חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:01 זריחה: 6:28 ז' בניסן התש"פ, 1/4/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 957 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 957 - כל המדורים ברצף
שיהיה לנו קיץ בריא
בציפייה לגאולה
יש חדש
עצה הוגנת
אהבת-ישראל
בעיה של סגפן
לא תלך רכיל בעמך
סיום חודש הגאולה
בן הקיבוץ והרב נפגשו במקווה
ברכת ספירת העומר

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 957, ערב שבת פרשת קדושים, כ"ז בניסן ה'תשס"ה (6.5.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

שיהיה לנו קיץ בריא

על-פי הנראה לעין, הקיץ הזה לא אמור להוסיף לאיש בריאות. אנו מתקרבים והולכים לטרגדיה נוראה, שאם לא תסוכל תחולל רעידת-אדמה שכמותה עדיין לא הכרנו

אחרי חג-הפסח נוהגים יהודים לאחל זה לזה 'קיץ בריא', אבל על-פי הנראה לעין, הקיץ הזה לא אמור להוסיף לאיש בריאות. אנו מתקרבים והולכים לטרגדיה נוראה, שאם לא תסוכל תחולל רעידת-אדמה שכמותה עדיין לא הכרנו.

הציבור אינו מבין את ההיגיון בתכנית ה'הינתקות'. עכשיו כבר ברור שהיא לא תחזק את ריבונותנו על 'גושי ההתיישבות'. הביטחון יתדרדר, כאשר רצועת עזה תיהפך למחסן נשק וטילים (התהליך כבר בעיצומו, וידי צה"ל כבולות). גורמי המודיעין רואים את ההיערכות לסיבוב הטרור הבא ומתריעים עליה. המחבלים מפרשים את תכנית הנסיגה כהישג כביר והוכחה ליעילותה של דרך הטרור. מכל בחינה הגיונית, אנחנו ממיטים עלינו אסון.

בדיחה עצובה

ובכל-זאת רבים התומכים בתכנית, אף שאין הם יכולים להציג אפילו סיבה הגיונית אחת לכך. הם תומכים כי הם מאמינים שראש-הממשלה יודע מה הוא עושה. אכן, שימוש נאה במאגרי האמונה של העם היהודי, 'מאמינים בני מאמינים'. הם תומכים כי התקשורת יוצרת תחושה כאילו הרס יישובים יהודיים הוא מעשה נכון ומועיל.

מאין באה אותה אמונה עיוורת בפוליטיקאים ובתקשורת מגוייסת? הלוא הציבור אינו מאמין ביושרם ובטוהר לבבם. בכל סקר דעת-קהל מתגלה כי רובו המכריע של הציבור רואה בפוליטיקאים אנשים ציניים, שהאינטרס האישי הוא היחיד העומד לנגד עיניהם. הציבור יודע כי התקשורת נוקטת עמדה מוכתבת מראש. ובכל-זאת רבים מעדיפים לחשוב שהממשלה יודעת מה היא עושה.

אולי הגיע הזמן להתעורר. הנה, פחות משלושה חודשים ממועד ביצוע העקירה, ומתברר כי שום דבר לא מוכן. גם תושבים שנכנעו לבולדוזר ההרס והחליטו לקבל את הפיצויים ולהתפנות מבתיהם, חזרו בהם כשגילו עד כמה נציגי הממשלה אינם יכולים לספק להם תשובות לשאלות הבסיסיות.

מדי יום צץ רעיון חדש – להקים יישובים חדשים בניצנים, לקנות קיבוצים, להקים שכונות חדשות בערי הדרום. אבל רגע, על מה אתם בכלל מדברים? הלוא בעוד פחות משלושה חדשים כבר צריך לתת לאלפי משפחות בתים ומקומות פרנסה. מעלים הצעות שגם בהליך המהיר ביותר ידרשו שנים, בשעה שאת מלאכת ההרס רוצים לבצע בעוד כמה שבועות.

