של דבר, הרי זה - כפי השם שניתן על-ידי יהודים - עניין של ירידה אמיתית:

זוהי נסיעה מ"ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלוקיך מה מרשית השנה ועד אחרית שנה", היינו, נסיעה ממעמד ומצב שמרגישים במשך כל היום שהקב"ה מביט על כל יהודי בפרט, לא רק "מרשית שנה", בראש-השנה ויום-הכיפורים, אלא "עד אחרית שנה"; בכל יום בשנה נמצאים יחד עם הקב"ה באותן ד' אמות, והקב"ה מביט עליו אם הוא שומר כשרות, מניח תפילין, שומר שבת ויום-טוב, ומחנך את ילדיו, הבנים והבנות, ללימוד התורה, תורת אמת, וקיום מצוותיה בחיי היום יום.

מלחמה על הגבולות הרוחניים

בהמשך השיחה דיבר הרבי על ה'דמוקרטיה' בארץ-ישראל:

בצאת ישראל ממצרים - הנה אפילו אלו שלא זו בלבד שלא רצו להמשיך לילך לארץ-ישראל, אלא חזרו לאחוריהם, ולא רק מסע אחד, אלא עוד מסע ועוד מסע, עד שמונה מסעות - לא הניחו להם, חס-ושלום, לחזור למצרים.

על-פי כללי ה'דמוקרטיה', אין להכריח אדם מבוגר בניגוד לרצונו: רצונך לילך לארץ-ישראל - לך לארץ-ישראל, אבל אם פלוני רוצה ללכת למצרים - מדוע הנך מבלבל אותו?!...

אבל לא בדרך כזו מקבלים את ארץ-ישראל, ולא בדרך כזו תהיה הגאולה האמיתית. - משיח 'יכוף כל ישראל לילך בה'! אם הוא רק בן אברהם, יצחק ויעקב, אסור להתייאש ממנו, וצריכים לשכוח מ'דמוקרטיה'.

'דמוקרטיה' - שייכת בעניני מסחר, וכיוצא בזה, או אפילו בנוגע לדין-תורה, ש'אחרי רבים להטות'; אבל כאשר מדובר אודות שמירת שבת, הנחת תפילין, כשרות, צניעות (שילדים וילדות אינם צריכים ואסור להם להיות ביחד) - לא משנה מהי דעת הרבים, או אפילו כולם כאחד; גם כאשר 'כל העולם כולו מעבר אחד', הנה מצד השני עומד אברהם אבינו, 'אחד היה אברהם', ועל-ידי זה שאינו מתפעל מכל העולם כולו, אזי 'וירש את הארץ' באופן כזה מקבלים את ארץ-ישראל.

"וזהו מה שהראה שבט לוי - שלא זו בלבד שהם בעצמם הלכו לארץ-ישראל, אלא עוד זאת, שרדפו אחרי כל אחד מאלו שחזרו לאחוריהם, ונלחמו עמהם, עד שהכריחו אותם להתנהג כמו יהודי ולילך לארץ-ישראל.

באופן כזה נכנסו בני-ישראל לארץ-ישראל בגאולה הראשונה על-ידי 'גואל ראשון', משה רבינו, וזוהי הדרך להכניסה לארץ בגאולה  האמיתית והשלימה על-ידי 'גואל אחרון'.

ואילו הדרישה להעמיד להצבעה אם יהודי צריך להניח תפילין, ואם אין רצונו בכך, אסור לדבר עמו על זה, כיון שזוהי כפייה - הרי זה היפך התורה, והיפך הדרך לקבל את ארץ-ישראל.

והגע עצמך:

כאשר מדובר אודות הגנה על גבולי ארץ-ישראל מפני גויים, לא שואלים את היהודי אם הוא רוצה ללכת לצבא, או לא, אלא מכריחים אותו לעשות זאת, כיוון שיודעים שבכך תלויה השלימות של ארץ-ישראל, שלא יכבשוה גויים ח"ו.

