לפחות פעמיים ביום אנחנו מזכירים את מצוות אהבת-ה' - "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". עם זה, רבים מרגישים שזו מצווה 'תאורטית' ולא מעשית ממש. יש לזה כמה סיבות. אחת, נדמה לנו שאהבת-ה' זו 'מדרגה' גבוהה ששייכת רק לאנשי-מעלה ולצדיקים, אך לא לאנשים כערכנו. הסיבה השנייה, המהותית יותר, קשורה בכך שזו מצווה שבלב. אין שום בעיה לקיים מצווה מעשית: פשוט קמים ועושים; אבל במצווה שבלב, ברגש, לא דיי ברצון בלבד. אדם יכול לרצות בכל כוחו לאהוב, ועדיין לא תתעורר בליבו האהבה.
לאמיתו של דבר יש כאן שאלה גדולה: איך ייתכן לצוות אדם להרגיש רגשות? איך בכלל יכול ציווי להתקשר לאהבה? אם האדם אוהב - אין הוא זקוק לציוויים על האהבה; ואם אין בליבו אהבה - מה יועיל לו הציווי; וכי הוא שליט על רגשותיו שעל-ידי הציווי יעורר בליבו את האהבה?!
מהמוח אל הלב
אחת התשובות שתורת החסידות משיבה על כך היא, שאמנם כן, הציווי אינו על האהבה עצמה, אלא על עשיית הדברים המביאים אותנו לאהבה. הקב"ה מצווה אותנו שנעשה את הדברים שיגרמו לנו לאהבו.
מה הם הדברים הגורמים להתעוררות האהבה? הרמב"ם (תחילת פרק ב בהלכות יסודי-התורה) משיב על כך: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, יראה מהן חכמתו שאין לה ערך - מיד הוא אוהב וכו'". כלומר, הדרך להגיע לאהבת-ה' היא לחשוב ולהתבונן בגדולתו, שהתבוננות זו יש בכוחה להוליד בלב האדם רגשות של אהבה לה'.
האם התבוננות שכלית יכולה לעורר אהבה בלב? אכן כן. כולנו מכירים תופעה זו: לא-אחת אנו מכירים אדם ולא חשים כלפיו שום רגש מיוחד. ואז באים ומספרים לנו על מעלותיו של האיש. לפתע מתברר, שהאיש ה'אפור' הזה הוא למעשה אדם מבריק, טוב-לב, בעל מעשי חסד מופלאים וכו'. אנו שומעים את הדברים ופתאום מרגישים שאנו אוהבים אותו ורוצים את קרבתו. איך פתאום נולדה האהבה? אלא כך בנוי האדם, שהמוח מוליד את הרגשות על-פי מה שהוא יודע ומרגיש.
בדרך זו אפשר לעורר בלב רגשות אהבה לה'. כשאדם מתבונן בגדולת-ה'; באין-סופיותו; בכך שהוא מחיה את כל העולם, מהיצורים העליונים ביותר ועד היצורים הפחותים ביותר; בכך שבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם-סגולה - מחשבה והתבוננות כאלה בכוחן לעורר בליבנו אהבה לה' ורצון להתקרב אליו.
מובן שמחשבה שטחית ומהירה לא תשיג את המטרה. ולכן מצווה אותנו התורה "ואהבת", כלומר - להתבונן, לשים-לב לדבר, להשקיע זמן וכוח בהתבוננות בגדולת-ה'. רק על-ידי התבוננות מעמיקה ומתמדת נוכל להגיע לאהבת-ה' אמיתית, וזו המצווה שבה חייב כל אדם מישראל.
האהבה קיימת
לאיזו מידה של אהבת-ה' חייב כל יהודי לשאוף? מסבירה תורת החסידות, שיש דרגה בסיסית של אהבת-ה' הקרובה לכל אדם מישראל: זו גילוי האהבה הטבעית שבלב כל יהודי. בכל יהודי, מעצם מהותו, יש אהבה טבעית לה', אלא שהיא מוסתרת במעמקי נשמתו, ועליו לעוררה ולגלותה. כאן אין מדובר ביצירת אהבה, אלא בגילוי האהבה הקיימת בליבו. האהבה כבר קיימת בנשמתו מעצם היותו יהודי, ועליו לעוררה ולגלותה.
לשם כך עליו רק להשקיע את המאמץ הנדרש בהתבוננות בגדולת-ה', ועם זה עליו להסיר את הדברים המונעים את התגלותה של האהבה לה', הן האהבות בענייני העולם הזה. כל עוד מלא ליבו של אדם באהבות העולם הזה, קשה לו מאוד לחוש אהבה לה', שמעצם מהותה עומדת בסתירה לאהבות העולם. ואף זו מענייני המצווה - לסלק את האהבות הזרות המפריעות לאהבת-ה' ולאפשר לאהבת-ה' לשכון בליבנו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
