גיליון 553, ערב שבת פ' תשא, ט"ז באדר-א ה'תשס"ה (25.2.2005)
דבר מלכות
"דעת רחבה" ממשיכה שפע מלמעלה
כשאדם אינו מעריך את מעמדו ומצבו הרוחני, הוא מדמה שהכול מגיע לו והוא צריך הכול ורודף אחרי מותרות * אבל כשמשער נכון את מהותו, הוא מרגיש שמה שנותנים לו מלמעלה, זהו רק מצד חסדו יתברך, וממילא אינו מתלונן ואינו רודף אחרי יותר מזה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בשולחן-ערוך1 אורח-חיים2 מביא הרמ"א ב' דעות, אם יש להרבות במשתה ושמחה בפורים קטן, והרמ"א מכריע, ש"ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים", ומסיים: "וטוב לב משתה תמיד"3.
ובזה גופא ישנם ב' דעות: אם קאי על י"ד באדר ראשון, פורים קטן, דווקא4, או גם על ט"ו, שושן פורים קטן5.
ומלשון הרמ"א נראה כדעה הב'. דכיוון שהרמ"א מסיים "וטוב לב משתה תמיד", הרי מתיבת "תמיד"6, מוכח, שאם רק יש איזו סברא שצריכה להיות שמחה, יש לעשות כן.
וכאשר ינהגו בהנהגה זו, שכאשר יש איזו דיעה על ענין השמחה, יחמירו בכך, אזי נבוא על ידי זה למה שנאמר בפסוק - "וטוב לב משתה תמיד".
ב. על הפסוק "וטוב לב משתה תמיד", איתא בגמרא7: "זה שדעתו רחבה". ורש"י מפרש על הפסוק: "וטוב לב ... שמח בחלקו".
וצריך לומר שישנה שייכות בין שני פירושים אלו, היינו, שעל-ידי זה שהוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח.
לכאורה, קשור הדבר עם אופן ההנהגה שמתנהגים עמו מלמעלה: אם מתנהגים עמו במידת החסד, ונותנים לו כל צורכיו - אינו דואג, ואם מתנהגים עמו בהנהגה אחרת - שייך שיהיו לו דאגות.
אבל מדברי הגמרא "וטוב לב משתה תמיד" זה שדעתו רחבה", מוכח, שכאשר הוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח בכל האופנים.
ג. ויובן בהקדים פירוש אדמו"ר מהר"ש8 בשם אדמו"ר הזקן9 על מאמר הפיוט10 "מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה": מדוע "מרובים צורכי עמך" - לפי "שדעתם קצרה", אבל אילו היתה דעתם רחבה - לא היה העניין ד"מרובים צורכי עמך".
ועל-פי זה יובן גם מאמר הגמרא שכאשר "דעתו רחבה" הרי הוא "טוב לב" - כיוון שלא חסר לו דבר; יש לו כל צורכיו.
ד. בהסבר הטעם שבגלל ש"דעתם קצרה" לכן "מרובים צורכי עמך", ישנם שני עניינים:
א) על-פי רוב משפיעים לאדם מלמעלה את כל העניינים שצריך להם; אלא, שכאשר האדם רודף אחר ענייני מותרות, אז אפשר שלא זו בלבד שלא יקבל את המותרות, אלא שיאבד, חס-ושלום, גם את ההשפעה מלמעלה בהעניינים שצריך להם.
וכידוע המשל מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נ"ע11, שהלבושים צריכים להיות מתאימים למידת האדם, ואם הלבושים גדולים ממידתו, הרי לא זו בלבד שאינם מסייעים לההליכה, אלא אדרבה - הם עוד מסתבכים בין הרגליים ומפריעים לההליכה.
וכן הוא ברוחניות - "וגלחה12 את ראשה ועשתה את צפרניה"13: כשמחפשים תחבולות בעניינים הגשמיים ולהוטים אחר מותרות - הרי לא זו בלבד שאין זה מועיל, אלא זה גם מקלקל.
ה. מהיכן מתחיל עניין זה - מ"דעתם קצרה": הוא אינו משער את מהותו, מעמדו ומצבו הרוחני, ובמילא מדמה הוא שהכל מגיע לו, הוא צריך הכל, ולכן רודף הוא אחרי מותרות.
אבל בשעה ש"דעתו רחבה" - משער הוא נכון את מהותו, ובמילא מרגיש, שמה שאכן נותנים לו מלמעלה, הרי זה רק מצד חסדו יתברך, ובמילא אינו מתלונן ואינו רודף אחרי יותר מזה, בידעו שגם מה שיש לו הוא רק מצד מידת החסד.
ו. ב) בהיותו בעל דעת רחבה - לא תופס מקום אצלו עניין הגשמיות, שהרי גשמיות היא במיצר ובהגבלה ("גשמיות איז פארקלעמט און באגרענעצט"), ובדעת רחבה אין לזה שום תפיסת מקום;
העניין שאחריו הוא כן רודף - הרי זה תורה ומצוות: תורה ומצוות אינם מוגבלים בההגבלה דעולם הזה, ואפילו לא בההגבלה דעולמות העליונים. זהו בלי גבול האמיתי ומרחב האמיתי, ומצד דעת רחבה - הרי זה הדבר היחיד שיש לו תפיסת מקום.
מצד דעת רחבה אינו חושב כלל אודות גשמיות, להיותם עניינים שאינם תופסים מקום כלל אצל מי שהוא בעל דעת רחבה. הוא חושב רק אודות רוחניות, וגשמיות נוגעת לו רק במידה שיש לה שייכות לתורה ומצוות כו'.
וכמו שכתב הרמב"ם14, שלא נתאוו החכמים לימות המשיח בגלל גודל העושר והתענוג הגשמי שיהיה אז - שהרי עניין זה אין לו תפיסת מקום כלל, ומביא ראיה לזה ממה שכתוב15 "ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", שיסתפקו במועט, אלא מה שנתאוו לימות המשיח הרי זה בשביל קיום התורה ומצוות והשגת אלוקות שיהיה אז.
- מעשה ביהודי חסידי שהיה ביכולתו, אבל לא רצה, להיות רב, ונעשה סוחר. בהיותו סוחר, השקיע עצמו במסחר יתר על המידה. כתב לו הרבי במכתב16: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"17, היינו, שהגוף רעב ללחם הגשמי, בגלל שהנשמה רעבה להניצוץ אלוקי שבמאכל, וזה פועל על הגוף שיהיה רעב ללחם הגשמי18. ונמצא, שהעיקר הוא העניין האלוקי שבזה, ולא הגשמי. -
וזהו "מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה", שמצד קוצר הדעת, יש תפיסת מקום אצלו להגשמיות, ומצד זה "מרובים צורכי עמך". אבל כש"דעתו רחבה", הנה מצד הרחבת הדעת, אין הגשמיות תופסת מקום כלל, ובמילא הרי הוא תמיד במצב ד"וטוב לב משתה תמיד".
ז. אמנם, אנו מבקשים על "מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה" - שהקב"ה ימלא את כל צורכי עמך המרובים, אף שהם נמשכים מזה ש"דעתם קצרה".
והביאור בזה:
"שבע יפול צדיק וקם"19, היינו, שאפילו צדיק אינו תמיד במצב שווה, ומכל-שכן מי שהוא למטה ממדריגת צדיק, שאפשר לפעמים שיפול ממדריגתו, יאבד את הדעת הרחבה ויקבל דעת קצרה: א) שגשמיות תתפוס אצלו מקום, ב) ושלא ישער את מהותו.
וזוהי הבקשה, שגם בשעה שתהיה לו דעת קצרה, לא יחסר לו דבר.