אמנם ארץ-ישראל אינה גשמיות בלבד; זוהי 'ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה'. המציאות של ארץ-ישראל היא - שיש בה גילוי אלוקות במשך כל השנה, מראש השנה ועד היום האחרון שבשנה. אלא, שרצונו של הקב"ה שענין זה יומשך למטה מעשרה טפחים, ולכן נתלבשה ארץ ישראל הרוחנית בארץ-ישראל הגשמית.

וכיוון שכן, הרי אם בנוגע להגנה על ארץ-ישראל הגשמית, לא שואלים יהודי אם רצונו ללכת לצבא, אלא כיוון שיודעים שזוהי סכנה, אזי לוקחים אותו, והוא אכן מציית ומגן על ארץ-ישראל - הרי על-אחת-כמה-וכמה כאשר צריך להגן על הנשמה של ארץ-ישראל, שבוודאי אין זה דבר שיש להעמידו להצבעה, ולשאול תחילה אם רצונו לקיים תורת משה או לא, אם רצונו להכיר ש"ה' אחד" בעולם הזה הגשמי או לא, ולהתחשב בדעתו;

אלא, יש להתנהג על-פי ההוראה מהסיפור מפרשת היום, שבני לוי לא הלכו לארץ-ישראל לבדם, בהשאירם במדבר את אלו שחזרו לאחוריהם, אלא רדפו אחריהם ועשו עמהם מלחמה, וסוף-כל-סוף פעלו שגם הם יכירו את האמת - לשכוח מה'עגל', ולילך מרצונם הטוב לכבוש את ארץ-ישראל.

והתורה היא נצחית:

יש לדעת שאין דרך אחרת; בדרך אחרת אי אפשר לנחול את ארץ-ישראל. כבר ניסו את כל הדרכים, וכבר ניסו עמים שהיו חזקים בגשמיות יותר מאשר בני-ישראל, והחזיקו בארץ-ישראל מאות שנים, אבל סוף-כל-סוף 'ותקיא הארץ את יושביה'; כנענים, ישמעאלים, נוצרים - את כולם.

נגד "אתחלתא דגאולה"

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בראשית (התוועדות ב') תשל"א דיבר הרבי על שלילת הגדרת תקופתנו 'אתחלתא דגאולה' ובין השאר התבטא (בתרגום חופשי):

אין צורך להשתמש בפסק-דינו של הרמב"ם [=שהוא היסוד לקביעה שעדיין לא זכינו ל"אתחלתא דגאולה"], די במבט בעיתון, ואין צורך לעיין בעמודיו הפנימיים, כבר בעמוד הראשון רואים שעדיין לא זכינו ל"אתחלתא דגאולה".

"מאורע הנפלא" בששת הימים

את מלחמת ששת הימים תיאר הרבי בהתוועדות שבת פרשת פינחס תשכ"ז ('תורת-מנחם - מנחם-ציון', כרך ב, עמ' 411) כ"מאורע הנפלא שאירע בחדשים האחרונים - 'ארים ניסי' - ...'נס על ההרים', גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות שאינו מלובש בדרכי הטבע, והראיה, שעד היום הזה עומדים 'כל עמי הארץ' בהשתוממות ואינם מבינים איך אירע דבר פלא כזה!".

הרבי ציין את מעלתם ומסירות-נפשם של היוצאים בצבא (ראה גם 'התקשרות' גיליון מא) ובהמשך אמר:

וכאן המקום להזכיר את נכדו של חאניע מרוזוב - הר"ר דוד מרוזוב הי"ד - שמסר נפשו על קידוש השם (לאחרי הניסים והנפלאות שאירעו אצלו לפני-זה), ובוודאי שהשם יקום דמו, והשם יתברך יעזרהו במקום אשר הוא, כאמור, ש'יבנה לו בית נכון בישראל... ויזכה לחיי העולם הבא... והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך'.

