בתרומת המשכן הייתה קודם כול "הפרשה" של כסף, זהב ונחושת, ולאחר מכן "הרמה" - עשיית המשכן וכליו מדברים אלה * תחילה צריך האדם להפריש את כל ענייניו מענייני עולם-הזה ולהחדיר בהם קדושה * בשלב הבא עליו להעלות את ענייניו למעלה עד שהם בעצמם יהיו קדושים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ישנו עניין עיקרי בשבת זו - שבה קורין בתורה פרשת תרומה.
ועל-פי תורת אדמו"ר הזקן הידועה שצריכים "לחיות" עם פרשת השבוע, ועל-אחת-כמה-וכמה ביום השבת שאז קורין בתורה את כל הפרשה כולה - מובן, שיש להתעכב על ההוראות המיוחדות שלמדים מפרשת השבוע, פרשת תרומה.
ובהקדים:
בפרשת תרומה ישנם ריבוי עניינים עד אין סוף - שהרי כשם שכללות התורה כולה היא באופן דאין סוף, כמו שכתוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", "שישים המה מלכות גו' ועלמות אין מספר", כך הוא גם בנוגע לכל עניין פרטי שבתורה, ובפרט - פרשה שלימה בתורה, שיש בה ריבוי עניינים עד אין קץ.
דהנה, כל אחד ואחד מישראל חייב בלימוד התורה, כפסק דין הרמב"ם (הלכות תלמוד-תורה, פרק א, הלכה ח) - "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין כו'", ועד שחייב לחדש בתורה, כפסק דין אדמו"ר הזקן (הלכות תלמוד-תורה, פרק ב, הלכה ב) שצריך "לחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו... וכן בדרשות ההגדות כו'", היינו לחדש בכל חלקי התורה (ראה גם אגרת-הקודש סימן כ"ו), ובלשון הזוהר (ח"א יב,ב): "לאפשה לה". וכידוע בעניין "ותן חלקנו בתורתך" - שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק מיוחד בתורה, שזהו מה שהוא מחדש בתורה, מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וכל זה - כאמור - בכל חלקי התורה, ועד שבכוחו לחדש בכל עניין פרטי שבתורה.
ועל-פי זה: מכיוון שנאמר "והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר מרוב", באופן של בלי גבול, נמצא, שגם החידושים שיכול "תלמיד ותיק" לחדש בכל עניין פרטי שבתורה הם באופן דבלי גבול - בהתאם למספרם של בני ישראל שבכוחם וביכולתם לחדש בעניין פרטי זה.
אמנם, מובן ופשוט שאי-אפשר ללמוד ולבאר ריבוי עניינים בבת אחת. כדי להבין דבר בשכלו [שרק באופן כזה יוצא ידי חובת לימוד התורה בנוגע ללימוד תורה שבעל-פה, מה-שאין-כן אם אינו מבין כו'] - בהכרח להתעכב על כל עניין פרטי בפני עצמו, ללבנו ולבררו על כל פרטיו, עד שמשיג ותופס את הדבר בשכלו. - אמנם, אין זה שולל את הצורך שיש בידיעה כללית, אבל ביחד עם זה, בהכרח ללמוד ולהתעכב על כל פרט ופרט בפני עצמו.
ועל-דרך זה מובן בנוגע לריבוי העניינים שבפרשת תרומה - שאין אפשרות ללמוד ולבאר את כל העניינים בבת אחת, אלא בהכרח להתעכב על עניין פרטי מסויים.
ולכל לראש - יש להתעכב על ההוראה הנלמדת משמה של הפרשה, ובענייננו - פרשת "תרומה", מכיוון ששם הפרשה הוא עניין כללי השייך לכל ענייני הפרשה, שכן, כולם מופיעים בפרשה זו.
