חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:37 זריחה: 6:30 כ"ב באלול התשע"ט, 22/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 555 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 555 - כל המדורים ברצף
קבלת-עול מתוך להט וחיות
"לאלתר" הפירוש תיכף ומיד!
"כולם אהובים"
פרשת פקודי
עניית 'לעומתם' 'ובדברי' בקדושה * 'ברכת הבנים'
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 555, ערב שבת פ' פקודי, ל' באדר-א ה'תשס"ה (11.3.2005)

דבר מלכות

קבלת-עול מתוך להט וחיות

בטבע בני-אדם, בשעה שעושים עניין מצד הרגש, יש בזה חיות והתלהבות, אך כשעושים מצד קבלת-עול - אין בזה להט וחיות * צריך להיות "מטבע של אש" - מצד אחד קבלת-עול ומצד שני שיהיה בהתלהבות ובלהט * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בשבת זו קורין פרשת שקלים - זכר לנתינת מחצית השקל.

על1 הפסוק2 "זה יתנו גו'", איתא בירושלמי3: "אמר ר' מאיר, כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כיסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו - דכיוון שמשה נתקשה בו, שהוקשה למשה העניין דמחצית השקל, לכן הראה לו הקב"ה כו'.

ומבואר בתוספות בחולין4, שלמשה לא הוקשה מה פירוש "מחצית השקל", "אלא שתמה על הדבר"5 שאמר הקב"ה שיתנו "כופר נפשו"6: איך שייך ליתן כופר נפשו, הרי "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו"7, ועדיין לא נגע8.

ועל-פי זה צריך להבין: כיצד נתיישב למשה רבינו העניין, איך שייך "כופר נפשו" - על-ידי זה שהקב"ה הראה לו "מטבע של אש" מתחת כיסא הכבוד?

ב. כדי להבין עניין זה9, יש לבאר תחילה את העניין ד"מטבע של אש" מתחת כיסא הכבוד, שיש בזה ג' עניינים: א) מטבע. א) אש. ג) כיסא הכבוד.

מטבע: איתא בגמרא10 ש"מטבע" הוא - חריף לצאת. זהו החילוק בין מטבע לשווה כסף: שווה כסף אינו נערך אצל כולם בשווה, שכן, האחד זקוק לחפץ זה יותר, ולכן הוא שווה בעיניו יותר, השני זקוק לחפץ זה פחות, ולכן הוא שווה בעיניו פחות, והשלישי אינו זקוק לו כלל. אבל מטבע הוא חריף לצאת, דהיינו שמטבע יש לו שווי קבוע, והוא שווה אצל הכול.

אש: ידוע החילוק בין אש לשאר היסודות. שאר היסודות יורדים למטה, ואפילו רוח שאינו יורד למטה, אבל מכל-מקום נשאר במקומו שבו נמצא, והרי מקומו למטה, "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"11, ובאותו מקום נשאר הוא; אבל אש - בטבעו עולה למעלה, עד שצריכים לחפש תחבולות שונות כיצד להמשיך את האש ולהחזיקו למטה שיאיר שם12.

כיסא הכבוד: בכיסא הכבוד עצמו ישנם שני עניינים: א) כיסא. ב) כבוד. "כיסא" הוא מלשון כיסוי, כמו שכתוב בספרים13. "כבוד" פירושו שהכיסא מוסיף כבוד. ועל-דרך משל במלך בשר ודם, שעל-ידי זה שיושב על כיסא כבודו הרי זה מוסיף כבוד.

לכאורה הרי הם עניינים הפכיים, כי כבוד בא על-ידי התגלות דווקא. בשעה שהמלך מגלה את גדולתו, הרי הוא מטיל פחד על כולם, וכולם נותנים לו כבוד. מה-שאין-כן בשעה שהוא נחבא ונסתר, אין זה פועל כבוד כלל, ואדרבה. ואם-כן, מהו החיבור ד"כיסא הכבוד", הרי אלו עניינים הפכיים?

אך העניין הוא, כלשון המגיד14, שאם היה מאיר רוב וגודל הבהירות שלמעלה, לא היו נבראים יכולים לקבל ממנו. ולכן מוכרח להיות כיסוי המעלים ומסתיר על הבהירות, אבל אין זה העלם והסתר לגמרי, אלא רק מעלים ומסתיר על האור שלמעלה ממה שהנבראים יכולים לקבל, ועל-ידי זה מתגלה האור שבערך הנבראים, וגילוי זה פועל בהם שיתנו כבוד להקב"ה.

וזהו גם-כן עניין הכיסא כפשוטו: על כיסא יושבים, וידוע שישיבה הוא עניין השפלה. כשאדם עומד הרי הוא גבוה יותר, וישיבה היא השפלה. וזהו עניין כיסא הכבוד, שהקב"ה מצמצם ומשפיל את עצמו לנבראים15.

על כך מורים גם האותיות "כיסא" ב"כיסא הכבוד" - כס אל"ף16: האל"ף - אור אין-סוף ברוך הוא, אלופו של עולם - מתכסה בה"כס", ועל-ידי זה מתגלה לנבראים.

וזהו עניין כיסא הכבוד - החיבור דהקב"ה עם נבראים, ראשית התגלות אור אין-סוף ברוך הוא בנבראים (כידוע דכיסא הכבוד הוא בבריאה17, עולם הכיסא18).

ג. הגילוי דכיסא הכבוד מעורר בנבראים שתי תנועות שונות - רצוא ושוב.

רצוא: כיוון שהנבראים מרגישים הפלאת אלוקות ("די רייכקייט פון ג-טלעכקייט"), שאינם יכולים להכילה בהכלים שלהם, לא בשכל ולא בהרגש הלב, הרי זה מעורר אצלם רצוא וכיליון, שיוצאים מהכלים וההגבלות שלהם, ורוצים להיכלל באלוקות.

המדריגה שלמעלה לגמרי מכיסא הכבוד, לא שייך שתעורר כלות הנפש, דמכיוון שהיא באין-ערוך לגמרי, לא שייך להרגיש אפילו הפלאה בזה, אבל המדריגה דכיסא הכבוד, שייך שיורגש, על-כל-פנים, ההפלאה שבזה -

שוב: ביודעם את הרצון והכוונה דהקב"ה, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"19, שלכן העלים עצמו על-ידי כיסא הכבוד, כדי להיות נמשך בנבראים20 - הרי זה מעורר תנועה של שוב, לעמוד בקבלת-עול ולקיים תורה ומצוות כאן למטה.

ד. שתי התנועות דרצוא ושוב הן גם שני העניינים ד"מטבע" ו"אש":

רצוא הוא העניין ד"אש", שטבעו לעלות למעלה - רצוא וכיליון לעלות למעלה. שוב הוא העניין ד"מטבע", שחריף לצאת - מתקבל אצל הכול ושווה אצל הכול.

כי, החילוק בין רצוא ושוב הוא:

רצוא הוא מצד הרגש הנברא. הוא מרגיש את ההפלאה דאלוקות כפי שהוא למעלה ומופלא מהכוחות שלו, וזה מעורר בו כלות הנפש. ובמילא ישנם בזה חילוקי מדריגות, כי הרצון והכיליון תלוי לפי גודל ההבנה וההרגש בהעילוי וההפלאה דאלוקות לגבי רצונו, שכלו ומידותיו.

מה-שאין-כן העבודה דשוב - אינה מצד השערת הריחוק והפלאת אלוקות לגבי ההגבלות שלו, אלא מצד קבלת-עול מלכות שמים, שרצונו למלא את רצונו של הקב"ה, וממילא הרי זה שווה אצל הכול.

עוד טעם לכך ש"מטבע" מורה על "שוב": "מטבע" הוא מלשון טבע.

שני הפירושים ב"מטבע" קשורים זה בזה, כי, מה שמטבע הוא חריף לצאת, ויש לו שווי קבוע - אין זה תלוי בהרגש כל אדם המשתמש בו, אלא זהו "טבע" ותוצאה מתכונות חומר המטבע וכיוצא בזה, ולכן הרי זה בשווה לריבוי בני-אדם השונים זה מזה בכל שאר ענייניהם. וזהו העניין ד"שוב" וקבלת-עול - השוואה בכל אחד ואחד, ובאה מההכרה שהקב"ה רוצה, כביכול, "דירה בתחתונים" בעולם, בגשם ובלבושי הטבע.

ה. התכלית היא, שיהיה "מטבע של אש" - החיבור ד"מטבע" ו"אש" יחד.

בטבע בני-אדם, בשעה שעושים עניין מצד ההרגש - יש בזה חיות והתלהבות (שזהו טעם נוסף על כך שרצוא נקרא בשם "אש", מצד החיות וההתלהבות שבאש), אבל בשעה שעושים עניין מצד קבלת-עול - אין בזה להט ("קאך") וחיות21.

אבל צריך להיות "מטבע של אש", שני העניינים יחד, שיהיה "מטבע", קבלת-עול, ויחד עם זה שיהיה בזה התלהבות ולהט. הלהט יהיה לא בעניינים שהוא רוצה, אלא בעניינים של קבלת-עול מלכות שמים.

ו. כיצד פועלים שיהיו שני ההפכים יחד? - הנה בכוח הנברא אין זה אפשרי, אלא עניין זה הוא מצד התגלות האלוקות בנבראים, שהוא נושא הפכים.

וזהו פירוש "מטבע של אש" מתחת כיסא הכבוד: מנין בא: ה"מטבע של אש" - מתחת כיסא הכבוד, שהוא ראשית התגלות אלוקות בנבראים, כנ"ל.