"והוא בתוכם"

הנה צילום מחלוקת משניות שנערכה באותם ימים בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר-חב"ד ומכתב של הרבי אל "המשתתפים בחלוקת ש"ס משנה - לימוד לעילוי נשמת התמים אברהם-דוד בן פנחס הי"ד". האיגרת מסתיימת במילים: "והקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם" ו"בברכה לבשורות טובות ומשמחות".

צילום במהדורה המודפסת

פרקי אבות

"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה"

רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניא אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר, אלוקים ניצב בעדת-אל. ומנין אפילו חמישה? שנאמר, ואגודתו על ארץ יסדה. ומנין אפילו שלושה? שנאמר, בקרב אלוקים ישפוט. ומנין אפילו שניים? שנאמר, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ומנין אפילו אחד? שנאמר, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (פרק ג, משנה ו)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

עשרה שהיו יושבין בדין, גרסינן. בעדת אל - ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים (במדבר י"ד), עד מתי לעדה הרעה זאת, יצאו יהושע וכלב הרי עשרה. ומנין אפילו חמישה? שנאמר, בקרב אלוקים ישפוט - שלושה דיינים, ושני בעלי דינים. ומנין אפילו שלושה? שנאמר, ואגודתו על ארץ יסדה - האש, והאוויר, והמים, שהם שלושה, על ארץ יסדה, על יסוד הארץ הם מקיפים, הרי לך ששלושה קרויין אגודה. אי נמי מצינו שלושה קרויין אגודה - אגודת אזוב שהם של קלחים. ויש ספרים שכתוב בהן ומנין אפילו חמשה? שנאמר, ואגודתו על ארץ יסדה; שאדם אוגד בידו אחת שיש בה ה' אצבעות, וכלל אצבעות שביד קרויין אגודה, ובראש המקרא הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו, כלומר, השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה. ומנין אפי' ג'? שנאמר, בקרב אלוקים ישפוט - שהדיינים הם ג'. כי נטל עליו - לשון סכך, תרגום וסכות ותטל, כלומר, שהשכינה סוככת עליו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

עשרה - למרות שאין דיעותיהם שוות, נעשים "עדה", מציאות אחת. שיושבין - התיישבות וקביעות, היינו שאחדות זו אינה רק בעת מן העתים, ביום סגולה וכיוצא בזה, כי אם התיישבות וקביעות, בכל זמן ובכל מצב. ועוסקין - האחדות חודרת בענייני העסק שלו כפשוט, מבלי לחשוש שעל-ידי שיספר לחבירו מענייני העסק, עלול הדבר לפגוע בפרנסתו. בתורה - סוף-סוף נעשית אצלם האחדות גם בתורה.

(לקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 271)

עשרה שיושבין... חמישה... שלושה... שניים... אחד - ידוע שדברי תורה נדרשים לפניהם ולאחריהם. ולפי זה יש לומר, שעל-פי הסדר מלמטה למעלה יש כאן הוספה באופן של עילוי אחר עילוי:

אחד - לימוד התורה של אחד, שגם בזה ישנו עילוי גדול ביותר, "שנאמר כל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", שהקב"ה בכבודו ובעצמו פונה מכל עסקיו ובא אליו כדי לברכו. אך למרות זאת יש צורך בהוספה יתירה - שניים (כפליים), ויתירה מזו - שלושה, חמישה, ועד לעשרה.

(ספר-השיחות תשמ"ח, כרך ב, עמ' 582)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בהר
י"ב באייר

הפטרה: "ויאמר ירמיהו... ארץ זבת חלב ודבש" (ירמיה לב,ו-כב)¹.

פרקי-אבות - פרק ג.

* מסרו בשם הרבי, שכשיש בפרקי-אבות חלקי-פסוקים, אין מזכירים בהם את שם ה' כמות-שהוא². בפרקנו יש הזכרות כאלה בסוף משנה ג: "וידבר אלי..."; במשנה ו: "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו יראי ה'", ובמשנה יד: "כי בצלם אלוקים"; "בנים אתם לה' אלוקיכם".