ובעניין זה גופא, שבו כמה אופני ביאורים, על-דרך הפשט, על-דרך הרמז, על-דרך הדרוש ועל-דרך הסוד - יש להקדים את ביאור העניין על-דרך הפשט, כי:
הלימוד על-דרך הפשט שייך לכל חלקי התורה - שהרי גם בלימוד על-דרך הרמז, הדרוש והסוד קיים הכלל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", וכן לכל לומדי התורה - ל"בן ארבעים לבינה", "בן חמש-עשרה לגמרא", "בן עשר למשנה" ו"בן חמש למקרא", ועוד לפני זה - "משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה", "מלמדו" דייקא, היינו, שעניין זה נקרא בשם "לימוד", ובוודאי הכוונה אינה אלא ללימוד על-דרך הפשט.
וגם עניין זה צריך להתבטא בהוראה למעשה בפועל - מכיוון ש"המעשה הוא העיקר", ושבעניין המעשה שווים כל בני ישראל.
ב. בפירוש תיבת "תרומה" - על-דרך הפשט - שני פירושים: (א) לשון הפרשה (פירוש רש"י על הפסוק), וכן הוא בתרגום: "אפרשותא", (ב) מלשון הרמה - כפירוש הזוהר (פרשתנו קמז,א), אבל פירוש זה מובן גם על-דרך הפשט, כמו "ארים ניסי", "תרום ידי", וכיוצא בזה.
והעניין בזה:
כאשר יהודי הפריש חלק מממונו [כסף, זהב ונחושת, ושאר י"ג וט"ו דברים האמורים בפרשה] עבור עשיית המשכן, הרי על-ידי הפרשה זו נפעלת קדושה בדבר, שכן, הדבר נעשה ממון של הקדש. כלומר: למרות שלפני ההפרשה היה זה חלק משאר ממונו - הנה ההפרשה עצמה פועלת קדושה בדבר. ועל-דרך הפרשת חיטה אחת מהכרי לשם תרומה, שעל-ידי זה נפעלת קדושה בחיטה זו, שתמורת היותה חולין (בשאר החטים שבכרי) - נפעל בה הקדושה דתרומה.
ועניין זה נפעל על-ידי פעולת האדם - שהרי על-ידי דיבורו או מחשבתו [כשתי הדעות בנוגע להקדש ותרומה כו' - אם צריך להיות דיבור דווקא, או שמספיק גם במחשבה (ראה שבועות כו, סע"ב. וראה לקוטי לוי-יצחק, אגרות, עמ' שא-ד)] נפעלת קדושה בדבר שהיה חולין.
ואף שלכאורה אינו מובן כיצד ביכולתו של האדם לשנות את מהות הדבר מחולין לקודש?! - בעלותו של האדם על החפץ יכולה להתבטא בכך שביכלתו למוכרו או לתיתו במתנה, שעל-ידי זה מעבירו מרשות לרשות, אבל כיצד ביכלתו לשנות את מהות הדבר מחולין לקודש?!
בשלמא קדושת בכור וכיוצא בזה, היא קדושה הנקבעת על-ידי הקב"ה מצד עצם בריאתו, היינו, שמבטן קדוש הוא לה'; אבל כאן מדובר אודות דבר של חולין שהאדם מקדישו, ולכאורה תמוה, כיצד ביכולתו של האדם לשנות את מהות הדבר מחולין לקדושה?!
הנה הביאור בזה - שעניין זה נפעל בכוחו של הקב"ה, היינו, שהקב"ה, נתן כוח ליהודי להמשיך קדושה בדבר שמצד עצמו אין בו קדושה (חולין), כמו שכתוב "והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני", היינו, שמצד קדושתו של הקב"ה נפעל עניין הקדושה גם אצל בני ישראל, ועל-ידי זה יש בכוחם לפעול קדושה בדבר גשמי, לשנות את מהותו מחולין לקודש.
וזהו תוכן העניין המבואר בדרושי חסידות ש"הפרשה" עניינה המשכה מלמעלה למטה - מכיוון שבכוחו של הקב"ה לוקח האדם דבר גשמי שאין בו קדושה (חולין), וממשיך בו קדושה (תרומה או הקדש, וכיוצא בזה).