וההמשכה היא על-ידי דעת רחבה - שכאשר עומד בכללות בדעת רחבה, אזי ממלאים את כל צורכיו, עד שגם בשעה שנופל ממדריגתו יהיו לו כל צורכיו.
ועל-פי זה יובן מאמר הגמרא "וטוב לב משתה תמיד - זה שדעתו רחבה": מי שבכללות דעתו רחבה, פועל הוא את כל ההמשכות מלמעלה, שממלאים לו כל צורכיו, ובמילא "וטוב לב משתה תמיד" - שתמיד, אפילו כשנופל ממדריגתו ויש לו קוצר הדעת, גם אז "וטוב לב", כיוון שיש לו כל צורכיו.
* * *
ח. בהפטרת20 פרשתנו21 מסופר אודות אליהו הנביא, מה שעשה כשהיתה עת צרה - שבאה, כמו כל עת צרה, מצד טשטוש הדיעות ובלבול המוחות. אליהו הנביא קיבץ את כל נביאי הבעל, עם כל ישראל, ואמר להם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"22.
לכאורה, מדוע תבע מהם אליהו "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? היה לו לתבוע: עד מתי אתם עובדים לבעל, הגיע הזמן שתפסיקו לעבוד את הבעל ותתחילו לומר "הוי'23 הוא האלוקים"24.
ויובן בהקדמת ביאור החילוק בין עבודה-זרה ל"פוסחים על שתי הסעיפים".
ט. לאמיתו של דבר אינו מובן: איך ייתכן שיהודי יעבוד עבודה-זרה? הרי ישראל הם "מאמינים בני מאמינים"25, ואינם שייכים לכפירה חס-ושלום כלל26.
ויובן על-פי מה שכתב הרמב"ם27 שההתחלה דעבודה-זרה באה מצד זה שההשפעה שמלמעלה נמשכת על-ידי הכוכבים ומזלות, ולכן השתחוו ונתנו כבוד להכוכבים ומזלות ישפיעו להם השפעות.
האמת היא, שאף-על-פי שההשפעה נמשכת על-ידי הכוכבים והמזלות, אין לתת להם כבוד כלל, כיוון שאינם אלא "כגרזן28 ביד החוצב"29.
וכמבואר בחסידות30 החילוק בין אב ואם, שנצטווינו לחלוק להם כבוד, לכוכבים ומזלות, שלא זו בלבד שלא נצטווינו לחלוק להם כבוד, אלא עוד זאת, שזוהי גם עבירה - כי אב ואם הם בעלי בחירה, מה-שאין-כן כוכבים ומזלות שהם "כגרזן ביד החוצב".
ובשעה שנותנים כבוד ומשתחווים לכוכבים ומזלות - הרי זו עבודה-זרה, שהיא מהעבירות החמורות ביותר, כדאיתא בגמרא31: "חמורה עבודה-זרה שכל הכופר בה כאילו מודה בתורה כולה"32.
ונמצא, שהסיבה שעבדו עבודה-זרה היתה כדי שיקבלו מהם - לפי תפיסתם המסולפת - השפעות גשמיות, דהיינו, בשביל פניות אישיות.
וזוהי הסיבה שיהודים, שהם "מאמינים בני מאמינים", עלולים להיכשל, רחמנא ליצלן, בחטא עבודה-זרה - כי אין זה באופן שהם עובדים עבודה-זרה באמת חס-ושלום, כי אם בשביל פניות.
(זה שיהודי עובד את הקב"ה, אין זה רק בכדי שישפיע לו את צורכיו, אלא להיותו מסור ונתון אליו באמת ובלב שלם, "שלא על מנת לקבל פרס"33. מה-שאין-כן עובד עבודה-זרה, להבדיל, הרי זה רק בשביל ההשפעות שמשפיעה).
וזהו גם-כן הטעם שעבדו את הבעל, כמו שכתוב34 "ומן אז חדלנו גו' חסרנו כל".
י. הגם שכללות העניין דעבודה-זרה הוא בשביל ההשפעות שמקבלים על-ידה, הרי בזה גופא ישנם שני אופנים: עבודה-זרה, ו"פוסח על שתי הסעיפים".
עבודה-זרה פירושה, שהוא אמנם חושב באמת שהעבודה-זרה נותנת לו השפעה. ולכן, אף שעניין זה הוא בשביל פניה, אף-על-פי-כן, הרי פניה זו היא אצלו באמת, שהוא אכן סבור שעל-ידי זה שיעבוד את הכוכבים ומזלות, יתנו לו השפעה.
מה-שאין-כן "פוסח על שתי הסעיפים" - הרי זה בספק, וישנם כאלו שעומדים תמיד בספק, ומזמן לזמן תופס את עצמו ("כאפט ער זיך") שהעבודה-זרה אין בה ממש. ועוד אופן ב"פוסח" - עניין השיתוף: הוא מאמין בהקב"ה וגם בהעבודה-זרה, להבדיל.
והרי האמת היא, שאפילו לעבוד עבודה-זרה בשיתוף או משום ספק - אפילו אם אין זה אלא בדיבור או במעשה בלבד, בלי שום אמונה בלב כלל - גם זו עבירה גדולה ביותר, עד שגם על זה מוסר יהודי את נפשו, כדאיתא בתניא35.
יא. ועל-פי זה יובן שבכמה וכמה פרטים גרוע העניין ד"פוסח על שתי הסעיפים" יותר מעבודה-זרה:
אף שבכללות עבודה-זרה היא גרועה יותר, שהרי הוא מקולקל בקביעות ("שטענדיק פארדארבן"), והוא כופר רחמנא לצלן - מכל-מקום, בנוגע לתשובה, ה"פוסח על שתי הסעיפים" גרוע יותר, כי קשה יותר שה"פוסח על שתי הסעיפים" יעשה תשובה שלימה אמיתית.
ושני פרטים בזה:
א) מי שהאמין בעבודה-זרה, הרי בשעה ש"תופס את עצמו" ש"הוי' הוא האלוקים", ועד עתה היה בטעות מרה, מרגיש הוא את גודל החטא שעשה, ובמילא עושה הוא תשובה כדבעי, "ושב ורפא לו"36.
לעומת זאת, ה"פוסח על שתי הסעיפים", כיון שמאמין גם בהקב"ה, הרי אפילו לאחרי זה, אינו מרגיש כל-כך את גודל החטא, בחשבו לעצמו: וכי מה חטאתי כל-כך? הרי מלכתחילה הייתי בספק אפילו בחיצוניות, ובאמת הרי אני כמו כל בני-ישראל, תמיד הייתי מאמין וכו' וכו'. ובמילא אין חרטתו באמת ואין תשובתו שלימה37.
ב) מי שמאמין בעבודה-זרה שלא בשיתוף הרי הוא מקולקל בתכלית רחמנא-ליצלן, הוא טועה וסבור שהבעל הוא - חס ושלום - האלוקים. אבל ייתכן, שאף-על-פי שהוא נפרד מאלוקים אמת, מכל-מקום, כללות עניין הרוחניות נוגע לו38.
לעומת זאת, ה"פוסח על שתי הסעיפים" בשיתוף, הרי זה מורה על השחתה גדולה כל-כך ("אזא פארדארבנקייט"), שלא זו בלבד שאין רצונו בשייכות לאלוקים אמת, אלא שאין לו שום שייכות לכללות עניין הרוחניות36. וראיה על זה, שבידעו את האמת ש"הוי' הוא האלוקים", נכון בעיניו להמיר - חס-ושלום - את הקב"ה תמורת גשמיות, להמיר "מקור מים חיים" כדי "לחצוב... בארות נשברים"40.