* במשנה טז צריך לומר: "ומצודה פרושה" בשי"ן שמאלית ולא בסמ"ך³.

יום ראשון
י"ג באייר

יום השנה לפטירת הוו"ח אי"א נו"נ ובעל מידות ר' ישראל-אריה-לייב שניאורסאהן ע"ה (תרס"ט-תשי"ב), אחיו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו⁴.

במנחה אומרים תחנון⁵.

יום שני
י"ד באייר - פסח-שני

אין אומרים תחנון⁶.

סוף זמן קידוש לבנה (לכתחילה) - כל הלילה, אור ליום שני.

"אין עתה היכולת והאפשרות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' - ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו"⁷.

מנהגנו לאכול מצה בסעודת היום בפסח-שני⁸.

יום חמישי
י"ז באייר

במנחה אין אומרים תחנון⁵.

יום שישי⁹
ח"י באייר - ל"ג בעומר¹⁰.

אין אומרים תחנון¹¹.

אין מסתפרים גם בל"ג בעומר, מלבד תספורת-מצווה לילדים¹².

"משני האופנים שכתב, טוב יותר להתחיל התספורת ביום ל"ג בעומר, והסעודה וההתוועדות אפשר להמשיכה גם בלילה שלאחרי זה. וכמו שראינו הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר... בעת קישורי התנאים של בתו הצעירה, הרבנית שיינא ע"ה הי"ד"¹³.

(ילד שנולד לאחר ל"ג בעומר עד ערב חג השבועות ועד בכלל, עורכים את תספורתו בערב החג¹⁴).

יום הילולא דהתנא רשב"י. יש נוהגים להדליק ריבוי נרות בלילה בבית-הכנסת (ובארץ-הקודש נהגו הכול ב'הדלקות' פומביות)¹⁵ ועושים שמחה "בכל לב ונפש"¹⁶, כי רצונו הוא שישמחו ביום זה¹⁷.

ביום זה יש לתת צדקה בהוספה מיוחדת¹⁸.

נהגו לאכול ביצים בל"ג בעומר¹⁹. בבית אביו של הרבי נהגו לאכול חרובים, לזכר החרובים שמהם ניזונו רשב"י ורבי אליעזר בנו במשך זמן היותם במערה²⁰.

"עת סגולה היא, להתעוררות ולתוספת אומץ בגילוי והפצת פנימיות התורה, שבדורנו נתגלתה במעיינות החסידות ותורתה²¹.

הדגשה מיוחדת על 'אהבת-ישראל' ביום זה²².

"השייכים לזה, צריכים לסדר נסיעה למירון²³, אבל לאידך גיסא, אין מההכרח שתיסע כל הישיבה... והנשארים יארגנו התוועדות במקומם"²⁴.

"אצל חסידים היו נוהגים לשבת להתוועד בל"ג בעומר לפנות ערב, בין מנחה למעריב"²⁵.

גם נשי ובנות חב"ד יערכו היום התוועדויות²⁶.

בהתוועדות זו עורכים מגבית של צדקה¹⁸.

* הרבי עורר²⁷ "להוסיף בתורה עבודה וגמ"ח - עליהם העולם עומד, והרי רשב"י עליו נאמר 'וצדיק יסוד עולם'... נתינה לצדקה במספר ח"י - והרי ל"ג בעומר הוא ח"י באייר (ראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל, שכוללת כל ד' האמהות). בעבודה - מזמור ל"ג בתהילים, ספר דוד בן ישי בתור נעים זמירות כל בני ישראל. בתורה - בפרשת השבוע, ובפרט בחלקו המיוחד ליום זה [השיעור בחת"ת]...".

* מנהג שפשט בכל תפוצות ישראל: ביום ל"ג בעומר אוספים את כל הילדים [בצניעות המתאימה], ומסבירים להם מעניינא דיומא, אודות רשב"י וכו'²⁸. אחר-כך יוצאים עמהם לטיול אל השדה [והמנהג שהתינוקות - גם הבנות²⁹ - יורים בקשת בל"ג בעומר³⁰], ונותנים להם מיני מתיקה שישמחו את ליבם, וכל זה [נעשה בשעה המתאימה ללימוד תורה] משום "עת לעשות לה'...", שעל-ידי זה נוסף בחינוכם ביתר שאת וביתר עוז³¹.

