חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:06 זריחה: 6:40 ט' בשבט התשפ"א, 22/1/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

טלית בברית-מילה, הפסקה בין דגים לבשר, רקיקה ב'עלינו'
בירורי הלכה ומנהג

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

טלית בברית-מילה

שאלה: האם צריך להתעטף בטלית בברית מילה? ואם-כן - מי מבין המכובדים מתעטף בה?

תשובה: ראשית, מדובר רק על לבישת טלית ולא על כיסוי הראש בה. כך נהג הרבי בהיותו סנדק, שלבש טלית אך נשאר חבוש בכובע.

עיקר המנהג בזה: המוהל1, הסנדק2 ואבי-הבן3.

ונהגו גם: ה'קוואטר'4, ובעלי 'כיסא-של-אליהו', ה'ברכות'6 וה'עמידה בברכות'.

כך מסר לי המוהל הרה"ג ר' אליהו שיחי' לנדא. וסיפר, שהיה נוכח בשעתו בברית לנינו של הרה"ג ר' שניאור-זלמן גרליק ע"ה, הרב הראשון דכפר-חב"ד, שהשתתפו בה, מלבד המרא-דאתרא, גם אביו, הרה"ג ר' יעקב ז"ל רב אב"ד דבני-ברק, וכנראה גם הרה"ג ר' שאול-דוב זיסלין ז"ל.

המוהל הרה"ח ר' יעקב-יוסף רסקין ז"ל טען אז שלמנהגנו אין המוהל מתעטף בטלית, והביא ראיה ממה שבברית-מילה לנכד כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברוסטוב, בשנת תרפ"ג, היה המוהל הרה"ח ר' מאיר לאבאק ז"ל מרוסטוב לבוש רק בחלוק לבן ללא טלית, ומל על ברכיו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שלא העיר לו מאומה5.

הנוכחים הנ"ל לא קיבלו את דבריו, והרב יעקב לנדא העיר, שאצל ר' מאיר לאבאק הסתבכו פעם הציציות והפריעו למילה, ומאז נמנע לגמרי מלהתעטף בטלית בעת המילה, ואין ללמוד ממנו לאחרים.

----------

1) בס' אוצר-הברית (תשנ"ג, ח"א) מופיעה טלית למוהל רק בת"ב! (עמ' רצה). בס"ע רז בהערה כתב רק שיהדר עצמו בלבושים נאים. בס' 'ציצית הלכה פסוקה' עמ' שסה מביא זאת משו"ת כנה"ג סי' לח, הובא בשלמי ציבור דיני ציצית דף לה ע"א ד"ה במנהג (וכ"כ בערוך-השולחן סי' יח ס"ז): "הסנדק והמוהל - מפני כבוד מלאך הברית"; משו"ת גינת-ורדים או"ח כלל א סי' כה (הסנדק - "מעוטף בציצית ותפילין בראשו ובזרועו מפני חיבוב מצוות מילה"); ומשו"ת איגרות-משה ח"ג סי' קא אות ד [לא מצאתי בספר זה כלל].

2) מענה ב'יחידות' למוהל הרה"ח ר' יעקב יוסף רסקין ז"ל, היכל-מנחם ג,רמה ("הסנדק, וכש"כ המוהל"). אוצר-הברית עמ' רו, רצה. בעמ' רז הביא שיש נוהגים לעטוף גם את התינוק בציצית (ולמנהג תימן, האב עוטפו בטליתו ומביאו כך לחדר הברית, שם עמ' קפז). ובס' עדות-לישראל עמ' קמד הביא בשם ס' ברית-אבות, שנוהגים שהסנדק מכסה פני התינוק בטליתו, כדי שיהיה עליו לבוש של מצווה בשעת כניסתו לבריתו של אאע"ה (וראה באוצר-הברית שם בשם ס' זכר דוד מ"א פ' ס"ו מנהגים שונים בעניין זה).

3) בס' ציצית הנ"ל הובא אבי-הבן [רק] מס' ברית-כהונה (מנהגי ג'רבה) יו"ד, מערכת מ' אות כה.