עובד עבודה-זרה, אם רוחניות נוגעת לו, הרי בשעה ש"תופס את עצמו" בטעותו, יעשה תשובה. לעומת זאת, ה"פוסח כו'", כיוון שעניין הרוחניות אינו נוגע לו, אלא נוגע לו רק הגשמיות שלו, הרי אפילו כשיבוא אל האמת, שגשמיות תלויה רק בהקב"ה, גם אז לא ישוב בתשובה להקב"ה באמת, אלא בשביל הגשמיות.
יב. כל זה הוא רק בנוגע לעצמו. אבל ישנו עוד עניין שבו "פוסח על שתי הסעיפים" הוא גרוע מעבודה-זרה, והוא: בנוגע לזולתו.
מי שעובד עבודה-זרה רחמנא-ליצלן, אף יהודי לא ילמד ממנו. ביודעם שהוא כופר, אין לאף אחד עסקים עמו. לעומת זאת, ב"פוסח על שתי הסעיפים", כיוון שהוא גם מאמין, הרי הוא בכלל "מחטיא את הרבים", והמחטיא את הרבים קשה מכולם41.
יג. איתא בגמרא42, שיצר הרע של עבודה-זרה - ביטלו את כוחו. אבל העניין ד"פוסח על שתי הסעיפים", גם היום הוא חזק יותר מיצר הרע דעבודה-זרה, אם בדקות דדקות, אם בדקות, או עוד יותר מזה.
ישנם כאלו שבשביל פניות גשמיות - פרנסה, כבוד המדומה, ו"מה יאמרו הבריות" - מוותרים לפי שעה על כמה וכמה עניינים של תורה ומצוות. למשך מספר ימים או מספר שבועות, מעמיד הוא את השולחן-ערוך יחד עם הקב"ה, כביכול, על המדף, בכדי שלא יאמרו עליו שהוא "בטלן", שאינו מבין את הזמן ההווה, ובפרט שכאן ב"אמריקא" צריכים לוותר על הדברים הישנים, להתנהג במקצת לפי רוח הזמן כו'.
ובשביל זה, כדי שלא יאמרו עליו שהוא "בטלן", כדי שיהיה לו כבוד המדומה, או עוד ממון (שלאמיתו של דבר מתבזבז הממון על רופאים וכו', דכיוון שהממון בא שלא לפי רצונו של הקב"ה, הרי הוא מתבזבז על עניינים בלתי-רצויים43, כיוון שחסר העניין ד"יברכך גו' וישמרך"44 "מן המזיקין"45) - נכון בעיניו "למכור", לפי שעה על-כל-פנים, את הקב"ה, כביכול, יחד עם הנשמה שלו.
יש לדעת, שבכמה וכמה פרטים הרי זה גרוע עוד יותר מעבודה-זרה, מצד הטעמים הנ"ל:
א) קשה יותר לעשות תשובה באמת, כיוון שאינו מרגיש בתוקף כל-כך את החטא. הוא ישלה את עצמו שחטאו אינו גדול כל-כך, שהרי בכלל הוא יהודי ירא-שמים ("אן ערליכער איד"), ומה רעש אם למשך זמן קצר וויתר על עניין מסויים בשביל פרנסה וכדומה.
ב) הוא מושחת. הוא יכול להמיר עניינים רוחניים, שהם עניינים נצחיים, בעניינים גשמים שאינם אלא לפי שעה, הוא מוכר את העולם-הבא הנצחי בשביל ממון וכבוד.
ג) הוא מחטיא את הרבים. אם ייצא, חס-ושלום, בכפירה גלויה, אזי יסלקוהו מד' אמות אלו, אבל כשעוטף ומכסה את העניינים שהם היפך התורה, באומרו שדבר לפי שעה לא נורא ("מאכט ניט אויס"), ומביא עוד "ראיה" מפסוק או מאמר רז"ל - הרי הוא מחטיא את הרבים.
יד. על כך היא ההוראה מההפטרה, שעיקר התביעה היא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", דבר זה גרוע עוד יותר מעבודה-זרה.
וכפי שהיה אז, שכל ישראל עשו תשובה ואמרו "הוי' הוא האלוקים, הוי' הוא האלוקים", ב' פעמים, עוד יותר מבשעת מתן תורה, שבו נאמר "אנוכי הוי' אלוקיך"46, פעם אחת47, כמבואר בכמה מקומות שעל-ידי תשובה מגיעים למעלה יותר מהמצב שקודם החטא, "כפלים לתושייה"48;
ולא רק ב' פעמים ככה בכמות, אלא יתירה מזו, שהפעם הב' היא מדריגה נעלית באין ערוך מהפעם הא'49 -
כן הוא גם עתה: כל אלו ה"פוסחים על שתי הסעיפים" - צריכים לעשות תשובה, ובכפלים לתושייה.
וכיוון שישראל הם ערבים זה בזה50, מעורבים זה בזה51, לכן, האור שיקבלו על-ידי תשובתם, יומשך גם על אותם מישראל שהחטיאו, רחמנא לצלן.
ויתן ה' יתברך שיהיה זה בחסד וברחמים, והמחטיאים יחד עם אלו שגררו אחריהם יעשו תשובה בכפליים לתושייה, ויאמרו כולם יחד "הוי' הוא האלוקים, הוי' הוא האלוקים".
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תישא, שושן פורים קטן ה'תשי"ז - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ז, חלק שני (יט), עמ' 105-97 - בלתי מוגה)
----------
1) מכאן עד סוס"ז - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 175 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) סתרצ"ז.
3) משלי טו,טו.
4) ראה עטרת-זקנים בשם ב"י והגמ"י בשם הסמ"ק. פמ"ג א"א סק"א.
5) ראה לבוש ס"א. ספר מנהגים לר"י טורנא הל' פורים. אליהו רבה סק"ב.
6) שהכוונה בתיבה זו - לרבות עניין נוסף (מהנחה בלתי מוגה).
7) ב"ב קמה, סע"ב.
8) מים רבים תרל"ו פ"א נתבאר בד"ה באתי לגני דיו"ד שבט פ"ז.
9) ראה תו"א וישלח כו, רע"ג.
10) סליחות לער"ה ולנעילה - ע"פ נוסח "תפלה קצרה" (ברכות כט,ב).
11) סהמ"צ מצוות תגלחת מצורע פ"ג (דרמ"צ קז,ב). וראה לקו"ת תצא לז,ג.
12) תצא כא,יב.
13) ראה לקו"ת תצא שם,ב: וגלחה את ראשה - הוא עניין ההתחכמות היתירה במילי דעלמא. וראה גם סהמ"צ שם.
14) הל' מלכים פי"ב ה"ד.
15) ישעיה ז,כא. וראה סנהדרין צד,ב. מכתב ט"ו כסלו תשי"ז (אג"ק חי"ד ע' קפא) וראה גם תו"מ חט"ז ס"ע 282. וש"נ.
16) ראה גם "רשימות" חוברת ט עמ' 15. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ חי"ד ע' תמה.
17) עקב ח,ג.
18) ראה כש"ט סקצ"ד.
19) משלי כד,טז. וראה תניא חינוך קטן.
20) מכאן עד סוסי"ד - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 183 ואילך. במהדורה זו ניתווספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
21) מלכים-א יח,א ואילך.
22) שם,כא.
23) שם,לט. - וכפי שאכן אירע בסופו של דבר, שהתחילו בעצמם להכריז "הוי' הוא האלוקים" (מהנחה בלתי מוגה).
24) ומזה משמע, שהעניין ד"פוסחים על שתי הסעיפים" גרוע יותר, בפרטים מסויימים, מהעניין דעבודה-זרה עצמו, ולכן תביעתו של אליהו הנביא היתה (לא כל-כך על העניין דעבודה-זרה עצמו, אלא) על זה ש"פוסחים על שתי הסעיפים" (מהנחה בלתי מוגה).