בימינו עושים זאת בתהלוכות ובכינוסים לילדי ישראל ברוב עם ובפרסום גדול, בכל אתר ואתר³². כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף לפעמים בתהלוכה ובכינוס ואומר שיחה מיוחדת לכבודם, ועודדם ביותר. בדרכו להציון הק' היה נוסע ל'שדה' שבו התכנסו הילדים, ושוהה שם מעט ואחר-כך ממשיך אל הציון³³.

"אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מימים-טובים המצויינים. היה יוצא לשדה בעריכת סעודה קלה, שתיית משקה ואכילת ביצים מבושלות ובניגונים ובריקודים. וראו אז הרבה מופתים", בעיקר בנוגע לפקידה בזרעא חייא וקיימא. וכך נהגו למסור לרבי בקשות בנושא זה ביום ל"ג בעומר, ומשפחות רבות זכו להיפקד בזכות זה³⁴.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

2) ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח עמ' 17, תטז עמ' 14, תעא עמ' 14.

3) ראה שער הכולל פי"ז סכ"א.

4) לוח כולל-חב"ד. וראה קובץ 'י"ג אייר' (קה"ת תשנ"ב). צילום מצבתו ב'ימי חב"ד' ביום זה. ראה אודותיו בס' 'תולדות לוי-יצחק' (הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד. מהדורה רביעית, תשנ"ה, פרק טו). נפטר בליברפול שבאנגליה. ע"פ בקשת כ"ק אדמו"ר הועלה ארונו לארה"ק, ונטמן בחלקת חב"ד בעיה"ק צפת ('ימי חב"ד').

5) סידור אדה"ז, לפני "למנצח... יענך".

6) סידור אדה"ז שם. וכתב הרבי: "ובזה חידוש גדול (וצע"ג ליישבו): עיקר עניין פסח-שני צריך להיות (לכאורה, על-דרך פסח ראשון) בליל ט"ו, ואפילו הקרבתו הוא לאחרי התמיד (מנחה) - ולכן מוסיף (=מחדש) שם "שהוא י"ד באייר"" - 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1056.

במוצאי היום, כיוון שהוא הזמן דאכילת הפסח, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה - נוטה הרבי לומר שאז יש לנהוג בקריאת שמע שעל המיטה כבמוצאי שבת ולא לומר תחנון עד חצות הלילה (אבל במוצאי ראש-חודש וכדומה, אין סיבה מספקת כל-כך שלא לומר תחנון, מכיוון שאז מתחיל כבר יום ב' בחודש - התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1414, בלתי מוגה. וראה הדעות בזה בכף החיים סי' קלא ס"ק יד).

7) מכתב מי"ג אייר תשל"ה, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' ריג.

בראשונה, בשיחות אחרון-של-פסח תשכ"ח אמר הרבי, שיש להימנע ולא להיות ביום י"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים. וזאת אף שעדיין צ"ע בנושא, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמן הזה - כיוון שלדעת הר"ח [או רבנו יחיאל] מפריס ישנו החיוב דפסח גם עכשיו, ובפרט שלדעת רבי (שהרמב"ם פסק הלכה כמותו) פסח-שני הוא 'רגל בפני עצמו' וחייבין עליו כרת. אך לאחר שהשתנה המצב, עקב כך שמאז הניצחון בששת הימים מחזרים ללא הרף אחרי הגויים למסור להם הכול וכו', נשתנה הדין כאמור בפנים.

הקושיות שכתב הגרש"י זוין ז"ל לרבי על פסקו הראשון, נדפסו בהוספות לס' 'חידושים וביאורים בש"ס' ח"א עמ' שמז, והתשובות עליהן נדפסו שם בפנים סי' ט, וכן בס' 'שערי הלכה ומנהג' סי' ריב, ובכ"מ.