4) אוצר-הברית עמ' קפז [ויש שהעירו שהרי הקוואטר הוא כמו סנדק, ויש מקומות שהיו מכנים אותו "סנדק קטן" כמ"ש שם עמ' קפו]. ושם, בשם ס' מטעמים [עניין מילה אות נט-ס] שגם "כל מי שיש לו איזה כיבוד" מתעטף בטלית [וכן מנהג העולם]. וממג"א סי' תקנ"א ס"ק ג, שהקוואטרי"ן לובשת בגדי שבת).

5) הרבי הגיב על כך (כששאל זאת הרב רסקין ב'יחידות', היכל-מנחם שם), שאין ללמוד מאי-התגובה של אדמו"ר מהוריי"צ, "כי דרכם של רבותינו נשיאינו שלא היו מתערבים אפילו בענייני בית-הכנסת (כל זמן שלא נשאלו על כך)".

6) אבל נמסר שהרה"ג ר' זלמן-שמעון דבורקין ע"ה, מרא-דאתרא בבית-חיינו, אמר במפורש שהמברך אינו צריך טלית. וכך נהג כשהיו נותנים לו טלית, לפעמים התעטף בו כשהיה אומר בחיוך "אין צורך" [כדי שלא ייפגעו], ולפעמים, כשהבינו מה שאמר שאין צורך ולא "דחפו" לו את הטלית, היה מברך ללא טלית.

 

בין דגים לבשר

חז"ל אסרו לאכול בשר עם דג, משום סכנה1. בין דג לבשר, צריך לאכול דבר ביניהם ולשתות, כ"קינוח והדחה"2, ולפי דעת המחבר צריך גם לרחוץ ידיו3.

בפרי-תואר4 כתב ש"יקנח גם את הבשר שבין השיניים, והוא עדיפא (=כנראה, יותר חשוב מאשר לנקות את השמנונית שנשארה בפה), דאיתיה בעיניה5, ולאחר-מכן ירחץ פיו". ולכאורה, אם בדין בשר בחלב חששו להמתין שש שעות משום בשר שבין השיניים ולא יועילו קינוח והדחה, כל-שכן ב"סכנתא חמירא מאיסורא"6?

יש שהעלו סברא, שמטעם זה נהגו שלא לאכול דגים אחרי בשר, אבל לא שמענו מנהג כזה, ואדרבה7.

אמנם מנהג ישראל הרווח הוא לאכול תחילה דג ואחר-כך בשר, ובכף-החיים8 כתב הטעם בפשטות משום שעל-פי הרפואה9 יש להקדים מאכל הקל תחילה. אדמו"ר הזקן10 מבאר על-פי חסידות, שכדי לרדת 'לברר' את הבשר ולהעלותו לקדושה, 'מבררים' תחילה את הדגים שהם מעלמא דאתכסייא ובירורם קל יותר. עוד טעם נאמר בשם הרה"ק ר' בונם מפשיסחה11, מפני שהדגים היו הבריאה הראשונה מבעלי-חיים וקדושת השבת היא שורש החיים (וגם מכל הדעות הללו מוכח שאין זה מחשש בשר שבין השיניים).

ואולי הקילו בזה כמו שהקילו בכמה עניינים אחרים שמחמירים בהם באיסור והיתר, כגון שיש המתירים זאת לכבוד שבת, כ"שומר מצווה לא יידע דבר רע"12, ויש מתירים לבשל בשר ודג זה בזה לכתחילה13, ומנהג העולם להתיר לבשל בכלי של המין השני בן יומו14, ויש מתירים במליחה ובכבישה15, ויש אומרים שנשתנו הטבעיים בעניין סכנה זו מזמן הגמרא לזמנים שלאחריו16. ואף שבדרך-כלל אין פוסקים כרוב הדעות הנ"ל, חזו לאיצטרופי. וע"ע.

----------

1) פסחים עו,ב. שו"ע יו"ד קטז,ב ואו"ח קעג,ב. שמירת הגוף והנפש סי' א.