25) שבת צז,א.
26) כמבואר בתניא (פי"ח-יט) באריכות (מהנחה בלתי מוגה).
27) הל' עכו"ם פ"א ה"א.
28) זח"א לו,א (ע"פ לשון הכתוב - ישעיה י,טו).
29) ואלו שעבדו עבודה-זרה החליפו בין ה"גרזן" ל"החוצב בו" (מהנחה בלתי מוגה).
30) ראה ד"ה מים רבים דש"פ תולדות, מבה"ח כסלו תשי"ז פ"ד (תו"מ חי"ח עמ' 199 ואילך). וראה גם סהמ"צ להצ"צ מצות מילה פ"ג (דרמ"צ ו,א ואילך).
31) נדרים כה,א. וש"נ.
32) וכן לאידך גיסא (ראה ספרי ופרש"י שלח טו,כג. ועוד). - מהנחה בלתי מוגה.
33) אבות פ"א מ"ג.
34) ירמיה מד,יח.
35) ספי"ט.
36) ישעיה ו,י.
37) בעניין זה ראה גם רבינו יונה ריש ברכות, הובא ברמ"א ושו"ע אדה"ז או"ח סתר"ג. קונטרס ומעין מאמר יד פ"ב. וראה גם מכתב י"ג תשרי שנה זו (אג"ק חי"ד ריש עמ' כא).
38) והיינו, שחסרונו הוא שהוא מקולקל בדיעות ר"ל, ולא בעניין האנושיות (מהנחה בלתי מוגה).
39) דהיינו ששום דבר אינו נוגע לו, מלבד הפניות האישיות שלו (מהנחה בלתי מוגה).
40) ירמיה ב,יג.
41) ראה ספרי ופרש"י תצא כג,א. ועוד.
42) יומא סט,ב ובחדא"ג שם.
43) ראה גם שיחת י' שבט סמ"ד. וש"נ.
44) נשא ו,כד.
45) ספרי ופרש"י עה"פ. במדב"ר פי"א, ה. ועוד.
46) יתרו כ,ב.
47) ראה לקו"ת דרושים לשבת שובה סה,ג. סהמ"צ להצ"צ מצות וידוי ותשובה פ"ב (דרמ"צ לח,ב) ובכ"מ.
48) איוב יא,ו. וראה שמו"ר רפמ"ו.
49) ראה גם תו"מ חי"ח עמ' 133.
50) סנהדרין כז, סע"ב. שבועות לט, סע"א.
51) ראה תו"מ חי"ח עמ' 261. וש"נ.
משיח וגאולה בפרשה
באמצע ההתוועדות בא משיח
והשמחה תהיה גדולה יותר משמחת פורים
...כמוזכר לעיל שאליהו הנביא הוא מבשר הגאולה, ובלשון חז"ל במאמר הארוך [(כ"ק אדמו"ר חייך ואמר:) אבל לא כמו אריכות הגלות...] בסוף מסכת סוטה שסיומו וחותמו "אליהו הנביא זכור לטוב... יבוא ויגאלנו".
ולהעיר, שמאמר זה הוא בברייתא דרבי פינחס בן יאיר, שמענייניו העיקריים הוא פדיון שבויים, החל מהשבייה דכללות עניין גלות. אשר, גם כשנמצאים בחסדי ה' במלכות של חסד, הרי זה מעמד ומצב של "שבייה" ביחס למקומו האמיתי של כל אחד ואחת מישראל, סמוך על שולחן אביו המלך, מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, ולכן צריך להיות תכף ומיד העניין ד"פדיון שבויים" (עניינו של רפב"י) - שבא "אליהו הנביא זכור לטוב" ומבשר שמשיח צדקנו "הנה זה בא".
והעיקר - שנעשה כן בפועל ממש תכף ומיד ממש, שהרי הגאולה היתה צריכה לבוא כבר לפני זמן רב, שכבר אז "כלו כל הקיצין", ולכן צועקים בני ישראל ל"עד מתי"...
ולהעיר גם ממה שכתוב בהפטרה על דבר דברי אליהו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" - שבזה נכלל גם ביטול הספיקות (באם ישנם אצל מישהו) בנוגע לזמן הגאולה, האם הגיע כבר זמן הגאולה, או שצריך עדיין לחשב קיצים כו', כאמור, שהגאולה היתה צריכה להיות אתמול ושלשום, ולפני זמן רב, ובפרט שישנו גם הפסק-דין של כמה וכמה רבנים ומורי הוראה בדורנו זה שמשיח צדקנו צריך לבוא תכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין" - "הרף עין" דסיום מעשינו ועבודתינו, וברגע שלאחרי זה ה"הרף עין" דגאולה האמיתית והשלימה.
וכן תהיה לנו - שעוד באמצע ההתוועדות בא משיח צדקנו, ויחד עמו תהיה המשך ההתוועדות באופן שהקב"ה בעצמו, עצמות ומהות, מתוועד עם כל אחד ואחת מישראל וכלל ישראל, ואז תהיה השמחה הכי גדולה, למעלה גם משמחת פורים שהיא באופן ד"עד דלא ידע".
(משיחת שבת-קודש פרשת כי-תשא, ט"ז באדר ה'תנש"א; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך ב, עמ' 363)
ביטול המדידות וההגבלות של הגלות
כאשר העבודה היא מתוך שמחה שעולה על גדותיה ופורצת כל מדידה והגבלה - אזי העבודה עצמה היא באופן של פריצת כל המדידות וההגבלות, כלומר, שפעולותיו בעניין הצדקה (הן צדקה בגשמיות כפשוטה, והן צדקה ברוחניות), וכן בכל ענייני התורה ומצוותיה - נעשות באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה.
והנה, כאשר הקב"ה רואה שבני-ישראל - "עם קרובו" ממלאים את תפקידם ושליחותם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, הרי מכיוון שמידתו של הקב"ה היא "מידה כנגד מידה", ובזה גופא כמה פעמים ככה - מובן שהקב"ה מבטל את כל המדידות וההגבלות דעניין הגלות.
(מהתוועדות פורים ה'תשמ"ג, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך ב, עמ' 1070)
ניצוצי רבי
הערות התמימים ואנ"ש
"דובר כמה פעמים על-דבר גודל ההנאה והנחת-רוח מהקובצים וההערות בשיחות", אמר הרבי' * "נהניתי להערותיו בלקוטי-שיחות; בנוגע לשאלותיו בזה - הרי זוהי מטרת קובצי הערות אנ"ש" * צרור תשובות, התבטאויות והדרכות של הרבי הנוגעות למערכות 'הערות התמימים ואנ"ש' ולכותבי החידושים * רשימה שלישית
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
"בברכה...ולהצלחה", "ולהצלחה בעבודת-הקודש" - כך נהג הרבי לחתום את המכתבים כלליים-פרטים ששיגר למערכות 'הערות התמימים ואנ"ש' ברחבי תבל.
תירוץ על-פי תורה
עצם התופעה של בימות העוסקות בדברי הרבי [למרות שגם בקובצי 'התמים' שנדפסו בווארשה, בחיי הרבי הריי"צ נשאו ונתנו בתורתו] הייתה חידוש גדול. אף-על-פי-כן הרבי התייחס לכך בטבעיות, ופעם אחת (התוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל תש"מ) אמר כבדרך-אגב:
... אצל אומות העולם, להבדיל, ישנו אחד שאת אשר אומר יש לקבל, ללא עוררין... אולם אצל בני ישראל על התלמיד להציע שאלותיו אפילו בפני משה רבינו, ומשה רבינו צריך להשיב לו ולהצביע לפניו על מקור וכו', וזוהי דרך והנהגת התורה!