בפרטיות בנשמות ישראל - הנה כיסא הכבוד הוא עצם הנשמה החצובה מתחת כיסא הכבוד22, שבה הוא ניצוץ שבבורא23. ומצד זה ישנה העבודה ד"מטבע של אש".

ז. על-פי זה יובן, שהראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד, היה מענה לתמיהתו של משה רבינו איך אפשר שיהיה "כופר נפשו".

כי, עניין החטאים והפגמים, אפילו חטא העגל, אינם נוגעים אלא בגילויים, אבל עצם הנשמה הרי היא תמיד בשלימות, "וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"24. ועל-ידי העבודה ד"מטבע של אש", חיבור רצוא ושוב, שבאה מתחת כיסא הכבוד, עצם הנשמה - הרי היא פועלת גם בהגילויים, שנעשה כפרה מלשון קינוח25, שמסיר את כל הפגמים, ויתירה מזה, עד שנעשה רצוי כמו קודם החטא26.

ח. על-פי הביאור האמור בעניין מחצית השקל, יובנו כמה פרטי דינים שהיו במחצית השקל27:

א) הדין במחצית השקל הוא - "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"28. לכאורה, להיותו עשיר, מדוע באמת "לא ירבה"? ויתירה מזה אינו מובן: כיוון שממחצית השקל לקחו קורבנות ציבור, והדין בקורבנות הוא ש"עשיר שהביא קורבן עני לא יצא"29 - מדוע "העשיר לא ירבה"?

אבל לפי המבואר לעיל מובן: החילוק בין עשיר לעני הוא רק בכוחות הגלויים, אבל מצד למעלה מכוחות הגלויים, ועל-אחת-כמה-וכמה מצד העצם - הרי "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה וכו'"30, ובשעה שיש צורך בעבודה שמצד העצם - הכל הם בשווה.

ב) מחצית השקל היו צריכים ליתן כסף דווקא, ולא שווה כסף31 - כי עבודה שמצד עצם הנשמה, שבזה אין שום חילוקים, צריכה להיות מכסף דווקא, מטבע שחריף לצאת שווה אצל הכול.

ג) ממחצית השקל לקחו קורבנות ציבור, ולא קורבנות יחיד32. בקורבנות יחיד ישנה התחלקות, ו"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא". קורבנות ציבור הם עניין מצד התאחדות וכללות ישראל, שכל ישראל יחד הם "קומה שלימה"33.

ד) ממחצית השקל עשו את אדני המשכן דווקא, ולא יריעות וקרשים. יריעות וקרשים היו איש כפי נדבת לבו, כיוון שיריעות וקרשים שייכים לכוחות הגלויים שיש בהם התחלקות, מה-שאין-כן אדני המשכן, יסוד המשכן, עניינם בעבודת ה' הוא עניין דקבלת-עול34.

ט. לאחר חורבן בית-המקדש הוחלפה מצוות מחצית השקל בצדקה35. מצינו שנתינת הצדקה היא בבוקר קודם התפילה, כמאמר רז"ל36 "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי".

השייכות דתפילה וצדקה היא: א) "תפילות כנגד תמידים תקנום"37, ותמידים הם קורבנות ציבור. ב) תפילה היא יסוד ה עבודה דכל היום (שהרי זוהי התחלת כללות עבודת היום)38, ותופסת את כל האדם "עד מיצוי הנפש", כלשון הספרי39. ובמילא מובנת השייכות דצדקה, שכוללת "כל נפשו החיונית כו' חיי נפשו כו'"40, לתפילה41.

י. כשם שמחצית השקל הוא החיבור ד"מטבע ו"אש", כן הוא גם בצדקה.

צדקה פירושה שנותן את כספו לעני. השגת הכסף נמשלת לאש, שהרי על כסף זה התייגע או, על-כל-פנים, היה יכול לקנות בכסף זה חיי נפשו, ובמילא הרי הוא שקוע בו בלהט ("פארקאכט אין דעם") מתוך התלהבות וחיות42.

והוא נותן זאת לעני דלית ליה מגרמיה כלום43, דהיינו שאין לו שום סיבה וטעם44 על הנתינה (שהרי אם נותן מצד טעם, אין זה עניין של נתינת צדקה לעני בטהרתה, וגם הלה כבר אינו עני "דלית ליה מגרמיה כלום", שהרי יש בו איזה עניין שמצד זה מגיע לו שיתנו לו), אלא מצד קבלת-עול בלבד.

ונמצא שזהו עניין של "מטבע של אש" - הוא נוטל את ה"אש", החיות שלו, ועושה ממנו "מטבע", קבלת-עול.

ויתירה מזו - הקבלת-עול גופא היא מתוך חיות והרגש, שהרי צריך להיות "מפייסו"45, ההרגש. אלא שההרגש אינו מצד עניין שמגיע להזולת, אלא מצד קבלת-עול.

וזהו שצדקה נקראת "מטבע של אש", מצד שני טעמים: א) הוא נותן את חיותו בשביל קבלת-עול. ב) הקבלת-עול גופא היא בחיות.

וכיוון שהחיבור דשני ההפכים בא מצד קבלת-עול ועצם הנפש כנ"ל, הרי זה נעשה "כופר נפשו", "וחטאך46 בצדקה פרוק"47, שנעשה כפרה על כל החטאים, וגם חטא העגל שהוא דוגמת חטא עץ הדעת48, וגרם סילוק השכינה49, ועל-ידי צדקה מכפרים על כל החטאים, עד שיתרצה לו לראות פני המלך, "אחזה פניך"50, השראת השכינה, כמו שכתוב51 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"52, בתוך כל אחד ואחד מישראל53.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת פקודי פרשת שקלים, מברכים החודש וערב ראש-חודש אדר שני ה'תשי"ז; 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ז, חלק שני (יט), עמ' 126-120 - בלתי מוגה)

----------

1) מכאן עד סוס"י - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 178 ואילך. במהדורה זו ניתווספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) תשא ל,יג.

3) שקלים פ"א ה"ד.

4) מב,א ד"ה זאת החיה.

5) ובמדרש (במדב"ר פי"ב ג) איתא ש"הרתיע לאחוריו" (מהנחה בלתי מוגה).

6) תשא שם, יב.

7) איוב ב,ד.

8) ראה במדב"ר שם.

9) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים תשי"ב ס"ג (תו"מ ח"ד עמ' 336). וש"נ.

10) ב"מ מד,ב.

11) בראשית א,ב.

12) ראה תניא פי"ט. במדב"ר פי"ד, יב.

13) ראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) מה,ד. ובכ"מ.

14) או"ת בתחילתו. וראה גם תו"א לרבינו הזקן בתחילתו.

15) ראה תו"א שם,ב. משפטים עז,א. ובכ"מ.

16) ראה תו"א משפטים שם.

17) שהרי למעלה מבריאה - אין שום מציאות, שהרי באצילות "איהו וחיוהי וגרמוהי חד" (תקו"ז בהקדמה (ג, סע"ב)), ורק בבריאה היא התחלת הישות, אפשרות המציאות (מהנחה בלתי מוגה).

18) ראה ע"ח שער כסה"כ (שמ"ו). הובא בלקו"ת האזינו עד, סע"ד. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ה עמ' רלח הערה 39.

19) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

20) כלומר: תוכנו של כיסא הכבוד הוא - ההעלם שעל ידו מתגלית הכוונה הפנימית דדירה בתחתונים. אבל מצד מדריגות נעלות יותר - לא נרגשת כוונה זו (מהנחה בלתי מוגה).

21) ראה גם לקו"ש ח"ב עמ' 426 ואילך. תו"מ חי"ג עמ' 22 ואילך.

22) ראה זח"א קיג,א.

23) ע"ח שער דרושי אבי"ע פ"א. הובא בלקו"ת פ' ראה ושמתי כדכוד (השני) פ"ב (כז,א).

24) תניא ספכ"ד.

25) תניא אגה"ת פ"א (צ, סע"ב).

26) שם רפ"ב.

27) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים תשט"ו ס"ה (תו"מ חי"ג עמ' 280 ואילך).

28) תשא ל,טו.

29) נגעים פי"ד מי"ב.

30) תניא רפל"ב.

31) בכורות מט,ב.

32) ראה גם לקו"ש ח"א עמ' 164.

33) ראה לקו"ת ר"פ ניצבים. ובכ"מ.

34) ראה גם לקו"ש שם עמ' 165 ואילך.

35) ראה שע"ת לשו"ע או"ח סתרצ"ד.

36) ב"ב י,א.

37) ברכות כו,ב.

38) ע"ד אדני המשכן שהם יסוד המשכן (מהנחה בלתי מוגה).

39) עה"פ ואתחנן ו,ה.

40) ראה תניא פל"ז (מח, סע"ב).

41) ראה גם תו"מ חי"ח עמ' 99.

42) ראה יומא פה,ב.

43) ראה זח"א קסח,ב. ועוד.

44) ראה גם לקו"ש ח"ב עמ' 396 ואילך. תו"מ ח"ט עמ' 187 ואילך.

45) ראה ב"ב ט,ב.

46) דניאל ד,כד.

47) ראה תניא אגה"ת פ"ג. ועוד. ולהעיר ג"כ ממכילתא משפטים (כא,ל).

48) זח"א נב ב.

49) ב"ר פי"ט, ז - לעניין חטא עה"ד, וממילא מובן גם לעניין חטא העגל.

50) תהילים יז,טו. וראה ב"ב שבהערה 36.

51) תרומה כה,ח.

52) בדוגמת מחצית השקל שממנה עשו את אדני המשכן (מהנחה בלתי מוגה).

53) ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט,א ועוד.

משיח וגאולה בפרשה

"לאלתר" הפירוש תיכף ומיד!

מדוע מעוררים שוב ושוב על עניין הגאולה?