2) לגבי האוכל בשר אחר גבינה נזכרו פרטים שונים (שו"ע יו"ד סי' פט ס"ב ונו"כ), כגון: שילעס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה חוץ מקמח, תמרים וירק. הלבוש כתב שיקפיד לקנח השמנונית לפני ההדחה, כי אין ההדחה מועילה כלום בעוד שהשמנונית בפיו. מאידך הש"ך כתב שאין צריך לדקדק בקינוח והדחה איזה מהם קודם. הפרי-מגדים כתב שיש נוהגים לשרות פת במשקה ולאוכלה, ועולה במקום קינוח והדחה, וטוב לעשות כל אחד בפני עצמו. יש שכתבו שהקינוח הוא שיבלע דווקא, ולא טועם ופולט, והפרי מגדים חולק וסובר שהקינוח הוא בלעיסה. בס' שמירת הגוף והנפש שם הערה כט העתיק כל זה, ונשאר בצ"ע אם גם בענייננו הדין כן. וחבל שלא דן בראייה מבשר שבין השיניים.

3) שו"ע יו"ד שם ס"ג. משנה ברורה או"ח קעג ס"ק ד. נמסר שנזהר בזה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ולפעמים גם הרבי נשיא דורנו (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 71).

4) יו"ד שם ס"ק ד.

5) וכדברי הגמרא (חולין קה,א) שנקרא בשר, שנאמר "הבשר עודנו בין שיניהם", ולפי הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח) זה הטעם להמתין שש שעות מבשר לחלב, "מפני הבשר שבין השיניים שאינו סר בקינוח", ופירש הב"ח (ר"ס פט) שחששו חז"ל שמא לא ינקר יפה. ובטושו"ע שם נקטו להלכה החומרות משני הטעמים, של רש"י ושל הרמב"ם.

6) שיש שנקטו לשון זו לעניין בשר ודג לומר שאין בטלים אפילו בששים (דרכי-משה ומהרש"ל, הובאו בט"ז יו"ד קטז ס"ק ב, אך רוב הפוסקים מתירים בשישים, ראה הדעות בשמירת הגוף והנפש שם הערה ה).

7) כבר הביא בס' הכשרות פי"א הע' נד מקיצור שו"ע סי' לג ס"ב, שכתב "כשאוכל דגים ואחר-כך בשר או להיפך", וכן כתב הבן-איש-חי שאכלו בביתו דגים אחר הבשר [שנה ראשונה פ' נשא סוף אות י, כצ"ל] וציין לשו"ת זכרון-יהודה (גרינוואלד) ח"א סי' פה. ובס' 'מנהג ישראל תורה' ח"ב עמ' צ הביא מס' 'אוצר יד החיים' שבימים הקדמונים היה המנהג לאכול הבשר ואחר-כך הדגים, כי כן יסדו בזמירות [פיוט 'יום זה מכובד']: "בשר ודגים וכל מטעמים" [ועד"ז בפיוט 'מה יפית': "בשר וגם דגים" ובפיוט 'יום שבת קודש הוא': "הבשר, יין ודגים". אבל אי משום הא - לא איריא, שמא הכוונה להזכיר בשר ראשון דרך חשיבות, ואחריו דגים, ואחריהם כל מטעמים. וע"ע], ומס' 'בדרכי הישר והטוב' מביא שכך נהגו הגה"ק ה'ישמח משה' והגה"ק מליסקא זי"ע שאכלו הדגים קודם ברכת-המזון [כמנהג הבן-איש-חי הנ"ל], עכ"ד.

8) סי' קנז ס"ק לח.

9) רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ז.

10) לקוטי-תורה פ' שלח, דף לג טור ב. הנחות הר"פ ע' פב. סה"מ תקס"ג ע' תרצ (מאה שערים ע' לג). סה"מ תקס"ז ע' קצא.

11) 'מנהג ישראל תורה', שם, מספר תורת-אמת [להרה"ק מלובלין?] בריש חלק המועדים.

12) הובאו בשמירת הגוף והנפש שם ס"ו.

13) הובאו שם ס"ה.

14) שם ס"ז וס"ט.

15) שם סי"א-י"ד.

16) מג"א סי' קעג ס"ק א, וראה בזה בארוכה בשמירת הגוף והנפש שם הערה א, וש"נ.