המדובר אינו רק בתלמיד גדול וגאון גדול שבאים לשאול אצלו מנין המקור לדברים שאמר - אלא אפילו כאשר איש פשוט מן השוק שואל "מאיזה טעם דנתוני" - מחוייב הוא להשיב לו.
ואם ישיב שדבריו המה 'הלכה למשה מסיני' - הרי "אם קבלה היא" עליך לומר בדיוק מתי עמדת בהר סיני, ולהצביע בדיוק על המקום בו עמדת בהר סיני כאשר השם-יתברך נתן זאת!
"ואם לדין, יש תשובה": ואם טוען הוא זוהי סתם הלכה, ושואלים אותו מנין למד זאת - עליו להראות מהו המקור לכך, כנ"ל.
והתירוץ שאין זמנו פנוי ואינו לפי כבודו - אינו תירוץ על-פי תורה, שעל-פיה עליו להצביע על המקור כאשר התלמיד שואל אותו על כך.
קל-וחומר מקודשא-בריך-הוא
הרב שמואל-פסח בוגומילסקי (מניו-ג'רסי) פירסם הערות על חוברת מסויימת, ואחר-כך נודע לו שהרבי הגיה את החוברת. מיד הזדרז לכתוב לרבי שלו היה יודע זאת, לא היה כותב את אשר כתב, וביקש "סליחה ומחילה כו' וכו' שלא יהיה שום הקפדה כלל".
בכ"ד בשבט תש"מ הגיב הרבי:
זה עתה נדבר ביו"ד שבט בפי' ובאריכות
שכשיש קושיא בד"ת וכיו"ב א"צ כלל [=בדברי תורה וכיוצא בזה אין צריך. התיבה "כלל" הכוונה לקטע "סליחה ... כלל" שצוטט לעיל] - ואדרבה צריך לאומרה וק"ו [=וקל-וחומר] מקוב"ה אמר וכו' [מסכת בבא-מציעא פד,א: קודשא-בריך-הוא אמר נצחוני בני] וק"ל".
כמובן יכול לפרסם כ"ז [=כל זה].
דברי הרבי 'התעשרו' ב'הערות'
ברובם ככולם של המקרים שבהם נשאלו שאלות וקושיות, הרחיב הרבי להבהיר את הדברים בצורה בהירה ונפלאה עוד יותר משהיו לפני קושיות השואלים. מאידך, כמו שנכתב ב'פתח דבר' לספר 'חידושים וביאורים בש"ס' שהופיע בשנת תשל"ט:
"כדרכן של שיחות, באים הדברים לפעמים בארוכה ולפעמים בקצרה, באופן שהם זקוקים לביאור. וכמה ביאורים כאלה נדפסו בקובצי "הערות התמימים ואנ"ש".
כך וכך, מדובר במפעל אדיר של עיון והעמקה במקצועות רבים שבתורה כפי שהשתקפו בתורת נשיא הדור, והמחכה לפרסום מחודש מסודר לפי נושאים או כרכי הליקוטי-שיחות, כך שיהפוך לספר שימושי רגיל ללומדי תורת הרבי.
גדולי תורה מתעמקים בתורת הרבי
בחודש שבט תשל"ו, עם הגעתם של שלוחי הרבי לארץ-הקודש, ייסדו מיד 'במה לפלפול ועיון בשיחות' ביוזמתם ועריכתם של התלמידים השלוחים "בירושלים העתיקה בין החומות".
בימה זו סחפה רבים מאנ"ש והתמימים בארצנו הקדושה. אך החידוש העיקרי בה היה בהשתתפותם הכמעט קבועה של רבנים חשובים, ובהם גם כאלה שלא נמנו עם חסידי חב"ד. כך למשל פורסמה הערה מעניינת של הגאון החסיד רבי שלמה-יוסף זוין (חזרה ונדפסה ב 'ספר היובל קרנות צדי"ק', קה"ת תשנ"ב), של הרב החסיד ר' אלתר הילביץ (מחבר הספרים 'ללשונות הרמב"ם' ו'חקרי זמנים'), של הרב מאיר-יהודה ג"ץ רב הכותל המערבי, ושל הרב אביגדור נבנצאל, ר"מ בישיבת הכותל, אשר שמם מופיע בתדירות בין כותבי ההערות.
מאמצים רבים השקיעו העורכים, בראשות הגה"ח הרב אברהם-ברוך שיחי' פבזנר, וההשקעה הניבה יבול מבורך ואיכותי של חידושים וביאורים בתורת הרבי.
התעניינות בזהות המדפיס
בקבצים אחרים בחו"ל השתתפו גם הגאון רבי פנחס הירשפונג, אב"ד מונטריאל, הרב שטרן, בעל מח"ס שו"ת השבי"ט ממיאמי פלורידה, ואף נדפס גם ביאור שהשמיע הגאון רבי יעקב קמינצקי באוזני הרב יהודה-לייב שפירא.
בספר 'סיפורה של שליחות', המביא את סיפור העלייה המשולשת של שלוחי הרבי בשנים תשל"ו-תשל"ח לארץ-הקודש, מסופר (עמ' 52) על ה'יחידות' שזכה לה - מי שעמד בראש קבוצת השלוחים בתשל"ו - הגאון החסיד רבי מרדכי מענטליק בשובו לניו-יורק. בין השאר מסר הרב מענטליק את העתק הראשון של הגיליון הנ"ל.
הרבי שאל מיד האם אין ידו של גוי מעורבת בגיליון זה? הרב מענטליק השיב כי השלוחים מסרו לו את הגיליון באומרם כי הוא הודפס בדפוס יהודי. הרבי לא הגיב, אך כשנודע הדבר לשלוחים, בדקו ומצאו שבית-הדפוס הוא אמנם בבעלות יהודית, אך המדפיס היה מבני ישמעאל...
[מעניין לציין לדברי הרבי בליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 19 על הדפסת דברי תורה שנעשית במקרים רבים על ידי מי שאינו בן ברית ואין איש מעורר על-כך. ושם בהערה 21*: "להעיר משקלא-וטריא אם ספרים שנדפסו על-ידי גוי יש בהם קדושה ואם רשאים ללמוד בהם... לא מצינו עתה מי שיזהר בזה כו'"].
שי למלך
בהתוועדות לרגל י"א בניסן תשל"ו, הוגשו לרבי מתנות שונות לכבוד יום הולדתו. בין השאר ניגשו אל הרבי חברי מערכת 'הערות התמימים' בניו-יורק, בצרפת, במוריסטון והגישו כרכים המאגדים גיליונות של קונטרסי 'הערות התמימים'. "אדמו"ר שליט"א" - ציין רי"מ סוסובר ביומנו - "אמר לכולם להגיד 'לחיים' ואיחל להם שיהיו יראי-שמים חסידים ולמדנים".
תשל"ט - תשמ"א התפתחות והתרחבות
את שנת תשל"ט אפשר להגדיר כשנת התפתחות של הבימות האלה (שהגבירו את הופעתן החל בשנת תשל"ח בעקבות המאורע בשמיני-עצרת, שאז הוחלט להגביר את הקו של "ועשה טוב").
בחודש טבת של אותה שנה כותב הרבי לאחד מתלמידי ישיבות חב"ד בארץ-הקודש (לוד) ('היכל מנחם' כרך ב' עמ' קעד-ה):
נהנתי להערותיו בלקו"ש [=בלקוטי-שיחות]. בנוגע לשאלותיו בזה - הרי זוהי מטרת קובצי הערות אנ"ש והת' המו"ל בכ"מ [והתמימים המוצאים-לאור בכמה מקומות] לרכז שם כל כיו"ב [=כיוצא בזה] ושידונו רבים עד"ז [על דבר זה] וכו'.
