הזעזוע בקהילת יהודי הלברשטאדט שבגרמניה היה גדול. ילד רך, בן למשפחה חשובה בעיר, נחטף והועבר למנזר המקומי. ההורים זעקו במר נפשם, עסקנים הפעילו לחצים גדולים, הקהילה כולה הביעה את מחאתה – אך נציגי הכמורה דחו על הסף את הדרישה וטענו שזה ילד נוצרי יתום.
האירוע התרחש בימיו של הרב צבי-בנימין אוירבך (מחבר הספר 'נחל אשכול'), רבה של קהילת הלברשטאדט. הוא התגייס למבצע השבת הילד ודחק בכל מי שהיו לו קשרים בקרב השלטונות לפעול בעניין. ועד פעולה נמרץ עשה ככל יכולתו, אך כל המאמצים עלו בתוהו.
להורים האומללים לא נותרה ברירה אלא לפנות אל בית המשפט, בתקווה לקבל סעד ממנו. ואולם גם הניסיון הזה הושב ריקם. אנשי המנזר שיקרו במצח נחושה כי הילד לא נחטף ואינו בנם הביולוגי של בני הזוג היהודים, אלא ילד נוצרי. בית המשפט אימץ את טענת הכנסייה ודחה את זעקות השבר של ההורים.
חודשים חלפו, שנה ועוד שנה, ועדיין הילד שבוי במנזר ומתחנך כנוצרי לכל דבר. הנזירים פינקו את הילד והעניקו לו כל מה שביקש, בניסיון להנעים עליו את השהייה בין כותלי המנזר ולהשכיח ממנו את הוריו ואת עברו. בשל גילו הצעיר החלו תמונות ילדותו להימחק אט-אט מזיכרונו, והוא האמין כי המנזר הוא מקומו הטבעי.
המשפחה לא אמרה נואש. במשך כל הזמן הזה לא חדלה מפעילותה להשבת הבן האובד. ההורים הפכו עולמות, שיגרו מכתבים ופניות לכל גורם אפשרי, התדפקו על דלתותיהם של פקידים בכירים, שפכו דמעות ונשאו תפילות כדי לשנות את רוע הגזירה.
יום אחד הצליחו להביא את העניין לדיון נוסף בבית המשפט, והפעם דן בעניין שופט ידידותי, שהיטה אוזן קשבת לדברי ההורים הכאובים.
"אני שומע את דבריכם ומתרשם מכנותם", אמר השופט, "ואני מסכים לפתוח מחדש את הנושא ולדון בסוגיה, אף שערכאה קודמת דחתה את תביעתכם". זיק של תקווה ניצת בעיני בני המשפחה. "ואולם", סייג השופט, "מי ערב לי שהצדק איתכם ולא עם אנשי הכנסייה? היש בידכם להוכיח את צדקתכם?!".
דממה השתררה בחדר. ההורים שקעו בהרהורים. אבל דווקא השופט העלה רעיון. "אני אורה לאפשר לכם להיכנס למנזר ולהיפגש עם הילד למשך כמה דקות. במהלך הביקור נבחן את התנהגותו של הילד כלפיכם. אם יפגין כלפיכם רגשות כלשהם – משמע בנכם הוא. אם לאו – לא יהיה מנוס מלקבוע סופית כי הילד אינו בנכם".
ההורים יצאו מבית המשפט ברגשות מעורבים. סוף-סוף חלה התקדמות בפרשה הכאובה, ואולם מי יודע עד כמה הצליחו אנשי הכנסייה למחוק בליבו של הילד את עקבות עברו היהודי? ודאי שטפו את מוחו בדברי בלע כלפי היהודים והלעיטו אותו באמונתם, עד שאינו חש קשר למשפחתו ולעמו.
לקראת מועד הביקור פנו ההורים אל הרב אוירבך, להיוועץ בו כיצד לנהוג בפגישה הרת הגורל הצפויה להם. הרב הרגיע את ההורים באומרו כי יעשו את שלהם והקב"ה יסייע בידם. דבריו הפיגו מעט את המתח הרב שמילא את ליבם. הרב הוסיף כי הוא עצמו יתלווה אליהם ויבוא למנזר.
ביום המיועד יצא הרב מביתו לבוש קיטל לבן, עטוף בטלית, ועל ראשו הכיפה הלבנה שנהג לחבוש ביום הכיפורים. זה היה יום חול רגיל, ואולם הרב נראה כמי שפוסע לתפילת 'כל נדרי' בבית הכנסת.
השלושה באו אל המנזר. הדלת נפתחה, ואל החדר הובא הילד האבוד. ליבם של ההורים החסיר פעימה. הילד נראה נוצרי גמור. בקושי זיהו את קלסתר פניו של בנם. הם התקשו לשמור על איפוק לנוכח המחזה הכאוב. לשונם נעתקה מפיהם. המילים שהתכוונו לומר חמקו מפיהם. לרשותם עמד זמן קצוב, והסיכוי האחרון להשיב את הבן החל אוזל כמו שעון חול.
מתוך חוסר האונים שאפף אותם תלו ההורים את מבטם ברב. הוא עמד במקומו, עיניו עצומות, ולפתע החל להשמיע את נעימת תפילת 'כל נדרי'.
קולו הסתלסל במנגינה המוכרת, והוא גבר והלך ככל שהתקדמה התפילה. "כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי, וקונמי...". הרב משתפך בתפילה, והילד עומד בפינה ואינו פוצה פה. כשהרב הגיע למילים "דאנדרנא ודאשתבענא... מיום כיפורים זה", זלגה לפתע דמעה מעינו של הילד.
הרב הבחין בכך ועצר את התפילה. הוא פנה אל הילד ושאלו ברכוּת: "האם תרצה לבוא עימנו, לחזור אל משפחתך, אל עמך ואל אמונתך, או שאתה מעדיף להישאר כאן, במנזר הנוצרי?".
באותו רגע קרה דבר בלתי-צפוי. הילד ניתק ממקומו, רץ אל הוריו והתנפל עליהם בבכי סוער ונרגש. "הוציאו אותי מכאן!", ייבב בקול נרגש, "אינני רוצה להישאר כאן. אני רוצה ללכת לבית הכנסת! קחו אותי הביתה!".
(על-פי 'עלינו לשבח') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