 

רקיקה ב'עלינו'

הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע: "נהיגין1 בנוסח 'עלינו' לומר: 'שהם משתחווים להבל ולריק'2, - וגם בתפילת מוסף דראש-השנה3 אומרים כן - ומדייקים שלא לומר 'ומתפללים כו' [אל א-ל לא יושיע]4'. הרקיקה היא אחר האמירה. טעם הרקיקה5, כי מדיבור מתהווה רוק, ואין רוצים ליהנות מרוק זה6".

דהנה כמה פוסקים כתבו שיש לבטל מנהג זה, ומלשונם משמע שזהו גם לגופו-של-עניין ולא רק משום הסכנה (שהיתה ממשית מאוד לפי תיאורם) לעיני הגויים, שיאמרו שאנו מבזים אותם ואת אמונתם:

השל"ה7 כתב: "וקצת מן ההמונים נוהגין להקיא בעלינו, ואינן יודעים למה הם מקיאים, ורובא דרובא בזמן הזה שאינם מבינים כלל לשון הקודש, ומקיאין כשאומרים 'ואנחנו כורעים', וזה איסור גמור... וגם הוא סכנה גדולה... על כן מן הראוי שיש למחות בידיהם, אלא ילמדו שישתחוו כהלכתן כדאמרן". גם ה'חוות יאיר' בספרו 'מקור חיים'8 כתב על הנפסק בשו"ע שבשעת התפילה "אסור לו לרוק" - "ולא יפה עושין הרוק[ק]ים בעלינו-לשבח ממוסף ראש-השנה, וגם9 בכל השנה אני תמה על מנהגים כאלה, פן יבולע גדי בין שבעים אריות... מי מכריחנו לאלה...". ולהלן10 כתב: "מה מאוד מסוכן מנהג משובש ברקיקה הנהוגה, ומי מכריחנו לזה. ונראה לי עוד דיש לבטלו מי שבידו, כי נתפשט מהמון ומנהג בורות הוא. ותדע, שרוקקין כשמגיעין ל'ואנחנו כורעים' ומזכירין שם-שמים על הרקיקה [כלשון המשנה והגמרא דלהלן, שהאיסור והבזיון הוא כשרוקקין תחילה ואחר-כך קוראים פסוק מן התורה11], ולפי כוונתם היה להם לרקוק לפני אמרם 'שהם וכו'' ודוק".

אבל הט"ז12 הצדיק זאת, בדבריו בקשר להנפסק בשו"ע13 "הלוחש על המכה או על החולה ורוקק, ואחר-כך קורא פסוק מן התורה - אין לו חלק לעולם הבא": "הטעם, כיוון דמזכיר שם-שמים על הרקיקה - הווי ביזיון ח"ו. ועל כן אין להקשות ממה שנוהגין ברקיקה קודם 'ואנחנו כורעים', דשם הכל יודעין שהרקיקה היא לביזיון הגילולים של עובדי-כוכבים והיא כבוד שמים שמזכיר אחר-כך".

ושמא יש למנהג זה עניין מיוחד בדורותינו, כאשר ת"ל סר הפחד מפני הגויים, אך דווקא משום נפילת המחיצות שע"פ המלכות, חשוב ביותר להדגיש את ההרחקה וביטול אמונותיהם14.

והעירני חכם אחד, שלכאורה, לפי הניסוח והמנהג בפועל, כל הנהוג בזה אצלנו מבטא היטב את המאיסה באמונותיהם עד הקצה האחרון, שלכן:

א. מקצרים בהזכרתן ביותר, ואומרים רק "להבל ולריק" ו"מדייקים שלא לומר 'ומשתחווים...'".

ב. גם במקור תפילת 'עלינו', שהוא נוסח תפילת מוסף דראש-השנה, אין אומרים כל הנוסח מטעם זה (אף שבפועל למנהגנו אין רוקקין שם, אולי מפני בעיית הרקיקה באמצע שמונה-עשרה).

ג. כיוון שאומרים מעט, גם רוקקים מעט.

ד. "אין רוצים ליהנות" אפילו מהרוק המתהווה מאמירה זו.

