נשואים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	סיום והתחלת הרמב"ם
	הדור לא היה ראוי
	אהבת ישראל – גם במקום סכנה
	פינחס זה אליהו מבשר הגאולה
	מצוות שאין להם קץ
	פרשת פינחס
	'בל תשחית' בבית המקדש?
	"משה קיבל תורה מסיני"
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד ייתכן שרק פינחס קם וקינא לה', האמנם שכחו כל ישראל את ההלכה ש"קנאים פוגעים בו"?! * פינחס סיכן את חייו בכדי להסיר את חמת ה' מעל בני ישראל * גם במעשה העגל מודגשת אהבת ישראל של אהרון הכהן – "ראה ואמר מטוב ייתלה הסרחון בי ולא בהם" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נהוג לבאר בכל שבת עניין בפירוש רש"י.

בפירוש רש"י בתחילת הפרשה – "'פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן' – לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אימו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרון".

וכבר נתבאר בארוכה במקום אחר¹ פרטי הדיוקים בפירוש רש"י זה, אבל, עדיין לא נתחוור קלאֶַָץ קשיא:

השאלה על דבר הדגשת ייחוסו של פינחס שמתרצה רש"י בריש פרשת פינחס – מתעוררת בהתחלת הסיפור בסוף פרשת בלק: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן"² – מדוע הוצרך הכתוב להדגיש את ייחוסו לאהרון, הרי, אין זו הפעם הראשונה שנזכר שמו של (פינחס) בן אלעזר, שצריכים להדגיש שהוא "בן אהרון"?

ולאידך, התירוץ שמתרץ רש"י בריש פרשת פינחס על דבר הצורך בהדגשת ייחוסו בגלל ביזוי השבטים כתוצאה מהריגת זמרי, אינו מתרץ השאלה בסוף פרשת בלק, כשנזכר הייחוס לאהרון בהתחלת העניין, לפני המאורע של הריגת זמרי?!

ב. ויש לומר הביאור בזה – שהדגשת הייחוס "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן" בסוף פרשת בלק באה לתרץ שאלה שמתעוררת בפשטות הכתובים:

מאורע זה היה "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל"³, כולל שבעים הזקנים, וכל דייני ישראל – "שמונה ריבוא ושמונה אלפים"⁴ – שהיה בכוחם לדון (לא רק דיני ממונות כו', אלא) גם דיני נפשות. ואיך ייתכן שכולם עמדו מן הצד ושתקו, ורק פינחס לבדו "וירא⁵ גו' ויקם גו'"?!

רש"י מפרש אמנם מה שכתוב "וירא פינחס", "ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד וייקח רומח בידו וגו'", אבל, הא גופא קשיא, איך ייתכן שפינחס היה היחידי מכל בני ישראל ש"נזכר הלכה" ונעשה "קריינא דאיגרתא" – הייתכן שכל שאר בני ישראל, כל הדיינים ושבעים הזקנים כו' עמדו מן הצד ושתקו?!

[ופשוט שאין לומר שפינחס היה היחידי מכל ישראל שלמד הלכה זו ממשה רבינו ("מקובלני ממך"), שהרי, נוסף לכך שלא מצינו בפשוטו של מקרא שפינחס קיבל ממשה רבינו באופן מיוחד (ואדרבה, מפורש בפירוש רש"י⁶ "סדר המשנה" שמשה למד עם אהרון, עם בני אהרון, עם הזקנים, ועם כל ישראל, ואחר כך למד אהרון וכו', היינו, שפינחס היה שווה ל"כל העם"), הנה, גם אילו היה הוא לבדו שומע הלכה זו ממשה רבינו, בוודאי לא היה שומרה בסוד... אלא היה מלמדה לכל ישראל].

ומה שכתב רש"י "נתעלמה ממנו הלכה... כדי שיבוא פינחס וייטול את הראוי לו" – הרי: רש"י מדייק "נתעלמה ממנו הלכה... כדי שיבוא פינחס וכו'", אבל, אין זה מחייב לומר ש"כדי שיבוא פינחס וכו'" היה נס גדול כזה שנתעלמה הלכה מכל בני ישראל! ועל כורחך צריך לומר, שהייתה סיבה (על פי טבע) לכך שמכל בני ישראל היה פינחס היחידי ש"נזכר הלכה".