אמנם, ישנו עניין נעלה עוד יותר - תרומה מלשון הרמה:
הרמה פירושה - שמציאות הדבר מתעלה ומתרומם למעלה, ולא רק שממשיכים עניין של קדושה במציאות המטה.
ליתר ביאור: הפרשה פירושה - שהדבר נשאר באותו גדר ועולם שהיה לפני כן, ורק מפני שהמשיכו בו קדושה ממקום אחר (מלמעלה), לכן נעשה מופרש (תרומה מלשון הפרשה) משאר הדברים שבגדר ועולם זה. אבל הרמה פירושה - שהדבר נעשה מורם למעלה, העלאה מלמטה למעלה - לגדר ועולם אחר לגמרי, שאינו בערך כלל.
ושני עניינים אלו - ישנם בתרומת המשכן:
לכל לראש - "ויקחו לי תרומה", היינו, שיהודי מפריש חלק מממונו עבור עשיית המשכן, היינו, שפועל וממשיך קדושה בחלק מסויים שהפריש מממונו (המשכה מלמעלה למטה), אבל גם לאחר זה נשאר הדבר בגדרי המטה.
ולאחרי זה - "ועשו לי מקדש", היינו, שלקחו את הזהב וכסף ונחושת ועשו מהם את המשכן וכליו, עניין של הרמה לגדר ועולם שבאין ערוך כלל, שכן, דבר זה נעשה חלק מהמשכן וכליו.
ג. ביאור ב' עניינים אלו בעבודת האדם - באותיות פשוטות:
לכל לראש - צריך יהודי להפריש מענייניו לקדושה, ואחר-כך עליו להוסיף בזה ולפעול גם עניין של הרמה.
ובזה ריבוי פרטים - בכל דבר לפי עניינו: ישנם עניינים שבהם צריכים לפעול הפרשה והרמה, ויש עניינים שבהם צריכים לפעול עניין של הרמה בלבד, מכיוון שהם מופרשים ועומדים, וכיוצא בזה.
ולדוגמה - בעניין הזמן:
כאשר יהודי מפריש חלק מסויים מזמן היום עבור ענייני קדושה, תפילה, לימוד התורה או קיום המצוות - הרי הפרשה זו עצמה פועלת עילוי בזמן מסויים זה (המופרש), בכך שנעשה "זמן מסוגל", "זמן זכאי" ו"עת רצון" עבור ענייני קדושה.
אמנם, זהו עניין של הפרשה בלבד, היינו, שזמן זה נשאר בגדר וסוג הקודם, אלא שעל-ידי פעולת ההפרשה נעשה בו עילוי מיוחד - שנעשה "זמן מסוגל" ו"עת רצון" כו'.
ולאחרי זה בא העניין ד"הרמה" - כאשר היהודי עוסק בענייני קדושה בפועל, שאז נפעלת הרמה במציאות הזמן שמתעלה לדרגא שבאין ערוך - מצד עניין המצווה (לא רק הפרשה על-ידי פעולתו של האדם), היינו, שמתעלה מלמטה למעלה ונעשה מציאות של קדושה.
ובפשטות: לפני שהיהודי עוסק בתפילה, בלימוד התורה או בקיום המצוות - הרי זמן זה הוא באותו גדר כשאר זמני היום, אלא שמפני שהאדם הפרישו לענייני קדושה נפעל בו עילוי מיוחד שיהיה "עת רצון", אבל הוא עדיין בערך וסוג שאר זמני היום; אמנם, כאשר עוסק בענייני תורה ומצוות בפועל ממש - מתרומם ומתעלה זמן זה לגדר וסוג אחר לגמרי מצד קדושת התורה והמצווה.
הן בנוגע לעניין התפילה - עליה נאמר "וזה שער השמים", מקום מכוון כנגד בית-המקדש של מעלה כו', ומובן, שעל-ידי התפילה נפעל עילוי גם בחלק הזמן שבו מתפלל היהודי - עילוי באופן של הרמה, לדרגה שבאין ערוך לגמרי.