כיוון ש"כלו כל הקיצין", הרי בוודאי צריכה להיות הגאולה תיכף ומיד, "לא עיכבן המקום כהרף עין", ובלשון הידוע - "לאלתר לגאולה", והרי הפירוש ד"לאלתר" הוא - לא מחר, אלא תיכף ומיד.

[...] אמנם, בכל האמור לעיל - מתעוררת שאלה:

מהי תועלת הדיבור בכל זה - לאחרי שכבר דובר בזה פעמים רבות, התוועדות לאחרי התוועדות כו', וללא הזזה כלל, עד כדי כך, שלא נגע ולא פגע?!...

מדברים ללא הרף על-דבר הגאולה - כמפורש בתורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ובלשון הרמב"ם "שכל הספרים מלאים בדבר זה", ומדגישים ש"כלו כל הקיצין", עד לקץ האחרון שנתגלה על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בהכרזתו הידועה "לאלתר לגאולה" - וללא כל תועלת!

למרבה הצער והכאב כו' - הטענה אינה על כך שהפעולה בזה אינה במלוא המרץ והחיות, אלא באופן ד"קדירא דבי שותפי", שאינה דומה אופן הפעולה כשישנו שותף נוסף לגבי אופן הפעולה בדבר שהוא הבעל-הבית היחידי;

הטענה היא על העדר הפעולה לגמרי - גם לא באופן של "קדירא דבי שותפי", ואפילו לא באופן שיש שותפים רבים, שכל אחד מהם נוקף אצבעו, אפילו "אצבע קטנה", שגם על-ידי זה יכולים להעלות אבן גדולה לירושלים כדי לעלות לרגל באופן ד"לא ייראה את פני ה' ריקם" (כסיפור המדרש) - שהרי בנידון דידן גם "אצבע קטנה" לא נקפו!

בעניין זה נעשה כל אחד ואחד "עניו הכי גדול", באומרו, "מי אני ומה אני", ישנם גדולי ישראל, וכו' וכו', ובמילא, הוא מצידו יכול לשבת במנוחה "תחת גפנו ותחת תאנתו", ולעסוק במשא ומתן כו', באופן המותר על-פי התורה.

ולא עוד, אלא שגם כאשר מנגנים וצועקים כו' על-דבר הגאולה, הן על-ידי הדיבור והניגון בפה והן על-ידי שמטפחין בידיים - אין זה אלא מן השפה ולחוץ, וכנראה, גם מן הידיים ולחוץ...

ואם כן, נשאלת השאלה, כאמור, מהי התועלת בכך שמדברים על זה עוד פעם ועוד פעם?...

והמענה לזה - על-פי פסק-דין הרמב"ם שעל-ידי קיום "מצווה אחת", "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה", ובמילא, ייתכן שדיבור זה גופא יהיה ה"מצווה אחת" שעל-ידה תבוא הגאולה האמיתית והשלימה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי, החודש, מברכים החודש ניסן, ה'תשמ"ז;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז, כרך שני, עמ' 710 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"כולם אהובים"

בין שאר ענייני הנהגתו המופלאה של הרבי, אפשר היה לראות גם זהירות מיוחדת שלא להפלות בין חסיד לרעהו, בבחינת "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים", וכפי שהרבי בעצמו התבטא על עניין זה * "נזהרים בכיוצא בזה - שלא להיות יוצא מן הכלל בבליטה, מפני עין טובה", כותב הרבי לפלונית שביקשה לכבד את הרבי בסנדקאות לבנה הנולד

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"כ"ק אדמו"ר לא יצא אפילו לחתונת שלום דובער פוטערפאס... ויש מקום לומר שזהו מצד לא להטיל קנאה בין הבנים... למה לזה יוצא ולזה לא, ובכן, החליט כלל לא לצאת" - כך כתב בשעתו הרה"ח, איש האשכולות, הר"ר דובער בוימגרטן (לימים שליח הרבי לארגנטינה) מ-770.

הרבי לא מזג

במכתבי התלמידים ב-770 מסופר על אירוע שהתרחש בשבת-קודש פרשת תזריע תשכ"ה. אחד החסידים ביקש להניח בקבוק משקה, שהרבי ימזוג לו ממנו. אחרי השיחה השלישית, כאשר היה נהוג (באותה תקופה) להעמיד בקבוקים - ניגש הלה ואמר דבר-מה לרבי. הרבי הגיב שלא ימזוג, והלה ניסה לשכנע את הרבי שימזוג עבור... והרבי הורה לו למזוג בעצמו, וכן עשה.

לכל העולים אחריו כבר לא מזג הרבי אלא הם מזגו לעצמם (למרות שמי שעלה קודם לאותו פלוני שהרבי סירב למזוג לו - הרבי מזג) והיה ניכר שעושה כן שלא לשנות בין אחד לשני.

"אי-אפשר לעשות יוצא מן הכלל"

נחזור לסידור חופה וקידושין:

בחודש שבט תש"כ, עם מלאת עשר שנים לפטירת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, הפסיק הרבי באופן כללי להשתתף בשמחות נישואין, לאחר שבשנים קודמות נהג לערוך חופות הן באולמות (תשי"א - תשי"ד) הן בחצר 770 (תשי"ד - תש"כ).

ובכל-זאת הוסיף הרבי לסדר קידושין בחתונות של בני זוג שהודיעו על צאתם לשליחות לאחר נישואיהם. כך, למשל, ביום י"ג בתשרי תשכ"א נישא ר' אברהם-יצחק שם-טוב, והרבי סידר את הקידושין, לאחר כשנתיים שבהן לא השתתף בחופות (ספר 'מקדש ישראל' עמ' 272). במשך תקופה זו לא הרפו החסידים מהרבי וביקשו שיאות להשתתף בחופתם.

לאחד החסידים שהתחתן בכסלו תשכ"א, ענה הרבי (שם): "מאוד הייתי רוצה [להשתתף] אבל מאחר שכבר הפסקתי אי-אפשר לעשות יוצא מן הכלל".

פסק הלכה ברמב"ם

באיגרת מיום ח' באייר תשכ"א (איגרות-קודש, כרך כ, עמ' רכא) כותב הרבי:

במענה למכתבו ממוצאי שבת-קודש, בו כותב ההצעה אשר אעשה שינוי [=לסדר קידושין בעצמי, שלא על-דרך הרגיל] וכו'.

ומובן על-פי פסק דין חז"ל (שבת י,ב) לעולם אל ישנה אדם וכו' שגם בקא-סלקא-דעתך אין צריכה להיות הצעה כהאמורה, והרי מאמר רז"ל זה הובא לפסק הלכה ברמב"ם וכו'. וגודל התוצאות משינוי - מובן מדברי התוספת שם (ובפרט על-פי השל"ה וכו'). והרי בהמאורע ממנו למדו שאל ישנה, היו טעמים הכי חזקים לשינוי, וכדרשת רז"ל על-הכתוב כי בן זקונים הוא לו, ועל-הכתוב אלה תולדות יעקב יוסף דווקא, והיה לפני ציווי חז"ל האמור, ובכל זה וכו', ועל-אחת-כמה-וכמה לאחרי הציווי.

ועוד וגם זה עיקר, אשר כולם (חבריו) אהובים כולם וכו'. ועיין גם-כן ספר תניא-קדישא ריש פרק ל"ב שכולם מתאימות וכו'. ואת כבוד-תורתו הסליחה על אי קבלת ההצעה.

אין לקשר עם קנאה

לאחרונה התפרסמה (ב'תשורה' משמחת נישואין בג' בשבט תשס"ה עמ' 16) תשובה שכתב הרבי במענה לבקשת אשה שהזמינה את הרבי להשתתף בברית של בנה ורצתה שהרבי ישמש כסנדק. בתגובה לכך כתב הרבי:

העיקר בנוגע לברכה ה"ה [=הרי הוא] הרוחני - ובזה אין המקום גשמי מפסיק, ובלבד שיכוונו את השעה (שיודיעו הזמן שיתחילו בברית בשטומו"צ [=בשעה טובה ומוצלחת]).

בנוגע שאהיה נוכח בגוף - הנה

1) למה להם לשנות מנהג שהונהג מכמה שנים, שאיני הולך לסנדקאות.

ב) ועיקר - אין לקשר הכניסה לבריתו של א"א [=אברהם אבינו] של בנם שליט"א - עם קנאה ח"ו מכו"כ [=חס-ושלום מכמה וכמה] שלפניהם שרצו שאהיה סנדק, ומפני המנהג הנ"ל לא יכולתי למלאות בקשתם.

ג) ובפרט שנזהרים בכיו"ב [בכיוצא בזה] - שלא להיות יוצא מן הכלל בבליטה, מפני עין טובה וק"ל.

ואתה הסליחה. ויגדלוהו - ביחד עם בעלה שליט"א - וכיו"ח [=וכל יוצאי חלציהם] שליט"א לתחומע"ט [=לתורה חופה ומעשים טובים] מתוך הרחבה אמיתית.

נמנע בגלל הפרסום האפשרי

ביום רביעי, ב' דראש-חודש אדר תשל"ה, רשם הרה"ת הת' יצחק-מאיר הכהן שיחי' סוסובר (אז תלמיד ב-770) ביומנו (פורסם בקובץ 'היכל מלך' לוד, גליון ה' עמ' 22):

"שמעתי ש[הרה"ח ר'] לייבל ביסטריצקי ניגש לאדמו"ר שליט"א עם הילד, שיעשה 'אפשערניש' [=תספורת, שיגזוז שערות ראשו ויניח לו פיאות] כמו שנהג עם כל שאר הילדים [=של ביסטריצקי] ואמר לו אדמו"ר שליט"א ב'גן-עדן-התחתון' שהיות ויכול להיות פרסום לכן לא רצה לעשות - היות ועמדו גם-כן ב'גן-עדן-התחתון' איש ואשה וכו', שזה לא הדרך שלו, ובפרט שיש פרסום".    

