רבי חיים-פישל אפשטיין, רבה של העיירה סייני שבפולין, על גבול ליטא, ניהל את קהילתו ברמה, וזכה לאהדת התושבים, שהעריכו את פיקחותו, יראת השמיים שלו ונועם הליכותיו.
בשנת תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה, וטלטלה את חייהם של יהודי אירופה. קהילות שלמות נעקרו ממקומן. המונים היו לפליטים וגולים.
באזור העיירה סייני התחוללו קרבות עזים. השליטה בעיירה הועברה מצד לצד. הכובשים נהגו לקחת את המנהיגים הדתיים בני ערובה, בניסיון להשליט צייתנות בקרב ציבור האזרחים.
הפעם הראשונה שהגרמנים כבשו את העיירה הייתה בשבוע של ראש השנה תרע"ה. הרב אפשטיין נעצר מייד, ובאותו יום הובא לשם גם הכומר הקתולי של עיירה סמוכה, סרהיי. שניהם הובלו בעיניים מכוסות ברחוב העיר, אל עיר המחוז, סובאלק, שהגרמנים כבר שלטו בה.
יהודי סובאלק נחרדו למשמע דבר מאסרו של הרב אפשטיין, ומייד פתחו במאמצי שתדלנות למענו. הפעולות הוכתרו בהצלחה, והגרמנים הודיעו לרב אפשטיין כי הוא רשאי לחזור לביתו. הם נדהמו לשמוע מפיו כי הוא מסרב להשתחרר כל עוד לא ישוחרר גם הכומר.
הלה היה שונא ישראל מובהק, אך התרגש כל-כך מהמחווה של הרב, עד שבעת שחרורו חיבק ונישק אותו, ואף הביע חרטה פומבית על מעשיו בעבר כנגד היהודים.
לא זמן רב נמשכה שליטת הגרמנים בסייני. בערב יום הכיפורים פתח הצבא הרוסי במתקפה והדף את הגרמנים. יהודי העיירה הסמוכה, רזניק, שנמלטו מבתיהם ומצאו מקלט בסייני, חשו כעת לבתיהם, להציל את רכושם מביזה.
בדרך נתקלה הקבוצה בפלוגת קוזקים. האנטישמיות שאפיינה אותם הטילה מורא על היהודים. יהודי שנפל לידיהם רע ומר היה גורלו.
כשראו היהודים את הקוזקים, נמלטו בבהלה לכל עבר. הקוזקים רדפו אחריהם וירו לעברם. שבעה יהודים נלכדו והובאו לסייני. מייד הועמדו לפני בית דין צבאי. "אתם מרגלים!", הטיחו בהם הקוזקים, ודינם נפסק למוות בתלייה.
היהודים האומללים לא ידעו את נפשם. הם ניסו לדבר על לב השופטים, להסביר כי הם אזרחים תמימים וחפים מפשע, אך הללו אטמו את אוזניהם משמוע.
זו הייתה שעת אחר-צהריים של ערב יום הכיפורים. הבשורה המרה נודעה בעיירה. באותו זמן סיים הרב אפשטיין לסעוד את הסעודה המפסקת ולבש את בגדי החג. הוא פנה מייד לעבר המפקדה הצבאית של הרוסים, בניסיון להיפגש עם הגנרל הקוזקי, אטמן מיסצ'נקו.
הלה היה ידוע בעוינותו ליהודים, אך הרב אפשטיין לא נרתע, ביודעו שאם יתעורר זעמו של הגנרל, הוא עלול לירות בו בלי אומר ודברים.
בדרכו למפקדה פגש הרב את קצין העיירה סייני. השניים הכירו זה את זה מטקסי השבעת חיילים יהודים. הקצין, שהעריך את הרב וכיבדו, שאל למטרת הליכתו, וכששמע את אשר אירע החליט להתלוות אליו בדרכו לגנרל.
הגנרל ניאות לקבל את השניים לשיחה, ואולם כשנכנסו אליו והוא שמע את הבקשה – התהפך פתאום והחל לרתוח מזעם. הוא השתלח ברב ופלט קללות וגידופים כלפי היהודים, בהאשימו אותם שהם "מרגלים של הגרמנים".
דקות ארוכות ירק אש וגופרית על העם היהודי, האשים אותו בחוסר נאמנות לצאר הרוסי, והוסיף עוד השמצות פרועות. כל אותו זמן החריש הרב ושמר על ארשת פנים שלווה, אף שבתוכו סער למשמע דברי הבלע המחרידים שהוטחו לעברו זמן קצר קודם כניסת היום הקדוש.
"נו, אתה עדיין רוצה שאשחרר אותם?", שאל הגנרל בלעג את הרב.
הרב אפשטיין השיב במתינות: "מכיוון שנגזרה עליהם תלייה בלי חקירה ראויה, אבקש לדחות את גזר הדין לעשרים וארבע שעות, ובמהלכן ייבדקו ההאשמות ככל האפשר".
ואז הוסיף: "אם אדוני פסק שהם מרגלים רק בשל היותם יהודים, יש להניח שגם רבם מרגל ויש לתלות אותו עימם!".
המשפט הזה ערער את הקוזק, והוא השתתק. קצין העיר ניצל את ההזדמנות והביע את עדותו הנאמנה כי הרב הוא פטריוט נאמן למולדת. חמתו של הקוזק שככה מעט, והוא הצהיר: "אם הרב יזהה את הנאשמים בשמותיהם, אקבל את עדותו כי אינם מרגלים. אם לא יכירם בשמם, ייתלו עוד הלילה". הוא זימן אחד מקציניו, והורה לו ללוות את הרב לבית הסוהר ולערוך מסדר זיהוי לשבעת הנאשמים.
שישה מתוך הנידונים אכן היו מוּכרים לרב, שכן הללו היו סוחרי בשר כשר, ולא אחת התייצבו לפניו ושאלו שאלות הלכתיות. הרב נקב בשם כל אחד ואחד מהם. בהגיעו לנאשם השביעי, שאותו לא הכיר, הפנה את מבטו לעבר הקצין ואמר: "את האיש הזה יש לתלות".
"מדוע?", נדהם הקצין.
"על חטאו שהרב אינו יודע את שמו", קרא הרב...
הקצין חייך. אחרי הרהור קל הורה לצרפו לחבריו ולשחרר את כולם.
(על-פי 'רבי חיים-פישל עפשטיין') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