הן בנוגע ללימוד התורה - עליה נאמר "הלא כה דברי כאש", ובפרט על-פי מאמר רז"ל "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", היינו, שעל-ידי לימודו בתורה פועל שזמן זה נעשה בדוגמת העניין דמתן-תורה ממש.
[כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (תורה-אור יתרו סז,א) בפירוש מאמר רז"ל (ברכות כב,א) "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", ש"לכאורה אינו מובן דמיון זה, מה להלן אף כאן, שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות, ופנים בפנים דבר ה', מה-שאין-כן בעסק התורה של כל אדם שלומד בפני עצמו"? כיצד יכולה "תורת אמת" לדרוש "מה להלן כו' אף כאן", היינו, שיהודי ירגיש באמת [לא שיעשה את עצמו כאילו מרגיש...] "אימה ויראה ורתת וזיע" כמו במעמד הר סיני ממש - הרי במעמד הר סיני היו קולות ולפידים, ראיית מעשה מרכבה וכו' וכו', ואם כן, מהו איפוא הדמיון "מה להלן כו' אף כאן"?! - אלא ביאור הדברים, ש"גם עסק התורה שבכל אחד ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני", ומכיוון שישנו העניין העיקרי דמתן-תורה - "דבר ה' ממש" - הרי זה בדוגמת העניין דמתן-תורה ממש, שהרי למאי נפקא-מינה העניין ד"מעשה מרכבה" כאשר ישנו "דבר ה' ממש", ולכן, "תיפול עליו אימה ויראה כאילו קבלה היום מהר סיני".
ובפרט על-פי המבואר בכתבי האריז"ל (ליקוטי הש"ס למועד-קטן) שד' הלשונות "אימה ויראה ורתת וזיע" הם כנגד ד' אותיות שם הוי', ששייכותם למתן-תורה - הן "להלן" והן "כאן" - היא, מכיוון שמתן-תורה עניינו "אנוכי הוי' אלוקיך", שפירושו ש"הוי'" נעשה "אלוקיך" - כוחך וחיותך (כמובן ממה שכתוב בשולחן-ערוך (או"ח ס"ה) בכוונת השמות כו')].
והן בנוגע לקיום המצוות - שעל-ידי זה נעשים אברי גופו (המקיימים המצווה) בבחינת "מרכבה" לקדושה, "כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצווה אחרת" (תניא פרק כ"ג), ומובן, שקיום המצווה פועל עילוי - באופן של הרמה - גם במציאות הזמן שבו מקיימים את המצווה.
אמנם, כל זה הוא בנוגע לימי החול, שבהם זקוקים גם לעניין של הפרשה, היינו, שאדם יפריש זמן מסויים לענייני קדושה, שכן, לולי זאת, הרי זמן הוא עניין של חול סתם;
אבל בנוגע ליום השבת - אין צורך בפעולת ההפרשה, מכיוון שיום השבת מופרש ומובדל משאר ימי החול גם ללא עבודת האדם, ובלשון חז"ל: "מקדשא וקיימא". ועבודתו של היהודי היא - לפעול בזה עניין של הרמה, על-ידי קיום המצווה ד"וקראת לשבת עונג", שעל-ידי זה מוסיף בעניין התענוג דקדושת השבת, כמדובר כמה פעמים אודות דיוק לשון חז"ל (שבת קיח,א) "כל המענג את השבת", ולא "כל המתענג בשבת" - שיהודי פועל תוספת תענוג ביום השבת [ולהעיר מהשייכות דעניין זה לסעודה שלישית בזמן ד"רעווא דרעווין", שכן, סעודה זו קשורה עם "נחלת יעקב אביך", "נחלה בלי מצרים"].