ג. וההסברה לזה – רומז הכתוב בהדגשת ייחוסו של פינחס, "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן":

אודות אהרון הכהן למד הבן חמש למקרא זה עתה "ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל"⁷, ומפרש רש"י, "כל בית ישראל, האנשים והנשים, לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו".

וכן למד לפני זה אודות השתדלותו של אהרון לטובתם של ישראל – החל מיציאת מצרים כמו שכתוב⁸ "הוא אהרון ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים גו' הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים", ויתירה מזו, שהדיבור לפרעה היה על ידי אהרון דווקא – "אהרון אחיך יהי נביאך"⁹, "ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה"¹⁰; וכן לאחרי זה, במשך היות בני ישראל במדבר – שבזכותו של אהרון זכו ישראל ל"ענני הכבוד"¹¹ שהגינו עליהם והקילו עליהם את ההליכה במדבר, וכו' וכו', אשר מכל זה יודע ה"בן חמש למקרא" גודל מעלתו של אהרון באהבת ישראל, איש החסד.

[ולהעיר, גם מהעניין של ברכת כהנים, "לברך את עמו ישראל באהבה"¹², היינו, שמצד מעלתם של הכוהנים באהבת ישראל נמשכת על ידם ברכתו של הקדוש ברוך הוא¹³ לכל ישראל¹⁴, ובזה גופא – המשכת ברכה באופן נעלה ביותר, כמבואר בדרושי חסידות¹⁵ בעניין "והנה פרח מטה הרון גו' וגמול שקדים"¹⁶, ש"שקדים הם ממהרים להיגמר... משעה שהוא מציץ עד שעה שהוא גומר עשרים ואחד יום"¹⁷, היינו, ש"שקדים" מורה על מהירות ההשפעה, "עד מהרה ירוץ דברו"¹⁸, מכיון שההמשכה היא מבחינת "רב חסד", חסד שלמעלה ממדידה והגבלה].

וזוהי כוונת הכתוב בהדגשת ייחוסו של פינחס, "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן", – שלהיותו נכדו של אהרון, אוהב ישראל, ירש ממנו התכונה של אהבת ישראל, ולכן, הוא זה ש"נזכר הלכה כו'", וההעמיד עצמו בסכנת נפשות להיכנס לתוך האוהל ולהרוג נשיא שבט בישראל (ביודעו שבני שבטו עומדים מסביב כו'), כדי להציל את בני ישראל¹⁹!

ד. ועדיין אינו מובן:

מאותו רגע שפינחס "נזכר הלכה" עד להריגת זמרי בפועל – עבר משך זמן מסוים, ואם כן, איך ייתכן שגם לאחרי זה נשארו כולם (מלבד פינחס) לעמוד מן הצד ולא עשו מאומה?

ויש לומר – על יסוד הוראת חז"ל²⁰ "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – שאכן היו עוד אנשים מישראל שלא עמדו מן הצד, אלא סייעו בזה כו',

[ויתירה מזה: אילו היה עובר עוד משך זמן, מסתבר לומר שגם אחרים היו נזכרים בהלכה זו, ומעלתו של פינחס היא היותו הראשון ש"נזכר הלכה"],

ומה שלא נתפרש בכתוב מאומה אודות פעולתם של אחרים – הרי זה מפני שאין הדבר חשוב עד כדי כך שהכתוב יפרשו (מכיון שעיקר הפעולה הייתה על ידי פינחס).

ועל דרך כל ריבוי המאורעות שאירעו אצל בני ישראל במשך ארבעים שנות היותם במדבר, אשר, רק חלק קטן מהם בלבד נתפרש בתורה – שכן, צירוף כל המאורעות שנכתבו בתורה אינו מספיק אלא בשביל זמן מועט, שנה אחת, וכיוצא בזה – ואילו כל שאר ריבוי המאורעות לא נתפרש בכתוב, מפני שאינם נוגעים לדורות, על דרך מאמר רז"ל²¹ "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, נבואה שלא הוצרכה לא נכתבה", וכיוצא בזה.

ה. אמנם, כשהכתוב חוזר ומדגיש את ייחוסו של פינחס, "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן", גם בהתחלת פרשת פינחס – מתעוררת שאלה מהו הצורך לחזור ולהדגיש את הייחוס לאהרון?

