שעת בוקר מוקדמת. אֵם ובנה בן התשע צועדים לבית הספר. יום חדש עלה על צ'רנוביץ שבברית-המועצות הקומוניסטית.
אלא שמאחורי המראה הטבעי הזה הסתתר מתח גדול. האם ובנה נקלעו למצוקה קשה. הם נתונים בין הפטיש לסדן.
השנה תשי"ט (1959). משטר הרשע הקומוניסטי רודף את היהדות זה יותר משלושים שנה, מאז המהפכה. מוסדות יהודיים הוצאו אל מחוץ לחוק. רבנים, מלמדי תורה, שוחטים ומוהלים הוגלו לסיביר.
הכוח היחיד שהתייצב מול מזימות השלטון היה הרבי הריי"צ מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, שהקים מחתרת חסידים לשמירה על הגחלת היהודית. אך גם הוא נעצר, ואמנם שוחרר בניסי ניסים בימים י"ב-י"ג בתמוז תרפ"ז (1927), אך נאלץ לעזוב את רוסיה. החיים היהודיים במדינה נעשו קשים יותר ויותר.
חסידי חב"ד, שנשארו דבקים בתורה ובמצוותיה, התמודדו לא רק עם העדר תנאים בסיסיים לקיום חיי יהדות, אלא גם עם הכפייה השלטונית. ההורים נצטוו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים, ושם המורים דאגו לעקור מליבם את האמונה בבורא העולם.
הורים שניסו להשאיר את ילדיהם בבית הסתכנו בהוצאת הילדים מחזקתם והעברתם לבתי יתומים. באין ברירה נאלצו לשלוח את הילדים, ולנסות לטפח בליבם את זהותם היהודית.
עיקר הקושי היה בשבת. ביום הזה התקיימו מבחנים, והילדים נאלצו לכתוב. החסידים ניסו להימנע מלשלוח את הילדים בשבת בתירוצים כאלה ואחרים, אבל בסופו של דבר הבינו שם את ה'תירוץ' האמיתי להיעדרות בשבתות.
הילד שלמה וישצקי צעד עם אימו חַשֶׁה לעבר בית הספר. הפעם, ידעו, המשחק נגמר. עד עתה הצליח שלמה להתחמק, באמתלות שונות, ממשימות הכתיבה, אבל היום מתקיים מבחן מסכם ורחב היקף, שבכל בתי הספר התכוננו לקראתו בהתרגשות. מערכת החינוך ההישגית התייחסה למבחן הזה ברצינות רבה.
בפינת הרחוב ראתה חַשֶׁה את בעלה, ר' משה, ואת חברו ללימוד, ר' מענדל פוטרפס. השניים היו פעילים ותיקים במחתרת החשאית, טעמו מנחת זרועה של המשטרה החשאית וריצו תקופות מאסר ממושכות. הם ליוו את האֵם ובנה במבט מודאג. "אין לנו מה לייעץ לך", הודו, "נסי לחשוב על פתרון".
ביום שישי הזהירה המורה את האם: "הילד לא יוכל להיעדר!". וכדי שלא יהיו ספקות, הוסיפה: "אני יודעת הכול. עד היום העלמתי עין, אבל אם מחר הילד ייעדר מהמבחן – אמסור זאת לקג"ב".
בית הספר כבר נראה בקצה העיקול. חַשֶׁה חשקה את שפתיה. לצידה השתרעה שלולית בוצית גדולה. בתנועה זריזה הטיחה פתאום את בנה אל תוך מימי השלולית. הילד צנח פנימה, מתיז מים עכורים לכל עבר.
האם מיהרה לחלץ אותו משם. בגדיו היו מוכתמים לגמרי, פניו מטונפות. "בוא, נוסיף ללכת", אמרה האם. כעבור דקה עמדו בשערי בית הספר. למראה דמותו של הילד העוותה המנהלת את פניה בגועל. "הביתה!", שילחה אותו בהינף יד.
בלב מתרונן עשו השניים את כל הדרך לביתם. בקרן הרחוב עדיין עמדו האב וחברו והביטו משתוממים במחזה. הם לא נזקקו להסבר. "איך העזת?!", תמה ר' מענדל הנרגש. "מנין מצאת כוח להסתכן כך, להיכנס אל מלתעות הרשע ולהתל בהם בתושייה שכזאת?!".
השיבה חַשֶׁה: "צעדתי עם שלמה, נואשת וחסרת אונים. לא היה לי שום רעיון שיכול היה לחלצו מחילול השבת. פתאום צף בזיכרוני אירוע שהתרחש לפני שנים רבות. זה היה בחודש תשרי תרפ"ח, כמה חודשים אחרי שחרורו של הרבי הריי"צ ממאסרו. אלה היו החגים האחרונים שהרבי עשה בברית-המועצות.
"חסידים רבים נסעו ללנינגרד (פטרבורג), להיפרד מהרבי. הביקור היה כרוך בסכנה גדולה, שכן המקום שרץ בלשים, אבל סבי, ר' חיים-בן-ציון רסקין, הודיע לכל ילדיו כי הוא מצווה עליהם בגזירת כיבוד אב לנסוע אל הרבי. אבי, שלמה רסקין, נסע גם הוא לרבי.
"כשחזר הביתה, לגורקי (ניז'ני-נובגרוד כיום), אחרי שמחת תורה, אבא היה צרוד מאוד. הוא לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. כולנו, הילדים הקטנים, התאספנו סביבו וניסינו לשמוע רשמים וחוויות.
"אבא תפס חומש, עלה על השולחן, והחל להמחיש לנו את הרבי הרוקד ושר עם ספר התורה. ואז עצר, ובמאמצים כבירים החל ללחוש. עשינו אוזנינו כאפרכסת, קולטים כל מילה: 'היה קהל גדול', אמר אבא, 'ולא כל-כך שמענו את דברי הרבי. גם מה ששמענו לא ממש הבנו. אבל הרבי אמר שבשביל חינוך ילדים על טהרת הקודש, וכדי להינצל מהכפירה של ה"שקולֶה" (בית הספר העממי), יש לפעול עד כדי מסירות נפש!'.
"אבא ירד מהשולחן, אבל המחזה הזה נחרת בליבנו לנצח. המסר של הרבי חלחל עמוק בנשמתי, וכעת צף מחדש מול עיניי והעניק לי כוחות נפש אדירים. בדרכי ראיתי מולי את הרבי, וידעתי בדיוק כיצד עליי לפעול".
שלמה וישצקי יצא מרוסיה והקים משפחה חסידית לתפארת (נפטר בשנת תשע"ז).
(תודה לילדיו על מסירת פרטי הסיפור) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
