העיר דווינסק, השנייה בגודלה בלטוויה, נודעה בעולם היהודי בזכות שני אישים גדולים שכיהנו בה ברבנות, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. האחד הוא הגאון הרוגוצ'ובי, רבי יוסף רוזין, ששימש רב הקהילה החסידית, והשני הוא רבי מאיר-שמחה הכוהן, בעל 'אור שמח', ששימש רבה של הקהילה הליטאית.
באותו יום היה ה'אור שמח' שקוע בסוגיה סבוכה. הוא עמד על רגליו ועיין בספרים רבים שהיו פרושים על השולחן. הוא לא הבחין כלל בכניסתו של אורח צעיר לחדר. הלה עמד בשקט, מביט בהשתאות בדמותו של הרב הנודע, השרוי כל-כולו בסוגיה התורנית.
האורח הצעיר היה הרב אברהם-יצחק הכוהן קוק, רבה של העיירה זיימל (ז'יימליס) שבאימפריה הרוסית (כיום בליטא). הוא היה בדרכו לגרייווה, עיירת הולדתו, שבה התגוררו הוריו. כשעבר דרך דווינסק, ניצל את ההזדמנות להיכנס אל רבי מאיר-שמחה ולשוחח עימו בדברי תורה.
פתאום הרים רבי מאיר-שמחה את עיניו וראה את האורח. מייד שיתף אותו בסבך הסוגיה שבה עסק, והשניים התפלפלו בדברים שעה ארוכה. זה שואל וזה משיב, זה מביא ראיה לדבריו, ועמיתו סותר אותה.
ופתאום נזכר ה'אור שמח' כי לא הגיש לאורחו כיבוד כלשהו ואף לא הזמינו לשבת. "אבוי!", קרא בבהלה, "לא נהגתי בך מצוות הכנסת אורחים".
הרב הצעיר פטר את העניין בתנועת ביטול, ואמר כי השיחה בדברי תורה הייתה בעבורו הכיבוד המכובד והנעים ביותר. ה'אור שמח' הזמין את אורחו לשבת אל השולחן. "רצוני לספר לכם סיפור", אמר.
זה היה בימי פרנץ-יוזף הראשון, קיסר אוסטריה-הונגריה. הוא היה מלך אהוב ונוטה חסד לעמו, וגם האיר פנים לנתיניו היהודים.
פרנץ-יוזף נהג להתחפש לאדם פשוט ולצאת לסיורים בין הבריות. כך היה יכול לחוש טוב יותר את הלך הרוח בקרב נתיניו.
יום אחד בא הקיסר לביקור בספרייה המלכותית בווינה. הוא ניסה לחמוק פנימה באלמוניות, אך באי המקום זיהו אותו, ובמהרה קמו כולם על רגליהם ביראת כבוד. רק אדם אחד נותר רכון על ספרו. זה היה רבי אלעזר סג"ל לנדא, רבה של ברודי ומחבר הספר 'יד המלך'.
הקיסר הבין מייד כי האיש אינו קם לכבודו מפני שהוא מנותק מהנעשה סביבו ואינו מבחין כלל בנעשֶה. הוא התקרב אליו ושאל: "מי אדוני?".
הרב לנדא נשא את עיניו וראה את האיש העומד מולו ואת כל הסובבים עומדים ביראת כבוד. הוא הבין מייד כי לפניו ניצב הקיסר וקם לכבודו.
"אני רבה של ברודי", השיב.
"אם אבוא לבקר בברודי, האם תסכים לקבל אותי כאורח בביתך?", שאל הקיסר.
"בוודאי!", ענה הרב במאור פנים. "זה יהיה כבוד רב בעבורי".
המלך נפרד ממנו בידידות וחתם את ביקורו בספרייה.
שנים עברו. יום אחד רעשה העיר ברודי. תכונה נראתה ברחובות. יום חג לתושבים – הקיסר בא לבקר בעיר.
פרנץ-יוזף לא שכח את הבטחתו לרב. הפמליה ההדורה עשתה את דרכה היישר אל ביתו של הרב. ליד הבית ביקש הקיסר ממלוויו להישאר בחוץ והוא לבדו נכנס פנימה.
כאז גם עתה עמד הרב ליד ארון הספרים, בידיו ספר גדול שבו עיין, והוא מנותק לגמרי מהמתרחש סביבו.
פתאום הרים את עיניו מהספר והבחין באורח רם המעלה הניצב מולו. ארשת של שמחה עלתה על פניו, והוא בירך את הברכה "שנתן מכבודו לבשר ודם". הקיסר ביקש הסבר על המילים שהשמיע הרב, בשפה לא מובנת לו, והרב הסביר את עניינה של הברכה, שציוו חכמים לברך למראה מלך.
השיחה התארכה, ומכיוון שהרב היה עסוק במתן תשובות לשאלותיו של אורחו, שכח להזמינו לשבת אל השולחן ולכבדו במאכל ובמשקה, כיאה וכראוי.
פתאום פנה אליו הקיסר ושאל: "האומנם כך מנהגכם לקבל אורחים בעמידה?".
"חס וחלילה!", נחרד הרב, שבאותו רגע קלט כי לא הזמין את האורח לשבת. אך מייד הגה מוחו הגאוני הסבר משכנע: "האמת הפוכה, אדוני הקיסר. אבותינו לימדו אותנו ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה'. למדו זאת מאברהם אבינו, שכאשר באו אליו אורחים, בשעה שהקב"ה התגלה אליו, ביקש את סליחתו של הבורא והלך לקבל את האורחים. על כן אל יעלה בדעתו כי איננו מכבדים אורחים...
"אלא", הטעים הרב, "שבעל הבית הוא המכבד את אורחו לשבת, ואילו אדוני הקיסר, בכל מקום שהוא נמצא – הוא בעל הבית! אם כן, לא ראוי שאני, האורח, אזמין את בעל הבית לשבת"...
חיוך של הנאה עלה על פני הקיסר, וקרנו של הרב הפיקח עלתה בעיניו.
את המעשה הזה סיפר רבי מאיר-שמחה לאורחו, כהתנצלות על שלא הזמינו לשבת ולהתכבד כיאות.
(על-פי 'שיחות הראי"ה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