ועל זה מתרץ רש"י – "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם עגלים לעבודה זרה²², והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרון":

מכיון שלאחרי המאורע של הריגת זמרי היו השבטים מבזים אותו כו', לכן חוזר הכתוב ומדגיש ייחוסו – "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן", היינו, שהכתוב מעיד שפעולת פינחס בהריגת זמרי הייתה בגלל ייחוסו לאהרון שהיה אוהב ישראל, שלכן, מסר נפשו להציל את עם ישראל.

ו. ויש להוסיף בכל הנ"ל:

הפירוש "שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה כו'" – אף שהובא בכמה וכמה מסכתות ומדרשי חז"ל, אין רש"י מזכירם כלל, וגם לא בלשון "פירשו רז"ל", היינו, שזהו פשוטו של מקרא ממש.

וכאן נשאלת קלאָץ קשיא:

מדוע מפרש רש"י שביזוהו בכך ש"אבי אימו פיטם עגלים לעבודה זרה", לכאורה, היה לו לפרש שביזוהו בעניין חמור יותר – "העגל²³ אשר עשה אהרון" (אבי אביו), "כי²⁴ פרעה אהרון לשמצה בקמיהם"?!

לכאורה יש לתרץ שהכרחו של רש"י הוא ממה שנאמר בקרא "בן אהרון", שמזה מוכח שלא ביזוהו בעגל שעשה אהרון, שאז לא מתאים להשיב בהדגשת הייחוס לאהרון, אבל, עיקר השאלה היא בקרא – מדוע לא ביזוהו בעגל שעה אהרון! בשעה שביזוהו, לא ידעו שהכתוב ייחסו, ולמה לא ביזוהו?!

ולהעיר, שכל זה אינו אלא בנוגע לסברא (שהייתה יכולה להיות) אצל השבטים, אבל אליבא דאמת – הרי, גם פעולתו של אהרון בחטא העגל הייתה בגלל מעלתו באהבת ישראל, כפירוש רש"י על הפסוק²⁵ "וירא אהרון ויבן מזבח לפניו", "ראה ואמר מטוב ייתלה הסרחון בי ולא בהם", היינו, שעשה זאת תוך כדי מסירת נפשו להגן על ישראל, ויש לומר שגם זה נרמז בכתוב "בן אהרון", "בא הכתוב וייחסו אחר אהרון" – שגם פינחס מסר עצמו להציל את ישראל, כמו אהרון²⁶.

(משיחת שבת פרשת פינחס, מברכים החודש מנחם אב, ה'תשמ"ח.

תורת מנחם התוועדויות ה'תשמ"ח חלק ד עמ' 71 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_______________________

1)    ליקוטי שיחות חלק ח עמ' 160 ואילך.

2)    כה, ז.

3)    שם, ו.

4)    פירוש רש"י שם, ה.

5)    שם, ז.

6)    סוף פרשת תישא (לד, לב).

7)    חוקת כ, כט.

8)    וארא ו, כו-כז.

9)    שם ז, א.

10)  פירוש רש"י שם, ב.

11)  ראה פירוש רש"י שם, ב.

12)  נוסח הברכה לפני נשיאת כפים (סוטה לט, א). וראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן קכ"ח סעיף יט (על פי זוהר חלק ג קמז, ב).

13)  ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם סעיף נב: "אין קבלת הברכה תלויה בכוהנים אלא בקדוש ברוך הוא, שנאמר ואני אברכם", שלכן, כל כהן נושא כפיו ומברך, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בקיום התורה והמצוות (אם אין בו אחד מהדברים המעכבים כו').

14)  כולל גם – הברכה לדייני ישראל, שרובם היו מכל י"ב שבטי ישראל (ישראלים, ולא כהנים).

15)  ליקוטי תורה סוף פרשת קורח (נה, ג ואילך).

16)  קורח יז, כג.

17)  ומזה נשתלשל גם ה"שקידה למוטב" (ראה ליקוטי תורה שם) – עשרים ואחת יום של ימי "בין המצרים" (כנ"ל בארוכה), שתכליתם ומטרתם – שיהפכום ל"שקדים לטוב".

18)  תהילים קמז, טו.

19)  ובנוגע לאלעזר בן אהרון – להיותו כהן גדול, היה במשכן, ולא ראה מעשה זמרי.