לכנות התנהלות זו בלתי-רצינית – תהיה התייחסות רצינית מדיי. לנגד עינינו מתחוללת בדיחה עצובה, שלומיאליות גמורה. אבל אין זו בדיחה, כי מדובר בחייהם של אנשים, נשים וילדים. תחשבו על קרוב לעשרת-אלפים איש שקמים מדי בוקר לכותרות חדשות שעוסקות בגורלם, בעוד אותם איש לא שאל. אין פלא שהם סוגרים את מקלטי הרדיו, מתנתקים מהעיתונים, ומנסים לנהל חיי שגרה. לולא יעשו כן, יצאו מדעתם.

לא יהיו תשובות

אל תשלו את עצמכם לרגע שהיבטים האחרים של תכנית ה'הינתקות' מטופלים ביתר רצינות. כשם שמנהלת ההינתקות עומדת לפני התושבים בלי תשובות אמיתיות, כך לא יוכלו נציגי הממשלה לתת שום תשובה על השאלות הקשות שיישאלו אם תכנית אומללה זו תמומש חלילה. מה ישיבו לתושבי אשקלון שיומטרו בטילים? מה יאמרו לאזרחי ישראל שיהיו נתונים למתקפת טרור קשה וכואבת מזו שידענו אי-פעם? איך יסבירו את הקרע בעם, את הרס הצבא, את התוהו-ובוהו שיתחולל?

לא יהיו תשובות כי אין תשובות. בכל ראיונות החג שנתן ראש-הממשלה לא היה אפילו בדל הסבר הגיוני על הטעם בתכניתו. היו הרבה ססמאות, מילים כוחניות ("החלטתי", "קבעתי", "דעתי נחושה"), אבל שום הסבר. כי אין הסבר.

ודווקא הטירוף הזה הוא הנותן תקווה כי בסופו של דבר תסוכל התכנית, והקב"ה יעניק לנו בכל-זאת קיץ בריא.

בציפייה לגאולה

"שתי פעמים התינוקות אומרים בבית-הכנסת, אחת בבוקר ואחת בערב, 'הושיענו ה' אלוקינו', לפיכך הקב"ה אומר שתי פעמים 'מי ייתן מציון ישועת, מי ייתן שיגיע הקץ שאקרב גאולתכם" (פסיקתא רבתי פרשה מא)

יש חדש

זוכרים ושרים

לאחר ההצלחה הגדולה שהייתה אשתקד, יוזמים גם השנה משפחות שכולות ונפגעי טרור ערב של התייחדות עם חללי צה"ל ברוח יהודית-דתית. הערב יהיה ביום שלישי הקרוב, בשעה 8:30 בערב, בבנייני-האומה בירושלים. ישתתפו אמני הזמר אהרון רזאל, ישראל פרנס, אסף נגל, אודי אולמן, אריאל זילבר וישי לפידות, שישירו שירי נשמה חסידיים, מלווים בסיפורי המשפחות השכולות וארגוני ההצלה. יישאו דברים גם הרב ישראל-מאיר לאו, הרב מרדכי אלון ור' אורי לופוליאנסקי, ראש-העיר ירושלים.

יריד 'עולם היהדות'

כמסורת השנים האחרונות מארגן שופר תקשורת את יריד 'עולם היהדות', באולמי קינג-דייוויד (ז'בוטינסקי 9) בבני-ברק. התערוכה תהיה בז'-ט' באייר (16-18 במאי), ויוצגו בה תשמישי-קדושה, ארונות-קודש וציוד לבתי-כנסת, מעשי רקמה ופרוכות, קלטות בנושאים יהודיים וכן יריד דירות. הכניסה חינם. טל' 972-3-9678555.

והגדת לנכדך

הגב' מלכה קציר, מורה בגמלאות, הוציאה-לאור שתי חוברות בשם 'והגדת לנכדך' - מבחר ענייני-יסוד בחשיבה יהודית ובמצוות התורה, מעובדים לילדים. טל' 972-3-6476211

"דבר בעתו" חלק ג

הופיע החלק השלישי של לוח 'דבר בעתו', בעריכת הרב מרדכי גנוט. בלוח כל המידע הדרוש לכל יום: השיעורים היומיים, הלכות, מנהגים, זמנים, קורות העיתים, מידע אסטרונומי ועוד. החלק השני מקיף את הזמן הזה, עד אמצע אייר. הפצה: מבחר הספר, טל' 972-3-6188161.