ממעייני החסידות

פרשת פקודי

אלה פקודי המשכן משכן העדות (לח,כא)

הלשון הכפול "המשכן משכן" מרמז לשני המשכנים - המשכן הרוחני שלמעלה והמשכן הגשמי שלמטה.

המילה "העדות" נאמרה במשכן השני דווקא - המשכן הגשמי. כי 'עדות' שייכת רק בדבר מכוסה ונעלם; על דבר גלוי אין צורך בעדות. ומאחר שבמציאות הגשמית לא נראית אלוקות בגילוי, לכן זקוקים ל'עדות' על כך שבמשכן הגשמי היתה השראת השכינה.

(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 198)

אלה פקודי המשכן משכן העדות (לח, כא)
המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין (רש"י)

רש"י מפרש "משכן" מלשון משכון, דבר שאמנם לוקחים אותו לזמן מסויים, אבל הוא נשאר בשלמותו. מכאן שחורבן שני בתי-המקדש הוא באופן, שמיד עם בניין הבית השלישי יחזרו בשלמותן כל המעלות שהיו בשני הבתים הקודמים.

הביטוי "משכן העדות" רומז גם לכך שכל מה שעתיד לבוא בימות המשיח תלוי במעשיהם ועבודתם של ישראל בעת הגלות:

הקב"ה קרא לישראל "עדים", כדכתיב (ישעיה מג,י), "אתם עדי", כי הם המגלים, 'מעידים' ומספרים את הקב"ה בעולם. כשם שאברהם אבינו הקריא את שמו הגדול לבאי עולם, כך בני-ישראל בונים (במעשיהם ועבודתם עכשיו) את "משכן העדות", שעליו ועל בית-המקדש אמרו חז"ל בגמרא (שבת כב,ב), "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשמ"ו)

אלה פקודי (לח,כא)

חז"ל אומרים (בבא-מציעא מב,א) שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ולכן מניית המספר היא גורם מפריע לברכה. אבל כאשר הספירה נעשית "על-פי משה", הדבר מביא את המשכת השכינה וממשיך ברכה בלתי מוגבלת.

לכן קובעת ההלכה שאין למנות את ישראל, אפילו לדבר שבקדושה - כדי לדעת, למשל, אם יש 'מניין', אלא על-ידי פסוק. ויש לומר שגם מניין זה הוא בכלל "אשר פוקד על-פי משה", שהרי הפסוק הוא מתורת משה.

באיזה פסוק מונים? בספר הפרדס לרש"י מובא שהפסוק הוא "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך", שיש בו עשר מילים. ואולם, למרות שתוכן הפסוק קשור במיוחד לבית-הכנסת, נהגו בדורות האחרונים למנות בפסוק "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם". ויש לומר שהסיבה לכך היא, משום שבעקבתא דמשיחא, כאשר יהודים נפגשים יחד, הבקשה והמשאלה הראשונה שלהם היא "הושיעה את עמך" - שתבוא כבר הגאולה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשמ"ג)

משכן העדות (לח,כא)

המילה "עדות" - רומזת ל"עדיים" (כתרים), שקיבלו ישראל בשעת מתן-תורה. על-ידי חטא העגל איבדו בני-ישראל את העדיים, כנאמר (שמות לג), "ויתנצלו בני-ישראל את עדיים מהר חורב". בזמן עשיית המשכן נתרצה להם הקב"ה (כדאיתא במדרש-רבה) וחזרו ונמשכו להם העדיים. על-שם זה נקרא המשכן "משכן העדות".

(אור-התורה כרך ו עמ' ב'רלג)

ובצלאל... עשה את כל אשר ציווה ה' את משה (לח,כב)

בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) מובא שי"ח הברכות שבתפילת שמונה-עשרה הן כנגד י"ח הציוויים ("כאשר ציווה ה'") המופיעים בפרשתנו, מ"ואיתו אהליאב" (פסוק כג) עד לסוף הפרשה. אבל "אשר ציווה ה'" האמור בפסוק זה אינו מן המניין, מאחר שנזכר בו רק בצלאל בלא אהליאב.

ויש להבין: א) מה הקשר בין ברכות התפילה למשכן? ב) מדוע מונים רק את הפסוקים שנזכר בהם גם אהליאב?

אלא תוכן המשכן ותוכן עניין התפילה - אחד הוא: בירור וזיכוך הדברים הנחותים ביותר ועשייתם משכן להשראת השכינה. המשכן נבנה מחומרים גשמיים, שעל-ידם נעשה מקום להשראת השכינה. התפילה אף היא מעלה עניינים ארציים למעלה, כידוע שהתפילה היא בבחינת "סולם מוצב ארצה (עניינים ארציים) וראשו מגיע השמימה".

כשם שתפילה עניינה להעלות את החומריות הנמוכה של העולם, כן עליה להעלות גם את החלקים התחתונים והנחותים שבנפש. לכן מונים את י"ח הציוויים רק מהכתובים שבהם נזכרו גם בצלאל וגם אהליאב, כי בצלאל היה מגדולי השבטים, ואילו אהליאב מהשבטים הירודים (רש"י שמות לה,לד). וכאמור, התפילה עניינה הוא להעלות לא רק את ה'בצלאל' שבנפש אלא גם את ה'אהליאב' שבה.

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 199)

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו (לט,לב)

מדוע חזרה התורה על כל פרטי עשיית המשכן וכליו (בפרשיות ויקהל-פקודי) ולא הסתפקה בפסוק "ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו"?

אלא כאשר התורה כופלת עניין מסוים, הרי זהו מפני חביבות הדבר. לכן, למשל, נכפלה פרשת אליעזר בתורה, כי "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" (רש"י בראשית כד,מב). המשכן, מקום השראת השכינה, יקר וחביב כל-כך לבני-ישראל, עד שמשום זה כפלה התורה את כל פרטיו.

(ליקוטי-שיחות כרך טז עמ' 458)

* * *

ועוד: על המשכן "אשר ציווה ה' את משה", מסופר בפרשיות תרומה ותצווה, ועל המשכן שעשו "בני-ישראל" מסופר בפרשיות ויקהל-פקודי. שני אלה מרמזים לשני ה"משכנות" - הרוחני והגשמי. המשכן שהראה הקב"ה למשה הוא משכן רוחני, המשכן שלמעלה; והמשכן שעשו בני-ישראל היה משכן גשמי.

לכן, אף שכבר נאמרו כל פרטי המשכן בפרשיות תרומה ותצווה - חזרו ונכפלו בפרשיות ויקהל ופקודי, כי בכל אחת מהפרשות מדובר במשכן "שונה".

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 196)

תגובות והערות

עניית 'לעומתם' 'ובדברי' בקדושה * 'ברכת הבנים'

עניית 'לעומתם' 'ובדברי' בקדושה

ב'התקשרות' גיליון תקט"ו עמ' 17 נדפס על-דבר אמירת ההוספות בקדושה בימי החול: 'לעומתם...' 'ובדברי...' - וכתב הרב גינזבורג שיחי', שמכיוון שיש אומרים שהרבי היה אומר זאת, לכן כך צריכים להתנהג.

שאלתי אצל כמה מזקני החסידים, ואמרו שלא זכור להם כלל שאצלנו מוסיפים זה.

ומזה שיש אומרים שהרבי נהג כן - הלא הרבי אמר שאין ללמוד מזה, ועל-דרך מה שהרבי היה אומר 'אקדמות' ביום א' דחג-השבועות ואמר בפירוש שהציבור לא יאמרוה, ועל-דרך זה עוד דברים, ולזה הדפיס ספר-המנהגים.

הרב יהודה-לייב גרונר, ברוקלין, נ.י.

הערת המערכת:

א. אודות 'אקדמות': הנה הרבי פרסם הוראה לרבים שלא לאומרו (ב'היום יום' א' דחג-השבועות ["כ"ק מו"ח אדמו"ר גילה אז - לקראת הדפסת 'היום יום' - כי 'אין אומרים אקדמות'", 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעב, עיי"ש], ומשם לספר-המנהגים עמ' 44), ובמכתב ליהודי שהתקרב לחב"ד וכתב לרבי ש"פעם ראשונה בילה ליל חג שבועות... בבית הכנסת חסידותי דליובאוויטש..." והביע פליאתו על מנהגים שונים, עונה הרבי בין השאר: "במה שכתב בהנוגע לאי-אמירת אקדמות - לפלא פליאתו, בהימצאו באה"ק ת"ו, שכנראה לא נודע לו שאצל כל הספרדים אין מנהג האמור, וגם בליובאוויטש לא נהגו לאומרם (אף שלא שמעתי טעם בזה*, ועיין סוכה מ"ד ב [צ"ל: לב, ב] דכיוון דנפק מפומיה וכו' - דקדקו לנהוג כן אף לקולא, עיין שם)" (אג"ק כרך חי עמ' תכז). ואכן היה ברור לרבי שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בעצמו לא אמר 'אקדמות' (ריגא, תרצ"א. 'רשימות' חוברת ח עמ' 14).