20)  אבות פרק א משנה ו.

21)  מגילה יד, א.

22)  ה"בן חמש למקרא" זוכר את הנאמר לעיל (וארא ו, כה) בפירוש "פוטיאל" ("מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה"), ולכן מפרש כאן רש"י "שפיטם עגלים כו" מבלי לציין לכך מראה מקום.

23)  כי תישא לב, לה.

24)  שם, כה.

25)  שם, ה.

26)  הערת המערכת: ההוראה בעבודת האדם הוגהה על ידי כ"ק אדמו"ר ונדפסה בספר בתורת מנחם התוועדויות ה'תשמ"ח ח"ד עמ' 60 ואילך.

להלן קטעים מהשיחה המוגהת:

"כל יהודי שהוא תלמיד וחסיד של אתפשטותא דמשה רבינו של הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, או תלמיד תלמידו וחסיד דחסידיו כו', או אפילו אם רק למד מאמר שלו, שיחה, איגרת, או ששמע זה ממישהו – נעשה "קריינא דאיגרתא", "המקריא – המכריז של האיגרת", ולכן מוטלת עליו השליחות והאחריות ד"ליהוי פרוונקא"...

הוא צריך לצאת בשליחותו של משה שבדורנו ולעשות כל התלוי בו להבדיל בין יהדות ל"גוי'שקייט", ועד ל"ויקח רומח בידו" ו"להרוג" את רצון היצר הרע הרוצה לערבבם ר"ל...

מהסיפור של פינחס מובן גם, שאין מקום לטענה: למה הוא צריך ללכת ולבטל פרצות בהבדלה שבין יהדות ("בן") ו"גוי'שקייט" ("אחר") – הרי ישנו נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ישנם כמה רביים, רבנים, עסקנים יראי שמיים וכו', ובכלל הרבה יהודים, גדולים וחשובים ממנו, והרבה קהילות קדושות שכולם יש להם הנשיא שלהם, הרב המנהיג וכו'.

רואים אפוא, שאף על פי שמסביב לפינחס היו משה רבינו, סנהדרין, נשיאי השבטים וכו' וכל ישראל – מכל מקום אמר לו משה שכיון שהוא "קריינא דאיגרתא – איהו ליהוי פרוונקא", מכיון שיהודי זה קרא או שמע מילה מאיגרת שאומרת הוראה ברורה בנוגע למלחמת היצר וכו', יש לו מיד השליחות ללכת בעצמו ולקיימה".

סיכום:

פעמיים מזכירה התורה את ייחוסו של פינחס:

א) בסוף פרשת בלק: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו".

ב) בתחילת פרשתנו: "פינחס בן אלעזר בן אהרון ההן השיב את חמתי מעל בני ישראל".

רש"י מתעכב לבאר מדוע מזכירה התורה את ייחוסו של פינחס בתחילת פרשתנו.

שאלה: מדוע במזכירה התורה את ייחוסו של פינחס בסוף פרשת בלק?

תשובה: הזכרת הייחוס בפרשת בלק הכרחית בכדי ליישב תמיהה בסיפור מאורע הריגת זמרי.

מעשה זמרי נעשה "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל", במקום נכחו אנשים רמי מעלה, כיצד ייתכן שדווקא פינחס הוא זה שקם והרג את זמרי? האמנם כולם שכחו  את דין "קנאים פוגעים בו"?

בהזכרת ייחוסו של פינחס מתיישבת התמיהה:

אהרון הכהן הצטיין באהבת ישראל גדולה, לפי שהיה פינחס נכדו של אהרון היה אף הוא בעל אהבת ישראל ולפיכך הוא זה שקם להרוג את זמרי.

ביאור הדברים:

הריגת זמרי הייתה כרוכה בסיכון רב. זמרי היה נשיא שבט, בני שבטו נכחו סביב לאוהלו, סביר להניח כי אלה היו מגינים על נשיאם ותוקפים זר שחודר למקום כשרומח בידו. אך פינחס שהיה בעל אהבת ישראל גדולה היה מוכן לסכן את חייו בכדי להסיר את חמת ה' מעל בני ישראל, לפיכך הוא זה שקם והרג את זמרי.

זו הסיבה שהזכירה התורה את ייחוס פינחס בסוף פרשת בלק.