שלחן שבת

עצה הוגנת

בפרשתנו מופיע הציווי "לפני עיוור לא תיתן מכשול". בפשטות, כוונת האיסור היא שאסור להניח בדרך מכשול שיגרום נזק לעיוור. אולם רש"י מפרש: "לפני הסומא בדבר לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו". ורש"י מוסיף ומביא דוגמה: "אל תאמר 'מכור שדך וקח לך חמור', ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

בפירושו של רש"י יש כמה חידושים לעומת פשטות לשון הפסוק: א) הוא מפרש ש'עיוור' הכוונה "סומא בדבר" (כלומר, אדם בעל עיניים בריאות, אשר בעניין מסויים אין לו הבנה והרי הוא כעיוור). ב) "מכשול" הכוונה "עצה שאינה הוגנת לו". כלומר, זו יכולה להיות עצה הוגנת כשהיא לעצמה, אבל לאיש זה היא אינה הוגנת.

מה החידוש?

רש"י רואה לפרש כך את הפסוק כי בפירוש הפשוט של הדברים אין כל חידוש. כבר קודם לכן אסרה התורה להניח מכשול ברשות-הרבים, והטילה על מניח המכשול לכסות את הנזקים שייגרמו בגללו. מה התורה מחדשת אפוא באיסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול"?

עלינו לומר שכאן מדובר באיסור מיוחד, שאינו כלול באיסור הכללי להניח מכשול לציבור. לכן מפרש רש"י שהכוונה למתן "עצה שאינה הוגנת לו" – עצה שיש בה היגיון מצד עצמה, אבל במקרה המסויים הזה היא אינה הוגנת.

בלי אינטרסים

כהמחשה לכך מביא רש"י את הדוגמה על ההמלצה למכור את השדה ולקנות במקומו חמור. ההמלצה כשהיא לעצמה יכולה להיות נבונה: חמור, כמקור-פרנסה, עשוי להיות יעיל מעבודת-שדה. בשדה אפשר לעבוד רק ביום ולא בלילה, ואילו על החמור אפשר להוביל משאות גם ביום וגם בלילה. החמור מניב פרנסה מיידית, בעוד השדה נותן יבול רק לאחר עמל של חודשים.

מה רע אפוא במתן עצה זו? – זה החידוש שבפסוק זה: העצה כשהיא לעצמה יכולה להיות נבונה והוגנת, אלא שאין היא "הוגנת לו", כי למשיא העצה יש עניין אישי בדבר – "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". מקבל העצה הוא "סומא בדבר", אין הוא נותן דעתו לאינטרסים של משיא העצה, ולכן יש כאן דבר בלתי-הגון.

מעילה באמון

יכול היועץ לחשוב בליבו: איש זה הלוא הוא "סומא בדבר", ואין הוא סבור כי נגרם לו נזק כלשהו, מדוע אפוא לא יוכל (היועץ) ליהנות מההצעה שהוא משיא לו? זה בדיוק מה שהתורה אוסרת. כשאתה נותן עצה לחברך, החבר מאמין שאתה דורש אך-ורק את טובתו וחושב על העצה ה"הוגנת לו". כשאתה משיא עצה וחושב על האינטרס שלך – יש בזה מעילה באמון הזולת.

מכאן אפשר ללמוד הוראה נפלאה באהבת-ישראל: לא דיי לעשות בפועל דברים שיגרמו תועלת לזולת, אלא חשוב שגם הכוונה והמחשבה תהיה לטובת הזולת בלבד, בלא לערב בדבר שום עניין אישי. העזרה לזולת צריכה להיות "כמוך" – כשם שאדם חושב על ענייני עצמו, שאז הוא חושב רק על טובתו-שלו, בלא שום מחשבה אחרת.

(לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 141)

מן המעיין

אהבת-ישראל

מידה כנגד מידה

"ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט,יח). כמו שתתנהג עם רעך, כך אני ה' אתנהג עמך.