ואף שהרבי נהג לומר זאת בפני-עצמו לפני התחלת קריאת-התורה, ובהמשך בין גברא לגברא ('אוצר מנהגי חב"ד - שבועות', מהדורת תשס"ד עמ' רסג), הודיע הרבי במפורש, שהנהגתו בזה אינה עניין לרבים. כשאמר הרש"ג לרבי בסעודת ליל ב' דחג-השבועות תשכ"ז, שהרבי סיפר שאביו הרה"ק ר' לוי יצחק נ"ע נהג לומר אקדמות, והוסיף שאומרים שגם הרבי עצמו נוהג כך, אמר הרבי: "בכלל, אצל חסידים לא נהגו לומר אקדמות. אך ביקטרינוסלב - כן נהגו לאומרם...", ושוב שאל הרש"ג: אולם איך נוהג כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו? והרבי סיפר, שהרב ר' אליהו חיים מייזל רבה של לודז' שאל את הרוגצ'ובי כיוון שהוא יודע מי צודק בעניין התפילין, רש"י או ר"ת, איזה תפילין הוא מניח? והשיב לו הרוגצ'ובי "'פעטאח', כאשר אתה בא לשאלני שאלה בדבר הלכה - מחוייב אני להשיבך. כיצד אני עצמי נוהג - אינני מחוייב להשיב!" ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קעא).

ב. אודות 'לעומתם' ובדברי': הנה בשו"ע אדמו"ר הזקן (סי' קכה ס"א) פסק, ש"מצות הקדושה לכתחילה" היא לשמוע מהש"ץ את כל נוסח הקדושה, ולענות רק 'קדוש', 'ברוך' ו'ימלוך', וסיים: "ויש נוהגין כן מטעם הידוע להם, אפילו שלא מדוחק, לומר כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלה בלחש, ותיב[ו]ת 'נקדישך ונעריצך' ו'קדוש קדוש קדוש' בקול רם", והיא הנהגת האריז"ל**. ועל-פיה נהגו העולם בכל העדות (להוציא מנהג הגר"א) שהקהל אומר גם נקדישך ושאר ההוספות (אף שאומרים זאת בקול). וכנראה משום כך הורה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ להפסיק בפסוקי-דזמרה ולענות "כל נוסח הקדושה (וכן ההוספה שמוסיפין בשבת וביו"ט בשחרית ובמוסף)" (ספר-המנהגים עמ' 9). עקב כל האמור, כבר תמהו על מנהג העולם  בזה ברוסיה שלא לומר 'לעומתם' 'ובדברי', אף שאומרים נקדישך וההוספות דשבת ויו"ט (ערוך-השולחן שם ס"ב. גם במשנ"ב סוס"ק א ברור שנהגו כן. וכן נהגו גם אנ"ש עד היום, כידוע וכמובא בקצות-השולחן סי' יט בבדה"ש ס"ק ה, אבל לא ידועה הוראה מרבותינו בזה, ומנלן שזהו 'מנהג חב"ד'?). ועל-כל-פנים, כיוון שהרבי נהג לומר זאת, יש מקום לנהוג כמוהו ולקיים את מנהג האריז"ל בשלימותו.

 הרב יוסף-שמחה גינזבורג

 

*) וצ"ע מהמסופר ב'המלך במסיבו' (ח"א עמ' מז. נדפס גם ב'תורת-מנחם - התוועדויות' (ח) תשי"ג ח"ב עמ' 194), שבסעודות חג-השבועות תשי"ג אמר הרבי "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאינו יודע הטעם שבליובאוויטש לא אמרו אקדמות. ייתכן שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע רצה שכן יאמרו - אך בכלל הוא לא התערב בענייני ה'גבאות' בבית-הכנסת. כן ישנם כמה מנהגים שר' יצחק גרשון החזן הנהיג מעצמו".

**) 'פרי עץ חיים' שער חזרת העמידה פ"ב. וראה בכף החיים ס"ק ב שהביא לשון שער-הכוונות דרוש ג' דחזרת העמידה - הוראתו בזה.

 

'ברכת הבנים'

בקשר להמובא ב'התקשרות' גיליון תקמ"ט עמ' 17 וגיליון תקנ"ג עמ' 18 בקשר ל'ברכת הבנים' בערב-שבת:

במשפחות יוצאי מדינת אשכנז מקובל מנהג זה ביותר, וכן גם אצל הרה"ג הרה"ח ר' עמנואל שיחי' שוחט מטורונטו, שמוצאו משם. בנו, הרה"ח ר' יצחק שי' (מנהל מרכז חב"ד-ליובאוויטש באדג'וור, לונדון) התוועד פעם בביהכ"נ 'צמח צדק' בירושלים העתיקה ת"ו, וסיפר:

בהיותי ילד בן 4-3 הכינו אותי הורי שי' להיכנס ל'יחידות', והסבירו לי שהרבי יברך אותי. לתומי סברתי, שהרבי יניח ידיו הק' על ראשי ויברכני, כפי שנהג אבי בכל ערב שבת-קודש עם כל אחד מהילדים. לקראת סוף ה'יחידות', כאשר עמדו לצאת, התחלתי לבכות, והתיישבתי על הרצפה ולא רציתי לקום. הרבי שאל מדוע אני בוכה, וההורים לא ענו. כנראה חשבו שהעניין יסתדר מעצמו, אך לא נרגעתי. שוב שאל הרבי את אבי, ואמי אמרה שהילד חושב שלא קיבל את הברכה, כיוון שבבית הוא רגיל שהאבא מניח את ידיו על ראשו ומברכו. הרבי חייך, לקח אותי ובירכני כשידיו הק' על ראשי, ואמר לאבי: "לא (או: אין צריך) להכניס מנהגים חדשים בחב"ד!".

הרב יצחק-יעקב רוזנשיין, ירושלים ת"ו

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת פקודי / שקלים*
א' באדר שני - ב' דראש-חודש

* רצוי לגלול את ספר-התורה השני לפרשת ראש-חודש וספר-התורה השלישי לפרשת שקלים לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טירחא דציבורא'1.

* שחרית: חצי הלל, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, ברכי נפשי, קדיש יתום. פותחים הארון2, ומוציאים3 שלושה ספרי-תורה4. בספר הראשון קוראים לשישה עולים (כלומר, העולה ל'שישי' מסיים את הספר והוא למעשה העולה ל'חזק') בפרשת השבוע 'פקודי' עד סופה.

בזמן קריאת הפסוק האחרון של הפרשה, המסיים את כל ספר שמות (וכן בסיום שאר חומשי תורה), נהוג לעמוד5. בסיום הספר אומר כל הציבור, ואחריו הקורא: "חזק חזק ונתחזק"6, וגם העולה לתורה אומר זאת7.

אחר-כך, מניחים את הספר השני אצל הראשון7*. הגבהה וגלילה לספר הראשון. בספר השני עולה השביעי לקריאת ראש-חודש בפרשת פינחס "וביום השבת... ובראשי חדשיכם..." (במדבר כח,ט-טו). מניחים את הספר השלישי אצל השני, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה לספר השני. המפטיר עולה בספר השלישי לפרשת שקלים, בתחילת פרשת תישא "כי תישא... לכפר על נפשותיכם" (שמות ל,יא-טז). הגבהה וגלילה לספר השלישי. הפטרה: "ויכרות יהוידע... לכהנים יהיו" (מלכים-ב יא,יז - יב,יז), ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון של הפטרת שבת ראש-חודש "השמים כסאי" (ישעיה סו,א.כג.כד.כג)8.

* אם יש רק ספר-תורה אחד - אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים לפרשת ראש-חודש ולפרשת שקלים. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר כל הקריאות, דהיינו לאחר מפטיר.

* את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

* אם טעה וקרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת שקלים 'ויכרות יהוידע', ואם נזכר לאחר הברכות (שאחרי ההפטרה) - קורא אותה בלא ברכה8*.

מנהגי קריאת התורה

לאחר שמגיעים ספרי-התורה לבימה ניתן למסור גם לקטן לאחוז ספר-תורה9.

"ותגלה ותראה..." אומרים בחול ובמנחה של שבת. ובשבת ויום-טוב בשחרית - "ויעזור...". [אומרים] ותגלה - בוא"ו10.

"כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים היו מדקדקים ביותר אשר בכל קריאה, אפילו ביום שני וחמישי, מנחת שבת יהיה הסדר: כהן, לוי וישראל"11.

"כ"ק האדמו"רים היו מקפידים ביותר שבעלי הקריאה יהיו דייקנים, והיו מדקדקים על שני עניינים: א) דקדוק התיבות בהברה ברורה. ב) שמירת טעמי הנגינה"12.

מדקדקים לשמוע קריאת התורה מתוך החומש13.

עלייה לתורה: הנקרא לעלות לתורה, הולך בזריזות ממקומו לבימה בדרך הקצרה ויורד בדרך הארוכה14.

הרבי היה נוגע בעצי-חיים ללא הטלית15, פותח הספר-תורה, נוגע בטליתו בתחילת מקום הקריאה ובסופה16, נושק הטלית במקום שנגעה בספר-תורה, גולל (סוגר) הספר-תורה17, מפנה פניו קצת18 לימין, ומברך19.

פותח הספר-תורה, אומר בלחש, חוץ ממקומות מיוחדים20, אחר הקורא. בגמר הקריאה נוגע בטליתו בסוף מקום הקריאה, ואחר-כך בתחילתו. נושק הטלית במקום שנגע בספר-תורה. גולל, פונה לימין ומברך21.

העולה שסיים ממתין על הבימה עד שיעלה חברו ויסיים הקריאה שלו, ואז יורד בין גברא לגברא, וקודם ירידתו נוגע בטליתו בספר-תורה מבחוץ ונושק במקום שנגע22.

למעשה רגילים לברך בשבת כל חולה, גם מי שיש בו "סכנת היום", בנוסח הקצר "לשבת" הנדפס בשנים האחרונות בסידורי חב"ד23.

המברך ברכת הגומל לאחרי הקריאה הסמוכה לאמירת קדיש, ימתין בברכתו עד אחרי אמירת החצי-קדיש ואז יברך24.