ובחודש שבט כתב הרבי לפלוני שהעיר הערות בשיחות:
לעת"ל [=לעתיד לבוא] כדאי שישלח שאלותיו לא' [=לאחד] הליקוטים שיו"ל [=שיוצאים לאור] כאן, מאריסטון וכו' - ויהיה לתועלת הרבים.
ועוד:
לההערה בלקוטי-שיחות (ותשואות-חן על זה) – מכמה טעמים טוב שיעשה כנהוג לאחרונה בכיוצא-בזה, לכתוב לאחד הקובצי-תורה שענינום בכיוצא-בזה, ויתברר הדבר על-ידם ולרבים, וקל-להבין.
פרסום לתועלת הרבים
הרבי שלל את האפשרות שישגרו לו איגרות עם פתרונות וביאורים אפשריים על-מנת שיבחנם ויאשרם - אלא:
הכוונה היא - מכיוון שהרי מצויים קובצים שונים היוצאים-לאור (ב"שיכפול", או באותיות-הדפוס ("ניט אום שבת גערעדט")), הן מכאן, הן מעיירות הסמוכות, ממדינות אחרות, עד לארץ-הקודש - שישגרו את הסברות בעניינים אלו לקובצים, ולאחר שהמערכת תבחון אם הם ראויים לדפוס - ידפיסום, ממילא יהיה זה תועלת ושקלא-וטריא ברבים, עד אשר גם כאלה שעד אז לא שמעו מהעניין יראו זאת, וממילא יטלו חלק בדיון.
וגם אותם שידעו מקודם מהעניין - מכיוון שזוהי שקלא וטריא הקשורה עם עוד אחרים - יתווסף בכך מעלת "דיבוק חברים" ו"פלפול התלמידים", שאז מצליחים יותר מלימוד של יחיד".
לשאול, לענות - ובחתימת השם
אולם התנופה המרכזית היתה ללא כל ספק בשנת תשמ"א. במהלך התוועדות שבת-קודש פרשת ויחי של אותה שנה עורר הרבי על כתיבת הערות על השיחות בקובצים. בהזדמנות זו ביאר הרבי הערה שנדפסה בחוברת השבועית של הישיבה במוריסטון. בין הדברים אמר ('אשכילה בדרך תמים' עמ' 95):
יישר כח למי שכתב את ההערה (שנתבארה לעיל) ולכל אלו המעירים הערות.
אם מתעוררת איזו שאלה באחד מהעניינים המדוברים בהתוועדות, אין צורך להתבייש לשאול וכן לא צריך להיות ביישן ולהימנע מלחתום את השם (אלא אם-כן נעשה הדבר מחמת "הצנע לכת")
הכוונה היא שהשאלות תשאלנה באחד הקובצים היוצאים לאור (כפי שעשה כותב ההערה הנ"ל) ובפרט שעל-ידי כך גם מתקיים "הרבה קיבלתי מחברי".
הרבי סיים את דבריו: "ויישר חילם ותבוא עליהם ברכה לכל אלו הכותבים בהקובצים און קאכן זיך [=עוסקים בלהט] בדברי רבותינו נשיאינו".
"גודל ההנאה"
כמה שבתות לאחר-מכן - שבת-קודש פרשת משפטים - הגיה הרבי קטע מהנחה בלתי מוגהת, ושם נאמר ('אשכילה' שם):
דובר כמה פעמים על-דבר גודל ההנאה והנחת-רוח מהקובצים וההערות בשיחות וכו'.
באותה שנה (וממנה ואילך גם כן בתדירות די גבוהה) המשיך הרבי להתייחס כמעט מדי שבוע, לשאלה או להערה שפורסמו באחד הגיליונות שהופיעו לקראת השבת שבה התקיימה ההתוועדות.
תפקידי המערכת
שתי הוראות כלליות נתן הרבי בכתב בקשר לצביונם של הגיליונות:
הראשונה פורסמה בגליון פרשת כי-תשא (גיליון שמונים) של 'הערות וביאורים' מה שכתב הרבי לאחד בנוגע לאופן הכתיבה בקובצים אלו:
לא לכתוב שיעורים (שמתאים לאמירה בישיבה) - אריכות (וגם המשך) שלא זהו מטרת הקובצים, כמובן.
[מאידך בהזדמנות אחרת כתב הרבי להרה"ח ר' צבי-יוסף שיחי' ביסק, שהעיר הערות במפתח-הענינים של הרבי לתניא ('ימי מלך' כרך ב' עמ' 608 הערה121**): "נהניתי לקרוא מה שכותב... ומתאים למה שנתבאר על-דבר מטרת הקובצי הערות המתפרסמים בכמה מקומות - כדאי שישלח זה (לא הכל בבת-אחת, כמובן) לאחד מהם, וה' יצליחם בתלמוד תורה בדחילו-ורחימו"].
גם הרה"ח הרב שלום-בער שיחי' לווין קיבל פעמים הוראות לפרסם בקובצים.
ההוראה השנייה ניתנה למערכת חדשה שהוקמה בישיבת תומכי-תמימים אושן-פארקוויי וגיליונה הראשון הופיע לפרשת כי-תשא. בתגובה על קבלת הגיליון כתב הרבי לאחר האישור והתודה ("נתקבל ותשואת-חן. ודבר בעתו - בסמיכות לפורים קטן דשנת הקהל. אזכיר-על-הציון"):
ובטח עומדים בקשר עם הנהלת שאר הקובצים - בכדי שזא"ז [= שזה את זה] יעזורו וישלימו, למען לא תהיינה הכפלות וכיו"ב [=וכיוצא בזה].
ופשוט ומובן שגם להנהלות כהנ"ל [=להנהלות שאר המערכות] הדברים מופנים אפילו להראשון בזמן.
"בכל הקבצים שראיתי לא מצאתי"...
במשך השנים שלאחר-מכן הפך הדבר לכמעט עניין שבשיגרה שהרבי יזכיר את הקבצים ולפעמים בסגנון של תביעה ודרישה - כיצד לא פירסמו תשובות לשאלות שהשאיר לעיון השומעים. הנה התייחסות משבת-קודש פרשת מקץ תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ כרך ב' עמ' 705):
מכיוון שהיה הפסק שלם בין התוועדות הנ"ל להתוועדות זו... חשבתי שיהיו כאלו שיתייגעו למצוא את ביאור הדברים, ויפרסמו (בקובצים המופיעים מידי שבוע) כדי לזכות את הרבים. ובפועל - לא מצאתי בכל הקובצים אחד שינסה לתרץ את השאלות הנ"ל!
קובצים אלו הופיעו גם לקראת שבת זו (כבכל שבוע), ישנם כאלו שכותבים בקובצים אלו [בחתימת שמותיהם, או - מפני גודל העניוות - בראשי תיבות בלבד, אם ראשי-תיבות השייכים לשמם, או ראשי-תיבות שאינם שייכים לשמם כלל...]
ישנה "מערכת" וכו', ואף-על-פי-כן, בכל הקובצים שראיתי לא מצאתי שיתעכבו למצוא ביאור על קושיות הנ"ל.
על המערכת לצרף הערותיה
בשבת פרשת חוקת תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ, כרך ג, עמ' 2082) מתייחס הרבי לתפקידה של המערכת:
מתפקידה של ה"מערכת" (שלשולחנה מגיעות השאלות כו') שבד בבד עם נתינת אפשרות לכל הרוצה להשמיע את דעתו, עליה גם לצרף את הערותיה, ובפרט כאשר מדובר אודות שאלות בענינים הכי פשוטים, שאין כל מקום לשאלה כו'.
ממעייני החסידות
פרשת כי-תישא
כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם (ל,יב)
כשהקב"ה פוקד ("לפקודיהם") את עוונות ישראל - מענישם ומעוררם לתשובה - הדבר מביא לנשיאת ראש אצל בני-ישראל.