(רבי אברהם-יעקב מסדיגורה)

לאהוב עם החסרונות

כשם שאתה אוהב את עצמך, אף-על-פי שאתה מכיר את עצמך ויודע שאין אתה נקי מחסרונות, כן תאהב את זולתך, עם חסרונותיו.

(הבעל-שם-טוב)

מבחן היהדות

לכל דבר יש המבחן שמוכיח אם הוא אמיתי. הבחינה לדעת אם אדם מישראל מתנהג כיהודי אמיתי, היא אהבת-ישראל. כמידת אהבתו ליהודי שני, כך חלקו ביהדות. זהו "ואהבת לרעך" – במידת אהבת-הרע שבך, "כמוך" – כך נמדד גם חלקך ביהדות.

(רבי בונם מפשיסחה)

חבר לחיים

מי שיש לו אוהב נאמן אינו בודד, גם כאשר מרחק של אלפי פרסאות מפסיק ביניהם. בפני אהבה אין מחיצות, ובאהבה אין ריחוק מקום.

(איגרות-קודש)

הערכה אמיתית

"אל תהי דן יחידי" (אבות ד,ח). כאשר אדם דן את עצמו ובודק את מצבו הרוחני, אל יעשה זאת בינו לבין עצמו, אלא ייקח לו חבר שיעזור לו להעריך את עצמו באמת.

(לקוטי שיחות)

אל תפרוש מן הציבור

"ואל תהי רשע בפני עצמך" (אבות ב,יג). פירשו חסידים: מיהו "רשע"? זה שהוא "בפני עצמך", פרוש מן הציבור ואינו מעורב עם הבריות.

(אוצר פתגמי חב"ד)

הגדולה באה מהחבר

"כל הגדול מחברו" (סוכה נד,א). פירשו חסידים: "כל הגדול" – מי שהוא גדול, הסיבה לכך היא - "מחברו", שהוא בצוותא עם חברו.

(אוצר פתגמי חב"ד)

אהבת הקב"ה לישראל

רבי אהרן מקרלין אמר: הלוואי שיכולתי לאהוב את גדול הצדיקים בישראל, כפי שהקב"ה אוהב את גדול הרשעים שבישראל.

אמרת השבוע

בעיה של סגפן

יהודי שפרש מענייני העולם והיה מרבה בסיגופים ובתעניות נכנס אל רבי שלמה-חיים מקוידנוב ואמר: "אינני מבין איך עליי לקיים את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. הלוא אני שונא ומתעב את גופי – וכי עליי לשנוא גם את גופו של הזולת?".

השיב רבי שלמה-חיים:

"אתה שונא את גופך כי אתה פרוש מן העולם, סגפן ומרבה בתעניות, אבל אילו לא היית סגפן, היית אוהב את גופך אהבת-אמת. אם-כן, הזולת שאינו סגפן ולא פרוש מענייני העולם – ראוי שתאהב אותו אהבת-אמת, כשם שהיית אוהב את עצמך לולא היית סגפן"...

מעשה שהיה

לא תלך רכיל בעמך

יום אחד הגיע לעיר סלונים מגיד מפורסם, שנודע ביכולתו המיוחדת להוכיח את הציבור ולעוררו לתקן את דרכיו. המגיד נהג לשלב בדרשותיו מעשיות ומשלים, שמשכו את אוזני השומעים וכבשו את ליבם, ואז היה מפיק את הלקח וממטיר על ראשיהם את אש תוכחתו.

כאשר נודע בעיר סלונים כי המגיד הידוע ידרוש בבית-הכנסת המרכזי, התאסף קהל גדול להקשיב לדרשתו. גם המרא-דאתרא, רבי יהושע-אייזיק שפירא (שנודע בכינויו 'רבי אייזל חריף'), בא לבית-המדרש, בבקשו לתהות מקרוב על קנקנו של המגיד הנודע, שרבים היללו ושיבחו את דרשותיו.