אחר ברכת 'הגומל' - קודם עניית "מי שגמלך..." - צריכים לענות אמן25.

הנוסע מעבר לים במטוס - מברך גם-כן ברכת 'הגומל'26.

לעניין ברכת 'הגומל' של היולדת - ההוראה למעשה היא שלא תברך אשה 'הגומל' כלל27.

מנהגנו בלידת בת - לעשות 'מי שבירך' ולקרוא שם בקריאה היותר סמוכה ללידה, ולאו-דווקא בשבת28.

ב'מי שבירך' ליולדת בת - הנוסח: "יגדלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים"29.

'ברוך שפטרני' מברכים בלא שם ומלכות, ומברכים אותה גם ביום ב', ה', בראש-חודש, ולאו-דווקא בשבת30.

אבל, וכן בעל יארצייט כשחל היארצייט ביום הקריאה, משתדל לומר החצי-קדיש שאחר קריאת התורה31.

המגביה הספר-תורה להראות לעם, גוללה עד ג' דפין ומגביהה32.

"כשמגביהין הספר-תורה להראות הכתב לעם, כל אדם ישתדל לקרב עצמו לתיבה כדי שיוכל לקרוא מה שכתוב בספר תורה בעת הגבהת הספר-תורה, ויאמר: "וזאת התורה... ויאדיר"33.

בעת הגבהת הספר-תורה ואמירת 'וזאת התורה' - אין מנהגנו להראות באצבע34.

הרבי לימד את התמימים בבית חיינו, כשהתפלל עמם לפני שנת תש"י, את סדר הגבהת התורה, שפונים בה כמו ב'בואי בשלום', דהיינו מימין לשמאל, אבל עושים רק חצי סיבוב, דהיינו שהמגביה הופך פניו כלפי מערב עד האמצע, וחוזר למקומו. ואמר שזה הפירוש במה שכתוב שצריך להסתובב "משמאל לימין"35.

מנהגנו: מגביה הספר-תורה, ולאחרי שמראה אותה לקהל - חוזר ומניחה על הבימה וגוללה בעצמו, ואז יושב על הספסל ואחר כורך המפה36.

מדייקים לגלול הספר-תורה נגד התפר, שמקום התפר יהיה באמצע הספר-תורה מבחוץ37.

האבנט חוגרים בתחילת שליש התחתון של הספר-תורה38.

הפטרה:

"לא יתחיל המפטיר להפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, כדי שגם הגולל יוכל להבין ולשמוע ממנו, שחובה היא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר-תורה, לפיכך לא יקראו שניים ההפטרה כאחד בקול רם, ששני קולות אין נשמעים. ויש נוהגים מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה בלבדה אלא הם בעצמם קורין ההפטרה ושומעין הברכות מפי המפטיר. ומכל מקום צריכים ליזהר שלא יקראו בקול רם אלא בנחת (מילה במילה עם המפטיר)"40.

כשהיה הרבי ש"ץ, נטל בעצמו את הספר-תורה ואמר 'יהללו'41.

המשך מנהגי השבת:

* אין אומרים 'אב הרחמים'.

* בתפילת מוסף - 'אתה יצרת'. טעה ואמר 'תיקנת שבת' לא יצא42.

* התוועדות [משולשת] (ראש-חודש) בבית-הכנסת43.

"בעומדנו ב'שבת חזק' - צריך כל אחד ואחד מישראל לחזק את עצמו ובני-ביתו וכל הנמצאים בסביבתו... בכל ענייני יהדות... וכדאי לקשר זה עם התוועדות מיוחדת... כהמנהג בכמה קהילות קדושות בישראל, שב'שבת חזק' מכינים הגבאים 'קידושא רבא', ובוודאי יחזקו ויחדשו מנהג זה בכל המקומות - שבה יוסיפו באמירת דברי תורה (וגם קבלת החלטות טובות...), ויוסיפו בהשמחה לגמרה של תורה44.

[זאת בנוסף על שבת פרשת שקלים].

* בתפילת מנחה, אין אומרים 'צדקתך'.

----------

*) במדור זה - כבפרשת שקלים בכל שנה, בלי-נדר - ניסינו לרכז דיני ומנהגי הוצאת והכנסת ספר-תורה, קריאת התורה וכו'. נשמח לקבל הערות והשלמות. ההנהגות השייכות לשבת זו דווקא, נסמנו בכוכבית בתחילתן.

1) לוח דבר-בעתו.

2) בדרישה סי' תרנ"א כ' שיש לפתוח את ארה"ק משמאל לימין, ובסי' קכח ס"ק יג כתב שאין קפידא בזה (ובקצות-השולחן סי' כה ס"א העתיק מסי' קכח). אולם נפוץ בבית חיינו ובין אנ"ש לפתוח מימין לשמאל [אודות רשימת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בנדון, שנעתקה כאן בשנים קודמות - נכתבה בעפרון בביכל תרמ"ג, והעביר עליה קולמוס וכתב "כ"ז אינו מכוון כלל וכלל", וע"פ הוראת הרבי לא נדפסה בסה"מ תרמ"ג - ראה בקובץ 'הערות הת' ואנ"ש - 770' גיליון שיא עמ' 66]. וראה 'התקשרות' גיליון רדע עמ' 18).

3) בס' 'ליובאוויטש וחייליה' עמ' 27, כתב: להוצאת ספר-תורה היה עולה תמיד אדמו"ר [מהוריי"צ] זי"ע. אף פעם לא היה מכניס הספר-תורה להיכל, רק הוצאה לבד, ע"כ.

"בביהכ"נ של כ"ק אדמו"ר ראיתי איש אחד שמשתדל תמיד להוצאת ס"ת בכל מניין ומניין, והבחנתי שאף פעם לא היה מכניס, ושאלתיו: הרי כולם נוהגים שהמוציא הוא המכניס? וענה לי, שכשהיה ב'יחידות' אצל הרבי, אמר לו הרבי (באיזה עניין) להשתדל להוצאת ס"ת, והוסיף ואמר לו שאין זה נוגע להכנסה" (שם). וראה בעניין זה בקצות-השולחן סי' כה בבדה"ש ס"ק סג, ובס' 'מנהג ישראל תורה' סו"ס קלד וש"נ. מהמשפיע הרה"ח ר' שלמה-חיים קסלמן ע"ה שמעתי, שההקפדה להכניס ג"כ, היא מנהג 'בעלי-בתים' שחוששים שתהיה להם בחשבון 'הוצאה' ללא 'הכנסה'...

4) בדבר אופן אחיזת הספר-תורה בהוצאה והכנסה וכו' - הנה הרבי החזיקו תמיד (גם בהקפות) כשהכתב כלפי חוץ (ואילו גיסו הרה"ח הרש"ג ע"ה החזיקו תמיד להיפך, וי"א שכך היה מנהג חב"ד בדורות שעברו, אלא שהנשיאים נהגו אחרת, וע"ע). ובספר 'מנהג ישראל תורה' סי' קלד ס"ק ה מביא מהיעב"ץ וכו' שפני הס"ת צ"ל כלפי העם.

כמדומה שנהוג (עכ"פ בין אנ"ש והאשכנזים) לסגור את ארון-הקודש לגמרי לפני אמירת 'שמע' (ובחול 'גדלו'), וכן (בכל הקהילות) בהחזרת הס"ת לפני אמירת קדיש, ולפני-כן לפותחו בהחזרת הס"ת עם אמירת 'יהללו'.

הרבי נהג לומר 'שמע', 'אחד אלוקינו', 'גדלו' (כולו, שלא כמנהג הנפוץ בקהילות האשכנזים לומר 'גדלו לה' אתי' לכיוון ארה"ק ו'ונרוממה שמו יחדיו' לכיוון הקהל) ו'יהללו', בהגבהת הס"ת מעט (מס' סופרים פי"ד הי"א, מג"א סי' קלד ס"ק ד, שערי-אפרים שער י ס"ד) לכיוון ארון-הקודש.

5) רצוי שהקורא יפסיק קימעא לפני תחילת הפסוק, כדי שהציבור ישמע היטב את קריאת הפסוק - ראה לוח 'דבר בעתו'.

6) בשו"ת מהר"ם מינץ סי' פה כ' שהוא כמו שנוהגין לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר: גמרת מצוותך, יהי-רצון שתזכה לגמור יותר מצוות. ראה גם ערוך-השולחן סי' קלט סעיף טו (בכל העניין ראה בארוכה ב'התקשרות' גיליון תלט).

7) ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. אג"ק ח"ד עמ' יד.

7*) ונשאר על הבימה עד הקריאה בו (שערי-אפרים שער י סי"ב). הרה"ח ר' מאיר שיחי' הארליג מסר, שהרבי הקפיד שיניחו את הספר השני מימין הראשון דווקא.

8) ליקוטי-שיחות כרך לה עמ' 191 הערה 34.

8*) לוח כולל-חב"ד, פרשת נח.

9) אג"ק ח"ג עמ' קלח. וב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קפח העירו משערי-אפרים שער י ס"ו (כצ"ל) ובפתחי-שערים שם, שעל-כל-פנים צריך שיהיה בר-דעת ויחזיקנו ביציבות ובכבוד.