8) הרבי הביא מס' 'דרכי חיים ושלום', שאף שאכילת פסח-שני היתה בליל ט"ו, מכל-מקום ההקרבה היתה ביום והעיקר הוא ההתחלה, לכן אוכלים מצה ביום י"ד - אג"ק ח"ב עמ' שנב. עם זאת, ניתן לקיים את המנהג גם בליל ט"ו באייר, וכך נהג הרבי ברוב השנים (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

9) בשיחה (בלתי-מוגהת, בתרגום מאידיש) נאמר: "אע"פ שאדמו"ר הזקן בשו"ע לא הכריע בבירור בין שתי הדעות, אעפ"כ מזה שכתב בסידורו שבמנחה של ערב ל"ג בעומר אין אומרים תחנון - מובן שסוף-כל-סוף הכרעתו היא של"ג בעומר מתחיל מן הלילה. הדבר נוגע במיוחד לגבי עריכת חתונות כשהקביעות של ל"ג בעומר היא בערב שבת" -  שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 730, ונעתק לאחרונה  בס' שערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז. כדרכם, לא ציינו שהוראה זאת סותרת את ההוראה שנדפסה לעיל (בחלק ב' ס"ע קסח, מאג"ק כרך ח עמ' שיח), שלא לעשות החתונה בליל ל"ג בעומר אלא ביום דווקא. וכנראה בפועל נשארו אנ"ש בהנהגה הישנה. ואגב, במירון, נהגו תמיד מכל החוגים  שאין עושים 'חלאקה' אלא אחרי תפילת 'וותיקין' דווקא.אבל בפנים השיחה כתובות עוד כמה שורות בנושא זה:

"... שעל-פי רוב עורכים את החתונות באמצע היום או לפנות ערב (ולא בלילה שלפני-זה), הרי נעשים אז כמה שינויים בנוגע לסעודות וכו' כמבואר בפוסקים (ראה שו"ע אדה"ז סי' רמט ס"ו-ז. שו"ע אה"ע סי' סד ס"ד ובנו"כ שם)"- הרי שגם בשיחה זו אומר הרבי שבפועל, לרוב אין עורכים את החתונה בלילה, אם כי לא מפני האיסור אלא מסיבה אחרת, שלא פירט כאן.

10) בעומר - למרות שנוסחנו הוא לספור "לעומר" - כי כששינו לנוסחנו לא הקפידו לשנות גם בתאריכי מכתבים וכדומה, ונשאר הנוסח הישן (אג"ק חי"א עמ' רט). במקום אחר כתב הרבי רמז בדבר: בספרי פולין מובא ש'ל"ג בעומר' בגימטריא 'משה' - להעיר דרשב"י "היה ניצוץ משה", "ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות" (עמק-המלך ס"ב ד', ועל-דרך זה בכמה מקומות) - לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 337.

11) סידור אדה"ז לפני "למנצח... יענך". וראה שו"ע אדה"ז סי' תצג סו"ס ה. השלמות ה'דברי נחמיה' לשו"ע סי' קלא ס"ח [נדפסו בהוספות לשו"ע ח"א עמ' 357].

12) ראה שע"ת סו"ס תצג. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפג-ד. וראה שם עמ' רפד אודות נישואין. ובשנים האחרונות ע"פ הוראות הרבי עורכים נישואין ביום זה, גם ללא סיבות מיוחדות.

13) ממכתב שנדפס בשערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז.  וחבל שלא נתפרש ע"י המו"ל האופן השני מ"שני האופנים" הללו. וראה לעיל הערה 9 ובנסמן שם.

14) אג"ק כרך יב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר - 'אוצר' עמ' רס).

15) בעבר נהגו בהדלקות גם בירושלים ובחברון, ורבותינו השתתפו בזה - אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ג עמ' יד, סה"ש תרצ"ט עמ' 330. לפרטי המנהג וטעמיו, ראה ס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סט"ו ואילך. אג"ק חי"ח עמ' רסו.