כידוע, שאהבת ה' המצויה מתייחסת אך ורק לאותו חלק בנשמה המלובש בגוף והנקרא "רגל". לעומת-זאת, אהבת ה' שבבחינת "כלות הנפש", מתייחסת לעיקר הנשמה הנשאר מחוץ לגוף ומכונה "ראש".
דווקא בעל-תשובה זוכה להתעורר באהבה רבה כזו, מאחר שהיה רחוק, "בארץ צייה ועייף". הרי שעל-ידי התשובה נעשה "כי תישא את ראש בני-ישראל".
(תורה-אור דף פה-פו)
זה יתנו (ל,יג)
שלושה דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו... כיוון שאמר לו ונתנו איש כופר-נפשו, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר-נפשו?... נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד והראה לו למשה: זה יתנו, כזה יתנו (במדב"ר פי"ב)
למה הדבר דומה? לאדם שהחליט ללמוד את מלאכת הצורפות. הלך אצל צורף, והלה לימדו את כל המלאכה. אך דבר אחד - המובן מאליו - לא אמר לו: שיש להצית תחילה את האש מתחת לכסף או הזהב. הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך את האש לא הצית... מובן שהזהב והכסף נותרו כפי שהם.
לפיכך הראה הקב"ה למשה מטבע של אש, ללמדנו: נתינת מטבע בלבד אינה יכולה לשמש כופר נפש; אך כשנותנים מטבע של אש בחיות והתלהבות, הבאות מ'עצם הנפש' שנמשלה לנר ("נר ה' נשמת אדם"), אזי בכוח המטבע לכפר על הנפש.
(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 529)
* * *
הדין במחצית השקל הוא ש"כופין את מי שלא נתן, עד שיתן" (רמב"ם הלכות שקלים פ"א ה"ט).
ועל זה תמה משה כיצד נתינה כפויה יכולה להיות כופר-נפש?
לכן הראהו הקב"ה מטבע של אש שמשקלה מחצית השקל.
משקל - משמעותו דבר הנמשך כלפי מטה וכדי להרימו יש צורך במאמץ ואפילו בכפייה.
הוא הדין במחצית השקל שבני ישראל נותנים: גם כאשר "כבד" להם הדבר לעשותו, ועושים זאת מתוך כפייה, ללא כל רצון וחיות, גם נתינה שכזו היא "מטבע של אש", מאחר שהיא קשורה "תחת כיסא הכבוד" - בעצם הנשמה.
(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 390)
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל,טו)
עשרת הגרה הם כנגד עשרת הכוחות שיש בנפש כל אדם מישראל, היינו ג' כוחות השכל וז' המידות. יש כוח נוסף בנשמה, והוא כוח הרצון שלמעלה מהשכל, המתבטא במסירות-נפש על קידוש ה'.
אף-על-פי-כן נצטוו בני-ישראל לתת רק מחצית השקל - עשרה גרה ולא אחד-עשר, כי הרצון נכלל ב"דעת" [שכן "דעת" משמעו גם "רצון", כנאמר (עמוס ג), "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה"]. משום כך נשאר המספר עשר ולא יותר.
זהו שאמר הכתוב: העשיר (בדעת) לא ירבה (על עשר) - כי דעת ורצון הם עניין אחד. והדל (בדעת) לא ימעיט (מעשר) - כי בכל יהודי ישנו הכוח למסירות-נפש.
(אור-התורה שמות, כרך ו, עמ' א'תתקכו)
בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' (ל,כ)
בבואם אל אוהל מועד - להקטיר שחרית ובין-הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה (רש"י)
על המזבח החיצון העלו קורבנות מן הבהמה - "עבודת הבירורים" שמזככת את הגשמיות והחומריות. עבודת הקטורת במזבח הפנימי נועדה להעמיק את ההתקשרות עם הקב"ה ("קטרת" לשון קשר).
לכן לפני כל גישה אל המזבח להקריב אשה לה' על הכוהנים לרחוץ את עצמם. כי כשבאים במגע עם ענייני העולם צריך תחילה "לרחוץ" ולהסיר את מה שלא רצוי ולא נקי. אבל בדרגה הנעלית של פנימיות הלב, די ב"רחיצה" שכבר נעשתה עם הכניסה לאוהל מועד ואין צורך ב"רחיצה" נוספת.
יוצאים מכלל זה ההזיה מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה-זרה שהעיסוק בהם מחייב "רחיצה" נוספת, כי מאחר שהם כפרה ו'ניקוי' של דבר בלתי רצוי, דרושה בהם זהירות יתירה.
(ליקוטי-שיחות כרך כא עמ' 221)
מר דרור (ל,כג)
בעיר יקטרינוסלב נפטר חסיד אחד ור' מרדכי שמו, וכיבדו את רב העיר, הרה"ג ר' לוי-יצחק שניאורסון ז"ל, להספידו. הדבר אירע בפרשת "כי תישא".
תוך כדי הספד התריע ר' לוי-יצחק על המצב הרוחני הירוד ששרר אז ברוסיה, והזכיר את מאמר רז"ל (חולין קלט), "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא". אף מצבנו כיום במדינה זו - המשיך רבי לוי-יצחק - הוא בבחינת "מר דרור": רבים חושבים כי השלטון הביא חופש ו'דרור' ליושביו, אך לאמיתו של דבר המצב הוא 'מר' מאוד - "מר דרור"...
(תולדות לוי-יצחק)
תגובות והערות
'ברכת הבנים' * הנהגות לרבים * כוס של ברכה
'ברכת הבנים'
העירונו בקשר לנושא 'ברכת הבנים', שנדפס ב'התקשרות' גיליון תקמ"ט עמ' 17:
א) לא היה טעם לקשר את אי-אמירת 'ברכת הבנים' בכל שבת למה שמנהג זה לא נזכר בכתבי האריז"ל, מפני שלא כל מנהגי האריז"ל נהוגים בין חסידי חב"ד, וגם בעניין זה גופא, ככתוב שם, נהוג לברך את הבנים בערב יום-הכיפורים ולפני החופה אף שהדבר אינו נזכר בכתבי האריז"ל. פשוט לא נוהגים בזה (ו"נהרא נהרא ופשטיה"); ולמה שאין נוהגין - לא נדרש טעם.
ב) המנהג נזכר בשיחת שבת-קודש פרשת יתרו ה'תשד"מ ס"ז ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשד"מ, כרך ב, עמ' 943): "עניין הברכה הוא - כפשוטה - שיהודי מברך את רעהו בכל המצטרך לו, על-דרך הברכות שמצינו בתורה אצל האבות וכיוצא-בזה, ועל-דרך הברכות שמברכים ההורים את הבנים והבנות בערב-יום-הכיפורים, או בכל ערב-שבת - כמנהג כמה וכמה קהילות קדושות בישראל... בכמה מקומות נוהגים, שבערב-שבת (או בערב-יום-הכיפורים) מתאספים הבנים, הנכדים והנינים בביתו של האב והסב - כדי לקבל את ברכתו, והוא מברך את כל אחד ואחד מבני המשפחה, מקטנם ועד גדולם: ילדים הכי קטנים, בני ג' וד', נערים שהגיעו למצוות, בחורים שהגיעו לעונת השידוכין, אברכים נשואים, אברכים שכבר נולדו להם בנים ובנות, עד ליהודים זקנים שכבר השיאו את בניהם ובנותיהם..." [ומבאר שהאב והסב אינו מברך את כולם בברכה אחת, אלא מברך את כל אחד ואחד מהם לפני עניינו ולפי המצטרך לו, ומזה מביא דוגמא לכך שהמשכת הברכה מיום השבת לימי החול וליום השבת שלאחריה, היא לכל יום לפי עניינו].
