יוסף מזמין את אביו ואחיו להתיישב במצרים. יעקב התלבט אם לרדת למצרים. רמז לכך מצוי בפסוק "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע, וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק". אִזכור שמו של יצחק מגלה את מחשבותיו של יעקב: רצונו היה להידמות לאביו, שלא יצא מארץ ישראל.
אמנם יעקב כבר יצא מארץ ישראל והלך לחרן, אבל בעבור בניו זו הגלות הראשונה, שבהמשך תהפוך לקשה ורוויית סבל. לכן התלבט יעקב אם עליו לרדת למצרים.
הכתישה מגלה
הקב"ה עודד אותו באומרו לו "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה". אבל עדיין אין כאן הסבר מדוע עליו לרדת למצרים. מדוע לא יישאר בארץ ויעבוד את בוראו שם?
על כך השיב לו הקב"ה בהמשך הפסוק "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" – הירידה למצרים טומנת בחובה עלייה גדולה. הרעיון הזה בא לידי ביטוי במאמר חז"ל (מנחות נג,ב): "מה זית אינו מוציא שמנו אלא על-ידי כתיתה, אף ישראל...". דווקא מתוך הכתישה והלחץ יוצא ומתגלה השמן הטוב.
אוצרות במעמקי האדמה
השמן האגור בזית איננו מתגלה עד הכתישה עצמה. זית הוא מר ואינו ניתן לאכילה (כמות שהוא), ואילו השמן מאיר את סביבתו של האדם ומביא אור ושמחה. הזית עצמו גורם לשכחה, ואילו השמן מועיל לזיכרון (הוריות יג,ב). לכן השמן יכול להתגלות רק על-ידי כתישת הזית. זה הסוד העומד מאחורי הגלות של בני ישראל.
את הפסוק (מלאכי ג,יב) "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" דורש הבעש"ט על עם ישראל. כמו האדמה, שטמונים בה אוצרות מופלאים, אבל כדי לחשוף אותם צריך לטרוח ולחפור, כך יש לעמוד ולהתייגע לגילוי האוצרות הטמונים במעמקי נפשו של יהודי.
היגיעה והמציאה
גם כשזורעים גרעין באדמה הוא עובר תהליך של ריקבון ואז מתרחשת הצמיחה. אם הגרעין יישאר שלם לא תהיה צמיחה כלל. כך יהודי נדרש לבטל את מציאותו, בבחינת "ונפשי כעפר לכול תהיה", ואז יזכה לפריחה ולשגשוג.
וכך אמרו חז"ל: "לא יגעת ומצאת – אל תאמין". כדי שתהיה 'מציאה' נדרשת יגיעה, ומתוך העמל והיגיעה תתרחש הצמיחה. זה גם עניין הגלות. כוונת הקב"ה אינה חס ושלום לצער את היהודי בגלות, אלא להוביל אותו במסלול שיביא עלייה גדולה. אכן, הדרך לשם עוברת בשלב של 'כתישה' וירידה, אך דווקא זו מעוררת באדם את הצימאון הנפשי לגאולה, ואז הוא זוכה לעלייה הגדולה – "לגוי גדול אשימך שם".
(תורת מנחם, כרך סו, עמ' 13) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