16) אג"ק אדה"ז ח"א (הוצאת קה"ת, ברוקלין תש"מ), עמ' קיז.

17) לוח כולל-חב"ד, ע"פ לקוטי-שיחות חלק ד עמ' 1304 ועוד, מהמשנת חסידים, החיד"א וכו'. וראה 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1994: "ביום זה - דבר פשוט הוא שצריכים כולם להיות בשמחה גדולה", עיי"ש. בקשר למנהגים העתיקים בשמחת רשב"י, ראה גם המובא בספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 460.

18) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 2017. וראה גם 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 319.

19) ועל הרבי מסופר, שנהג לאכול ביצים שקליפתן נצבעה בשעת הבישול בצבע חום - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפ. [בד"כ עשה זאת הרבי בחדרו. אך בהתוועדות ל"ג בעומר תש"ל היתה מונחת ביצה קשה על השולחן, ובשעת ההתוועדות חתך אותה הרבי לארבעה חלקים, ואכל ממנה. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע הער].

20) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ב ח"ג עמ' 1395.

21) אג"ק חלק כ עמ' רכג.

22) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 362, ועוד.

23) הרבי עורר לנצל את הבאת הילדים לתספורת מצווה ביום זה במירון, להשפעה בנושא החינוך, ובין השאר לחלק שם חוברות או דפי אל"ף בי"ת שיש עליהם גם את הכתובת של צא"ח ואיזה סיסמאות השייכות גם להורים (אג"ק כרך ז עמ' עדר).

24) 'שערי המועדים - ספירת העומר' סי' צד, וש"נ. וראה בשיחת מוצש"ק אמור, אור לפסח-שני תשל"ח סי"ד, שבספרים מובא דבר פלא, שאותם שהיו בל"ג בעומר במירון, הרגישו שמחה מופלגת, עד שאין זה מובן כלל בדרך הטבע, אך כך הוא הרגש האדם שם בפשטות (ראה גם בס' טעמי-המנהגים עמ' ערה). ומבאר הטעם, מפני שאז התקיים ברשב"י "בחד קטירא אתקטרנא...", היינו בדוגמת דרגת משה רבינו שבכל אחד ואחד מישראל.

25) ספר-המנהגים שם, מספר-השיחות תש"א עמ' 119. ושם גם ביאור העניין ע"פ נגלה מהרה"ח ר"ה מפאריטש, ובהערה - מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

בזמן הצמח-צדק היו עורכים ל'יושבים' ולאורחים סעודה גדולה בדגים ובשר לפני ערבית אור לל"ג בעומר (רק הצ"צ עצמו אכל - בלילה - מאכלי חלב) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רדע. ועיי"ש עמ' רעט-רפ).

26) אג"ק חי"ג עמ' מז וחי"א עמ' עט.

27) במכתבו מיום א' פ' בחוקותי תשמ"ט "ע"ד הצעת רבים והחלטתם לעשות כן במעשה בפועל", לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 254. ובשולי המכתב: "נ.ב.: מובן ופשוט שגם לאחרי ל"ג בעומר יש לעשות ולהשלים כל הנ"ל, כלימוד פסח שני דמיניה אזלינן: 'ניטא קיין פארפאלן' [=אין דבר אבוד], ובכפליים לתושיה".

28) וגם הפיוטים בשבחו של רשב"י (כמו פיוט 'בר יוחאי') שלא ראינו שיאמרו אצל רבותינו נשיאינו, קרוב לומר שהיה אצלם במחשבה - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 271.

בקשר להסברה לילדים אודות תלמידי רבי עקיבא, להעיר מדברי הרבי בתחילת שיחתו לילדים ב'פאראד' ל"ג בעומר תשכ"ז (שיחות קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 111): "שמיום ל"ג בעומר ואילך נהגו תלמידי ר"ע כפי שלימדם רבם אודות ואהבת לרעך כמוך, לנהוג כראוי זה עם זה" היינו שהמגיפה פסקה מפני שתוקנה הסיבה שלה כראוי (תודה להרה"ח ר' ליפא שי' קורצווייל).