10) ספר-המנהגים - מנהגי 'קריאת התורה' (עמ' 15-13). הערת הרבי: בסידורים: יעבץ (וע"פ הוצאה הראשונה שהיא של המחבר עצמו יש לברר אם אין זה הוספה מהמו"ל שלאחריו [א"ה: ואכן בסידור יעב"ץ הוצאת אשכול תשנ"ג, ח"א עמ' שי"ד ותש"ס, ברור שהדברים הם של המחבר עצמו]), חמדת-ישראל, תפילת-ישראל עם פירוש 'אור הישר', אוצר-התפילות, כלבו, סידור של"ה ועוד - דבחול ובשבת במנחה אומרים 'ותגלה'. ובשבת ויום-טוב בשחרית - 'ויעזור'. ובכל הנ"ל - 'ותגלה'  (בוא"ו). ודלא כסידור עבודת-ישראל (ע"פ מסכת-סופרים פי"ד הי"ב) - 'תגלה' [א"ה: היעב"ץ שם גורס גם במסכת-סופרים 'ותגלה', ומבאר שהנוסח בא בהמשך ל'אב הרחמים' שלפניו].

11) ספר-המנהגים שם, מלקוטי דיבורים כרך ב עמ' 456 [וספר השיחות תרצ"ו עמ' 51]. והיינו לדאוג לכך שיהיו תמיד כהן ולוי בבית הכנסת. ובוודאי שלא לקרוא ללוי או לישראל לעלות ראשון כשיש כהן (אף שבלית-ברירה, כשעמד בר-מצוה לעלות במניין של הרבי, הורה הרבי להעלותו במקום כהן אף שזה לא יצא החוצה - פינת ההלכה, שיחת השבוע גיליון 459. וראה בשו"ע הקצר פל"ה ס"ג וש"נ).

12) ספר-המנהגים שם, ומציינים להנ"ל וגם ל'ספר המאמרים - קונטרסים' כרך ב עמ' 790. למרות שמן-הדין יש לדקדק בקריאת-שמע, ואף בתפילה ובפסוקי-דזמרה (שו"ע אדה"ז סי' סא סכ"א-כב), הרי מסיבות היסטוריות, כיוון שה'משכילים' דגלו בשעתו בחכמת הדקדוק, מיעטו החסידים לעסוק בזה, והקפידו על הדקדוק בעיקר בקריאת התורה. ראה בנושא זה: הסכמת מהרי"ל אחי אדמוה"ז לסידור (נדפסה בסידור 'תורה אור' תשמ"ז עמ' 14). ספר-השיחות תורת-שלום עמ' 2. ספר-התולדות אדמוה"ז ח"ב עמ' 561. ובאריכות באג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' קמב. וראה גם 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קח.

לגבי חזרה אם קרא בטעות (ליקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 456), מתי חוזרין וכיצד - ראה בירור ב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 18.

לגבי טעות בס"ת עצמו, ראה צמח-צדק שער המילואים ח"ד סי' ד, בהוצאת תשנ"ד - או"ח סי' עו (סיכום מעשי ממנו נדפס לאחרונה ב'קשר' בטאון רבני אירופה - חב"ד, גיליון יד), שמיקל בהרבה פרטים יותר מן הנהוג בזה.

13) ספר-המנהגים שם מסה"מ קונטרסים שם, וכן צויין ל'מודעה רבה' מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (נדפסה בהוספות ל'סידור עם דא"ח' [עמ' 642, וכן בסידור תו"א הנ"ל עמ' 490, ובאג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קעז]). וכ"כ בכף-החיים סי' קמו ס"ק ח"י בשם החיד"א, עיי"ש.

14) שו"ע הב"י סי' קמא ס"ז ואחרונים, וכן נהג הרבי.

15) ורק בשמח"ת נהג כמנהג כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לאוחזם ע"י הטלית (ראה ספר-המנהגים עמ' 13 ובהערה). ומשנת תנש"א הפסיק גם זאת.

כשמעוטף בטלית נוגע בס"ת באמצעות הטלית (לא בכנף ולא בציציות), וכשאינו מעוטף - באבנט הס"ת.

בס' המנהגים עמ' 13 בהערה כתב הרבי על המילים "נוגע בטליתו בתחילת מקום הקריאה": "ודלא כיש נזהרים (הובאו דבריהם בס' שערי רחמים [כצ"ל, וכ"ה במקור, סה"מ תש"ח עמ' 146 - אות ד] ובס' שערי חיים [אות כ] על השערי אפרים שער ד' ס"ק ג וס"ק יז) לנגוע רק בגליון היריעה". טעם הזהירות הוא כדי שלא לפגוע ח"ו בגוף האותיות. וכמובן שגם למנהגנו שמקילין בעצם הנגיעה, עדיין יש להיזהר שלא לשפשף, וכן שלא לנגוע ע"י האבזם של אבנט הס"ת וכדומה כדי שלא ייפגע הכתב בפועל.

בשעת הברכות אוחז בעצי-החיים בשתי ידיו, ובשעת הקריאה אוחז בשתי ידיו בעץ-החיים הימני.

16) בשנים הראשונות נהג הרבי בזה כך. מאוחר יותר (עכ"פ משנת תשכ"ב ואילך) נהג לנגוע לפני הקריאה בתחילתה, בסופה ובתחילתה, ואחריה בסופה ובתחילתה (והחל משנת האבל תשמ"ח גם בסופה); ולמרות זאת הורה להדפיס את ההוראה המקורית בספר-המנהגים, כהוראה לרבים.

17) מקפיד (אם צריך - פותח שוב, ומתאמץ) לסגור לגמרי את הס"ת, כשצד ימין מעל צד שמאל.

18) רק קצת, וגם זאת בצורה כמעט בלתי-ניכרת, ע"י שהסיט תחילה את הס"ת מעט שמאלה (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). זאת בס"ת הקטן. בגדול - לא הזיזו, אלא עמד לימינו.

19) ב'ברכו' אינו מרכין ראשו כלל (ראה ע"ז בשער-הכולל  פ"ז ס"א). חוזר 'ברוך ה' המבורך' אחרי עניית הציבור (אף שבסידור סד"ה כשמפסיק כתב בקשר לעניית 'ברכו': "אין להש"ץ להמתין... עד שיסיימו הציבור, אלא עונה עמהם ביחד" דלא כבסי' קצב ס"א-ב שכ' שעונה אחריהם. וכמדומה שגם בברכת הזימון ענה הרבי אחרי הציבור).

הרבי נהג להגביה ולנענע קצת את הס"ת: לפני תיבת 'ברכו'; וכמה פעמים בשעת הברכה, בעיקר לקראת אמירת השם. בהתיבות: 'ברכו', 'ברוך (בשם ה' זה לא נענע), ברוך אתה ה' (בתחילה ובסוף ברכה ראשונה); ובברכה האחרונה, לפני הברכה ובתיבות: נתן לנו; ובסיום - ברוך אתה ה' (ואולי היו שינויים בזה).

לאחר סיום ברכה אחרונה, הקפיד הרבי להצמיד את האבנט לס"ת ביד ימינו מצד ימין של הס"ת.

20) כנראה הכוונה לחלקי-הפסוקים שהציבור אומרם בקול רם לפני הש"ץ בקריאת ת"צ ("שוב מחרון אפך...", י"ג מדות, "וסלחת..."), ודפ' בראשית ("ויהי ערב...") בשמח"ת. פסוקים אלו החל הרבי לאומרם עם הציבור וסיימם עם הש"ץ.

21) בכל זה ראה היום-יום ד' אלול, ספר-המנהגים עמ' 13.

22) ספר-המנהגים שם, ממג"א סי' קמא ס"ק ח (ההמתנה), "וכן נוהגים" (כנראה - הנישוק. וראה 'מנהגי מלך' עמ' 31). וכשיורד - יילך בנחת, שלא יהא נראה שהיתה עליו כמשא, משנ"ב וכף-החיים שם.

23) ראה קונטרס הסידור סכ"ג ואילך (נדפס גם בסידור תורה אור תשמ"ז, דף שעח,א), 'התקשרות' גיליון שה עמ' 18 וגיליון שח עמ' 18 וש"נ.

24) שם, הוראת הרבי - משום הפסק בין קרה"ת לקדיש (ובשו"ע הקצר ציין לשיחות-קודש - י"ט כסלו תשכ"ב. וראה בארוכה שיחות-קודש תשכ"ג עמ' כו. ובתדפיס מס' חקרי-מנהגים ח"ב, תשורה לנישואין  גוראריה-סג"ל, י"ג תמוז תשס"ג ,עמ' לט ואילך, ציין בזה לא"א להרה"צ מבוטשאטש סי' ריט. שו"ת ירך-יעקב (ארגואיטי) סי' מ. אהלך-באמיתך פכ"ג סעיף סא, ועוד). וציינו שם לשערי-אפרים שער י' ס"ט, ואיני יודע מה הקשר לנדו"ד. ולהעיר שאמירת הקדיש לדעת הרמב"ם היא בשני וחמישי אחרי החזרת הס"ת להיכל, וביום שיש בו מוסף - לפני מוסף (פי"ב מהל' תפילה ה"כ-כב. וראה בשו"ע אדה"ז סי' רפב סי"ב ואילך), כמו במנחת שבת ות"צ גם למנהגנו, אלא שגם שם אנו משתדלים למנוע כל הפסק.

25) שם, הוראת הרבי (ומחאתו על אי-הענייה באג"ק ח"ד עמ' רס, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קי). וכ"כ בשערי-אפרים שער ד ס"ל שצריך לענות 'אמן' (ודלא כמלמדים זכות ש"מי שגמלך" תוכנו כמו 'אמן'). והרי טעות זו, לדלג אמירת 'אמן' ולהתחיל מייד באמירה שלאח"ז, מצוייה בכ"מ, כגון בחזרת הש"ץ לפני 'מודים', ובקהילות שאומרות 'ושמרו' בליל ש"ק לפני אמירתו.

26) שם, ממכתב הרבי שנעתק בהערות שם (ליקוטי-שיחות חי"ב עמ' 152, 'שערי הל' ומנהג' שם).

