"שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב". (קיט, קסב)
נאמר בגמרא (מגילה טז, ב): "ששון זו מילה. וכן הוא אומר 'שש אנכי על אמרתך'".
מדברי הגמרא אנו מסיקים שני דברים: א) במצוות מילה ישנה שמחה מיוחדת. ב) מצוות מילה היא כמו נטילת שלל רב משונא.
ויש לבאר, מהו גודל השמחה במצוות מילה, ומיהו השונא שממנו נוטלים שלל רב על-ידי מצוות מילה?
הדברים יובנו מדברי הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פל"ג ופמ"ט) שמצוות המילה מחלישה אצל הנימול את תאוות עולם הזה.
"עולם הקליפות" המלא בתענוגים ותאוות הוא השונא הגדול ביותר של יהודי. כאשר יהודי מחליש את תאוות העולם, ועד שנוטל את תענוגי העולם ומנצל אותם לקדושה – הוא נוטל שלל רב מהשונא, ומהטוב ביותר, ונותנו לקדושה. לכן היהודי שמח שמחה גדולה.
בעניין זה קיים חילוק בין המילה כפי שהיא בישראל למילה אצל הגויים (להבדיל):
המילה אצל גוי פועלת צער וכאב בלבד; נוסף על הכאב המיידי, הוא מצטער על כך שנוטלים ממנו את תענוגי ותאוות העולם, והדבר מסב לו צער גדול. פעולת המילה מתבצעת בלית ברירה, כדי לחסוך סכנה וצער גדול עוד יותר בהמשך, בבחינת 'הרע במיעוטו'.
אצל יהודי, לעומת זאת, המילה גורמת לשמחה וששון – "שש אנכי"! ההיבדלות מתענוגי העולם מהווה אצלו שמחה, כיון שפנימיות מהותו של יהודי אינה התענוג מהעולם הזה, אלא, להבדיל, התענוג באלקות: העולם הזה, חומר – "חמור" הרי הוא "שונאך", ונטילת שלל מהשונא פועלת אצל יהודי שמחה גדולה ביותר.
וביתר פירוט:
עניינה של מצות מילה הוא "בריתי בבשרכם לברית עולם" (לך לך יז, יג) שיהודי יתנהג כרצונו של הקב"ה לא רק כאשר נשמתו נמצאת למעלה, אלא גם לאחר ירידתה לגוף בנפש הבהמית בעולם הגשמי והחומרי.
שם יתנהג כיהודי לא רק כאשר הנשמה והגוף נמצאים בבית המקדש בקודש הקודשים, אלא גם בצאתם לאוהל מועד, בחצר אוהל מועד, בהר הבית, ואפילו בחוץ לארץ בזמן הגלות, במעמד ומצב של חושך. וכל זה אפילו ש"אתם המעט מכל העמים", כפשוטו ממש, עד שאפילו בתוך ד' אמותיו הוא חלוש ומועט לא רק לגבי הגשמת העולם, אלא גם לגבי הגשמת גופו ונפשו הבהמית, וכנגד כולם יש רק נפש אלקית שצריכה להילחם בהם למלא את רצונו של הקב"ה.
והסדר הוא לא באופן שהנפש האלקית תתנתק מהגוף ונפש הבהמית והעולם, שכן באופן כזה לא יהיה "שלל רב": רצונו של הקב"ה שהנשמה תתקשר עם נפש הבהמית, ונפש הבהמית תתקשר עם הגוף וחלקו בעולם, ושם תהיה הנהגתו באופן ש"בכל דרכיך דעהו" – שענייני העולם הגשמי והחומרי, עולם הקליפות והסטרא אחרא שהרשעים גוברים בו, לא בלבד שלא מזיקים לו אלא הוא עושה מהם "שלל רב":
היכן שנמצא דולר – עושה ממנו מצוות צדקה; בית יפה – עושה ממנו בית-מדרש או ישיבה; בגד יפה – עושה ממנו בגדי שבת ויום-טוב; מאכל ערב – נותנו לעניים שהם ה"אורחים" של הקב"ה, שעל-ידי-זה מתעלים ענייני העולם לקדושה, שזהו עניין "שלל רב".
אצל יושבי אוהל שאינם עסוקים בענייני העולם ישנו "שלל" בצרכי האדם ההכרחיים כמו אכילה ושתיה, אך אין זה "שלל רב". בעלי עסק שעוסקים עם בריות שאינם יודעים מהעניין ד"בכל דרכיך דעהו", הם במעמדם, מנהלים את המלחמה בין הקדושה להיפך קדושה, כדי לעשות מכל העולם בית המקדש לה'. כך הוא נוטל "שלל רב" מצד דלעומת זה, לצד הקדושה.
לכן, הברית מביאה שמחה "כמוצא שלל רב", כי על ידה מקשרים את העולם עם הקב"ה – "בריתי בבשרכם לברית עולם".
(תורת מנחם תשי"ט חלק כ"ה עמוד 106) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