ה. לכן גם הנהגת הרבי היתה: לא לירוק לתוך מטפחת וכדומה, אלא דווקא על גבי קרקע15 [אבל נהג16 להפנות פניו באותה שעה לצד הנגדי של ארון הקודש17 ולהסתיר פיו בידיו הק'18], ואחר-כך: 

ו. לדרוך או אף לשפשף19 את הרוק, לא רק מפני כבוד בית-הכנסת20, אלא כדי שלא להשאיר ממנו זכר.

----------

1) היום-יום ט' טבת (והעיר ב'היום יום עם הערות וציונים' ח"א, מסיום מגילת תענית ובנ"כ שם, שביום זה נולד 'אותו האיש'), ספר-המנהגים עמ' 17 (מקורו, כפי שציין הרבי, מרשימותיו "קייץ צז, וינא" שנדפסו ב'רשימות' חוברת קפג עמ' 10. כן מופיע חלקית באג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ח"ב עמ' שפד).

2) ע"פ ישעיה ל,ז.

3) שנקראו "תקיעתא דבי רב" (ירושלמי ע"ז פ"א ה"ב ועוד, נסמנו בשער-הכולל פמ"ג ס"ק ו), ו'עלינו' הוא הקדמה לברכת מלכיות, שאנו משבחים קודם להשי"ת שהבדילנו מן התועים (ב"י סי' תקצ"א, הובא בשער-הכולל שם ס"ק ז). ורק שם היה מקום תפילה זו בזמן חז"ל. מאוחר יותר הנהיגו זאת גם בסיום התפילות בכל יום, כפי שמציינים לס' הרוקח סי' שכד ואחריו במאירי ברכות עמ' 118 ובטור ר"ס קלג ורמ"א שם ס"ב.

4) משפט זה "ומתפללים אל א-ל לא יושיע" (מישעיה מה,כ. לשון הפסוק לפני-כן "נושאים עץ פסלם ומתפללים..." מתאים ביותר לנוצרים) מופיע באבודרהם (במוסף דר"ה), בסדר-היום ובתולעת-יעקב, בטור וברמ"א שם, וכן בסידורי הספרדים ובסידור יעב"ץ, הוצאת אשכול עמ' שמח. בהרבה מקורות נשמט משפט זה, או מ'שהם... יושיע', מפני או ע"י הצנזורה של הנוצרים, ואף בסידורי עבודת-ישראל ואוצר-התפילות נשמט הכל. ב'עיון תפילה' שבסידור אוצר-התפילות יש כאן התנצלות גדולה. בקצות-השולחן סי' כד בבדי-השולחן ס"ק לט כתב שרבים נוהגים לאמרו, מ"שהם... יושיע", והביא מה שנשמט בכל-בו סי' קכב, ש"וריק" בגימטריא 316, שמו של אותו האיש, ו'לא-ל לא' בגימטריא 92, שמו של הישמעאלי שעמד אחריו.

5) ב'רשימות' מובא טעם זה בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע.

6) ב'רשימות' מסיים [הפיענוחים של המו"ל באו כאן בין חצאי-ריבוע]: "וכיוון שאנו אומרים רק "שהם וכו' לריק" [ומדייקים שלא לומר "ומתפללים כו"], לכן גם הרקיקה [היא] קטנה - [ה]סיום [(וכיוון כו') הוא דברי] כ"ק [מו"ח אדמו"ר] שליט"א. עכ"ל. לפי זה, אין מקום "לאסוף" עוד רוק בפה על-מנת לירוק, ובפרט שרקיקת 'טיול' בביהכ"נ חמירא, ראה להלן הע' 15.

7) בעמק-ברכה עמ' קז. הובא גם בקיצור של"ה עמ' קלג (במהדורה המנוקדת, אשדוד תשנ"ח - עמ' קעו, ומשם העתקתי). ב'רשימות' כתב "וישנו בשל"ה עניין זה". והכוונה כנראה לציין שזהו מנהג ישן שנזכר עוד בשל"ה, אף ששם הורה שיש לבטלו.

8) על שו"ע או"ח, ח"ב סי' צז ס"ב.

9) וב'קיצור הלכות' בשולי-הגיליון שם כתב "ואפילו בכל השנה".

