הכרתיו בהיותי ילד, בספסל שליד מקום מושבי בבית הכנסת באנטוורפן. שמו היה ר' יחזקאל גולדשדוף. יהודי בגיל העמידה, שלא התבלט במיוחד ונראה בעיניי הילדותיות אדם פשוט.
למרבה הצער לא היו לו ילדים, ואילו לי לא היה סבא. כך 'אימצנו' זה את זה: ר' יחזקאל אימץ אותי כ'נכד', ואני אותו כ'סבא'.
הוא היה יהודי חביב, פיקח ונעים הליכות. שוחח עימי בסבלנות, התעניין בתלמודי וחלק איתי תובנות שהעידו על חוכמת חיים עשירה. כאשר נפטר כבר הייתי תלמיד ישיבה בירושלים. במרוצת השנים זיכרונו היטשטש ממני.
עד שיום אחד שב אליי מתהום הנשייה, בנסיבות מפתיעות. זה היה כאשר עיינתי בספר 'מקדשי השם', מאת רבי צבי-הירש מייזליש מוואץ (וייצן) שבהונגריה. הספר מכנס שאלות שהופנו אליו בימי השואה האיומה ותשובות הלכתיות שהשיב.
בהקדמה לספר, מאת בנו של המחבר, התוודעתי לסיפור מופלא, ששבה את ליבי.
מסופר שם כי במחנה אושוויץ נכלאו גם שבויי מלחמה לא-יהודים, ששוכנו בצריפים נפרדים. הללו זכו ליחס משופר, לשפע מזון ולתנאי קיום סבירים.
בין האסירים האלה היה אדם ושמו ויניארצ'יק. מפעם לפעם היה בא אל צריפי היהודים. הוא הציג עצמו לפני הרב מייזליש כ'שבת גוי' בעברו, המכיר את אורחות חיי היהודים. השמועות במחנה סיפרו שעילת מאסרו של ויניארצ'יק היא הסיוע שהעניק לשכניו היהודים בהונגריה. כך זכה לתדמית של חסיד אומות העולם בעיני היהודים.
ואכן, ויניארצ'יק הצדיק את תוארו גם במחנה הריכוז. הוא השתדל ככל יכולתו לעזור לאסירים היהודים. הללו השתאו לנוכח טוב ליבו הנדיר, גם במחיר של סיכון אישי.
בהמשך המלחמה הועבר הרב מייזליש עם עוד יהודים למחנה בעיר בראונשווייג שבגרמניה. גם קבוצת השבויים הגויים, ובהם ויניארצ'יק, הועברה לשם.
ערב אחד פנה ויניארצ'יק אל הרב מייזליש ואמר לו: "אני זוכר, שבחורף היהודים היו מדליקים נרות". הרב הסביר לו שמדובר בחנוכה, שבו מדליקים נרות בחנוכייה.
ויניארצ'יק האזין להסברים והנהן בהבנה. נגע לליבו העצב שעטף את הרב מייזליש כשאמר שבמצב הנוכחי אין להם אפשרות לקיים את המצווה החשובה.
ויניארצ'יק הלך וחזר כעבור כמה ימים ובידו שמן וכלים קטנים להדלקת נרות. התרגשותו של הרב מייזליש לא ידעה גבול. בכל ערב הדליק נרות חנוכה, לשמחת האסירים האחרים.
כולם התקבצו בפאתי הצריף, ובשמחה מהולה בפחד הביטו בלהבות הקטנות הנאחזות בפתילות. בשפתיים צמוקות מלמלו את 'הנרות הללו' ואת 'מעוז צור ישועתי', ובליבם תפילה גדולה שהסיוט הנורא יסתיים בקרוב. ההדלקה בכל ערב הפיחה רוח חיים ותקווה בלב האסירים המדוכאים, וגם ההערכה לוויניארצ'יק גברה והלכה.
ברשות הרב מייזליש היה זוג תפילין שהצליח להסתיר. בכל יום היה מתגנב למחבוא, מניח את התפילין בזריזות, ומשיבן למקומן.
יום אחד נעלמו התפילין. הרב מייזליש היה משוכנע כי האוצר נתפס. אבל למחרת שבו התפילין למקומן. מאז בכל יום היו התפילין נעלמות לזמן מה ומוחזרות למקומן. איש לא ידע את פשר הדבר.
המלחמה נסתיימה. הרב מייזליש היה בין האודים המוצלים מאש, שהצליחו לשרוד את הגיהינום הנאצי ולצאת לחופשי. גם ויניארצ'יק שוחרר.
ואז נחשפה האמת הלא-תיאמן: ויניארצ'יק לא היה אלא יהודי ירא שמיים, שהצליח להערים על הנאצים והתחזה לגוי. עם פרוץ המלחמה בנה לעצמו זהות בדויה, ובאמצעותה ניסה לפעול למען אחיו היהודים.
אז נפתרה תעלומת התפילין: לוויניארצ'יק היה שותף סוד אחד, שידע את עובדת היותו יהודי, ר' יוסף שטרן שמו. הלה היה מתגנב ומבריח את התפילין לוויניארצ'יק, כדי שיניחן בחופזה, ומייד היה משיבן למקומן.
זה הסיפור המובא בהקדמת הספר, והוא עורר בי התפעלות עצומה. איזו מסירות נפש נאצלת של יהודי, שרתם את כל מרצו כדי לעזור ליהודים – דבר שבוודאי היה עלול להטיל עליו חשד. אילו היה סודו מתגלה, עלול היה לסיים את חייו מייד!
הוספתי לקרוא את סיפורו של האיש בהקדמת הספר, ולפתע אחזה בי צמרמורת עזה. לשוני נעתקה. בשורות הבאות נכתב שמו האמיתי של ויניארצ'יק זה: "שמו ר' יחזקאל גולדשטוף (אחיו של הרב הגאון ר' שלמה גולדשטוף, חתן הגאון מטשיבין), ועלה בידו להתחפש בלבוש נכרי ולהיות לעזר וסעד לאחיו האומללים באופן נשגב".
אם כן, זה אתה, ר' יחזקאל! 'סבי' המאמץ! עיניך המאירות שבו ונתגלו למולי, כמו בימים הטובים בבית הכנסת שבאנטוורפן. זה אתה!
רטט טלטל אותי. דמותו הצנועה לבשה פתאום אור חדש בעיניי. היכן אתה, ר' יחזקאל שלי, גיבור שהסתתר בפעם השנייה, והפעם מאחורי מעטה של יהודי פשוט.
(על-פי סיפורו של ר' משה-יעקב הלוי קנר ב'המודיע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