משראה המגיד את רב העיר בתוך הקהל, החליט שלא לספר שום מעשייה בדרשתו, אלא פתח את דבריו בכמה מאמרי חז"ל, וכדרכו בקודש החל לזרוק מרה בשומעים ולירות בהם דברי תוכחה קשים כגידים, על שאינם נזהרים במצוות שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו, ועל שהם נכשלים בלשון-הרע ורכילות, מוציאים לעז איש על רעהו, ועוד כהנה וכהנה.

הקהל שגדש את בית-המדרש הקשיב לדברים בראש מורכן, כמי שמקבל נזיפה חמורה ויודע שהדבר מגיע לו. כל אותה שעה זע המרא-דאתרא על מקומו באי-נוחות. דעתו לא הייתה נוחה מסגנון הדברים החריף ומהטון הקשה שבו נאמרו.

לאחר שסיים המגיד את דרשתו, ניגש אל הרב כדי לשמוע את חוות-דעתו על דבריו חוצבי הלהבות ועל הרושם שעשו על השומעים. היישיר אליו רבי אייזיל מבט נוקב. "שמעתי כי כבודו רגיל לספר מעשיות בתוך דרשותיו", פתח ואמר, "ומכיוון שהפעם שינה ממנהגו ונמנע מלספר מעשייה כלשהי, אספר אני לו מעשייה":

מעשה באחד ממלאכי מעלה שירד לעולם הזה, ברצותו להכיר את בני-האדם. נזדמן לעיר גדולה; ראה את בתיה היפים, את בתי-החרושת, את גינותיה ופרדסיה ואת כל שאר תענוגות העולם. מצאו הדברים חן בעיניו ונהנה הנאה מרובה.

בינתיים נאספו סביב המלאך כמה יהודים, והוא סיפר להם כי הוא שמח מאוד להכיר את העיר הזאת, להתענג מיופייה ולפגוש את אנשיה.

לפתע ניגש אל המלאך גוי גס ופשוט, במדי שוטר, ודרש ממנו להציג תעודה מזהה. המלאך לא הכיר את שפתו של השוטר, ועל-כן לא הבין את דרישתו. פנה אל היהודים סביבו ובירר מה רצונו של השוטר. הסבירו לו היהודים כי הוא מבקש לראות תעודה מזהה, כדי לדעת מה שמו ושם-משפחתו, מהיכן בא ולאן פניו מועדות.

תמה המלאך ושאל את היהודים המקיפים אותו לשם-מה צריך הגוי לדעת את שמו ואת סדר מסעו.

השיבו לו כי זה הסדר ואלה הם חוקי המשטר. "בארצנו סובבים לא-מעט גנבים, גזלנים ורוצחים, וכדי שידעו הבריות להיזהר מהם, דרושה תעודה מזהה לכל אדם, כדי לדעת את מידת יושרו", הוסיפו היהודים והטעימו.

"וגוי זה הוא-הוא המופקד על כל ענייני החוק והיושר?!", ביטא המלאך בקול את תהייתו.

"לא", נענו הסובבים, "מעל שוטר זה עומד מפקד המשטרה, והוא הנושא באחריות לסדרי-החיים בארצנו".

לא נחה דעתו של המלאך והוא הוסיף לתהות גם על טיבו של מפקד המשטרה. הוסבר לו כי מעל מפקד המשטרה עומד שר-המחוז הנכבד.

"ומיהו אותו שר-המחוז?", חקר המלאך.

"שר-המחוז התמנה על-ידי הקיסר ירום-הודו בכבודו ובעצמו!", השיבו לו.

"ומה טיבו של הקיסר ירום-הודו בכבודו ובעצמו, שעל-פיו יישק דבר ובמצוותו ימונו שרים ושוטרים שתפקידם להשגיח על הסדר והיושר במדינה?", הוסיף המלאך לחקור ולדרוש.

התבלבלו מעט הסובבים מהשאלה הישירה, ובגמגום קל השיבו כי "'הקיסר... הקיסר הוא גיבור מלחמה, אשר בכוחו ובגבורתו ניהל מלחמות גדולות, הרג את שונאיו, עד שכבש את המדינה כולה".

