רבה של וילנה, הגאון רבי משה קרמר, סירב כל ימי כהונתו לקבל תמיכה מידי הקהילה. חומרה יתרה החמיר על עצמו בקיום ציווי חז"ל שלא לעשות את התורה קרדום לחפור בו.
ואולם יהודי וילנה התקשו להשלים עם העובדה שרבם הנערץ חי חיי דוחק. מה עשו? רעייתו של הרב החזיקה לפרנסת המשפחה חנות מוצרי מזון. נמנו וגמרו ביניהם תושבי וילנה לרכז את קניותיהם בחנות זו, וכך לפרנס את רבם ובני-ביתו בכבוד.
זמן-מה התנהלו העניינים כמתוכנן, עד שיום אחד נודע הדבר לרב העיר, והוא החליט לשים לזה סוף. "יש בעיר חנוונים נוספים, ואיך נוכל לתת את ידנו לקיפוח פרנסתם", קבל באוזני רעייתו הרבנית.
מאותו יום והלאה אסר רבי משה על רעייתו לפתוח את החנות בשעות הפתיחה הרגילות והמקובלות, כפי שנהגה עד אז, אלא רק כמה שעות בלבד, ובמידה הדרושה למחייתם. "ברגע שמצטבר בקופה סכום כסף שיש בו כדי לקיים את ביתנו ולזון את משפחתנו, עלייך לסגור את החנות תיכף ומיד", פסק.
מקורבי הרב ניסו לשנות את דעתו. הלמדנים שבהם התאמצו להוכיח לו מן התלמוד ומההלכה הפסוקה כי אין כל איסור על היחיד להעדיף חנות מסויימת מרעותה, ובמיוחד כשמדובר בחנות של תלמיד-חכם ורב, אשר הציבור מצווה לדאוג לו. אולם רבי משה לא השתכנע מטיעוניהם ודבק בעמדתו.
צער רב נצטערו יהודי וילנה על כי רבם חי חיי דחקות. הם אף חששו כי ביום-הדין ייתבעו על כך. אולם לא הייתה בידם כל דרך לפעול שלא לרצון רבם.
והנה קרבו ובאו ימי הפורים. נדברו ביניהם התושבים, כי זו הזדמנות מצויינת להעמיד את בית רבם על הרגליים. בליל פורים החל לשטוף את ביתו של המרא-דאתרא זרם של משלוחי-מנות גדולים ועמוסים לעייפה בכל טוב. זרם המשלוחים גבר והלך למחרת היום.
בבוקר שב רבי משה מבית-הכנסת, מתפילת שחרית ומקריאת המגילה, והבחין בנעשה. המטבח וחדר-הכניסה לבית היו מלאים דברי מאפה, יינות, מוצרי-יסוד למיניהם ואף כלי-בית ושאר מתנות. לנוכח השפע העצום הזה נחמץ ליבו של הרב.
למנוע מתושבי עירו לשלוח לו משלוחי-מנות – לא רצה. גם לו רצה, ספק רב אם היה הדבר עולה בידו, מבחינה מעשית. מה עשה? שלח כמה שליחים לאסוף אל ביתו את כל בחורי הישיבה והפרושים, את היתומים, האלמנות ושאר העניים - לסעודת פורים משותפת.
חיש-מהר פשטה השמועה בכל העיר כולה, ולעת צהריים נאספו בבית רבי משה כל דצריך וכל דכפין. הורה הרב לרעייתו ולילדיו להגיש לשולחנות מכל השפע הרב ששלחו לו בני-עירו. שמחת הפורים בבית הרב הרקיעה שחקים. עניי וילנה ומסכניה חשו לפתע כבנים מיוחסים. אכלו ושתו ושרו, וביני לביני נשא הרב דברי-תורה מענייני היום.
בעיצומה של הסעודה והשמחה קרא הרב לאנשיו והטיל עליהם שליחות נוספת: הפעם ציווה עליהם להזמין לביתו את כל נכבדי העיר.
לא חלפה שעה ארוכה וסביב שולחנו של הרב הסבו כל נכבדי הקהל וחשובי וילנה. כתף על כתף ישבו העשירים עם העניים, ראשי הקהל עם החלכאים והנדכאים. ציווה הרב להעמיד על השולחן את כל בקבוקי היין והיי"ש שהצטברו בבית, ומתוך השתייה והעליזות נתהוותה לה אווירה מיוחדת במינה של טשטוש המעמדות ושל אחוות-לבבות אמיתית.
כטוב לב כולם ביין ובשמחה ובדברי-התורה, הסה רבי משה את הקהל וביקש לשאת דברים קצרים. המסובים השתתקו באחת, מביטים בהערצה ובחיבה עמוקה ברבם, מייחלים למוצא פיו.
"אחיי ורעיי האהובים", פתח רבה של וילנה. "הנה כי-כן, כולנו בני איש אחד נחנו. תחושת האחדות השוררת כאן מבטאת את האמת כמות שהיא, לא רק בפורים אלא בכל השנה כולה. אולי בימים רגילים נחבאת היא, אבל עתה, כשנכנס יין, יצא הסוד ונתגלה לעין כול. מבקש אני מכם בכל לשון של בקשה להמשיך באחדות מופלאה זו גם למחרת הפורים".
הקהל הנרגש הנהן בהסכמה ורבי משה המשיך בדבריו: "ימי חג הפסח ממשמשים ובאים והצרכים של כל משפחה מרובים הם. פונה אני אליכם, עשירי וילנה, בשעה זו של פתיחת הלב – עשו כל שביכולתכם כדי שהשנה לא יחסר מאומה בשום בית בעיר. הרימו תרומותיכם ביד נדיבה ועשו עצמכם כלים להשראת ברכת ה' יתברך".
נענו עשירי וילנה לפניית רבם, ובתוך דקות אחדות נאסף על השולחן סכום כסף נכבד ביותר. באותה שנה לא היה אדם בווילנה שלא סופקו לו כל צרכיו וצורכי ביתו ביד רחבה.
זה כוחן של שמחה ואחדות וכוחו של רב ששימש דוגמה ומופת לצניעות ולהסתפקות במועט. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