29) במענה למנהלת 'בית רבקה' בשכונת הרבי, שהודיעה שהתלמידות תי' יוצאות לשדה בל"ג בעומר, וישחקו עם קשת כנהוג, ענה הרבי "הרומז גם-כן לקשת, שהוא סימן לביאת משיח (זח"א עב,ב. והחרים [='המשך' מאמרי חסידות לאדמו"ר מהר"ש משנת תרל"א] עמ' סט), ותשואות-חן על הבשורות טובות, וגדול הזכות וכו'".

30) מנהג זה הובא ונתבאר בס' בני-יששכר מאמרי חודש אייר מ"ג פ"ד, ובספרים שהובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סל"ו. וראה 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 77. לקוטי-שיחות כרך לז עמ' 121 הערה 5 באריכות.

31) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1727, 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 268.

32) 'כינוס' בבית-חיינו היה כבר בשנת תש"ג. את צורת ה'פאראד' - צעדה המלווה בשלטים וכרזות - לבש בשנת תשט"ז (הכינוס התקיים שם לפני התהלוכה). בשנת תש"מ היתה הוראה לערוך תהלוכות גם בארה"ק, ומוסיף והולך מידי שנה בשנה - ראה פירוט השנים ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רעז.

בנוגע להופעת 'קוסם', על אף שיש מקילין בזה אם הוא מדגים תחילה תרגיל אחד ומראה שאינו אלא אחיזת-עינים (וכמ"ש ב'פינת ההלכה' בגיליון 543 של 'שיחת השבוע'), הרי כיוון שהרבנים המפורסמים בארה"ק כבר אסרו זאת (ומהם: הגר"מ לנדא, הגרי"ש אלישיב והגר"ש ואזנר שליט"א), וכיוון שחובתנו לעשות הכל כדי לשתף בזה את כל החוגים, ובוודאי את החרדים, למעשה אין מקום להקל בזה כלל.

בהגרלת הפרסים שנוהגים לערוך אז, יש להקפיד למלא את הוראת הרבי "העירותי כמה פעמים, שבכל כיוצא-בזה צריכה להיות הגרלת ספרי קודש, וקל להבין". בשנת תשל"ג הופיע בפירסום מטעם צא"ח ילד המקבל 'כדורגל' כפרס העיקרי במבצע של"ה, ובתגובה מסר יו"ר המזכירות, הרה"ח ר' חמ"א חודקוב ע"ה, ליו"ר צא"ח הרה"ח ר"י לייבוב ע"ה שהרבי אינו גורס כלל פרס זה, ושיש להשמיד את המודעות שנדפסו (ראה לשון המענה ב'התקשרות' גיליון נא עמ' 14). אודות פרסים אחרים, כמו אופניים, מצלמה, טיסה בשמי הארץ וכדומה, הסכים הרבי שאין מניעה, ורק הוסיף "אלא שהספרים יודגשו בהפרסומת" ('התקשרות' גיליון מב עמ' 15-14. 'צעירי אגודת חב"ד' עמ' 298).

אגב, פעם השיב הרבי [ללא קשר לל"ג בעומר] למוסד שערך הגרלה על פרסים יקרי-ערך: "לכאורה, הוצאות הפרסים גדולה וביותר - ועל-פי סברא, גם בהרבה פחות מזה ישיגו [את] המקווה".

33) וכן הציע הרבי לחסידים לעלות על הציון היום, כיוון שקברי צדיקים בכלל הוא במקום העליה לציון הרשב"י - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"י עמ' 67.

34) ספר-המנהגים עמ' 43, מלקוטי-דיבורים כרך ג דף תקיט,א ו'היום-יום' ל"ג בעומר. ביאור בזה ב'התוועדויות' תש"י שם עמ' 60.