ד. והנה, כשם שנתבארו ב' העניינים דהפרשה והרמה ביחס לעניין הזמן, כן הוא גם ביחס לכל פרטי עבודת האדם, ועד לעניין העיקרי והכללי שאודותיו מדובר בפרשת תרומה - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בנוגע לחייו הפרטיים של כל אחד ואחד מישראל:
עבודתו של יהודי היא - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכם - לשון רבים, בתוך כל אחד ואחד, היינו, לעורר ולגלות את המקדש שבלבו פנימה, ועד שפועל - בכוח זה - "שגם ביתו נעשה מקדש ומשכן לו יתברך.
ובעבודה זו - דעשיית מקדש מביתו הפרטי - ישנם ב' העניינים דהפרשה והרמה:
לכל לראש - צריך לפעול שהבית וכל אשר בו יהיו מופרשים ומובדלים מכל שאר הבתים בשכונה זו, בעיר זו, במדינה זו ובכל העולם כולו, שכן, בית זה הוא הוא "בית יהודי", וכלי הבית נועדו עבור ענייני יהדות וקדושה.
ולאחרי כן נפעל עניין של הרמה - כאשר ביתו של היהודי וכל אשר בו חדור ומאיר באור התורה ומצוותיה בפועל ממש, שעל-ידי זה מרימים ומעלים את הבית וכל אשר בו שיהיה בדוגמת המשכן וכליו, הן קרשי הבית, הכתלים והגג - בדוגמת הקרשים והיריעות, הן השולחן והמנורה שבבית - בדוגמת השולחן והמנורה שבמשכן, וכיוצא בזה בנוגע לכל שאר הפרטים שבבית, שבכולם נפעלת קדושה על-דרך ובדוגמת קדושת המשכן.
ועל זה נאמר "וכן תעשו - לדורות", היינו, שכשם שבמעשה המשכן היו ב' העניינים דהפרשה והרמה, לכל לראש "ויקחו לי תרומה", ואחר-כך "ועשו לי מקדש" (כנ"ל ס"ב), כן הוא גם בנוגע לעשיית המשכן "לדורות" - בעבודתו הפרטית של כל אחד ואחד מישראל עד סוף כל הדורות - שצריכים להיות בה ב' העניינים דהפרשה והרמה. ומובן, שעניין זה - "וכן תעשו לדורות" - הוא גם לשון ציווי וגם לשון הבטחה, כשאר עניינים כיוצא בזה.
ה. והנה, על-ידי כללות מעשינו ועבודתנו בעניין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בביתו הפרטי של כל אחד ואחד מישראל - זוכים בקרוב ממש לבנין בית-המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך".
ויהי-רצון שמהדיבור בעניינים אלו כפי שהם בתורה - נזכה בקרוב ממש לראות זאת בפועל ובגלוי בעולם הזה הגשמי.
ובפרט - שתורה "לא בשמים היא", ועיקרה - בעולם הזה הגשמי, כמבואר במדרשי רז"ל (מדרש תהילים (באבער) פא,ו) שהקב"ה ובית-דין של מעלה הולכים לשמוע מה פסקו בבית-דין של מטה בנוגע לקידוש החודש, ולא רק בנוגע לקידוש החודש, אלא גם בשאר ענייני התורה, כדאיתא בגמרא (בבא-מציעא פו,א) שכאשר היתה פלוגתא ב"מתיבתא דרקיע", אמרו "מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני", נשמה בגוף, בעולם הזה הגשמי דווקא.
ובפשטות - שבקרוב ממש נזכה לראות את בית-המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך",
בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש - שלא נתחלקה לשבטים (מגילה כו,א), "עיר שחוברה לה יחדיו - עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי חגיגה, פרק ג, הלכה ו), שזהו כללות העניין דאהבת ישראל ואחדות ישראל. במהרה בימינו ממש, ושמחת עולם על ראשם.
(חלקים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תרומה, ב' דראש-חודש אדר ראשון ה'תשד"מ;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשד"מ, כרך ב, עמ' 1023-1030 - בלתי מוגה) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