10) על דברי הרמ"א סי' קלב ס"ב "ואומרים אחר סיום התפלה עלינו-לשבח מעומד, ויזהר לאומרו בכוונה, וכשמגיע [ל-] 'אל א-ל לא יושיע' - יפסיק מעט קודם שיאמר 'ואנחנו כורעים'".

11) בט"ז דלהלן (ס"ק ו) כתב שכלשון השו"ע "ואחר-כך קורא פסוק" - "כן הוא ברש"י [שם], דדווקא לוחש אחר הרקיקה אסור. אבל בטור כתוב 'ומזכיר שם שמים ורוקק', משמע שהאיסור אפילו ברוקק אחר-כך". ולהעיר מדין "הרוקק לא יתפלל עד שישהה ארבע אמות, והמתפלל לא ירוק עד שישהה ארבע אמות" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א, טושו"ע ושו"ע אדה"ז סו"ס צב), שאינו קשור דווקא להזכרת השם, ובפשטות חל דין זה רק בתפילת העמידה, ולכן במקור-חיים שם עסק (בעיקר) במוסף דר"ה. ובכל זאת, היעב"ץ בסידורו שם כתב שיש "לשהות כדי הילוך ארבע אמות" (משא"כ הטור והרמ"א כתבו רק שיש להפסיק מעט) לפני "ואנחנו כורעים".

12) על שו"ע יו"ד סי' קעט ס"ק ה.

13) שם ס"ח, ממשנה סנהדרין צ,א וגמ' שם קא,א.

14) ראה ב"ח ר"ס קלג: "ואומר 'עלינו לשבח וכו''. הטעם הוא לתקוע בלבבינו קודם שנפטרים לבתיהם יחוד מלכות שמים, ושיחזק בלבבינו אמונה זו שיעביר הגילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות ש-די, כי אז, גם כי יש לכל אחד מישראל משא ומן עם הגויים עובדי עבודה זרה וגילוליהם ומצליחים, לא נפנה לבבינו אל האלילים ולא יעלה במחשבה חס ושלום שום הרהור עבירה".

15) למרות זהירות האריז"ל מרקיקה בביהכ"נ תמיד (שער-הכוונות סוף עניין ביהכ"נ, הובא במג"א שם ס"ק ט), וביאר בפמ"ג בא"א שם הטעם, שאדם מקפיד על מי שבא לביתו ורוקק 'לטיול' (=בלי הכרח). וכן במשנה-ברורה שם בשער-הציון ס"ק טו אסר לירוק בביהכ"נ [ולא הזכיר 'לטיול'. וכנהוג, שבימינו מקפידים בכל אופן] למי שמקפיד ע"ז בביתו. אבל ע"פ הנ"ל רקיקה זו מחוייבת עכ"פ מצד המנהג, והוי כמו כאשר הרוק מפריע באמצע שמו"ע, בשו"ע אדה"ז סי' צז ס"ב.

16) כנראה בווידיאו, 'תפילה עם הרבי' עמ' 18.

17) על-דרך האמור בשו"ע אדה"ז שם בעניין יריקה לעומד באמצע שמו"ע, שזורקו לאחוריו אבל לא לפניו, ואם א"א - לשמאלו אבל לא לימינו.

18) ראה משנ"ב סי' קנא ס"ק כד "ויהיה זהיר שלא ירוק בפני חבירו שימאס בה [חגיגה ה,א]". וראה בשו"ע אדה"ז סי' קנו סט"ו (שהביא את המימרה הסמוכה לזה בעניין דומה).

19) בחול שיפשף, ובשבת שיש בזה חשש איסור (כמבואר בפמ"ג שם מסי' שטז סי"א ומג"א ס"ק כד מדין אשוויי גומות, ואף שבביה"ל סי' שלז ס"א ד"ה ויש מחמירין מתיר בקרקע מרוצפת אם רוב בתי העיר מרוצפים, והובא בקצות-השולחן סי' קמו עמ' קיח, מ"מ החמיר בזה) רק דרך ע"ז.

20) שו"ע אדה"ז סי' צ סי"ד. שו"ע הב"י סי' קנא ס"ז, מגמ' ברכות סג,א וירושלמי שם פ"ג סוף ה"ה.


 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)