בכל שנה דאגו סוחרי ארבעת המינים לייבא לפולין אתרוגים מאיטליה או מארץ ישראל. האתרוגים הובאו לקרקוב, וממנה סופקו לעיירות הקטנות.
ואולם באותה שנה לא הצליחו הסוחרים להשיג אתרוגים. פגעי מזג האוויר הסבו נזקים קשים למטעי האתרוגים, עד שקשה היה למצוא אתרוג כשר. סוחרי האתרוגים, שנהגו להציג לפני לקוחותיהם ארגזים רבים של אתרוגים, השיבו את פני הפונים ריקם. "אין אתרוגים", השיבו בעצב שוב ושוב.
ככל שהתקרב החג והאתרוגים לא נראו, גבר החשש בקרב קהילות רבות כי השנה יישארו בלי פרי עץ הדר בחג הסוכות, ובעצם בלי האפשרות לקיים את מצוות ארבעת המינים.
דאגה גדולה שרתה בחצרו של האדמו"ר רבי אליעזר מדז'יקוב, בנו של רבי נפתלי מרופשיץ. מקורביו לא יכלו להעלות על דעתם מצב שבו הרבי לא יברך על אתרוג בחג הסוכות. עצם המחשבה הזאת העבירה בהם חלחלה. הם לא נחו ולא שקטו ולא חסכו במאמצים להשיג אתרוג.
למשימה גויסו גם החסידים. כולם ניסו לחקור ולדרוש, לברר ולרחרח, היכן אפשר להשיג את האוצר הזהוב, שבלעדיו ארבעת המינים אינם שלמים. אלא שכל מאמציהם לא נשאו פרי, תרתי משמע. חג הסוכות התקרב והלך, וחדוות ההכנות לחג הייתה מאופקת ועצורה. מעל הכול ריחפה מועקת האתרוגים החסרים. החסידים ייחלו לדבר אחד ויחיד – אתרוג בעבור הרבי.
בעיר קרקוב התגורר הגביר ר' קלמן פיצליס, מחסידיו הנאמנים של הרבי מדז'יקוב. אף הוא לא שקט על שמריו. הפעיל את קשריו המסועפים, שיגר איגרות בהולות והריץ מברקים דחופים לכל כתובת אפשרית. הוא לא היה מוכן להשלים עם רוע הגזירה, ועשה כל שביכולתו למצוא אתרוג בעבור רבו.
יומיים לפני החג, כשנדמה היה שכבר כלו כל הקיצין, הגיעה ידיעת זהב לאוזנו של קלמן. אחד מסוחרי האתרוגים הצליח להניח ידו על אתרוג יחיד, מהודר ונאה. הגביר לא בזבז רגע, ויצא בריצה אל חנותו של אותו סוחר. שם ראה התגודדות גדולה סביב הסוחר המאושר. רבים ביקשו את האתרוג, והיו מוכנים לשלם תמורתו מחיר יקר.
הסוחר ניצל את ההזדמנות עד תום. הוא עמד על בימה מוגבהת וניהל מכירה פומבית סוערת. מכל עבר הכריזו המתמודדים את סכומי ההצעות שלהם, והמחיר האמיר ועלה. המספרים כבר היו דמיוניים ממש, אבל האנשים היו מוכנים לתת הון רב בעבור האתרוג.
קלמן עלה על כיסא. הוא ניצל רגע של הפוגה בקריאות וקולו הדהד בחלל: "אני נותן את אחוזתי תמורת האתרוג!". דממה נפלה בקהל. כולם הביטו בקלמן כעל מי שנשתבשה עליו דעתו. אבל קלמן היה נחוש.
"זה אתרוג בעבור הרבי", הצהיר בנחישות, "ובעדו אתן כל הון שבעולם". קהל הסקרנים והמתגודדים פינה שביל מעבר בעבור הקונה המאושר. הוא ניגש אל האתרוג הנכסף והחזיק בו בידיים רועדות מהתרגשות. "מכור לך!", צהל הסוחר, שקיבל אחוזה מפוארת תמורת אתרוג אחד!
כשהאתרוג בחיקו עשה קלמן את דרכו במהירות לדז'יקוב. לא היה בליבו אף לא שמץ של הרהור חרטה, רק גאווה גדולה על הזכות היקרה שזכה לה – לשמח את הרבי ולרכוש בעבורו אתרוג כשר למהדרין. האחוזה הייתה בעיניו חסרת ערך לחלוטין. מה לנכסים גשמיים אל מול מצוות "ולקחתם לכם" של הצדיק הקדוש?
פניו של הצדיק האירו באור יקרות למראה האתרוג. עיניו נצצו בחדווה של מצווה. השמועה התפשטה כבזק ברחבי העיירה. צהלה גדולה נשמעה מפי החסידים. יש אתרוג לרבי!
הצדיק לא נותר חייב לחסידו ומיטיבו. "ר' קלמן יקירי", פנה אליו בחיבה, "קח לך מביתי כל חפץ שתבחר".
עכשיו באה שעתו של קלמן להוכיח כי הוא קרוץ מחומר שממנו עשויים סוחרים ממולחים. הוא החליט לנצל את ההזדמנות הנדירה ולהעז לבקש מאת הרבי את התגמול המופלא ביותר שיכול היה להעלות על דעתו. אם זו עת רצון, אולי ייעתר הרבי והוא יזכה...
"רבי", אמר ביראת כבוד, "יש דבר אחד בביתו שבו אני חפץ. בחדר הסמוך נם בעריסתו בנו-מחמדו של הרבי, מאיר'קה הקטן. אף לי יש בת בגילו. אהיה אסיר תודה אם אזכה שהרבי ישתדך עימי, ובנו היקר יישא את בתי לכשיגדלו".
הוא סיים את דבריו ותלה מבט מתוח ברבי. האם הגזים בבקשתו? שמא חצה את הגבול? הוא בחן את פניו של הצדיק בחשש מה. הרבי הרהר קצרות והחווה בידו לעבר משמשיו. "הגישו תקרובת לשולחן", הכריז לאושרו של החסיד, "הבה נרים 'לחיים' לרגל השידוך!".
ואכן, בבוא העת נשא רבי מאיר, בנו של הרבי, את דבורה, בתו של ר' קלמן פיצליס, בשעה טובה ומוצלחת.
האדמו"ר רבי מאיר, שאביו היה מכנה אותו 'הגאון שלי', קיבל אחריו את עול ההנהגה ונודע כאחד מגדולי הצדיקים בדורו. ספריו, 'אמרי נועם', שיקפו את גאונותו הגדולה בנגלה ובנסתר ותפסו מקום של כבוד על שולחנם של רבים וגדולים.
(על-פי 'הליכות') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