מילא המלאך פיו שחוק ואמר: 'האם נסתתרה בינתכם?! איש אשר רצח רבבות בני-אדם ממנה שר-מחוז הממנה את מפקד המשטרה, העומד מעל השוטרים, שתפקידם להבטיח חיים מתוקנים של יושר וצדק במדינה?!".

כל אותה שעה עמד המגיד קפוא במקומו והאזין לדברים בפנים חתומות. וכאילו צריך היה משל התוכחה הנוקב של רבי אייזיל פירוש, השלים גם את הנמשל:

"כבודו בא להטיף מוסר ליהודי סלונים, על שהם מוציאים מפיהם דברי דיבה, רכילות ולשון-הרע, בעוד הוא-עצמו נכשל בעניין זה ממש, בהוציאו לעז על קהילה שלמה!"...

(על-פי 'סיפורי צדיקים' מאת שמחה רז)

דרכי החסידות

סיום חודש הגאולה

ככל שמתקרבים לסיומו של חודש ניסן, חודש הגאולה, גוברת ומתעצמת הציפייה לגאולה. זכורים היטב הדברים הכואבים שהשמיע הרבי מליובאוויטש אור לכ"ח בניסן תנש"א: "מתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע לגאולה, ואף-על-פי-כן אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח-צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח-צדקנו, רחמנא-ליצלן! גם כשצועקים 'עד מתי' - הרי זה מפני הציווי כו'. ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!".

בסיום עריכת ה'סדר' בליל פסח היה נוהג רבנו הזקן לומר: "ריבונו-של-עולם, עשיתי את רצונך וקיימתי את הסדר כהלכתו. עתה, עשה-נא אתה את רצוני - 'לשנה הבאה בירושלים'!" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 235).

להיאחז בכל ענף

כ"ק אדמו"ר הריי"צ הרבה לדבר על הגאולה הקרובה. הוא ציין כי ה'כלי' לביאת המשיח הוא - אחדות-ישראל סביב האמונה בגאולה. "כאשר בני-ישראל יתאחדו וכולם ידברו אודות משיח - ימשיכו ברצון השם יתברך את הגאולה השלמה על ידי משיח גואל-צדק במהרה בימינו" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 330).

הוא המשיל את דורנו לאדם המטפס על הר גבוה, וכבר מתקרב לראש ההר. מטפס הרים נדרש לעמוד בכמה תנאים: עליו להיות בעל-כוח; עליו לדעת את הדרכים; בגדיו צריכים להיות מתאימים. לנו אין תנאים אלו. עלינו לטפס אפוא במסירות-נפש. כבר קרובים אנו לפסגה, אך תשושים מגודל המאמץ. עתה יש להגביר את כל הכוחות ולעבור את השטח הקטן שעוד נותר (שם עמ' 316).

ועוד דמיון למטפס הרים: במצב כזה, כל עשב, ענף או אבן - יקר הוא; שכן אפשר להיאחז בו, ביד, בגוף או ברגל. כמו-כן יש צורך דחוף באור, כדי לראות במה אפשר להיאחז, וכשמאיר אור - יקר הוא ביותר. אף אנו צריכים לייקר ביותר כל דבר טוב. יש צורך דחוף באור להאיר - היינו בלימוד ובהרבצת התורה (שם עמ' 316).

"עומדים אנו על סף הגאולה, ויש להתחזק, כדי שלא להחמיץ את הזמן בתרדמה (באשמורת הלילה האחרונה, קודם שמאיר היום, מתחזקת השינה, כידוע). כאשר פוגשים יהודי, יש לומר לו: שמע-נא, אחי, אל תירדם לפני שמאיר היום! עוד מעט-קט, כאשר יגיע אור היום, תתחרט על כך" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 317).

מציאות ודאית

הרבי מליובאוויטש הסביר מדוע לפנים היה נהוג למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק (תהילים כח,ט) "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל-קודשך, ביראתך" (מובא בספר הפרדס לרש"י סימן צט); ואילו בדורות אלה נהוג לומר פסוק אחר (תהילים ה,ח) "הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם" (מובא בקיצור שולחן-ערוך סימן טו סעיף ג).