27) בסדר ברכות-הנהנין לאדמוה"ז (פי"ג ה"ג) כתב שתברך בעזרת נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים, ובקצות-השולחן (סי' סה בדי-השולחן ס"ק ו) כתב "ועושים מניין בבית היולדת לתפילת מעריב ומברכת הגומל" כנהוג בירושלים (וצויין לו, כמקור לדיון ולא כפסק-דין, באג"ק ח"כ [כצ"ל] עמ' קב, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קי), הרי למעשה מסר הרה"ח הרב י"ל שיחי' גרונר שהורה לו הרבי שאשה לא תברך ברכה זו (ראה בפרטות ב'התקשרות' גיליון כו עמ' 18 הע' 5).

28) שם, "הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע [באג"ק של הרבי: ח"ד עמ' מח. קיז. חי"ד עמ' נו. ח"כ עמ' רכז. חכ"ב עמ' רס], ולהעיר כי "אשה כמאן דמהילא דמיא" (ע"ז כז,א) [באג"ק האחרונות הנ"ל: "ופשיטא שהכוונה תיכף בלידתה"], וראה ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 472 [שבשעת קריאת השם היא "התחלת כניסת הנפש האלוקית" כמו בברית-מילה לבן. ובמאמר דלהלן מובא טעם כיו"ב בשם ה'בני יששכר': "מדוע נמתין אפילו יום אחד מבלי לקרוא שם בישראל, כי אשר יקראו לו נפש חיה הוא שמו וממשיך קדושת ישראל על הוולד..."]. המנהגים השונים בעניין זה הובאו במאמרו של הרה"ח הרב אליהו-יוחנן שיחי' גוראריה ב'התקשרות' גיליון כו עמ' 17, ובספרו 'חקרי מנהגים' עמ' עט.

29) שם "ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע [אג"ק שלו ח"א ס"ע רי] (ע"פ ברכות יז,א [-שלמרות שאשה פטורה מתלמוד-תורה, יש לה את זכות-התורה בעזרתה לבעלה ולבניה ללמוד])". היום-יום, כה מנ"א. אג"ק של הרבי ח"ה עמ' רפו ועוד (ראה במפתח האג"ק ערך 'נשים'), ונתבאר בחי"ב עמ' שמא.

30) שם "היום-יום עמ' קיב [יב כסלו]. ראה רמ"א סי' רכה. שער-הכולל פכ"ד". אג"ק ח"ז עמ' רכח, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' פה "ומה שבירכו הנשיאים בשם ומלכות, וכמובא בשיחת כ"ק אדמו"ר [ראה ליקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 528, ובסה"ש תרצ"ו עמ' 89 ובהערה. ובלה"ק בליקוטי-דיבורים ח"א-ב עמ' 351 ובספר התולדות אדמו"ר האמצעי עמ' 32], הנה אין זה הוראה לרבים". ובס' 'הלכות והליכות בר מצוה' פ"ה הע' 12 הביא מפי זקני חסידי חב"ד, שרק האדמו"רים בירכו בשם ומלכות, אבל החסידים שספק להם אם קיימו מצוות חינוך בשלימות מברכים בלא שם ומלכות.

31) ספר-המנהגים, מנהגי 'הגבהה וגלילה', עמ' 15. ולהעיר, שקדיש זה לא נמנה בט"ז, י"ז, י"ח קדישים שצ"ל האבל בכל יום ('תורת מנחם - מנחם ציון' ח"א עמ' 39. ח"ב עמ' 481). וראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פמ"ה ס"א, שהביא מכמה פוסקים שהקדיש שייך עקרונית לבעל-קורא, אלא שנוהגים לכבד את האבל, ויש נוהגים בכך (וכן הוא מנהגנו) גם אם האבל לא עלה לתורה.

32) מסכת סופרים פי"ד הי"ד. המג"א סי' קלד ס"ק ג העיר "ואפשר דדווקא נקט ג'", והמשנ"ב ס"ק ח כ' "ונ"ל דתלוי לפי כוח המגביה, שיהיה ביכולתו להגביה כשהיא נגללת הרבה" (והרבי ציין לו באג"ק חי"ח דלהלן). נהוג לנגוע בכתב (בטלית, או באבנט) ולנשק לפני ההגבהה. 

33) שם, מסידור אדה"ז (בשו"ע הוצאת קה"ת תשס"א הוא בעמ' תרכג, וש"נ המקורות לזה).

34) שם. בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' קלד ס"ח לא מצא את 'מנהג העולם' הזה בסידורים וכו' רק ב'ילקוט מעם לועז' ובספר-חיים מהגר"ח פאלאג'י ז"ל, והביא סמך למנהג עפ"י מנחות כט,ב ("מראה באצבעו ואומר 'זה'". אך ראה בליקוטי-תורה דברים לב,ג שלשון 'זה' הוא דבר "שיכול להראות עליו באצבעו").

35) הרה"ח ר' יהודה-לייב שיחי' ביסטריצקי, 'התקשרות' גיליון רדע עמ' 17, ועיי"ש דיון בקשר למקורות.

36) שם, והרבי (אג"ק חי"ח עמ' תכז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' פו) מציין לערוך-השולחן (שהיה מראשי האשכנזים) סי' קמז ס"ט ששיבח מנהג זה, שזו עיקר מצוות הגולל - שהוא קושר הס"ת ו"נוטל שכר כנגד כולם", ומסיים שמנהג האשכנזים (שהמגביה אינו קושר, ורק קטן גולל הס"ת) תמוה. ועל טעמו הוסיף הרבי עוד ג' טעמים: א) מוכח מכמה מנהגי ס"ת, שמהדרים שתהיה הס"ת פתוחה רק בעת הצורך ותיכף ומייד לגוללה. ב) למעט עד כמה שאפשר בחילוקי מנהגי בני ישראל. והרי אצל הספרדים שהגבהת הס"ת היא לפני קרה"ת - המגביה חוזר ומניחה על הבימה, וכן הוא הסוגרה (או גוללה). ג) בכדי שתהיה הגלילה כדבעי - ראה שערי-אפרים שער י סי"ט.

37) שם, ע"פ שו"ע סי' קמז ס"ג.

38) שם. צריך חיפוש מה המקור והטעם למנהגנו בגלילה, לקשור בתחילת שליש התחתון דווקא (ספר-המנהגים ס"ע 15. וראה מה שנמסר ע"ז ב'כפר חב"ד' גיליון 762 עמ' 91, מקור ע"פ הירושלמי פ"ד דתענית ה"ה, שמרע"ה החזיק בשליש הלוחות, עיי"ש).

למנהג העולם לקשור בתחילת שליש העליון, י"א שזהו ע"ד הדין בקביעת מזוזה (יו"ד רפט ס"ב, ברכ"י שם, 'מנהג ישראל תורה' סי' קמז ס"ק ב).

י"א שמנהגנו הוא ע"ד ההפסקה שנעשית בגוף האדם ע"י האבנט בין הלב לחלק התחתון, וגם בס"ת יש ג' שלישים, ראש גוף ורגל. ויש לבדוק אם יש לזה שייכות לג' שלישים דז"א, שהשליש התחתון שייך לגילוי למטה בדווקא (ראה תו"א נח,ג).

בדבר החזקת הספר אח"כ, ב'בית חיינו' גיליון 68 עמ' 2 (יומן כ"ה כסלו תנש"א), מובא: "בשחרית, בדרכו למקומו אחר קרה"ת, סימן [הרבי] לזה שהחזיק את הס"ת - להופכו (הנ"ל החזיק הס"ת כשהכתב כלפי-חוץ)".

40) שו"ע אדמוה"ז סי' רפד סי"א, ע"פ כתבי האר"י, שער המצוות פ' ואתחנן. וכן נוהגין (חוץ מאשר בנוכחות הרבי) קצות-השולחן סי' פח ס"ב, ובהערות שבסוף ח"ג לסי' פה ס"ק ב. א"צ שתהא ההפטרה כתובה בספר נביאים של קלף או אפילו בדפוס, אלא די בכתיבתה לבדה (שם ס"ד ובקו"א, וכן הרבי אמרה מתוך חומש 'תורה תמימה'). בסיום ההפטרה לא היה הרבי מנגן כמורגל, אלא כבכל סוף פסוק.

41) הרה"ח הרב שמעון שיחי' יעקובוביץ תלה על לוח אחד מבתי-כנסת חב"ד בירושלים ת"ו ליקוט של כמה ממנהגינו (לפני עריכת ספר-המנהגים. נדפסו בשלימותם ב'התקשרות' גיליון רי"ב), ומהם (אות טז): "הכנסתה [של הס"ת] לארוה"ק ע"י המגביהה, המחזיקה אז" כפי שראה שהקפידו בשעתו בישיבה אצל הרה"ג הרה"ח רח"ש ברוק ע"ה. אולם הרבי, בהגיהו את הרשימה האמורה, מחק את כל המנהג וציין לפניו "?".

בסידור כתוב: "ואומר הש"ץ: 'יהללו'" (וע' מ"ש בס' כל-בו - הובא בא"ר רפד,יד ובכף-החיים שם,מד, אבל לא בשו"ע רבנו שם -  ש'יהללו' שייך לבעל-השחרית). ומאחר שהרבי עצמו נזהר בזה (בדבר שנהג כדי "להוציא את הרבים", ראה אג"ק כרך כ עמ' לט), וגם שלל בהגהתו את הנהוג כנ"ל, צ"ע מדוע אין אנ"ש נזהרין בזה.

42) המקורות ופרטים בזה הובאו ב'התקשרות' גיליון תקי"ז עמ' 15.

43) היום-יום, ל' ניסן.

44) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233, עיי"ש.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)