המערכת
הנהגות שאינן הוראה לרבים
מדוע כתבת פעמיים ב'התקשרות' תקמ"ט (בבירור בכותרת 'סיום שמונה-עשרה') הערה 2 (בקשר לשיעור הכריעות, ולכריעה לפני 'עושה שלום') והערה 10 (בקשר להרכנת הראש ב'עושה שלום...') שלא לנהוג כהנהגת הרבי; והרי הרבי עשה זאת בכל יום, וברבים?
א. סערעבריאנסקי, טורונטו, קנדה
תשובה:
א. הנה כב' לא צירף לשאלתו גם פעם שלישית - את מה שהבאתי בהע' 7 בשם הרה"ח ר' מנחם-זאב שי' גרינגלאס, שיש לפסוע רק שלוש פסיעות אחרי שמונה-עשרה, ולא ארבע כהנהגת הרבי; והרי שם הנהגת הרבי הקבועה והתמידית היא שונה לכאורה מההלכה שלפנינו, ואדרבה - שם הוא (רק) שונה מהלכה שלא נזכרה בשולחן-ערוך אדמוה"ז אלא הובאה בקצות-השולחן משערי-תשובה וכו', ואילו בכריעות שבהערה 2 ההנהגה היא שונה לכאורה מהאמור בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן.
ב. הטעם בזה פשוט, דהנה בהנהגה של הרבי שראינו, בדבר שיש בו חילוקי-דעות בהלכה ומנהג, יש מקום לאמץ אותה מצידנו, כחסידים, "הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא" (סוכה לב, סע"ב. אג"ק יט עמ' רפא. 'התקשרות' גיליון תקכ"ו), אף ללא הוראה מפורשת.
ג. אבל אם אותה הנהגה אינה תואמת, לכאורה, הלכה פסוקה (שדינה כ'דבר משנה', ראה ליקוטי-שיחות כרך ו' ס"ע 272), מכיוון ש"גבהו דרכיו מדרכינו", אין מקום שאנחנו נלמד ממנה, כל עוד לא נאמרה הוראה מפורשת בזה למעשה, שהרי "אין למדין הלכה מפי מעשה, עד שיאמר הלכה למעשה" (ב"ב קל, סע"ב. ופי' רשב"ם שאולי טעה בטעם הפסק), ובפרט אם "חזיתו בה פירכא" שאסור ללמוד מזה למעשה (גמ' שם). (היכן יש הוראה כזאת? בקשר לאבל שמניח תפילין ביום ראשון דאבלות, 'שערי הל' ומנהג' יו"ד ס"ע שסג).
ד. ולכאורה, יש ללמוד מזה קל-וחומר ש(בהעדר הוראה אחרת כ"משנה אחרונה" של הרבי) אין לנהוג כהנהגה אישית של הרבי כשהיא בניגוד להוראה שלו לרבים ולדורות, כגון הוראה שנדפסה בספר-המנהגים (הנושא שבהערה 10. ראה רשימת תשע 'סתירות' בין הנהגות לבין הוראות כאלה, שנדפסה ב'התקשרות' גיליון תמב עמ' 15), וכפי שכתב הרה"ח הרב יהודה-לייב שיחי' גרונר, עורך משותף לספר-המנהגים ('הערות וביאורים - אוהלי תורה' גיליון תתל"א עמ' 120, 'התקשרות' גיליון תמד).
ה. אגב, הלשון "ומכיוון שנהגו כן ברבים ובפירסום - הרי זה הוראה לרבים" (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 155, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 57), שבה משתמשים כ'הוראה' לנהוג בכל דבר כמנהג הרבי ברבים, מתייחסת במקורה לזמן עריכת התוועדויות י"ט כסלו, שהיא דבר שנעשה עבור הרבים, ולא ייתכן ללמוד מזה על כל דבר שראו ברבים, שמזה יוצא כאילו רבותינו נמנעו ח"ו מלנהוג ברבים בהידורים שאינם שייכים לכול, רק כדי שלא ילמדו מהם ויחקו אותם?! (ראה בארוכה 'התקשרות' גיליון תמא עמ' 16, וש"נ).
הרב יוסף-שמחה גינזבורג
עוד על 'כוס של ברכה בשלושה'
בהמשך לבירורים בנדון (בגיליון תצז עמ' 16, תקג עמ' 14 ו-תקכ"ג עמ' 17) האם האמור ב'היום יום' יד כסלו שמברכים גם ללא עשרה הוא הוראה או רק אפשרות, יש לציין להמסופר בספר-השיחות תש"ד עמ' 135 (בתרגום ללה"ק עמ' קכד), שאצל הבעש"ט "תיכף לאחר התגלותו, בזמן שהיתה ההתנהגות בזריזות ועפ"י שו"ע, קבלת שבת בזמנה וכו', היה הסדר ביום שני דחג השבועות להתפלל בהשכמה ולערוך סעודה קלה שהיו בה מניין תלמידים כדי לברך על כוס של ברכה וכך נהג מורנו הבעש"ט עד יום הסתלקותו". ומכאן, שמנהג הבעש"ט היה שלא לברך על הכוס אלא בעשרה.
אמנם אצל רבותינו נשיאי חב"ד מצינו שבירכו על הכוס גם בשלושה:
כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע בלילי שבת (סה"ש תש"ז עמ' 83).
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בלילי ש"פ מקץ, ויגש, ויחי תער"ה (רשימות הרב"ש עמ' צא).
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בליל וביום ש"פ נח, ב' דר"ח מרחשוון תש"ז (סה"ש תש"ז שם. וב'רשימות' חוברת ד עמ' 11 משמע, שגם בב' ימים הראשונים דחג הסוכות תרצ"א בירך על הכוס בלילה וביום, גם ללא עשרה).
המערכת
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת תשא1
י"ז באדר-א
בקריאת פרשת העגל2 מנמיכים מעט את הקול3, אבל יש להקפיד שגם אז יוכל כל הציבור לשמוע את הקריאה היטב.
הפטרה: וישלח אחאב (מלכים-א יח, כ-לט4).
----------
1) כך מופיע תמיד שם הפרשה בכותרת בתורה-אור וכו' עד ליקוטי-שיחות וספרי השיחות תשמ"ז-נ"ב, וזאת גם במקרים שבפנים השיחה משתמש הרבי בשם "כי תשא" (צורה זו - ע"פ סדר תפילות כל השנה שבסו"ס אהבה ברמב"ם) - ראה סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 280. תש"נ ח"א עמ' 362. תשנ"ב ח"ב עמ' 424 והערה 23. רק בהיום יום (ובילקוט-כיס באנגלית לשנת תש"ג) נקראת הפרשה "כי תשא".
2) עליית 'שני' נמשכת עד סוף מעשה העגל, כיוון שבני לוי לא חטאו בעגל (כנה"ג סי' תכח, מג"א שם).
3) אלה הקטעים שקוראים בקול נמוך: מ"וירא העם" עד לגוי גדול" (לב,א-י), וחוזרים לקרוא ("ויחל משה . .") כרגיל, ושוב בקול נמוך מ"וישמע יהושע" עד "מהר חורב" (לב,יז-לג,ו), וחוזרים לקרוא כרגיל - כן המנהג נפוץ, גם בין אנ"ש ובבית-חיינו. הפרטים - מהרה"ח ר' יוסף-יצחק שיחי' אופן. המקור - בפרי-חדש סי' תכח ס"ק ז (בשינויים קלים). וראה מנהגים שונים בלוח 'דבר בעתו'. ולפלא שלא מצאתי מנהג זה כלל בס' שערי-אפרים.
4) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