בדורות הראשונים, הסביר הרבי, בחרו בפסוק המתאים לתפילה בבית-הכנסת, פסוק המדבר על הכניסה לבית-ה'; אולם בדורות האחרונים, כאשר קרבים אנו לביאת המשיח, הרי הדבר הראשון שמוצאים אנו לומר, בהתאספנו בבית-הכנסת לתפילה, הוא תפילה לגאולה - "הושיעה את עמך"!

אך אם בכל הדורות זו הייתה תפילה וציפייה וזעקה בלבד, בישר הרבי מליובאוויטש לעם-ישראל כי עכשיו הגאולה היא כבר מציאות ודאית העומדת על סף הדלת ממש: "בוודאי ובוודאי ללא כל ספק וספק-ספקא שכבר הגיע זמן הגאולה... עומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה" (שבת פרשת בלק תנש"א). ויהי רצון שבניסן זה נזכה לגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש.

חיים יהודיים

 

היזמים במקווה ביתי, פרי פיתוחם. חזון אחרית הימים

בן הקיבוץ והרב נפגשו במקווה

מה דעתכם על הרעיון לקום בבוקר, להיכנס לחדר-האמבט ולטבול במקווה הפרטי הממוקם בו? אם זה נשמע לכם חלום, שני תושבי בית-אל יגשימו לכם אותו. היזמים פיתחו שיטה, 'מעיין מים חיים' שמה, להפוך את חדר-האמבט (או כל חדר אחר בבית) למקווה-טהרה כשר למהדרין.

את האמבטיה המקובלת תתפוס יציקת בטון (כדי שהמקווה יהיה 'מחובר לקרקע'), עם איטום מלא. לתוכה יוזרם קוב מי גשמים, בשיטה הממלאת את דרישות הלכה. 'בור השקה' נוסף ישמש עתודה למי גשמים וייבנה מחוץ לבית. והנה לכם מקווה פרטי.

להרבות טהרה

הוגה הרעיון הוא הרב מרדכי כלאב (36), החולם, לדבריו, זמן רב על הפרוייקט שמטרתו "להרבות טהרה בעם-ישראל". כלאב, אב לשבעה, בוגר ישיבת קול-תורה והמכון לדיינות בראשות אביו, הרב אברהם-יצחק כלאב (חבר בית-הדין הרבני בירושלים), חקר את העניין לעומקו ובא בדברים עם גדולי המומחים למקוואות. "אנשים שומעים על הקלות היחסית לביצוע הרעיון ועיניהם בורקות", הוא אומר.

על הצד השיווקי של הפרוייקט מופקד שכנו של כלאב, אסף דרומי. מאחורי דרומי  (51), אב לשמונה, סיפור אישי מרתק. הוא נולד בקיבוץ דורות. כחייל בגולני לחם בחרמון במלחמת יום-הכיפורים והשתתף במלחמת לבנון. לפני כעשרים ושלוש שנים החל לשמור תורה ומצוות.

בן חמש הכיר את בוראו

"מאז ומתמיד העסיקו אותי שאלות על מהות החיים ותכליתם", הוא אומר. "אני זוכר את עצמי כילד בן חמש חושב על הבורא, אף שבקיבוץ לא הקנו לנו שום יסודות יהודיים. תמיד קיננה בי הרגשה סמויה שיום אחד אשמור מצוות. תחושה זו התחזקה בימי הצבא כאשר פגשתי חבר'ה דתיים, מאוד רציניים, שהקפידו לעשות דברים 'מוזרים' כמו לכרוך רצועות עור על הזרוע... החלטתי לבדוק את הדברים לעומקם והגעתי ל'מכון מאיר'".

במקביל ללימוד התורה והשיבה ליהדות השתלם דרומי בתחום איכות-הסביבה, ובהמשך היה ממונה על איכות המים במחוז תל-אביב מטעם משרד הבריאות. "נמשכתי לאיכות-הסביבה כמעט מאותה סיבה שבגללה חזרתי בתשובה; החיים, על כל היבטיהם, מעניינים אותי".

