זה היה באחד מימי שנת תר"ס. נציג רשמי של ממלכת אנגליה בארץ-ישראל, שנשלטה באותם ימים על-ידי הטורקים, התייצב בפתח ביתו של ר' בן-ציון חזן בירושלים והגיש לו תעודת אזרחות אנגלית. מאותו יום והלאה נהגו בו ערביי העיר זהירות יתרה, מחשש להסתבך עם נתין אנגלי.
מה גרם לנציג אנגליה הגדולה להעניק תעודת אזרחות לתושב הרובע היהודי, ומה הסתתר מאחורי מחווה בלתי-שגרתית זו?
ובכן, מעשה שהיה כך היה:
חודשים אחדים קודם-לכן עלה בליבו של הנגיד היהודי הספרדי, יוסף שלום, להקים בית-מרפא יהודי בירושלים שבין החומות. התברר לו כי לא דיי בשני בתי-המרפא הקיימים כבר - 'משגב לדך' ו'ביקור חולים'. איש מצליח ורב-פעלים היה יוסף שלום. מוצאו מבגדד. מושבו באותה עת היה בקלקתה שבהודו, ומצודתו הייתה פרוסה על ענף הטקסטיל במדינות רבות בעולם.
קודם מימוש התכנית פנה הנגיד מקלקתה למורו ורבו, רבי יוסף-חיים, בעל ה'בן איש חי'. תשובת הרב הגדול הפתיעה את הנגיד: "לרפואת הגוף יהיו אחרים שידאגו, אך לרפואת הנפש איני רואה רבים הדואגים. עצתי אפוא היא, כי תקים בכספך בית-מדרש גדול לחכמים, סמוך ככל האפשר לשריד בית-תפארתנו". הנגיד הגדול לא הרהר לרגע אחר הוראת רבו.
מכיוון שכאמור ישב בהודו ועסקיו היו מסועפים, מינה הנגיד כנאמנו לביצוע המשימה את אחד מתלמידיו המסורים של ה'בן איש חי' – ר' בן-ציון חזן. זה שימש חזן בית-הכנסת האיסטנבולי בירושלים שבין החומות. תלמיד-חכם היה, ממולח ואיש-סוד, שהצטיין בהכרת מזגם ודרך התנהלותם של שכניו הערבים.
החל ר' בן-ציון לתור אחר מקום מתאים להקמת הישיבה. חיפש ומצא גבעה נישאה, מול הכותל המערבי. רבו, ה'בן איש חי', סמך את ידיו על ההצעה ונתן לתלמידו את ברכת הדרך לביצוע התכנית. הדרך להשגת הקרקע לא הייתה פשוטה כלל. זו הייתה בחזקת הוואקף המוסלמי, שסירב בכל תוקף למכור מאדמותיו ליהודים.
מצויד בברכת רבו הגדול וחדור רצון עז להצליח במשימת-הקודש, יצא ר' בן-ציון לעבר ביתו של ראש הוואקף. הרעיון שהגה היה נועז, והביצוע – מסוכן. קודם צאתו הכין סלסילה גדולה ונאה, שבתחתיתה מטבעות זהב נוצצים. שלושים אלף לירות זהב! מעל המטבעות פיזר פירות נאים, משובבי-עין.
כך התייצב על מפתן ביתו של ראש הוואקף. זה הביט בר' בן-ציון ובסלסילה שבידיו, ובעיניו למודות-הניסיון הבין כי יש בה יותר מאשר סתם פירות. בהבליעו חיוך ערמומי הזמין את ר' בן-ציון להיכנס פנימה, והשיחה התגלגלה. תאוות הממון של ראש הוואקף גברה על שנאת היהודים שבו, והוא הבטיח לאורחו לעשות כל שביכולתו כדי למכור לו את השטח המבוקש.
לאחר שיצא ר' בן-ציון מביתו של ראש הוואקף בדק האחרון את תכולת הסלסילה וידע כי לא טעה. קופת הוואקף תקבל את שלה, אמר בליבו, וגם אני אקבל את שלי...
כעבור כמה ימים כונסה אסיפת ועד דחופה של חברי הוואקף. החברים נדהמו מהודעת ההתפטרות הפתאומית שהנחית עליהם ראש הוואקף הוותיק והמנוסה. "למה ומדוע?!", נזדעקו. "איני יכול עוד!", אמר הראש בדאגה מעושה. "הקופה ריקה ואין עוד בכוחי לשאת בנטל הכבד".
בפנים מכורכמות הקשיבו החברים לדברי הראש. "האם אין בידי הוואקף נכסים שאותם אפשר למכור ולהזרים כסף לקופה הריקה?", שאל אחד הנוכחים. פניו של ראש הוואקף החמיצו למשמע השאלה. "יש", אמר, "אדמות". הוא השתתק לרגע ומיד הוסיף, "ולמעשה יש אפילו קונה לאחת הקרקעות של הוואקף".
עיני המתכנסים אורו. "אם-כן מה מעכב?!", קפצו כמה מהם ביחד.
"יש רק בעיה אחת", השיב להם הראש וקפץ את שפתיו, "הקונה הוא יהודי".
פניהם של החברים קדרו באחת. האספה נמשכה עוד כאשר חרב האיום בהתפטרות של ראש הוואקף מונפת מעל ראשי הנאספים. זה היה הדבר האחרון שרצו בו, כאשר מצב הקופה ממילא בכי-רע.
לבסוף, באין ברירה וכמי שכפאם שד, אישרו את העסקה. בערמומיותו הצליח ראש הוואקף להוליך את חבריו אל ההחלטה שחפץ בה. הוא אף לא גילה להם כי הקרקע המדוברת שוכנת על הגבעה מול הר הבית. לו ידעו זאת, לא היה סיכוי שיסכימו.
כשהתפרסם דבר העסקה ברבים, כבר היה מאוחר מדי. ניירות הבעלות החתומים כדת וכדין היו עמוק בכיסיו של ר' בן-ציון.
מאותו יום החל ר' בן-ציון לקבל איומים על חייו. כל אימת שחלף בשוק הערבי היו הרוכלים מעבירים אצבע על צווארם, רמז על עתידו הצפוי.
האיומים על חייו גברו והלכו, עד שנכנס לתמונה הנגיד ר' יוסף שלום מכלכותא. הוא ניצל את קשריו הטובים בחלונות הגבוהים של הממלכה האנגלית, ששלטה אז בכלכותא. זו נענתה לבקשתו והעניקה ליהודי הירושלמי תעודת אזרחות אנגלית.
מאותו יום פחתו האיומים על ר' בן-ציון, עד שפסקו כליל.
על הגבעה הנישאה מול הכותל המערבי הוקמה כעבור זמן הישיבה הגדולה – 'פורת יוסף'. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