מחיטוי מים לטהרה

כשפרש משם הקים, עם חבר קיבוץ דורות נוסף, עסק לניקוי ולחיטוי מכלי מים המשמשים בניינים רבי-קומות. לפני כחצי שנה עבר לגור בבית-אל ובנסיעה אקראית כמעט עם הרב כלאב עלה עניין המקוואות. דרומי ראה בכך חיבור ייחודי בין המים לבין הקדושה,  והצטרף לפרוייקט בהתלהבות.

הרב כלאב, שלמד בישיבה ליטאית ושבשנים האחרונות נתוודע לעולם החסידות, חש זכות ושליחות בעניין המקוואות. "כולנו מייחלים ומצפים לגאולה השלמה, שאז נצטרך לחיות כל הזמן בטהרה. כיצד ניישם זאת? אין ספק שמקווה פרטי בכל בית יהיה הפתרון האולטימטיבי המושלם ביותר".

ובינתיים, עד שחזונם של כלאב ודרומי יתפוס תאוצה של ממש, נוסיף להיטהר במקווה הציבורי וליהנות מבונוס שלא יהיה לנו במקווה הביתי – 'מקווה נייעס' [=חדשות המקווה]...

פינת ההלכה ומנהג

ברכת ספירת העומר

שאלה: האם יכולים לצאת ידי חובת ספירת העומר בשמיעת הספירה של שליח-הציבור?

תשובה: בכל התורה קיים הכלל "שומע - כעונה". כלומר, אם אדם שומע בשלמות את הקידוש, קריאת המגילה או ברכת המצוות מפי אדם אחר (החייב בהן), האומרן מתוך כוונה להוציאו ידי-חובה וגם השומע כיוון לצאת בשמיעתו - יצא, כי נחשב לו כאילו אמר זאת בעצמו.

כך גם בעניין ברכת הספירה. לכן מי ששכח לספור יום אחד, יבקש מחברו שיכוון להוציאו ידי חובת הברכה. רצוי להודיע לציבור שהש"ץ (שליח-הציבור) מכוון להוציא את כל מי שרוצה לצאת בברכתו (על הש"ץ לכוון במפורש שלא להוציא את כל מי שרוצה לברך ו/או לספור בעצמו, כדי שלא להכניסם לספק).

אף שהציבור רשאי לצאת בברכת הש"ץ, נהוג שכל אחד ואחד מברך לעצמו. יש שהסבירו את הטעם, מפני שעל המברך (ובכלל זה היוצא בשמיעתו) לדעת תחילה את היום שסופרים, ולכן מברכים רק אחרי ספירת הש"ץ (שאז יודע כל הציבור את הספירה הנכונה לערב זה).

גם מי שכבר ספר רשאי להוציא ידי-חובה בברכתו את מי שאינו יודע לברך בעצמו (בפרט אם מסיבה כלשהי אין הלה יכול לקרוא את הברכה מן הכתב), כמו בקידוש, שהרי גם הוא נקרא "מחוייב בדבר" שכל ישראל יברכו, כי "כל ישראל ערבין זה בזה".

בעניין הספירה עצמה, יש דעה בפוסקים, שדברי חז"ל "שתהא ספירה לכל אחד ואחד", כוונתם, שכל אחד ואחד יספור בעצמו ממש ולא יצא בשמיעה מחברו. להלכה נתקבלה הדעה שכוונת חז"ל היא רק שספירת העומר מוטלת על כל יחיד, שלא כספירת שנות היובל המוטלת על הסנהדרין הגדולה בלבד. למעשה: על כל יחיד לספור בעצמו, ואם שמע כראוי - יצא ידי חובתו בשמיעה, ויש הפוסקים שיספור שוב ללא ברכה.

מקורות: ר"ה כט,א. מנחות סה,ב. טושו"ע או"ח תפט ונו"כ, שע"ת ס"ק ו, ושו"ע אדמו"ר הזקן ס"א וסי"ב. 'ספירת העומר - הלכות ומנהגים השלם' פ"ב ס"ב, ופ"ד סט"ו וסכ"ב והע' מד.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)